 |  | גמאל עבד אנ-נאצר צילום: גטי אימג' בנק ישראל
| |  |  | נאצר (במרכז) עם חבריו ל"קצינים החופשיים" ב-1952. | |  |  | נאצר בפגישה עם הנשיא הסובייטי פודגורני עם התעצמות המלחמה הקרה, 1967 צילום: גטי אימג' בנק ישראל
| |
אתרים נוספים |  | |
ערכים קשורים |  | |
תחומים קשורים |  | |

| | גמאל עבד אנ-נאצר
Gamal 'Abd al-Nasser
נאצר במצרים | מדיניות חוץ | הערכה | מידע נוסף
גמאל עבד אנ-נאצר (1918 - 1970), נשיא מצרים
מ-1956. אחד המנהיגים הבולטים בעולם הערבי במאה ה-20.
נאצר נולד באלכסנדריה.
אביו היה מנהל סניף דואר. בילדותו התגורר באחד מכפרי הדלתא ולאחר מכן עבר לגור עם דודו בקהיר.
בנערותו השתתף בהפגנות נגד השלטון הבריטי. ב-1938 סיים בית ספר לקצינים בדרגת סג"מ ושירת תקופה בסודאן. ב-1948 שירת כקצין בכיר באחד הגדודים שפלשו לישראל. היה נצור עם גדודו בכיס פלוג'ה,
מצור שהוסר רק אחרי חתימתו של הסכם שביתת הנשק בין ישראל למצרים (1949). נאצר במצרים |  | |
נאצר היה מראשי "הקצינים החופשיים"
שחוללו את הפיכת יולי 1952 - יש הסוברים שהיה מלכתחילה ראש החבורה ומנהיגה (ואילו מוחמד נגיב
הועמד בראשה רק כדמות סמלית). משאסרו הקצינים, בינואר 1953, את קיום כל המפלגות והקימו את ארגון השחרור הלאומי כמפלגה ממלכתית יחידה, היה נאצר למזכ"ל המפלגה. במאי 1953 מונה סגן מזכיר המועצה המהפכנית, וביוני - שר הפנים וסגן רה"מ. באותה עת התנהל בינו לבין נגיב מאבק סמוי; נגיב ביקש לשוב בהקדם למשטר פרלמנטרי ולהתיר קיום מפלגות ומאבק פוליטי חופשי, ואילו נאצר דגל בהמשכת ממשל מהפכני צבאי-פופוליסטי.
בפברואר 1954 פרץ המאבק בגלוי: נאצר הדיח את נגיב, אך הלה הוחזר לשלטון והדיח את נאצר; באפריל נתמנה נאצר רה"מ, ונגיב נשאר נשיא סמלי ונטול סמכויות - משרת כבוד שממנה הודח סופית בנובמבר של אותה שנה.
נאצר ערך טיהורים נרחבים בין אנשי הממסד הישן, ראשי המפלגות לשעבר, ובייחוד פעל לדיכוי האחים המוסלמים
(שיוחס להם ניסיון להתנקש בחייו באוקטובר 1954). כן הנהיג רפורמה אגררית נרחבת ויזם מפעלי פיתוח שונים. מ-1955/6 החל לגבש תורה של "סוציאליזם ערבי" (שלימים כונתה גם "נאצריזם").
לפי חוקה חדשה נבחר נאצר ביוני 1956, במשאל עם שבו היה המועמד היחיד, לנשיא ל-6 שנים. כשהתאחדה מצרים
עם סוריה בפברואר 1958 נבחר לנשיא הרפובליקה הערבית המאוחדת, שנקראה בעברית "הקהילייה הערבית המאוחדת"
(קע"ם); משהתפרקה הקהילייה בספטמבר 1961 חזר להיות נשיא מצרים (עד 1971 נשאר שמה הרשמי "קע"ם").
אחרי כשלונה של מפלגת האיחוד הלאומי, שהוקמה ב-1957 כמפלגה ממלכתית יחידה במקום ארגון השחרור הלאומי, כינס נאצר ב-1962 ועידה של "כוחות עממיים" וכונן את האיחוד הערבי הסוציאליסטי כמפלגה ממלכתית חדשה, וכן עיבד אמנה לאומית סוציאליסטית. זו הונחה ביסוד חוקה זמנית חדשה, שאותה אישרה ב-1964 המועצה הלאומית; לפיה נבחר נאצר במרס 1965 לתקופת נשיאות חדשה של 6 שנים.

גמאל עבד אנ-נאצר במהלך במסיבת עיתונאים, מאי 1967 (צילום: אימג'בנק / GettyImages)
ביוני 1967 נטל אחריות למפלת מצרים במלחמת ששת הימים
והתפטר, אך חזר בו לאחר הפגנות תמיכה של המונים נלהבים; אותה שעה נטל גם את ראשות הממשלה, נוסף על הנשיאות. במאי 1968 אישר משאל עם את מדיניותו.  מדיניות חוץ |  | |
נאצר, שהיה מנהיגה הכריזמטי הנערץ של מצרים
והטביע את חותמו במשטרהּ - משטר סוציאליסטי-ממלכתי פופוליסטי שהתבסס על הלאמות נרחבות, רפורמה אגררית, משק ממלכתי מועדף ומתרחב ומפעלי פיתוח מואצים וראוותניים - שאף לעמדת בכורה ומנהיגות גם בעולם הערבי ובעולם השלישי, והשיג יעד זה במידה ניכרת. שאיפותיו נתגלו - אחרי תקופה ראשונה של מתינות (שבה השלימה מצרים עם עצמאות סודן והגיעה להסכם עם בריטניה) - מסוף שנות ה-50, כשפנה לנייטרליזם אקטיביסטי (דהיינו אנטי-מערבי) במלחמה הקרה,
והחל לגבש מחנה ערבי שמאלני נגד ברית בגדד
ותוכניות ההגנה האזורית של המערב.
מ-1955/6 נזקק במידה גוברת והולכת לסיועה של ברה"מ, עד שהפך את מצרים לבעלת בריתה של ברה"מ ולגרורה שלה. גורם חשוב בתהליך זה היה רצונו של נאצר לסיים את הקמת הסכר הגבוה באסואן
- מפעל פיתוח שאפתני, שבתחילה הובטח לו מימון אמריקני ובינלאומי. משהסתלקה ארה"ב מתמיכתה במיזם, פנה נאצר וביקש עזרה כלכלית וצבאית מברה"מ. בלטה במיוחד עסקת הנשק הצ'כית-מצרית (בחסות ברה"מ) מסוף 1955. ביולי 1956 הכריז נאצר על הלאמתה של חברת תעלת סואץ, כדי לממן את סכר אסואן. יחסיו עם המערב נתערערו כליל, ופרץ משבר סואץ, שגרר את התערבותן הצבאית של בריטניה וצרפת (שנחלה כישלון) ואת מלחמת סיני.
במקביל הקצינה גם עמדתו כלפי ישראל, שנחשבה בתחילה למתונה. נאצר עצמו ציין כנקודת המפנה את פשיטת צה"ל על עזה בפברואר 1955, אולם תפניתו היתה חלק בתהליך הקצנתו הכללי בעניינים בינלאומיים ובין-ערביים. מ-1955 החל להופיע (למשל בוועידת בנדונג)
גם כאחד המנהיגים הראשיים של גוש נייטרליסטי אסייני-אפריקני ובינלאומי, שנקרא "המדינות הבלתי-מזדהות". עתה לא הסתפק עוד בעמדת הבכורה הטבעית של מצרים בליגה הערבית, וניסה לגבש מחנה "פרוגרסיבי" ע"י הסכמים ובריתות נפרדים - כגון עם ערב הסעודית, סוריה, תימן וירדן (ב-1956).
את האיחוד עם סוריה ב-1958 יזמו אמנם הסורים, אך נאצר נענה וניצל את ההזדמנות להשתלטותה של מצרים בהנהגתו על סוריה. מגמות אלו דחפוהו, מ-1962, להתערבות צבאית גלויה במלחמת האזרחים שפרצה בתימן - התערבות שהביאה לעימות וכמעט למלחמה גלויה עם ערב הסעודית.
במשך כל אותן השנים ניהלה מצרים פעולות חתרניות ברוב ארצות ערב, כדי להעלות לשלטון כוחות "נאצריסטיים" ולצרפם לגוש של "איחוד סוציאליסטי" בהנהגת מצרים. נאצר הכריז לא פעם ששוב אין מקום לשיתוף פעולה עם משטרים "ריאקציוניים" וכי יש לכונן אחדות ערבית חדשה, מהפכנית. באמצע שנות ה-60, אחרי המהלומה שבפרישת סוריה מהאיחוד עם מצרים ואחרי כישלון ההתערבות הצבאית בתימן, מיתן את פעילותו החתרנית.
ב-1967, ערב מלחמת ששת הימים, התלכדו כל מדינות ערב סביב מצרים, ונאצר החזיר לעצמו את תהילתו כמנהיג כל-ערבי; אולם המפלה חזרה ופגעה בו פגיעה קשה.  הערכה |  | |
עם זאת נשאר דמות כריזמאטית ומנהיג כל-ערבי - בין הגדולים ורבי ההשפעה בדורות האחרונים. תורתו - ה"נאצריזם" - הועמה ונפגמה בשל כישלונותיו ובשל ההתנגדות שעוררה מדיניותו החתרנית והשתלטנית; היא דעכה אחרי מותו, אך סיעות "נאצריסטיות" פועלות, חלקן במחתרת, בכמה מארצות ערב. במצרים היה נאצר עד סוף ימיו מנהיג נערץ ויחיד. גם סאדאת,
שהתייצב בראש השלטון אחרי מותו בספטמבר 1970, לא העז תחילה להתנכר בגלוי למורשתו המדינית, אלא הציג את מדיניותו (השונה מאוד מזו של נאצר) כהמשך וכתיקון גרידא לתורת נאצר ולמדיניותו. רק בהדרגה החלו מגלים ברבים את השלילה, הדיכוי והעריצות שבמשטר נאצר, אך בציבור המצרי עדיין רבים חסידיו. נאצר העלה את עיקרי תורתו בחוברת "הפילוסופיה של המהפכה" (1954; תורגמה לשפות רבות, בהן עברית), ונכתבו עליו ספרים רבים. מידע נוסף |  | |
40 שנה למלחמת ששת הימים - פרוייקט מיוחד באנציקלופדיה ynet.
לפרוייקט המלא - לחצו כאן
|