אינטרנט  |  ynet  |  בעלי מקצוע  |  קניות  |  ספקים למשרד

   חדשות תוכן ועדכונים 24 שעות - Ynet


דגל פולין
דגל פולין 
 
השעה בפולין 
 
קז'ימייז' ה-3 "הגדול"
קז'ימייז' ה-3 "הגדול" מתוך מאגר גטי אימג' בנק ישראל
 
ולדיסלב סיקורסקי
ולדיסלב סיקורסקי צילום: גטי אימג' בנק ישראל
 
לך קצ'ינסקי, נשיא פולין שנהרג בתאונת מטוס
לך קצ'ינסקי, נשיא פולין שנהרג בתאונת מטוס צילום: רויטרס
 
הרי הטטרה
הרי הטטרה צילום: ויז'ואל/פוטוס
 
ורשה. בניין חדש לצד פסל קומוניסטי
ורשה. בניין חדש לצד פסל קומוניסטי צילום: איי פי
 
 פורמט להדפסה  הדפס

אתרים נוספים
 אתר המכון הפולני בישראל: תרבות פולין (עברית)
 גבולות פולין מהמאה ה-18 ועד ימינו ומידע היסטורי נוסף - אתר ארגון יהודי פולין (אנגלית)
 מפת המדינה באתר אנכרטא
 האתר הרשמי של פרלמנט פולין
 האתר הרשמי של משרד רה"מ פולין
 מידע נוסף על המדינה


ערכים קשורים
 אורן
 הים הבלטי
 חבל הסודטים
 אודר
 הכנסייה הקתולית הרומית
 ורשה
 קומוניזם
 קולקטיביזציה
 אינפלציה
 התקופה הפליאוליתית
 סלאבים
 קלטים
 דנובה
 ענבר
 מיישקו ה-1
 הקיסרות הרומית הקדושה
 אפיפיור
 פיאודליזם
 אוטו ה-2
 קריית הווטיקן
 מאבק האינווסטיטורה
 היינריך ה-4
 קנוסה
 אבירים טבטונים
 פרוסיה
 בוניפציוס ה-8
 קז'ימייז' ה-3
 ליטא
 האימפריה העות'מאנית
 בלקן
 קז'ימייז' ה-4
 טטרים
 קוזקים
 ניקולאוס קופרניקוס
 הומניזם
 לטינית
 פרוטסטנטיות
 קלוויניזם
 רפורמציה
 לטביה
 רפובליקה
 מלחמת שלושים השנה
 בוהדן חמלניצקי
 שבדיה
 אוקראינה
 שושלת הבסבורג
 ונציה
 נאורות
 יקטרינה ה-2
 הליץ'
 בלרוס
 המהפכה הצרפתית
 נפוליאון ה-1 בונפרט
 קונגרס וינה
 אדם ברנרד מיצקייביץ'
 רומנטיציזם
 אוטו אדוארד לאופולד פון ביסמרק
 סוציאליזם
 מלחמת העולם הראשונה
 יוזף פילסודסקי
 ברית המועצות
 נאציונל-סוציאליזם
 יואכים פון ריבנטרופ
 ויאצ'סלב מיכאילוביץ' מולוטוב
 ס"ס
 הצלב האדום הבינלאומי
 ולדיסלב אנדרס
 יוסיףּ ויסריונוביץ' סטלין
 ועידת ילטה
 קומקון
 איליה גריגורייביץ' אהרנבורג
 ניקיטה סרגייביץ' חרושצ'וב
 סטניסלב לם
 רומן פולנסקי
 סולידריות
 לך ולנסה
 יוחנן פאולוס ה-2
 פרסטרויקה וגלסנוסט
 ארגון הברית הצפון-אטלנטית
 האיחוד האירופי
 יהדות פולין
 שואה
 פולין
 ועד ארבע הארצות
 חסידות
 מתנגדים
 בונד
 ציונות
 מלחמת העולם השנייה
 גרמניה
 צ'כיה
 סלובקיה
 רוסיה
 פוגרום


תחומים קשורים
 מדינות העולם


 
 
 

פולין


Poland

גיאוגרפיה |  אוכלוסייה |  כלכלה |  מן הפרה-היסטוריה ועד המאה העשירית |  איחוד ראשון |  היחלשות |  האיחוד-מחדש וההתעצמות |  הרפובליקה המלוכנית |  שקיעה ופיצול |  פולין תחת שלטון זר |  מלחמת העולם ה-1 ועצמאות פולין |  פולין במלחמת העולם ה-2 |  פולין הקומוניסטית |  משבר הקומוניזם בפולין |  דמוקרטיזציה ומעבר לכלכלת שוק |  יהדות פולין ויחסים עם ישראל

פולין, מדינה במזרח אירופה. שטחה של פולין ריבועי כמעט, והמרחק הגדול ביותר ממערב למזרח הוא כ-680 ק"מ, ומצפון לדרום 650 ק"מ. היא גובלת בים הבלטי מצפון-מערב, בגרמניה ממערב, ברפובליקות הצ'כית והסלובקית מדרום ובאוקראינה, בלרוס, ליטא ורוסיה ממזרח. בירתה-ורשה. לשעבר ממדינות הגוש הקומוניסטי. ב- 1 במאי 2004 הצטרפה פולין (לצד תשע מדינות נוספות) לאיחוד האירופי.

 


 

פולין היא דמוקרטיה נשיאותית, בה הפרלמנט מורכב משני בתים: סנט (הבית העליון) בו מכהנים 100 נבחרים, ו"סיים" (הבית התחתון) המונה 460 נבחרים. הבחירות לסנט נערכות בשיטה האזורית, רוב חברי ה"סיים" (391) נבחרים אף הם בשיטה האזורית, ומיעוטם (69) בשיטה הארצית. לנשיא שמורה זכות וטו על החלטות ה"סיים", אך ברוב של 60% יכול ה"סיים" לגבור על החלטת וטו של הנשיא. תקופת כהונתו של הנשיא 5 שנים, והוא יכול להיבחר לשתי תקופות כהונה לכל היותר.

 

 

פולין - דיוקן
פולין - דיוקן
שם רשמי Rzeczpospolita Polska
שטח 312,685 קמ"ר (מקום 70 בעולם)
אוכלוסייה 38,536,869 (מקום 32 בעולם)
שיעור גידול אוכלוסין 0.05%- (האוכלוסייה מצטמצמת)
תושבים פולנים 96.7%, גרמנים 0.4%, ביילורוסים ואוקראינים 0.2%
שפות פולנית (בפי 97.8% מהתושבים)
דתות קתולים 89.8% (כשלושה-רבעים משתתפים בפולחן), אורתודוקסיים מזרחיים 1.3%, פרוטסטנטים 0.3%, לא צויינה דת 8.3%
בירה ורשה
ממשל רפובליקה
ראש מדינה נוכחי

הנשיא לֶך קַצִ'ינְסְקי - נהרג בתאונת מטוס, אפריל 2010; ראש-הממשלה: דונלד טוסק

עצמאית מאז 11 בנובמבר 1918 (הכרזת הרפובליקה)
אוכלוסייה מתחת לקו העוני 17%
תמ"ג לנפש 13,300 דולר (מקום 70 בעולם)
שיעור אבטלה 18.3%
מטבע זלוטי
ענפי כלכלה מרכזיים תפוחי-אדמה, פירות, ירקות, חיטה, תרנגולות, ביצים, חזירים, חלב; בניית מכונות, ברזל ופלדה, כריית פחם, כימיקלים, מספנות, עיבוד מזון, זכוכית, משקאת, טקסטיל
ידיעת קרוא וכתוב 99.8%
תוחלת חיים

נשים - 79.23; גברים - 70.95

(מקום 81 בעולם)

(הטבלה עודכנה לאחרונה באפריל 2010)

 

מלבד הבירה, ורשה, המונה למעלה ממיליון וחצי תושבים, יתר עריה הגדולות של פולין הן: לודג' (קרוב למיליון נפש), קרקוב (כ-750,000 נפש), ורוצלב, פוזנן, גדנסק, שצ'צ'ין, לובלין וקטוביץ'.  

 

 

קרקוב. מונה כ-750,000 נפש (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

 

מאז קריסת המשטר הקומוניסטי ב-1989 עבר המשק הפולני תהליך מואץ של מעבר לכלכלת שוק. חברות רב לאומיות השקיעו רבות בתעשיות הכבדות (פלדה, מספנות, מכונות) והקימו בה מפעלי רכב (פיאט, פולקסווגן ועוד). כן נהנו מזרם ההשקעות הבורסה והבנקאות, ומגזרי התחבורה, הבניה, התשתיות, התיירות והמסחר. מעריכים כי מאז 1989 ועד 2007 נהנתה פולין מהשקעות חוץ בהיקף כולל של כ-100 מיליארד דולר.

 

ורשה הבירה. העיר העתיקה (צילום: אי פי איי)

 

ההיסטוריה של פולין הושפעה מאוד ממצבה הגיאופוליטי כאזור חיץ בין שתיים מן המעצמות החזקות באירופה: רוסיה במזרח וגרמניה במערב. פולין הגיעה לעוצמה ולגדוּלה בשלב מוקדם יחסית, אבל איבדה את מעמדה ונפלה קורבן לשכנות שהיו חזקות ממנה. אחר כך היא היוותה זירה למאבקים כל-אירופיים רבים, ובה נהרגו ונרצחו מיליוני אזרחים, בהם יהודים רבים אשר נפלו קורבן לפוגרומים ולשואה.

 

 


גיאוגרפיה

רוב שטחה של פולין הינו מישורי ודי שטוח למראה. מלבד יערות אורן וליבנה שמכסים 28% משטח הארץ, עיקר הנוף הינו שדות למיניהם. מה שמונע את המראה החד-גוני הינו סוגי הצמחייה, אשר מותאמת לפי האקלים והגובה ומבנה הקרקע. בכל זאת ניתן להבחין בשלושה אזורים נפרדים:

 

• שפלת החוף, כמעט 700 ק"מ לאורך הים הבלטי, שרוחבה בערך 60 קילומטר מדרום לחוף עצמו. היא כוללת שני מפרצים גדולים, ליד גדנסק במזרח וליד שצ'צ'ין במערב. הקרקע עשויה מאדמה חולית בצפון השפלה, ומאדמת סחף-קרחונים שמקורה בגוש הסקנדינבי. במזרח השפלה מצויים כמה אגמים גדולים.

  

תצפית על נהר הויסטולה מארמון וואבל, קרקוב (צילום: אריאל כרמון)

 

• המישור המרכזי הגדול שבו מצויים חבלי פולניה (לב הארץ) ושלזיה (בדרום-מערב) וגליציה (בדרום-מזרח), כולל אזורי הנהרות (שיפורטו להלן). יש בו גם גבעות, אשר גובהן בדרך כלל עד 300-200 מטר ועל כן אינן יוצאות מהגדרת פולין כשפלה שגובהה הממוצע הינו 170 מטר. בדרום ובמזרח, רבות יותר ורצופות יותר הגבעות שגובהן 500 מטר בערך. אלה מהוות בקושי 7% משטח הארץ.

 

• אזור ההרים הצר, אשר מהווה 3.1% משטח הארץ. ההרים, שמהווים המשך למערכת הגבעות שבמישור המרכזי, מרוכזים לאורך הגבולות: הרי הסודטים (Sudeten) בגבול עם צ'כיה, והרי הבסקידים (Beskides שהינם חלק מהקרפטים Carpates) בגבול עם סלובקיה. הפסגה הגבוהה ביותר, ריסי (2,500 מטר), מצויה בגוש הבסקידים ונושקת לגוש טטרה (Tatra) בסלובקיה.

 

אזור הרי הבסקידים (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

 

פולין עשירה במים, לא רק בזכות המשקעים (גשם ושלג) אלא גם בזכות מערכת נהרות המכסה למעשה את כמעט כל הארץ. הנהר הגדול ביותר הינו ויסטולה (Vistula): מקורותיו מצויים בקרפטים, יובלים עיקריים שלו מגיעים אליו ממזרח (סן San ובוג Bug), וכיוון זרימתו הינו צפונה ומערבה ושוב צפונה עד לים הבלטי. הנהר השני בגודלו הינו אודר (בפולנית אודרה Odra, בגרמנית Oder): מקורותיו באיזור שבין הסודטים לבין הקרפטים, יובליו מגיעים מדרום, ואחרי זרימה בכיוון צפון-מערב הוא זורם צפונה (וקולט את מי היובל הגדול ורטה Warta ממזרח) ומתלכד עם הנהר נייסה (Neisse) תוך שהוא מסמן את הגבול עם גרמניה. הנהרות גואים עקב הפשרת השלג באביב, ועמקיהם מועדים להצפות. יש בנהרות אלה, בעיקר במערב, שטחים המהווים למעשה ימות או ביצות.

 

נהר הויסטולה (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

 

אקלימה של פולין הינו יבשתי, בעיקר במחצית המזרחית של הארץ. הוא מאופיין בחורף קר (בינואר הממוצע הנמוך הינו מינוס 4 מעלות צלסיוס במערב ומינוס-9 במזרח, ואף מינוס-20 ופחות מכך בהרים) – ובקיץ ממוזג (17 מעלות ואף 20 מעלות, עם שיאים מעל 30 מעלות צלסיוס). בחודשים נובמבר עד מארס, יש שלג; בחודשים יוני ויולי, יש גשם. סך הכל, 700 עד 800 מילימטר משקעים בממוצע הארצי. המשקעים העיקריים (1,500-800 מילימטר) יורדים באזורי ההר, ודרך מכלול הנהרות הם מזינים את פולין כולה.

 

הצמחייה מורכבת מעצים (מחטניים ועליים) ומשיחים רבים ומגוונים, וכן מטחבים ומחזזיות. החי הינו אלפיני–אירופי: אייל הכרמל, חזיר הבר, מעט זאבים ודובים (בעיקר בהרים), ארנבות, סנאים, נברנים למיניהם, ומיגוון עופות שבולטים בו השכוויים (ממשפחת התרנגוליים) והיונה הענקית והקיכלי ואדום-החזה. עושר החיים הזה מונע מהקרקע להיחשב כבעלת איכות דלה.

 


אוכלוסייה
פולין הינה דוגמא בולטת לאחידות האוכלוסייה. כמעט כל התושבים (96.7% מהאוכלוסייה בת 38.5 מיליון תושבים) הינם פולנים, ורק 0.6% משויכים למיעוטים לאומיים. כך גם מבחינה לשונית, מכיוון שהפולנית היא שפתם של 97.8% מהאוכלוסייה; כלומר, המיעוטים הלאומיים אינם מנותקים מלשון הרוב. וגם מן הבחינה הדתית:
הנוצרים הקתולים מהווים רוב גדול מאוד (89.8%) – זו לא רק השתייכות פורמלית, שהרי בערך שלושת-רבעי האוכלוסייה משתתפים בפולחן – והנוצרים מהווים רוב עוד יותר גדול (91.7%); המיעוט הבולט (8.3% מהאוכלוסייה) מורכב מאנשים אשר לא ציינו השתייכות דתית.

 

תהליך השתלבותה של פולין באיחוד האירופי, בעשור הראשון של המאה ה-21, אינו נראה כמשפיע מהותית על אחידות זו: פולין אינה מושכת הגירה, גם לא מתוך שכנותיה שהינן עניות ממנה או עניות כמוה. לעומת זאת, פולנים רבים (אחד מכל 2,000) עוזבים את ארצם ועוברים אל מדינות יותר עשירות – במיוחד אל גרמניה, וגם אל בריטניה ואל צרפת – בחיפוש אחרי פרנסה. בין המהגרים הללו בולטים הפועלים הפשוטים ואנשי המקצוע המיומנים, אבל יש הגירה יוצאת גם מן השכבות היותר משכילות.

 

בתחום ההשכלה, פולין מצויה במצב טוב (אם להשוות אל מדינות אירופה המרכזית, הונגריה וצ'כיה וסלובקיה – ובוודאי אם משווים אל מדינות אירופה המזרחית, רוסיה ואוקראינה ובלרוס ורומניה): תוחלת ההשכלה של תלמיד כיתה א' הינה 15.5 שנות לימוד, שישה מכל 10 תושבים הינם בעלי תואר אקדמי, ומתפרסמים בה כמעט 20 אלף ספרים בשנה.

 

לפי נתוני תחילת המאה ה-21 היו 7.2 פטירות לכל 1,000 תינוקות, ותוחלת החיים של הפולנים הייתה כמעט 75 שנה. באמצע העשור הראשון של המאה, היו 9.85 לידות לכל 1,000 תושבים והיו 9.89 מיתות לכל 1,000 תושבים. ההפרש בין הנתונים, יחד עם השפעות ההגירה שהוזכרה לעיל, מסביר את המגמה אשר נעה אל עבר הקטנת האוכלוסייה הפולנית (הקצב הינו 0.05%- לפי ההערכות לשנת 2006).

 


כלכלה

המשק הפולני מבוסס על תעשייה ועל שירותים, כמו בכל אירופה. בנוסף לעיר הבירה ורשה (Warszawa), ריכוזי האוכלוסייה העיקריים מצויים במוקדי הפעילות התעשייתית: הנמל הגדול גדנסק (Gdańsk) אשר משרת את מרכז התעשייה הכבדה שסמוך לו ואת הארץ כולה, ואיזור המכרות שבשלזיה התיכונה (דרום הארץ). המצב השתנה בהשוואה לתקופה שבין שתי מלחמות העולם, כאשר רוב אוכלוסיית פולין התפרנסה מעבודת האדמה. המגזר החקלאי מעסיק 16% מכוח העבודה האזרחי, ואחראי על 5% מהתוצר המקומי הגולמי (תמ"ג). זה נחשב להישג, בהתחשב בכך שהחורבן במלחמת העולם השנייה הותיר את פולין בפיגור כלכלי עוד יותר גדול מאשר זה שאובחן במחצית הראשונה של המאה ה-20. המשטר הקומוניסטי לא רק שיקם את פולין, אלא שינה את צביונה: מחברה של חוות חקלאיות קטנות ומסחר זעיר, אל משק שיש בו תעשייה כבדה ושמשולב היטב בסחר העולמי.

 

גדנסק, העיר העתיקה, ליד נהר ה-Motlawa (צילום: אי פי איי)

 

בזמן השלטון הקומוניסטי, עיקר הסחר הבינלאומי היה מול מדינות הגוש הסובייטי (ברית המועצות, מזרח-גרמניה, צ'כוסלובקיה, הונגריה ובולגריה). כבר אז, היה מאמץ מודע ופורה לייצא אל אירופה המערבית. את המאמץ הזה כיוונה הממשלה הקומוניסטית, ששלטה ישירות ברוב הפעילות המשקית: המגזר המולאם, מאז 1946, היווה כמעט שלושה-רבעים מההכנסה הלאומית. ואולם, פולין – בניגוד לשאר המדינות בגוש הסובייטי – השאירה מגזר פרטי לא-קטן (20% מההכנסה הלאומית): בעיקר בחקלאות ובמלאכה, אבל גם בענפי התעשייה והבנייה. כמו כן היה מגזר קואופרטיווי (10% מהכנסה הלאומית) אשר ישם עקרונות שיתופיים. כדי לתעש את הארץ (בעיקר בשתי תוכניות החומש שניהלו את התקופה 1961–1970), השלטון הקומוניסטי ביצע השקעות כבדות מאוד – והמשק שילם מחיר לא-קל: הוגדל הייבוא (והוקטן הייצוא החקלאי), כך שנוצר גירעון יותר עמוק במאזן-התשלומים, והואץ קצב האינפלציה.

 

פולין הפכה למדינה תעשייתית ברמה דומה לשכנותיה. אבל כיום, התעשייה נחשבת במידה רבה לנטל: התשתית רחוקה מניצול מלא, והפעילות הינה מזהמת מאוד. מדובר במחיר כבד תמורת פעילות מיושנת למדי – שהרי התעשייה מזכירה את המהפכה התעשייתית הראשונה: עיקר הפעילות מרוכז בענפי האנרגיה והמיכרות, וכן בחרושת המתכת מן הסוג הבלתי-מתוחכם.

 

בין נכסיה החומריים של פולין, במעבה האדמה: נחושת, פחם, עופרת, אבץ, ניקל, כרום, ובעיקר מלח-בישול (נתרן כלורי) וגופרית; המשק שלה מנצל את המשאבים הללו, ובכך מפצה את עצמו על היעדר ברזל ונפט וגז-טבעי.

ענף התעשייה הקלה העיקרי הינו טקסטיל. ענפים אחרים (מזון, עיבוד עורות, עץ כחומר גלם, זכוכית) הגיעו לרמת פעילות ניכרת מאוד – אבל לא-מספיקה.

 

המשטר הקומוניסטי העביר רק חלק קטן (חמישית בקושי) מהחקלאות לעיבוד קולקטיבי. המגזר הפרטי אמנם סבל מעוינותם של מוסדות המדינה, והיה מפגר מבחינה טכנולוגית – אבל תרם 80% מן הערך-המוסף של החקלאות. הקרקע אמנם נחשבת כבעלת איכות בינונית מאוד, והאקלים הינו קשה – בכל שנה יש ארבעה–חמישה חודשים של קיפאון כמעט מוחלט, שבמהלכם אין מעבדים את האדמה – אבל פולין הינה יצרן חשוב בתחום חומרי הגלם הצמחיים למזון (דגנים, סלק סוכר, תפוחי אדמה), ובתחום הבקר והחזירים לתעשיית הבשר.

 

המשק הפולני חווה משבר קשה בעת המהפך הגדול שאירע בשנת 1990, כאשר המשטר הקומוניסטי קרס ופינה את המקום למשטר ליברלי. היתה אינפלציה מהירה בשיעורים מדהימים, והיא יוצבה בתוך כשנה; היתה אבטלה נרחבת; ובעיקר – התמ"ג הצטמק במידה רבה: בשנת 1990 התמ"ג-לנפש היה 1,690 דולר, לעומת 2,120 דולר כארבע שנים קודם לכן.

האינפלציה יוצבה כמעט מייד. התמ"ג-לנפש הועלה בהתמדה והגיע ל-12,250 דולר לקראת אמצע העשור הראשון של המאה העשרים. אם כי באותה עת נותרה עדיין אבטלה נרחבת (18% מכוח העבודה) שמהווה שיא בין מדינות האיחוד האירופי.

 

בין הגורמים שתרמו ליציאה מן המשבר: הפולנים אשר חיים בחוץ-לארץ, וחוזרים (חלקית וזמנית או סופית) אל ארצם כדי להקים בה חברות ובתי-עסק מודרניים; המיומנות המקצועית, והמחיר הזול, שמאפיינים את מגזר בעלי-המלאכה. בשנת 1996, פחות מחמש שנים אחרי המשבר, רשמה פולין צמיחה בשיעור 8% מהתמ"ג. בשנים 1993–2003, ממוצע הצמיחה היה 4.4%; בשנת 2004 עוד הוגבר קצב גידול התמ"ג (5.3%), בעיקר בזכות הגדלת הייצוא אל מדינות האיחוד האירופי, וגם שנת 2005 (למרות הירידה לרמה של 3.5% בערך) נחשבה לשנה מוצלחת.

 

נדל"ן בורשה (צילום: רון פז)

 

ההצטרפות לאיחוד האירופי (2004) העניקה לפולין כסף זמין רב מאוד (לפחות 23 מיליארד יורו זמינים במהלך 2006); המגזר החקלאי כבר נהנה – בנוסף להגדלת הייצוא – גם ממחירים יותר גבוהים לתוצרתו, וגם מסובסידיות שהאיחוד האירופי נותן לאיכרים. המשק הפולני מושך התעניינות של משקיעים זרים, אשר מתמקדים בתהליכי ההפרטה הנרחבים שמבצעת הממשלה. הישג בולט בהקשר זה: הענק האיטלקי "פיאט" הקים מפעל גדול בפולין, והפך את הארץ ליצרנית המכוניות הגדולה ביותר באירופה המרכזית. לא בכל תחומיו והיבטיו של המשק הפולני נרשמו הישגים כאלה. באמצע העשור הראשון של המאה ה-21, הבעיות הבולטות הינן:

 

• תשתית התעבורה מתאימה למצב שבו פולין היתה מחולקת בין מעצמות המאה ה-18 (רוסיה, אוסטרו-הונגריה, פרוסיה) – ולא למדינה אשר מנסה להגביר את השתלבותה באירופה המערבית.

• מכשולי חוק ובירוקרטיה, וגם שחיתות לא-מעטה, מקשים על יצרניותם של מפעלים קטנים ובינוניים בגודלם.

• החקלאות סובלת מעודפי כוח-אדם המועסקים בה, וחלק גדול מן החוות הינן בלתי-יעילות.

• הופסקו כמעט לגמרי תהליכי הפרטתם של "הענפים הרגישים" (פחם, פלדה, מסילות-ברזל, אנרגיה) – תהליכים אשר החלו הרבה אחרי המהפך שסילק מהשלטון את המפלגה הקומוניסטית.

• למרות הרפורמות במערכת הרווחה (טיפול רפואי, חינוך, פנסיה) ובמגזר הממשלתי – הענפים הללו מהווים נטל תקציבי כבד יותר מכפי שהיה חזוי.

• מפעלים רבים שבבעלות המדינה רושמים הפסדים גדולים בכל שנה.

• יש הרבה פעילות הקרויה "כלכלה אפורה" (אשר לא כל הכנסותיה מדווחות לשלטונות המס) והמגזר הזה אף הלך והתרחב; גם רוב המגזר החקלאי לא משלם מיסים.

 


מן הפרה-היסטוריה ועד המאה העשירית

בפולין היו יישובים של האדם הקדמון בתקופת האבן הקדומה, התקופה הפליאוליתית, אשר התחילה לפני 250 אלף שנה והסתיימה לפני 12 אלף שנה. ריכוזי ממצאים כאלה נמצאו בסביבות הערים ורוצלב (Wrocław) שבדרום-מערב, קרקוב (Cracow) שבדרום ופוזנן (Poznań) שבמערב. האנשים, שהיתה להם המשכיות באיזור ההוא, לא היו אחידים במוצאם: בצפונו היו בני אדם בלטיים מזרחיים, שצבע עורם בהיר; בדרומו, הבלטים המזרחיים התערבבו עם בעלי עור יותר כהה מאזורי האלפים.

 

למרות היעדר הרציפות האתנית – רציפות תרבותית נשמרה כנראה למן האלף השלישי לפני הספירה, וניתן לה השם פרוטו-סלאבית. יש אסכולה הטוענת כי פולין הייתה מולדתם של הסלאבים, וכי ממנה הם התפשטו (באלף ה-2 וה-1 לפני הספירה) אל אירופה המזרחית והדרום-מזרחית. הפולנים הקדמונים הם אלה שלא נדדו, אלא התבססו למן המאה ה-5 באזורים שממזרח לנהר אודרה. ביניהם, היו אנשים אשר התקיימו מגידול מזון ולא מליקוטו בלבד; הם קרויים "תרבות לוז'יצה" (Łuzice). יישוב קבע כזה (ביסקופין Biskupin) התבסס מאוד, ואף התבצר, במאה ה-6 לפני הספירה.

 

היעדר האחידות האתנית התגבר, כאשר הסלאבים שבפולין נפגשו באורח קבוע עם שכניהם: בלטים מהצפון, גרמניים מהמערב, קלטים מצפון-מערב וסקיתים מהמזרח. התיישבות הקלטים תרמה לפיתוח החקלאות וגם להפקת המתכות. בסוף המאה ה-2 לפני הספירה ובתחילת המאה הראשונה לפני הספירה, בני "תרבות פז'בורסק (Przworsk)" הסלאבים יצרו כלים מחימר שרוף ופיתחו תרבות קבורה שכללה שריפת הגוויות. יש עדויות לכך שהם קיימו יחסי מסחר עם תושבי מחוזות רומיים באיזור הנהר דנובה, אשר הכירו את פולין בתור הארץ ששוכנת על נתיב הענבר (שרף מאובן שמופק מעצי אורן בלטיים).

יחסי המסחר לא היו היחידים שיצרו קשר בין תושבי פולין הקדמונים לבין עמים אחרים. בעת נדידת העמים, שהתרחשה בעיקר במאות 4–6 לספירה, הפולנים הקדומים פגשו המוני ונדלים וגותים ועוד.

 

על רקע המפגש הזה, שכלל מעשי איבה וגם הסכמים, החלו שבטים אחדים ביצירת מסגרות מדיניות. שליטיהם היו מנהיגים בעלי משענת בדמות יישובים מבוצרים. ידועות בערך 20 מדינות שבטיות. הבולטות בין המסגרות הללו: "פולין הקטנה" (דרום ודרום-מזרח), שבמרכזה בקרקוב, בהנהגת הוויסלנים (Vislans); שלונסק (שלזיה) בדרום-מערב, בהנהגת השלזנים אשר מרכזיהם היו באופולה (Opole) ובוורוצלב; בצפון הייתה ההנהגה בידי הקוייאווים (Kujaianie) והפומוז'ים, ואילו המז'ובים הנהיגו את תושבי צפון-מזרח פולין; "פולין הגדולה" (שטחי המערב), שהייתה בשליטת הפולנים אשר מרכזיהם היו בגנייזנו (Gniezno) ובפוזנן, והם שנתנו לארץ את כינויה עד היום הזה.

 

כאשר היתה רגיעה דמוגרפית – אחרי המאה ה-6 לספירה, ובעיקר במאות 8–10 לספירה – התרחשה התפתחות בתחומי החקלאות והמלאכה, כתוצאה מהתחדשותה והגברתה של הפעילות המסחרית. השלווה לא היתה מושלמת. לקראת סוף המאה ה-9, בשנים 875–880, נסיך מורביה סוויאטופלוק (Sviatopluk) הביס את מדינת הוויסלנים. הוא ויורשיו (בני מזרחה של צ'כיה בימינו) הפיצו את הנצרות בין תושבי פולין. המעצמה האזורית שהקים נסיך זה התקיימה דור אחד, עד שנת 907 לספירה.

 


איחוד ראשון

כאשר התמוטטה מורביה, שבטי פולין הדרומית חזרו להיות עצמאיים. אבל הוויסלנים לא שבו למעמדם המוביל. "פולין הגדולה" היא שלקחה על עצמה תפקיד זה, ולמעשה הנהיגה את איחוד פולין. ההישג הזה רשום על שמם של בני שושלת פיאסט (Piast), שהקים איכר אשר לפי מסורת האגדה הפולנית הדיח את הרודן המקומי, והשאיר אותו לגווע בתוך מגדל העכברים אשר במרכז קרושביצה (Kruszwica).

 

אחדות הפולנים היתה בעיקר פרי מעשיו של מיישקו (Miesko) ה-1 בן האיכר פיאסט. הוא שאב את כוחו גם מהעובדה שאשתו היתה בת למשפחת דוכסי בוהמיה, נישואים שאיפשרו לו לעמוד במלחמה נגד הגרמנים המזרחיים שאיימו להתפשט אל ארץ הסלאבים. בשנת 966, בערך שש שנים אחרי תחילת שלטונו, הוא החליט להיטבל כנוצרי קתולי – החלטה שהוא הודיע כי היא חלה על כל תושבי ארצו; תאריך זה נחשב לשנת איחודה של פולין. ההתנצרות, אשר מיישקו ראה בה "צורך השעה" וצעד זמני בלבד, יצרה הבחנה נוספת בין הפולנים לבין תושבי רוסיה: אלה, כעבור זמן קצר, קיבלו את הנצרות בצורתה הביזנטית. מדינת הפולנים הכירה בכך שהיא כפופה לקיסרות הרומית הקדושה, אבל שמרה על ריבונות מעשית נרחבת.

 

כוחה של פולין איפשר לה את הרחבת תחומיה: היא השתלטתה על האיזור אשר לחוף הים הבלטי – כולל החלק המערבי, שצ'צין; וגם על שלונסק (בגרמנית ובשפות אחרות: שלזיה) אשר בגבולה המזרחי של ארץ הגרמנים. בעצם, גבולות מדינתו היו דומים מאוד לאלה שנתחמו לפולין בעקבות מלחמת העולם השנייה. בשנת 990, כשנתיים לפני מותו, מיישקו הכריז כי הוא כפוף ישירות לאפיפיור ברומא; מעמד זה, ואסאל פיאודלי של האפיפיורות, היה מיועד להגן עליו ועל ארצו מפני שאיפותיו של קיסר גרמניה אוטו ה-2 אשר המשיך את מאמצי אביו אוטו ה-1 להשתלט על השטחים שממזרח לגרמניה. במזרח, הפולנים בראשות מיישקו לא הצליחו כמו במערב. נסיך קייב (Kiev) הרוסית, ולדימיר ה-1, כבש מידיהם את השטחים שממזרח לנהרות סן ובוג.

 

בנו של מיישקו, בולסלב (Bolesław) ה-1 (אשר כונה "האמיץ"), הצליח לדחוק את הצבאות הרוסיים ואף השלתט לזמן-מה על העיר קייב הגדולה. הוא גם ביסס את שלטונו עד לנהר האודרה שבגבול עם גרמניה, ואף כבש את ארצות מוראוויה ובוהמיה אם כי כיבוש זה לא החזיק מעמד זמן רב. בימיו (992 עד 1025), פולין נחשבה למעצמה אירופית; זה לאו דווקא מצב חיובי – שהרי מאז ולמשך מאות שנים, היחסים בין פולין לבין כל שכנותיה היו קשים ויוצרי אי-ודאות.

 

בולסלב גם העמיק את תהליך השלטת הנצרות על תושבי ארצו, אשר עד אז שמרו על אמונותיהם הפגאניות וקיימו פולחן לאלים רבים. מאמץ השלטת הנצרות הורחב גם אל תושבי האיזור הבלטי. הוותיקן ברומא הכיר בהישגיו של בולסלב, וכונן בארצו מדרג (היררכיה) כנסייתי עצמאי ונפרד: שיאיה של הכרת-תודה זו, על כל משמעויותיה מבחינה דיפלומטית בין המעצמות: העיר גנייזנו קיבלה מעמד של ארכי-הגמונות (כראשות ארכיבישוף) נפרדת, בשנת 1000, ובכך הושם קץ לשאיפות גרמניה כי הארכי-הגמונות של העיר הגדולה מגדבורג (Magdeburg) תנהל את פולין כולה; ובשנת מותו (1025), הוותיקן הכיר בתואר המלוכה אשר בולסלב נטל לעצמו.

 

יורשיו לא הצליחו לשאת את הירושה הגדולה אשר בולסלב הותיר אחריו, ירושה שהיתה גדולה מכפי יכולותיהם הבינוניות ואשר חוסר-זהירותם הפך אותה לנטל. בנו, מיישקו ה-2 (ששלט מ-1025 ועד 1034), נכשל לחלוטין: על רקע התקוממות עממית נגד האצולה ונגד הנצרות – הגרמנים ממערב והרוסים ממזרח פלשו אל ארצו, והכריחו אותו לוותר על תואר המלוכה ועל שליטתו בעיר לוז'יצה; מדרום, הצ'כים כבשו את שלונסק (שלזיה) וערכו מסעות ביזה שהחריבו את חבלי "פולין הגדולה"; ובצפון איבד מיישקו ה-2 את השליטה בחוף הבלטי – וחלק ניכר מתושבי האיזור, הפומוז'ים, אף ביטלו את התנצרותם וחזרו לפולחן האלים הרבים.

 

בנו של מיישקו ה-2, הדוכס קז'ימייז' ה-1 (Kazimierz) "המשקם", הוגלה מארצו בידי המתקוממים. במשך חמש שנים שהחלו בשנת 1034, פולין היתה ללא שלטון מרכזי. אולם בשנת 1039 כונן מחדש את שלטונו, בעזרת הגרמנים. הוא אף השתלט מחדש על חבל שלונסק ועל שטחי "פולין הגדולה" ו"פולין הקטנה", וגם על איזור מאזובשה (מדרום לפרוסיה). אבל, הוא לא זכה להחזיר לעצמו את התואר מלך.

 

בולסלב ה-2, בנו של מיישקו ה-2, ששלט משנת 1058 ועד שנת 1079 וכונה "הנדיב" או "המרהיב-עוז", השתלט על קייב, אחרי שהצליח לנצל את חולשתה אשר נגרמה בגלל סכסוכים פנימיים, והרחיב את תחומי ארצו באיזור הנהרות סן ובוג שבמזרח. הוא תמך באפיפיור גרגוריוס ה-7, במאבק האינווסטיטורה נגד הקיסר היינריך ה-4, שהוכתר בהצלחה כאשר היינריך הלך לקנוסה כאות לכניעתו (הפורמלית בלבד) בפני עליונות הכנסייה; האפיפיור גמל לבולסלב בכך שסייע לו בהחזרת המעמד המלכותי. אבל חלק מאצילי פולין מרדו במלך והאשימוהו כי יזם את רציחת ההגמון (בישוף) סטניסלס של העיר קרקוב. להאשמה זו לא היו הוכחות עובדתיות, אבל היא התקבעה במסורת של הפולנים. הכנסייה ומאמיניה לא נזקקו לראיות ולשאר מרכיבי ההליך המשפטי; הם הטילו חרם על המלך בולסלב ה-2, והוא ברח לחוץ-לארץ.

 

לדיסלס הרמן (Ladislas Herman), אחיו של בולסלב ה-2, שלט משנת 1079 ועד שנת 1102, אך להלכה השלטון לא היה בידיו: הוא הכיר בריבונות העליונה של הקיסר הגרמני היינריך ה-4, שהיה גיסו.

 

חיזוק מעמדה של המלוכה הפולנית הוא מעשה ידיו של בולסלב ה-3 (עלה לשלטון בשנת 1102), בנו של לדיסלס הרמן. הדבר עלה בידיו אחרי שגירש מן הארץ את אחיו הבכורים ממנו, ועקר את עיניו של אחיו החורג. הוא הנהיג את צבא הפולנים למלחמה נגד גרמניה, ואחרי שניצח אותה בוורוצלב (1109) הפכה שלונסק שוב לחלק מפולין. גם איזור פומוז'ה (בצפון הארץ) נכבש בידי הפולנים; תושביה הוכנעו גם מבחינה דתית, וקיבלו על עצמם (הפעם: סופית) את הנצרות.

 

כל ההישגים הללו היו קצרי-ימים למדי, בסוף ימיו, בולסלב ה-3 נאלץ להביע שבועת אמונים בפני הקיסר הגרמני לותר ה-3; ואחרי מותו (1139), ממלכת בולסלב פוצלה בין שלושת בניו. הפיצול היה יוזמתו של המלך, אשר רצה למנוע סכסוכים שאותם חזה על רקע הבדלנות אשר שררה בקרב תושבי האזורים השונים בממלכתו. התוכנית לא הצליחה. דור הבנים היה מעורב במלחמות – ופולין עלתה על דרך הפיצול; לא ארבע ישויות מדיניות היו בה – שלוש של האחים, ועוד קרקוב הבירה אשר המלך הורה כי תינתן לבכור – אלא 24 דוכסויות.

 


היחלשות

בהתייחסם למערך 24 הדוכסויות, שנוצר באמצע המאה ה-12, בני התקופה הגדירו את יחסי-הכוחות באורח ציורי: "האצילים שיחקו בנסיכיהם כאילו היו אלה רק ביצי-פסחא מקושטות". בפולנית אף נטבע כינוי לאצילים כאלה: krolewięta – "מלכים קטנים". ואכן, כוחה של האצולה התעצם על חשבונו של השלטון המרכזי.

 

מעמד האצולה היה מורכב משני חלקים: האצילים הבכירים (מגנאטים), והאצולה הנמוכה ("שלאכטה" Szlachta). האצילים הבולטים ביותר חיזקו את השפעתם המדינית, שהיתה אדירה כבר בימי בולסלב ה-3 – אבל גם חיבלו בה, כאשר מסרו את הערים המבוצרות לניהולם (בעצם: לשליטתם) של אבירים מן האצולה הנמוכה. השלאכטה הפולנית לא היתה מעמד סגור. ההצטרפות אליה נעשתה בדרכים מגוונות: חסדי המלך, נישואין, המלצה מאת משפחה המוכרת כחלק מן האצולה. רוב האצילים היו, בעצם, אבירים; בתוקף הצטיינותם הצבאית, ניתנו להם כתבי חסינות מפני מיסוי ומפני הליכים משפטיים – וחסינות זו, בתהליך לא-מוגדר, העניקה להם מעמד של אצילים (המונח "אציל" הופיע רק בתחילת המאה ה-16). אל החסינות הזו צורפו גם סמכויות מינהליות ומדיניות, לפי המצבים הצבאיים-מלחמתיים והדיפלומטיים של פולין.

 

מה שמנע את היעלמותה של פולין כיחידה אחידה, היה תיפקוד הארכי-הגמונות בגנייזנו (Gniezno): הנזירים שהיא מינתה כדי לרשום את דברי-הימים שימרו בכתביהם את רעיון האחדות הפולנית. אבל הכנסייה לא היתה כפופה לשלטון האצולה; רכושה האדיר היה פטור ממסים, דבר שחיזק את היותה מדינה בתוך מדינה.

 

בחלקה הצפוני-מזרחי של פולין היתה עוד "מדינה בתוך מדינה": לימים, היא נודעה בשם פרוסיה. זה התחיל בשנת 1226, כאשר קונרד נסיך מזובשה (בקצה הצפוני-מזרחי של הארץ) הזמין את אבירי המסדר הטבטוני להתיישב בשטחי שלטונו, כדי שיסייעו לו במאבק נגד הפרוסים; הוא הבטיח להם לא רק את איזור חלמנו (Chlemno) שבמערב תחומי שלטונו, אלא גם את כל המקומות שיצליחו לכבוש מידי הפרוסים במזרח – ואת התושבים, שיוטבלו לנצרות. בכל השטח הזה, בין הנהר ויסטולה ובין הנהר נמן (Neman) שברוסיה, האבירים הטבטונים יסדו את טורון (Toruń) ועוד מרכזים שהיו צבאיים ומסחריים גם יחד ואשר תוכננו והוקמו לפי עקרונות גיאומטריים אחידים. להלכה, האבירים הכירו בנסיכי פולין (ואחר-כך: במלכי פולין) כבעלי הריבונות העליונה; אבל למעשה, פרוסיה הטבטונית (שהשתלטה גם על אזור גדנסק בחוף הבלטי) היתה ישות עצמאית. בתוך 50 שנה, נוצרה בעצם "גרמניה חדשה" בלבה של אירופה המזרחית: המושבות הגרמניות שיגשגו, תוך דחיקתם או שיעבודם של התושבים המקומיים – אשר את שמם, פרוסים, נטלו המתיישבים לעצמם.

 

המדינה הפולנית הוחלשה גם מן החוץ. בשנת 1241 פלשו המונגולים לתחומי פולין. פרשיהם המהירים הביסו את צבא פולין ליד קרקוב הבירה. אחרי כן, בקרב לגניצה (Legnica), הביסו גם צבא נוצרי מאוחד שהורכב מפולנים וגרמנים ומאבירים טבטוניים. בקרב זה נפל הדוכס הפולני הבולט הנרי ה-2 ("האדוק"), שהיווה אחד מהסמלים הבולטים לשרידי אחדות פולין. אבל תנופתם של המונגולים נעצרה. כעבור שנה, הם נסוגו מרוב שטחי פולין; למעשה, שליטתם הוגבלה לשטחים ("רוסיה האדומה") שממזרח ל"פולין הקטנה".

 

היו עוד גורמים שהחלישו את פולין: היצ'ווינגים (Jaćwingowie), עם ממוצא בלטי אשר התמקם באיזור הנהר נמן שבמערב רוסיה, והליטאים. הם פשטו על "פולין הגדולה" (מערב הארץ) ועל איזור מזובשה שבצפון-מזרח. הפלישות הללו גרמו הרס רב בפולין, ותושביה לא אזרו כוח לשקמו. הנסיכים החליטו להטיל משימה זו על מתיישבים זרים. הוזמנו גרמנים, ולונים (Wallons) דוברי צרפתית ופלמים (Vlems) דוברי ניב הולנדי דרומי, וגם יהודים. אלה-האחרונים יועדו לנהל את הסחר הבינלאומי, בזכות קשריהם עם סוחרים מקהילות המוצא שלהם. הוולונים והפלמים, שהיו חקלאים, הביאו עימם קידמה טכנולוגית ויוזמה: מחרשה משופרת, עיבוד האדמה לפי מחזור זרעים מתוחכם ("שיטת שלושת השדות"), ומאמץ ממוקד לבירוא היערות שהרחיב את שטחי האדמה הראויה לעיבוד.

 

חיי היום-יום בפולין השתפרו, בזכות העובדה שכפרי המתיישבים (ובעקבותיהם: גם הכפרים המקומיים) ניבנו לפי תוכנית מסודרת. והיו גם שיפורים יותר משמעותיים. אנשים שהיו משועבדים בגלל חוב, לא עוד הוכרחו להחזירו באמצעות עבודה (חקלאות ושירותים מגוונים) אלא באמצעות כסף. לכפרים ניתן שלטון עצמי, אם כי מוגבל: חלק גדול מענייניהם לא עוד הוסדר בחצרות הדוכסים, אלא בהליכים משפטיים שניהל ראש הכפר. הערים (גנייזנו, ורוצלב, פלוצק, וכמובן קרקוב הבירה) התפתחו מאוד, ונשאו צביון גרמני מובהק. פולין לא עוד היתה ארץ מפגרת במזרח היבשת, אלא נעשתה אירופית-מערבית. הערים נהנו מאוטונומיה, אשר העניקה למעמד העירוני עוצמה שאיזנה את כוחם של בני האצולה.

 


האיחוד-מחדש וההתעצמות

במשך כ-250 שנה, מראשית המאה ה-14 ועד אמצע המאה ה-16 ידעה פולין עליות ומורדות מבחינת עוצמתה הפוליטית, אך המגמה הכללית הייתה מגמה של התעצמות פנימית וחיצונית כאחת.

 

בימי שלטונו של ולדיסלב ה-1 (1320–1333) אוחדה ממלכת פולין, הונהג בה שלטון מרכזי חזק, וקרקוב היתה לבירתה. בתמיכת האפיפיור בוניפציוס ה-8 השתלט ולדיסלב על פולין; מחוץ לשליטתו נותר רק איזור החוף המערבי (פומורזה, Pomorze, חבל הים), אשר הטבטונים פלשו אליו בשנת 1308 וביצרו בו את גדנסק (Gdansk, בגרמנית דנציג Danzig) ואת טירת מלבורק (Malbork, בגרמנית מריינבורג Marienburg); כתוצאה מכך נותרה פולין ללא גישה לים. האבירים הטבטונים מצפון-מזרח, והצ'כים מדרום-מערב, יצאו למלחמות נגד פולין המתחדשת. ולדיסלב אמנם העמיד נגדם צבאות גדולים, בעזרת הליטאים אויבי המסדר הטבטוני, ובעזרת ההונגרים אויבי בוהמיה, אולם הארץ ידעה הרס רב.

 

בשנת 1333 מת ולדיסלב ה-1, ועל כס המלוכה עלה בנו קזימייז' ה-3 "הגדול". הוא נאלץ לותר על חבלי שלונסק ופומוז'ה בעלי הצביון הגרמני. מאז ואילך שמותיהם היו, בהתאמה, שלזיה – בשלטון יאן מלך צ'כיה – ופומרניה, בשלטון המסדר הטבטוני. לעומת זאת, גרמניה החזקה לא התנגדה לכך שחבל גליציה (דרום-מזרח) ייכלל בפולין; ולא היה כוח ממשי שיחסום את פולין בדרכה להשתלט על חבלי פודוליה ורותניה שבדרום-מזרח; כמו כן, הטבטונים נתנו לו את אזורי דובז'ין (Dobrzyń) וקוייאווי (צור מחצבתו של ולדיסלב); כך הוכפל שטחה של פולין.

 

המלך קז'ימייז' זכה לפופולריות רבה בקרב בני העם אשר כינו אותו "מלך האיכרים". הוא קידם את ארצו גם מבחינה כלכלית וארגונית. על כל מחוז הופקד מושל וניתנו בידיו סמכויות נרחבות, אשר רק אלה של המלך היו גדולות מהן. קז'ימייז' רכש לעצמו שם של בונה דגול: הוא יזם את הקמת האוניברסיטה הפולנית הראשונה, בקרקוב (1364); ביוזמתו הוקמו עשרות ערים; ביצורים מרשימים נבנו בנקודות אסטרטגיות; ובערים, הוותיקות וחדשות, הוקמו בנייני ציבור רבים. קז'ימייז' השליט בארצו סובלנות דתית, אשר היתה יוצאת-דופן באירופה של אותה עת. בימיו הוענק מקלט ליהודים רבים מאוד, אשר היגרו אליה מאירופה המערבית שבה נרדפו והושפלו.

 

שושלת היגיילונים, ששלטה בפולין כמעט 200 שנה, וכוננה את האיחוד "ממלכת פולין – ליטא" קמה לאחר נישואיה של  ידוויגה מלכת פולין לנסיך-הגדול של ליטא, יגיילו (Jagiełło). את הנישואין יזמו אנשי חצר המלוכה הפולנית במסגרת הסדר אשר חייב את יגיילו להתנצר ולהעביר את בני עמו לנצרות הקתולית. בתמורה לכך כוּננה אחדות אישית בין פולין ובין ליטא, אשר בראשה עמד הנסיך-הגדול מצד ליטא והמלך, שהוכתר ב-1386 וקיבל את השם ולדיסלב ה-2 יגיילו.

 

ב-1440 יצאה פולין בהנהגתו של המלך ולדיסלס ה-3 למלחמה נגד האימפריה העות'מאנית. הסולטן העות'מאני מוראד ה-2 לא עמד בפני פלישת 40 אלף הלוחמים אל הבלקן (1443), וחתם על הסכם ("שלום סגד" Szeged): התחייבות כי ימסור לידי ולדיסלס את השטחים שממלכתו החזיקה באלבניה ובהונגריה ובסרביה, והתחייבות לתשלום פיצויים. משחידש המלך ולדיסלס את המלחמה, הוא ניגף בקרב ורנה (Varna בבולגריה) ונהרג (1444).

 

במשך שלוש שנים נוהלה פולין ללא מלך, עד אשר הוכתר אחיו הצעיר של ולדיסלס למלך קז'ימייז' ה-4. הוא צימצם במידה רבה את השפעת בכירי הכנסייה בחצרו ואף התערב בבחירת ההגמונים בתחומי פולין. לעומת זאת, כוחה של המלוכה נחלש ביחס לאצולה: המלך התחייב בפני השלאכטה כי הסכמת נציגיה תיחשב תנאי לכל מלחמה. לאחר מותו (1492), בימי שלטון בנו, המלך ין אולברכט (Jan Olbracht) הלכה וגברה עוצמת השלאכטה, על חשבון בית המלוכה. החוקים התקבלו רק אחרי אישור הפרלמנט, הסיים, ובו שני בתים: אסיפת-מעמדות ועוד סנאט ובו המלך וראשי הכנסייה ובכירי האצולה, שנוהל בידי האצילים ולפי רצונם, ועל חשבון הכנסייה, אשר כבר הוחלשה קודם לכן. השלאכטה התחזקה גם על חשבון האיכרים: בשנת 1496 חוקק הסיים חוקה אשר הצמידה את האיכרים אל הכפרים שבהם התקיימו והגבילה את תנועותיהם מחוץ לכפרים אלה. גם העירוניים סבלו מהחוקה החדשה, היא אסרה על תושבי הערים לקנות קרקע באזורי הכפר, וגם הטילה מיסים על בעלי-המלאכה.

 

ב-1505 עלה על כס השלטון זיגמונט ה-1 (Sigmond או Sigismont בנו של אלכסנדר). סמכויותיו הוגבלו יותר ויותר לטובת האצולה. פולין הפכה למעשה למלוכה חוקתית: חקיקה חדשה הותרה רק בהסכמת שני בתי הסיים, המלך נותר עם סמכויות בתחום הביצוע בלבד, וגם אלה הוגבלו בכך שהמשרות הבכירות נשמרו לאצילים הבכירים. לא רק בית המלוכה הוחלש, האצילים השלימו תחיקה אשר קבעה סופית את משטר הצמיתות לאיכרים הפולנים (1511).

 

בתחום יחסי החוץ ביסס המלך זיגמונט את עליונותה של פולין במסגרת האחדות עם ליטא. הוא חיסל סופית את המסדר הטבטוני, אך בימיו הופיעה סכנה חדשה במזרח, נסיכות מוסקבה, בראשות איבן ה-3. במשך 30 שנה התחוללו שלוש מלחמות בין פולין לרוסיה על שטחי ביילורוסיה – עיקר ההישגים נרשמו לרוסים, אשר כבשו את עיר המפתח סמולנסק (1514).

 

מדרום, עמדה פולין תחת איום משולש: האימפריה העות'מאנית, הטטרים ומולדביה. פולין ניצחה את מולדביה פעמיים (1531, 1538. ממזרח פשטו הטטרים שוב ושוב על הערבה שבין הנהרות דניפר (בחלקו התחתון) ודניסטר, ואף הגיעו עד לבוב ואפילו עד וילנה הרחוקה. לבסוף גייס השלטון הפולני-ליטאי את המשאבים, והקים מערכת מצודות באזור הספר הזה (הן התפתחו לערים שקיימות שם כיום) ומהן הפעיל גדודי פרשים מיוחדים אשר חלקם אויישו בקוזקים בפיקוד פולני.

 

הישגים חשובים בחיי התרבות נרשמו לפולין בעת מלכותו של זיגמונט ה-1 (1505–1548). השפעותיו של הרנסאנס הגיעו לשיאן, הערים (קרקוב, ורשה, גדנסק, פוזנן) חוו התפתחות כלכלית אדירה, והארץ עמדה בפסגתה של גדולה רב-ממדית. איש מדעי האסטרונומיה מיקולא קופרניק (בלטינית: קופרניקוס) והתיאולוג אנדריי פריץ-מודז'בסקי (Frycz-Modrzewski) והמשורר קלמנס יניצקי (Klemens Janicki), ואחרים, ביטאו את ההומניזם, ובמעבר מן הלטינית אל הפולנית, נטעו אותו בשכבות נרחבות של החברה.

 

תהליכים אלה המשיכו בימי שלטונו של זיגמונט ה-2 (1548–1572), ואף התגברו: הוא השליט גישה סובלנית בתחומי הפוליטיקה והדת, ובימיו הוקמו כנסיות רפורמיסטיות בקרב הגרמנים העירוניים (פרוטסטנטיות) והאצילים אימצו את הקלוויניזם. נוכח פריחת התנועה הפרוטסטנטית (כולל האריאניים מתנגדי-השילוש antitrinitarians וקלוויניסטים), ודרישות של קתולים כי תכונן כנסייה לאומית (עם פולחן בפולנית ולא בלטינית) וכי כמרים יוכלו להינשא – השלטון גם נקט אמצעים להגבלתה. בסופו של דבר, נבלמה הרפורמציה בפולין (פלגיה הצליחו לגבש לא יותר מאשר הסכם לעזרה הדדית), והארץ נותרה מאופיינת בעליונות התפיסה הקתולית.

 

ימיו של זיגמונט היו תקופה של פריחה כלכלית. הדבר נעשה בעיקר על חשבון האיכרים: לאחר שהפכו לצמיתים (1511), אולצו להגדיל עוד ועוד את חובות עבודת-הכפייה שהטילו עליהם האצילים, ולמעשה, כמחצית מכל שבוע (3–4 ימים) הוקדשה לעבודה בשדות האציל ולא לעבודה בשדות האיכר (100 שנה קודם לכן, עבודת-הכפייה גזלה מהאיכר רק ימים ספורים בכל שנה). כך, וגם בזכות שיפורים טכניים ומינהליים, גדלה התפוקה החקלאית. על נהר ויסלה הושטו אסדות, ועליהן תבואות שהועמסו על אוניות בנמל גדנסק והושטו לשווקים באירופה המערבית שהביקוש ההולך וגדל בה הכניס זהב לקופות האצילים הפולנים.

 

במהלך הקרוי "האיחוד של לובלין (Lublin)", מימש המלך זיגמונט ה-2 את האיחוד האישי בין פולין ובין ליטא (1569). כך כוננה "הרפובליקה הפולנית" – עם מלך בראשה – ולה פרלמנט "סיים" ( Sejm) משותף, שהפולנים היוו 75% מהחברים בו; הליטאים הסתפקו במינהל נפרד, ובצבא משלהם. לפי האמנה, האצילים יכלו לבחור כמלך את כל אחד מבניהן של שושלות המלוכה האירופיות הגדולות. זאת כדי למנוע מריבות קשות בין המועמדים הפולנים, וכדי שראשות המדינה תהיה בידי גורם נטרלי כלפי כל הקבוצות הלאומיות והדתיות, וכלפי כל קבוצות האינטרסים.

 

במקביל פנה המלך להרחיב את גבול ממלכתו צפונה, אל חופו המזרחי של הים הבלטי. איזור זה, שקרוי ליבוניה וקורלנד (כיום בתחומי לטביה), היה בשליטת המסדר הטבטוני; כאשר נחלש זה-האחרון, האיזור הועמד במוקד שאיפותיהן של כל השכנות: פולין, רוסיה, שבדיה ודנמרק. הגרמנים, תושבי האיזור, העריכו כי הפולנים יקיימו את התחייבותם לשמר את מקום הגרמנים בראש המדרג המעמדי, ויכבדו את ממשלם הפנימי ואת זכויותיה של הכנסייה הפרוטסטנטית – התחייבות אשר לא היה להם שום סיכוי לקבל מאת הרוסים או מאת הסקנדינבים. ליבוניה סופחה (1561), וקורלנד הפכה לדוכסות בחסות פולין.

 


הרפובליקה המלוכנית

מותו של המלך זיגמונט ה-2 ב-1572, אחרון מלכי שושלת היגיילונים, סימן את ראשית שקיעתה של ממלכת פולין. חברי השלאכטה כינסו את הסיים בוורשה (1573), והחליטו לחזק את היסודות הרפובליקנים במשטר הפולני. נקבע כי הסיים יתכנס לפחות פעם בשנתיים, למשך שישה שבועות, כדי לאשר או לפסול הצעות החוק. מונתה מועצת 16 חברי הבית העליון (הסנט), לפיקוח על פעולות הממשל בין הכינוסים. עוד הוחלט כי המלוכה לא תהיה תורשתית, אלא הסיים יבחר מלך בהתאם לשיקוליו. אם המלך יפר החלטות אלה, תופקע חובת הציות של האצילים.

 

האצולה הגבוהה התייצבה לימין הקיסר מקסימיליאן, ואילו האצילים הנמוכים בחרו את סטפן בטורי (Stefan Batory) נסיך טרנסילווניה. הטרנסילווני הקדים את הגרמני, ובפברואר 1576 הוכתר כמלך. בטורי ונאמניו דיכאו את מרד האצולה. צבא פולין הכניע (1577) את דנציג, אשר סירבה להכיר בסטפן. הרוסים פלשו אל ליבוניה, אבל הובסו ואיבדו (1582) את העיר פולוצק (Polatsk) בביילורוסיה. המלך אשר רצה להפחית את עוצמת מסדר הישועים העניק לקוזקים סמכויות וקרקעות.

סטפן מת (1582), והסיים בחר את קרוב-משפחתו זיגיסמונד – בן למלך שוודיה יוהן ה-3 (שנשא אשה פולנייה), וראשון בשושלת וזה (או: וסה Vasa) אשר שלטה בפולין 80 שנה. זיגמונט ה-3 אף הוכתר (1592) למלך שבדיה. אבל השבדים הפרוטסטנטים התנגדו למלך קתולי (הם חשבו שהוא מנסה להשליט את הקתוליוּת), והחליטו כי דודו קרל ה-9 ימלוך עליהם. סכסוך משפחתי ודתי זה עמד ברקע המלחמה בין המדינות.

 

פולין אמנם הביסה את השוודים בקירקהולם (1605). אבל אז, היא החלה להתערב בענייני רוסיה. פולנים סייעו להמלכת דימיטרי ה-1 "הכוזב" בתור צאר. דימיטרי נרצח, ובמקומו הומלך (1606) וסילי שויסקי (Shuisky) – בניגוד לרצונו של זיגמונט, אשר ראה בכך הכרזת מלחמה. בקלושין (Kłuszyn, 1610) פולין ניצחה את רוסיה ושבדיה, והשתלטה על מוסקבה. מוסקבה התמרדה (1612). פולין הובסה במלחמה (1612–1618), ואיבדה שטחים רבים.

 

כשפרצה מלחמת 30 השנים (1618), פולין הודיעה על נייטרליות אבל תמכה בהבסבורגים נגד הצד הפרוטסטנטי (הנסיכים וכמה ערים גדולות). האימפריה העות'מאנית, שתמכה בפרוטסטנטים כי רצתה להחליש את קיסרות הבסבורג הגרמנית–האוסטרית, התנגשה בפולין. בחוצ'ים (Chocim 1621), הביסו הפולנים את העות'מאנים. 

 

ולדיסלב ה-4, בנו של זיגמונד, נקט סובלנות כלפי האורתודוכסים כדי לעשותם בעלי ברית שלו נגד האצולה. כך יצר כלפיו גישה חיובית בקרב הקוזקים. הבריתות האלה החלישו את הסיים, והארמון החזיר לעצמו סמכויות שלטוניות. בשנת מותו של ולדיסלב (1648), הכריז מנהיג הקוזקים, חמלניצקי, על מרד נגד פולין בתמיכתם של הטטרים בחצי-האי קרים, ובתמיכתם של איכרי אוקראינה. המורדים טבחו בכל מי שלא היה אורתודוכסי (פרעות ת"ח-ת"ט נגד היהודים). ב-1651, הצבא הפולני ניצח את גדודי חמלניצקי. מנהיג הקוזקים פנה (1654) אל הצאר הרוסי וביקש עזרה. רוסיה נכנסה למלחמה נגד פולין, וכבשה ערים חשובות: וילנה (Vilnius) בליטא, פולוצק ומוגילב (Mogilev) בביילורוסיה, סמולנסק (Smolensk) ברוסיה.

 

שבדיה ניצלה את ההזדמנות, פלשה (1655) לפולין, וכבשה את ורשה ואף את קרקוב בדרום. היו אצילים בכירים שהכירו במלכותו של השבדי קרל ה-10, ואף חלק מהצבא הפולני עמד לרשותו. גם צבא גרמני (בהנהגת פרידריך וילהלם מברנדנבורג, אשר רצה להשתחרר מריבונות פולין על פרוסיה המזרחית) וצבא של נסיך טרנסילווניה התקיפו את פולין.

למלך הפולני ין ה-2 קזימייז' (Jan Kazimierz) נותרה רק שלונסק, והוא מיהר לברוח אל דרום-מערב ממלכתו האבודה. הפולנים ראו את המתקפה המרובעת כ"מבול" (בפולנית: potop) אשר הציף את ארצם מכל עבר. תושבי האזורים שכבשו השבדים יצאו למלחמה פרטיזנית דתית; מנהיגם, סטפן צ'רניצקי (Czarnicki), הוביל את לוחמיו לנצחונות על שבדיה ועל הנסיך הברנדנבורגי.

 

ה"מבול" היה גם אסון כלכלי, הערים חרבו, שדות הפכו לשממה (כך שנפגעה הזנת האוכלוסייה וגם ההכנסות מן הייצוא אל אירופה המערבית), הפעילות המסחרית פחתה במידה ניכרת, אוצר המדינה התרוקן. גם מבחינה חוקתית-שלטונית היו תוצאות קשות לפלישות לפולין. הסיים אימץ עקרון וטו מוחלט, כך שהתנגדות חבר אחד ויחיד הספיקה כדי לפסול הצעת-החלטה (1652) . עיקרון זה (liberum veto), אשר היה בתוקף עד 1791, נתן למדינות זרות מכשיר יעיל בהפיכת פולין לגוף חסר-אונים. שוב ושוב אירע ששליח מטעם אחת מהן שילם שוחד לציר-סיים אחד בלבד, ובכך רכש השפעה עצומה על מדיניותה של פולין. בעקבות הפלישות אליה, נקרעו מפולין חבלי ארץ חשובים: שלום ולוה (Welawa 1657) קבע כי פרידריך וילהלם הינו שליט פרוסיה, ולא כפוף לפולין, שלום אוליוה (Oliwa 1660) העניק לשוודיה את צפון ליבוניה, בחוזה אנדרושוב (Andruszow 1677) מסרה פולין לרוסיה את סמולנסק ואת כל אוקראינה שממזרח לנהר דניפר וגם את העיר קייב.

 

המלך ין קזימייז' הציע חוק למינוי יורש-עצר למלך השולט, וחוק שיגביל את השימוש בוטו. האצילים הבינו זאת כניסיון להנהיג מלוכה תורשתית, ולבטל את הישגיהם הרפובליקניים ומרדו. המלך התפטר (1668) ויצא לצרפת. הסיים בחר (1669) מלך אחר, מיכאל קוריבוט וישניובייצקי (Michał Korybut Wiśniowiecki), ממשפחת פיאודלים ששלטה בעבר על חלקים גדולים מאוקראינה המזרחית. הוא ניסה להציב את אוקראינה המערבית במסגרת הארגונית של שאר הארץ, ולא כאיזור המצוי בשליטת הקוזקים. ההטמן דורושנקו התנגד לכך, ומימש את ההסכם שהיה לו עם האימפריה העות'מאנית בדבר אוטונומיה קוזקית באוקראינה. תושבי האיזור הנוצרים לא רצו במרות הסולטן המוסלמי, פולין מינתה הטמן מטעמה. דורושנקו קרא לעזרה את התורכים ואת הטטרים, וניצח (1671) את צבאו של ההטמן הפולני; הוא הגיע (1672) עד לעיר לבוב וגדודיו הותירו הרס רב באוקראינה המערבית. פולין נאלצה לחתום על שלום בוצ'ץ', בו מסרה לטורקים את פודוליה (ממזרח לדניפר), ואת אוקראינה המערבית מסרה לדורושנקו.

 

איור המתאר את ין סובייסקי לאחר ניצחונו בקרב חוצ'ים. מוזיאון Czartoryski, קרקוב (מתוך מאגר גטי אימג' בנק ישראל)

 

שנה אחרי כן (1673), ניצח ההטמן הפולני, ין סובייסקי (Jan Sobieski), בקרב חוצ'ים והשיב לפולין את השליטה במערב אוקראינה. ניצחון זה, והופעתו בסיים, בראש 6,000 חיילים, זיכה את סובייסקי בכתר (1674). המלך ין ה-3 סובייסקי חתם על שלום עם העות'מאנים, שהחזירו לפולין חלק ניכר מאוקראינה ואת רוב פודוליה. תנופת התורכים לא נבלמה. בספטמבר 1683, הם הגיעו לשערי וינה ואיימו על ליבה של אירופה הנוצרית. סובייסקי הנהיג צבא פולני–אוסטרי–גרמני, שניצח את האימפריה המוסלמית. בעקבות הניצחון הנוצרי, העות'מאנים אולצו להסיר את המצור מהעיר וינה וצבאם נסוג בבהלה.

 

ב-1674 הצטרפה פולין ל"ליגה הקדושה" (לצד האפיפיור, בית הבסבורג, רוסיה, טוסקנה, מלטה ומדינת ונציה) שהוקמה כדי להיאבק בעות'מאנים. אחרי 25 שנות מלחמה, נוצחה האימפריה העות'מאנית. בשלום קרלוביץ (Karlowitz 1699), מסרה האימפריה העות'מאנית למעצמות אירופה את הספָר הצפוני–מערבי שלה: הונגריה וטרנסילווניה נמסרו לשלטון בית הבסבורג (אוסטריה), מוראה היוונית (Morea – הפלופונסוס) ודלמטיה (ממזרח לים האדריאטי) נמסרו לונציה, ופולין קיבלה מחדש את פודוליה ואת אוקראינה שממערב לדניפר. המלך ין אמנם ויתר לרוסים על אוקראינה המזרחית ("שלום העולמים" 1686), ונכשל בנסיונו להפוך את בנו ליורש-העצר. אבל בזכרון האומה הפולנית, ין ה-3 סובייסקי רשום בתור שיא אחרון לתקופת שגשוג ועוצמה שנמשכה 300 שנה (מ-1386 ועד 1699); לפני השקיעה הגדולה.

 


שקיעה ופיצול

חולשת פולין נחשפה כאשר התכנס הסיים לבחור מלך, כל 18 המועמדים, מפולין וממדינות אחרות, הבטיחו שוחד לאצילים הבוחרים. המועמד מסכסוניה נבחר, ואחרי כן בלחץ שבדיה נבחר מלך מפוזנן; ושוב הסכסוני. גם הרוסים התערבו על מנת להבטיח את נאמנות פולין להם, וכדי שתהווה חייץ יעיל בפני מעצמות המערב. ברית רוסית–פרוסית שמצאה את ביטויה הרשמי בהסכם פוטסדם משנת 1713, הבטיחה כי פולין תשאר חלשה.

 

מצבה של פולין החמיר במלכותו של אוגוסט ה-3, שהיתה נטולת עצמאות ממשית: המלך התגורר בעיר דרזדן שבסכסוניה, וענייני פולין הופקדו בידי דיפלומט גרמני, אשר גם הוא הסתפק בתפקיד המנהל הבכיר (מיניסטר), והותיר את תפקודי היומיום בידי כמה אצילים שרכשו מוניטין מפוקפקים. הם נכשלו בכל תפקודם, בעיקר בגלל הווטו המוחלט שהמשיך לשתק כל מהלך מדיני בזירות הפנים והחוץ. מצב זה הניע כמה אצילים בכירים, ובראשם משפחת צ'רטוריסקי (Czartoriski), לחתור לרפורמה כפולה: ביטול הווטו המוחלט; וברוח עידן הנאורות – ביצוע תיקונים חברתיים, כולל במערכות החינוך והמשפט. אבל רוסיה, שהעדיפה כי פולין תישאר מפולגת ונחשלת, התנגדה לרפורמות והכשילה אותן.

 

אחרי מות אוגוסט ה-3 (1763), רוסיה תמכה בהמלכת סטניסלב פוניאטובסקי. האיש היה מאהבה של הצארית יקטרינה ה-2, והממשל הרוסי הניח כי יבצע את הנחיותיו. אבל סטניסלב ה-2 הפתיע. שאיפתו הרפורמיסטית יושמה באמצעות הפקדת סמכויות ממשל חשובות בידי אנשים ממשפחת צ'רטוריסקי. כתוצאה מכך הוקטן טווח השימוש בווטו המוחלט, הוטלו הגבלות על הסמכויות המופרזות שצברו הממונים על אוצר המדינה וההטמנים, וצומצמו סמכויות המשפט אשר בעלי אחוזות אכפו על האיכרים. רוסיה לא התנגדה, מכיוון שהצאר ויועציו העריכו כי חיזוק פולין (זמנית) משרת את האינטרסים של מדינתם.

ההתנגדות לרפורמות צמחה בתוך פולין. ממשלו של סטניסלב ביטל את ההגבלות שהוטלו (בימי אוגוסט ה-2) על הפורשים מהקתוליוּת. אצילים שמרניים התארגנו למרד. הם התחייבו ל"הגנה על הקתוליוּת והחירות" (חירות לאצילים בלבד...); הם גם הרימו את דגל העצמאות הפולנית בכך שהתנגדו להתערבות רוסיה בענייני פולין, אם כי נעזרו בצרפת ובעות'מאנים. המלחמה במורדים (1768–1772) הסתיימה בנצחון הצבא הרוסי, שהיו לו גם תומכים פולנים.

 

בית הבסבורג האוסטרי הודאג נוכח התחזקות רוסיה, והוא ניצל במהירות וביעילות את חולשת הממשל הפולני. בשנים 1769–1770 סיפחה קיסרות הבסבורג לתחומיה שלושה מחוזות דרומיים שהיו בשליטת הכתר הפולני. ביוזמת אוסטריה ופרוסיה, נחתם הסכם (1772) פרוסי–אוסטרי–רוסי לקריעת שטחים מפולין. בהסכם ביניהן, שלוש המעצמות ציינו כי נטילת השטחים נעשית "נוכח התפוררותה הגמורה של פולין". תיאור מצב זה היה מוגזם ומגמתי, אבל פעל כנבואה המגשימה את עצמה. אחרי דור אחד (בשנים 1792–1793), רוסיה ופרוסיה קרעו עוד חלקים ניכרים מפולין; והרס העצמאות הפולנית הושלם כעבור שלוש שנים נוספות. בהסכם מ-1772, העניקו לעצמן המעצמות את שטחי פולין הסמוכים לגבולותיהן: קיסרות הבסבורג האוסטרית קיבלה את דרום "פולין הקטנה" המקורית (מלבד קרקוב) ואת כל חבל רייסין ("הליץ'" אשר מאותה עת נקרא גליציה); רוסיה קיבלה שטח דומה בגודלו, אשר כלל את כל שטחי ביילורוסיה וליבוניה; ומלכות פרוסיה קיבלה שטח קטן, אבל עשיר, שכלל את לב פומרניה מלבד העיר גדנסק. פולין איבדה כמעט 29% משטחה, ובערך שליש מאוכלוסייתה. הסיים לא עמד בלחצן של המעצמות, ואישר את מהלכיהן. בהזדמנות זו, האצילים החזירו לעצמם את הווטו המוחלט (ללא ההגבלות שהוטלו עליו בדור הקודם); הם גם דאגו לבצר את מעמדם בתור בוחרי המלך ובתור מפקחים על פעולותיו, באמצעות "מועצה מתמדת".

 

פולין המצומקת הצליחה ליצור גיאות כלכלית. וגם, ברוח עידן ההשכלה, פיתחה את התרבות: ב-1773 החלה לפעול "ועדה לחינוך", אשר הקימה מוסדות השכלה רבים; פורסמו כתבי-עת למדע ולספרות. בערים החלה לפעול תנועה לרפורמה מדינית–חברתית, שתבעה שוויון בין זכויות העירוניים לבין זכויות האצילים (אנשיה גם הפיצו סיסמאות אנטישמיות). הסיים חוקק (1791) חוקה חדשה: בוטל הווטו המוחלט; נקבעה מלוכה תורשתית; יושמו עקרונות חלוקת הרשויות (המלך ושריו הינם בעלי סמכויות ביצוע, ואחראים בפני הסיים) – ובוטלה "המועצה המתמדת", אשר למעשה היתה כלי בידי רוסיה; נמחקו חלק מההגבלות שהוטלו על העירוניים; הובטחה גישה סובלנית כלפי הפורשים מן הקתוליוּת. בין האצילים הבכירים היו רבים שהתנגדו לחוקה הזו. הם יצרו קשר עם יקטרינה ה-2 צארית רוסיה, בבקשה כי תפעל נגד "התפשטות המגפה הצרפתית" (רעיונות המהפכה הצרפתית; 1789); ובאפריל 1792 הקימו קונפדרציה למלחמה בחוקה. במאי פלשה רוסיה לפולין, הביסה אותה לגמרי, והשתלטה על כל מזרח המדינה המושפלת. פרוסיה ניצלה את ההזדמנות: צבאה כבש את "פולין הגדולה" (החלק הצפוני-מערבי של המדינה), כולל העיר טורון, ואת העיר גדנסק. הסיים אישר את המצב הטריטוריאלי החדש. הוא גם ביטל את חוקת-1791, כונן מחדש את "המועצה המתמדת", וצימצם את הצבא.

 

ההשפלה היתה בלתי-נסבלת, והפולנים התקוממו. המנהיגים: טדיאוש קושצ'וקו (Kościuszko), והוגו קולונטאי (Kołłątaj) אשר בלט בין יוזמי החוקה שבוטלה. קושצ'וקו הכריז על עצמו כדיקטטור – אבל מאבקו היה בעל אופי דמוקרטי, וכלל רפורמות חברתיות אשר הבולטת בהן היתה ביטול האריסות (תלות האיכרים באצולה וחובתם להעביר אליה את עיקר היבול) ועבודת-הכפייה שהוטלה על האיכרים. כ-150 אלף המתקוממים, מתושבי הערים והכפרים (כולל יהודים), הובסו. בינואר 1795, שלוש המעצמות חילקו ביניהן את שארית המדינה: רוסיה לקחה את כל השטח שממזרח לנהרות נמן ובוג; פרוסיה השתלטה על מזוביה ולוסצה (Lusace), ועל ורשה ובייליסטוק הגדולות וסביבותיהן; בית הבסבורג האוסטרי סיפח את שארית "פולין הקטנה". סטניסלב ה-2 התפטר. פולין, כמדינה עצמאית, נעלמה.

 


פולין תחת שלטון זר

אנשי הממשל של הצאר הרוסי, אשר מדינתם קיבלה את הנתח הגדול ביותר של פולין, לא יכלו ולא ניסו לשלוט עליו בכוחותיה היא. מישרות חשובות הושארו בידי פולנים, והיו שהגיעו לעמדות בכירות בחצרו של הצאר (למשל: שר החוץ, בשנים 1804–1806, היה יז'י צ'רטוריסקי). רוסיה גם נמנעה משינוי מערכת המשפט הפולנית ועקרונותיה, כולל הזכויות המיוחדות שהחוק הפולני העניק לתושבי הערים. בשטחים שבהם שלטו מלך פרוסיה וקיסר אוסטריה ננקטה מדיניות אחרת: הפולנים סולקו מכל העמדות החשובות, ובמקומם מונו פקידים גרמנים. על רקע זה, תושבי האזורים הללו יצאו (כבר ב-1797) למרידות. כולן נכשלו.

 

הישגי צבא צרפת בפיקוד נפוליאון גרמו לשינויים. לפי הסכמי טילזיט (1807 Tilsit), פרוסיה אולצה לוותר על השטחים שקרעה מפולין ב-1793 וב-1795. בצפון-מערב פולין הוקמה יישות נפרדת, "הדוכסות הגדולה של ורשה". מכיוון שהיא לא נקראה "פולין", הצאר הרוסי שוכנע להכיר בה. כשהובסה אוסטריה (1809), צרפת הסכימה שהדוכסות תספח חלק מגליציה שבדרום-מזרח הארץ. הדוכס הממונה היה מלך סכסוניה פרידריך-אוגוסט, אשר מלך פולין אוגוסט ה-3 היה סבו. בהשפעת נפוליאון, חוקת הדוכסות קבעה כי כל האנשים שווים בפני החוק (מלבד היהודים) – וביטלה את הצמיתות, אם כי הותירה את האדמות בידי בעלי-האחוזות. הוקם צבא גדול לדוכסות, בפיקוד פולני, ובמסע נפוליאון נגד רוסיה השתתפו 100 אלף פולנים. תבוסת הצבא הצרפתי היוותה סוף לדוכסות, ב-1813 היא נכבשה בידי הצבא הרוסי.

 

אחרי תבוסת נפוליאון חולקה פולין ברביעית בקונגרס וינה (1814–1815). מערב גליציה סופח בידי קיסר אוסטריה; פוזנן וסביבותיה הועברו לשליטת מלך פרוסיה; אזור מצומצם מסביב לעיר קרקוב נקרא "מדינה נייטרלית וחופשית" בחסות המעצמות (רוסיה, אוסטריה, פרוסיה); שאר שטחי הארץ נקראו "מלכות פולין" (בתפקיד המלך – צאר רוסיה), וניתנה להם אוטונומיה במסגרת חוקה ליברלית. גבולותיה של "מלכות פולין" זו ("פולין הקונגרסאית"), שהיתה חלק מהאימפריה הרוסית, היו בתוקף עד מלחמת העולם השנייה (1939).

 

איור המתאר את קונגרס וינה בו חולקה פולין בפעם הרביעית (מתוך גטי אימג' בנק ישראל)

 

"מלכות פולין" שיגשגה מבחינה כלכלית: פותחה תעשייה, אשר מוצריה נפוצו ברחבי רוסיה. היא גם רשמה דפים מזהירים בתולדות התרבות: בעיר ורשה הוקמה אוניברסיטה (1816) ובית-ספר גבוה לטכנולוגיה (1830); בווילנה שבליטא פעלה אוניברסיטה פולנית, אשר נחשבה כמרכז לתסיסה תרבותית; קבוצת יוצרים, בראשות המשורר אדם מיצקייביץ' (Mickiewicz) שחיבר את האפופיאה "פאן טדיאוש", בלטה בתנועה הרומנטית אשר כבשה את רוחה של אירופה באותה עת.

בסוף נובמבר 1830 התמרדו הצוערים בבית הספר לקצינים בוורשה, והמרד התפשט בארץ כולה. המורדים היו בעיקר האצילים הזוטרים (השלאכטה); האיכרים לא התקוממו. צבא רוסיה כבש את ורשה (ספטמבר 1831), והצאר נקם בפולנים: רבים הוצאו להורג; אדמות של פולנים הוחרמו, והועברו לרוסים; נסגרו האוניברסיטאות בווילנה ובוורשה; בוטלה החוקה. מלבד אוטונומיה חלקית, פולין הפכה לחלק מרוסיה. ב-1846 וב-1848 פרצו מרידות בגליציה, שבשליטת אוסטריה. הן דוכאו בלי מאמץ מיוחד. זאת, גם מכיוון שאוסטריה הצליחה לשכנע את האיכרים הפולנים כי ההתמרדות היא עניינם של בעלי-האחוזות בלבד. דוכאה גם מרידת איכרים בשטח שסופח לפרוסיה.

 

כאשר הצאר אלכסנדר ה-2 עלה לשלטון (1855), נקטה רוסיה מדיניות פייסנית כלפי הפולנים: הדיכוי המינהלי הוקל, ונפתחה מחדש האוניברסיטה בוורשה; ואף ננקטו צעדים לארגן ממשל עצמי. אבל בעיר ורשה נערכו (1860–1862) הפגנות גדולות, על רקע קתולי ולאומי. צבא רוסיה הפיל קורבנות רבים מן המפגינים. אולם בינואר 1863 כבר פעלה בוורשה ממשלה לאומית. היא רצתה לעורר את האיכרים מאדישותם (המרד היה בעיקר של השלאכטה ושל העירוניים), והכריזה שהאיכרים זכאים לבעלות על אדמותיהם. המרד דעך באוגוסט 1864, ורוסיה המשיכה במסע הדיכוי: הוצאות-להורג, עונשי מאסר, הגליה לסיביר; הפקעת אדמות מידי האצילים, ומסירתן לרוסים; ביטול הממשל העצמי, והפקדת כל הסמכויות בידי רוסים; מערכת החינוך הופעלה בשיטתיות, כדי לסלק את המרכיבים הפולניים מנפשות התלמידים ולטעת תודעה רוסית. הממשל הרוסי, שידע כי השלאכטה מרכזת את עיקר ההתנגדות לשלטונו בפולין, המשיך ברפורמה הקרקעית: ב-1864 הוכרה בעלות האיכרים על הקרקעות שהם עיבדו; בני השלאכטה (בניגוד לבעלי-האחוזות ברוסיה, שגם שם היתה רפורמה לטובת האיכרים) לא קיבלו פיצוי על רכושם; אדמות הכנסייה הפולנית נמסרו למחוסרי-קרקע.

 

הקנצלר הגרמני, אוטו פון ביסמרק (Bismarck), נקט מדיניות מקבילה ל"רוסיפקאציה" שביצע השלטון הרוסי בפולין המזרחית: בשטחי פולין אשר פרוסיה השתלטה עליהם (ושסופחו לגרמניה ב-1871), הפרוסים הפכו את כל בתי הספר לגרמניים; תושבי גרמניה קיבלו עידוד ממשלתי להתיישבות בפולין. אוסטרו–הונגריה נקטה מדיניות שונה. הפולנים בגליציה (דרום-מזרח הארץ), אשר הקיסרות ההבסבורגית נזקקה לתמיכתם בפרלמנט, קיבלו ממשל עצמי. המושלים הפולנים החזירו את התכנים הלאומיים שלהם למערכת החינוך, במקום התכנים הגרמניים.

 

למרות הדיכוי הרוסי, פולין פרחה מבחינה כלכלית: במחצית השנייה של המאה ה-19, פולין היתה החלק הכי מתועש באימפריה הרוסית. גם המסחר והמינהל העיסקי התפתחו; בעיקר בזכות בני השלאכטה, אשר לאחר שאיבדו את מרבית נחלאותיהם ברפורמה הקרקעית, עברו אל הערים, ומיקדו את פעילותם במקצועות החופשיים. התפתחות היתה גם בגליציה, החבל הפולני של אוסטרו–הונגריה; לפי נתוני 1910, כ-60% מהפולנים הועסקו בתעשייה.

 

תהליכי הרפורמות הדמוקרטיות של רוסיה השפיעו גם בפולין. בעשור האחרון של המאה ה-19, "המפלגה הסוציאליסטית הפולנית" היתה הגדולה ביותר באימפריה של הצאר הרוסי; קודם לכן הוקמה מפלגה בורגנית ואנטישמית, "הליגה הפולנית" אשר אחרי כן נקראה "דמוקרטיה לאומית". הרפורמות, שיזם השלטון הצארי בעקבות המהפכה (1905), התירו בתי ספר שלימדו בפולנית. בפרלמנט הרוסי היו צירים פולנים רבים. רוסיה התירה פעילות גלויה למפלגת "דמוקרטיה לאומית", בעיקר כמשקל-נגד למפלגה הסוציאליסטית.

 


מלחמת העולם ה-1 ועצמאות פולין

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, פולין שבה והיתה לזירת הקרבות העיקרית במלחמה שניהלו גרמניה ואוסטרו–הונגריה נגד רוסיה (1914). הרוסים כבשו את גליציה, אבל נהדפו מזרחה. אוסטרו–הונגריה וגרמניה כבשו מידי רוסיה את כמעט כל שאר שטחי פולין, וחילקו אותה ביניהן. הממשלה הזמנית ברוסיה, אחרי הדחת הצאר בפברואר, הכירה בזכותה של פולין לעצמאות. גם "מעצמות ההסכמה" (בריטניה, ארצות הברית, צרפת) הביעו תמיכה פומבית בכך. כאשר התמוטטה אוסטרו–הונגריה בסתיו 1918, הוכרז על כינון הרפובליקה הפולנית. ממשלה זמנית הוקמה בלובלין. הסוציאליסט יוזף פילסודסקי העביר את הממשלה לוורשה, וקיבל סמכויות צבאיות מלאות.

 

מלחמת העולם ה-1. פרשים אוסטרו-הונגרים וחיילי רגלים גרמנים חולפים זה על פני זה ברחובותיה של העיר הפולנית הכבושה מחדש, פשמישל, 1915 (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)

 

 

פולין הסתערה בנובמבר 1918 מזרחה, וכבשה את גליציה הפולנית ואת העיר לבוב האוקראינית; נכבשה גם העיר פוזן (בפולנית: פוזנן) במערב הארץ. צבא פולין התקדם אל תוך השטחים שרוסיה סיפחה ב-1772, והרחיק אל ליטא. ביוני–יולי 1919, השתלט על שטחים בביילורוסיה; ובמקביל, כבש את מזרח גליציה. במאי 1920 נכבשה קייב בירת אוקראינה. כעבור ימים אחדים יצאה רוסיה הסובייטית להתקפת-נגד: הצבא האדום פרץ ביולי את קווי ההגנה שהקימה פולין הנסוגה, ובתחילת אוגוסט הגיע למבואות ורשה. בחסותו הוקמה ממשלה קומוניסטית. צרפת שלחה חיל-מישלוח לעזרת ממשלת החירום הלאומית שהוקמה בפולין. צבא פולין התקיף את הצבא האדום, שהיה מותש אחרי שנות מלחמת-האזרחים והקרבות נגד מדינות המערב, וזכה בניצחון (16 באוגוסט) אשר הפולנים מכנים "הנס על הוויסלה". בסופו של דבר, פולין נשארה עם גבולות הדומים מאוד לאלה שהיו עם כינון העצמאות. חוזה ורסאי העניק לפולין את פוזנן במערב, וכן חלק מפומוז'ה (פרוסיה המערבית) כפרוזדור אל הים הבלטי – אם כי העיר הגרמנית דנציג (בפולנית: גדנסק) הוכרזה כעיר חופשית (בפיקוח חבר-הלאומים) אשר קשורה עם פולין רק מבחינת הכלכלה והמכס. שלום ריגה (מארס 1921) קבע גבול בינה לבין רוסיה. במאי 1921, הוסדרה שאלת שלזיה: לפי תוצאות משאל-עם שנערך בחבל זה, בערך 25% משטחו – ובהם כמעט כל מכרות הפחם וחלק ניכר מהתעשייה – הוכללו בתחומי פולין, ושבו להיקרא בשם שלונסק.

 

ייצוב הגבולות לא פתר את הבעיות. המיעוטים, אשר נמצאו בתחומי פולין, היוו כמעט שליש מהאוכלוסייה (או 40%, לטענת מנהיגיהם). המיעוט הגדול ביותר היה אוקראינים (מחצית מבני המיעוטים); כרבע מהמיעוטים היו יהודים; כשמינית – ביילורוסים; ועוד כשמינית – גרמנים. כולם סבלו מאפליה ומקיפוח. מעטים מאוד מהם הגיעו למשרות במנגנון-המדינה ובאקדמיה. הימין הפולני דרש לנשל את בני המיעוטים מעמדותיהם בכלכלה ובחברה, עד שייטמעו בפולנים. בעיית היחס כלפי המיעוטים הוחרפה על רקע המשבר הכלכלי. סיבותיו העיקריות: פולין החדשה הוקמה בארץ שהוחרבה בעת ארבע שנות מלחמת העולם והמלחמה נגד רוסיה; הגבולות החדשים גרמו לכך שחלקים ניכרים במשק שלה נותקו מן השווקים (ברוסיה, בגרמניה, באוסטריה) אשר – לפני המלחמה – הפולנים קנו מהם תשומות-ייצור ובעיקר מכרו להם מתוצרתם.

 

בשנים הראשונות לאחר מלחמת העולם הראשונה שררה אינפלציה עזה. ב-1924 הונהג מטבע חדש, זלוטי, והאינפלציה נבלמה. על רקע סכסוך כלכלי עם גרמניה, ובגלל המשבר העולמי (למן 1929) – שוב נפגע המשק הפולני: ב-1933, התוצר התעשייתי היה כמחצית מזה שנרשם ערב מלחמת העולם הראשונה; בשנות ה-30, כמעט רבע מכוח-העבודה האזרחי היה מובטל. בעיות נוספות: חוסר בקרקעות, שמהן יוכלו להתפרנס הכפריים אשר מספרם גדל מאוד; היעדר הון, שהיה דרוש לתיעוש אשר היה יכול לאפשר עבודה לכפריים שנותרו בלי פרנסה.

 

הממשלה שכיהנה בשנים 1923–1925, בראשות ולדיסלב גרבסקי (Grabski), הצליחה להבריא את מערכת הכספים ולייצב את המטבע. הישג זה הושג בזכות מיסים כבדים שהוטלו על הסוחרים היהודים. בסוף 1925 נחקק חוק קרקעות, שכונן רפורמה חקלאית נרחבת: בכל שנה, למן 1926 ועד 1936, חצי מיליון אקרים היו עתידים להיות מחולקים לאיכרים. ב-12 במאי 1926 הכריז הרמטכ"ל פילסודסקי על התקוממות הצבא, ובתוך יומיים השתלט על עיר הבירה. ראש-הממשלה והנשיא נאלצו להתפטר. פילסודסקי נבחר לנשיא, אבל ויתר על הכבוד. ידידו איגנץ מושצ'יצקי (Mościcki) קיבל את התפקיד. השלטון הממשי היה בידי פילסודסקי שהיה למעשה דיקטטור. זמן קצר לפני מותו (שאירע ב-12 במאי 1935), פילסודסקי השיג חוקה חדשה אשר שיקפה את המצב האמיתי במדינה: צומצמו סמכויות הפרלמנט, הורחבו סמכויות הממשלה, נקבע שהנשיא "אחראי בפני ההיסטוריה ואלוהים". כאשר הסיים התכנס להצביע על החוקה (אפריל 1935), האופוזיציה (סוציאליסטים ועוד) נעדרה מן האולם.

 

אחרי מות פילסודסקי, כונן שלטון צבאי למעשה: מוקדי התמיכה בממשלה היו הצבא ומפלגת השלטון, שהתארגנה מחדש בשם "מחנה האחדות הלאומית" (אשר היה בעל מאפיינים פשיסטיים) – ואילו הציבור ברובו (לא רק הסוציאליסטים אלא גם האיכרים) התנגד לה. הממשלה לא פתרה אף אחת מבעיות הפנים שפולין התמודדה עימן מאז עצמאותה, והשכנות הגדולות (גרמניה וברית המועצות) היוו איום.

 


פולין במלחמת העולם ה-2

במארס 1939, גרמניה הנאצית דרשה מפולין להחזיר את דנציג (המאוכלסת ברובה גרמנים) ולהסכים שהפרוזדור הפולני אל הים (שטח צר-יחסית ממערב לעיר) ייחצה בפרוזדור גרמני. פולין סירבה. באוגוסט נחתם הסכם מולוטוב-ריבנטרופ בין שר החוץ הנאצי יואכים פון ריבנטרופ ובין שר החוץ הקומוניסטי וייצ'סלב מולוטוב, אשר אחד מסעיפיו הסדיר את חלוקת פולין. כעבור יומיים, פולין חתמה על ברית צבאית עם בריטניה. ב-1 בספטמבר 1939, גרמניה פלשה לפולין (בתירוץ כי "הפולנים פתחו באש"). בריטניה וצרפת הכריזו מלחמה, אבל לא הפעילו את צבאותיהן. חיל-האוויר הפולני הושמד בתוך 48 שעות. הפולנים נלחמו בגבורה ואף רשמו הצלחה: הם הרגו 50 אלף מחיילי גרמניה הנאצית. אבל המחיר היה כבד מאוד: נהרגו 70 אלף חיילי פולין, נפצעו 133 אלף, ועוד 300 אלף נפלו בשבי הגרמנים. בתוך שבוע הובס הצבא הפולני, והנאצים כבשו את קרקוב. ב-17 בחודש, ברית המועצות פלשה אל פולין. בקרבות נהרגו אלפי חיילים פולנים, ועוד 180 אלף נפלו בשבי. היא הסבירה כי זו אינה פלישה, שהרי "פולין כבר אינה קיימת". כניעת ורשה בפני הנאצים נרשמה ב-28 בחודש.

 

מולוטוב (במרכז) בעת החתימה על חוזה "ריבנטרופ-מולוטוב". מאחור סטלין וריבנטרופ, 1939 (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)

 

בתחילת אוקטובר 1939, חולקה הארץ: ברית המועצות לקחה 20% מפולין כולל 41 מיליון תושבים (במיוחד ביילורוסים ואוקראינים); בשטחים אלה נערך משאל-עם, ובעקבותיו הם סופחו לתחומיה. גרמניה סיפחה רק את השטחים שהיו בידיה לפני 1918 (פומרניה, איזורי דנציג ופוזן, שלזיה העילית המזרחית), וכן את העיר לודז' – ובסך הכל 90 אלף קמ"ר שבהם התגוררו 12 מיליון תושבים; שאר השטח, 98 אלף קמ"ר שבהם התגוררו 12 מיליון תושבים, הפך ל"תחום הממשל הכללי" (General Gouvernamant) – כינוי למשטר כיבוש, שהיה ההסדר אשר גרמניה הנאצית הפעילה במדינות שנלחמו נגדה.

 

עד סוף המלחמה, פולין היתה המקום הגרוע ביותר באירופה: הנאצים ייעדו את הפולנים (ראשונים בין הסלאבים כולם) להיות עבדים לגרמניה; ובארצם של הפולנים הוקמו כמחצית ממחנות ההשמדה, אשר בהם נרצחו מיליוני יהודים ורבבות אחרים. בריוני ס"ס השתוללו – צעד ראשון במסע הנאצי ל"טיהור הבית (הפולני) מיהודים, אינטליגנציה, כוהני-דת ואצולה". שבועות אחדים לאחר הסיפוח נרצחו בטננברג 16,000 אנשים משכבות אלה. מאות אלפי פולנים ויהודים גורשו מן השטחים שסופחו אל גרמניה. הממשל-הכללי הנהיג משטר דיכוי מוחלט.

 

 

21 בספטמבר 1939: גייסות גרמנים נכנסים לעיר הנמל גדיניה בצפון פולין, לאחר נסיגת המגינים הפולנים בעקבות הפצצות הגרמנים מן האוויר, הים והיבשה (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)

 

גם הכיבוש הסובייטי היה אכזרי. אחד משיאיו היה הטבח ביער ביער קטין ליד העיר סמולנסק; הפרשה התפרסמה כאשר גרמניה הודיעה כי התגלו בו גוויותיהם של אלפי קצינים פולנים אשר רוסים הרגו אותם (אחרי כן התברר כי מדובר ב-22 אלף שבויי מלחמה, קצינים וחיילים ואזרחים). ברית המועצות הכחישה את נכונות ההודעה הגרמנית, והאשימה את הנאצים בטבח. ממשלת פולין הגולה דרשה (אפריל 1943) חקירה של הצלב האדום. ברית המועצות ניתקה את היחסים הדיפלומטיים עם הממשלה הפולנית הגולה. ב-1990 הודתה רוסיה באחריותה לטבח ההמוני.

 

גנרל ולדיסלב סיקורסקי (Sikorski), שר בכיר לשעבר וממתנגדי פילסודסקי, הקים (30 בספטמבר 1939) בצרפת ממשלה גולה – אשר (יוני 1940) עברה לבריטניה, אחרי שצרפת נכבשה בידי גרמניה. הוא אירגן צבא מתנדבים, ובו 90 אלף חיילים. אחרי פלישת גרמניה לברית המועצות (יוני 1941), גנרל ולדיסלב אנדרס (Andres) הקים צבא פולני בברית המועצות. חלק ממנו הופעל במזרח התיכון; רבים מהחיילים היהודים שלו נשארו בארץ ישראל – בהסכמה-שבשתיקה מצד מפקדיהם – והיוו בסיס להקמת כוח המגן של היישוב העברי.

 

בפולין הכבושה בידי גרמניה קמו שתי מחתרות: "צבא המולדת" (Armia Kriowa להלן AK), שהיה קשור לממשלה הגולה בלונדון; "צבא העם" של המפלגה הקומוניסטית הפולנית. הראשונה הוקמה זמן-מה אחרי הכיבוש, והשנייה הוקמה אחרי שברית המועצות וגרמניה הנאצית הפכו (קיץ 1941) לאוייבות. AK החלה לפעול בסוף 1942: אנשיה הורידו מהפסים 732 משלוחי-רכבות והרסו 135 גשרים אסטרטגיים. המחתרות איבדו 62 אלף לוחמים. פולנים לא-מעטים סיכנו את חייהם בכך שהעניקו מסתור לאנשים אשר נרדפו בידי הנאצים – יהודים, ולוחמי מחתרת. המחתרות הפעילו, בשיתוף-פעולה ייחודי, את "המועצה לעזרה ליהודים" (ZEGOTO). אנשי AK נתנו ומכרו קצת כלי נשק לתושבי גטו ורשה שהכינו את המרד. לעומת זאת, יחידות של AK שפעלו בתחום הממשל הכללי הפגינו אנטישמיות כלפי יהודים ורצחו רבים.

 

המלחמה והכיבוש גבו מפולין מחיר כבד מאוד. כמעט שלושה מיליון פולנים נהרגו, ועוד נרצחו שלושה מיליונים מיהודי פולין. מאות אלפי פולנים הוגלו אל גרמניה, לעבודת כפייה בשביל מכונת המלחמה של הנאצים. הנותרים הוחזקו במשטר שהפך אותם לצמיתים, וניסו לשרוד מיום אחד למחרתו – בתנאי עוני כמעט מוחלט ורעב מחפיר. אזורי הלחימה נהרסו כמעט לחלוטין מבחינה חומרית. הכובשים הנאצים הבהירו, מה יעלה בגורל מי שיתנגד להם: בבידגושץ' (Bydgoszcz) נטבחו אלפים. "חוק העונשין לפולניה" (Pollenstrafrecht, ינואר 1942) קבע עונש מוות על כמעט כל העבֵרות – למן הסתרת יהודים, ועד החזקת מקלט-רדיו רגיל או סחר בשוק השחור. בתנאים אלה, נטו רוב הפולנים לשתף פעולה עם הכובש. לפחות בכך שלא ביצעו שום פעולה החורגת מהישרדות יומיומית פשוטה, וגם בכך שנקטו אדישות כלפי גורל הזולת וחייו. לא רק אדישות, היו גם אלפי פולנים אשר שירתו את מנגנון השמדת היהודים שהפעילו הנאצים. על רקע כל זה, בולטת לטובה גבורתם של הפולנים שהצילו יהודים. בערך 200 אלף יהודים חבים להם את חייהם. כעונש על מאמץ ההצלה הזה, הוציאו הנאצים להורג  כ-2,500 פולנים.

 

הריסות העיר ורשה, 1944 (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)

 

בינואר 1944, כוחות ברית המועצות החלו בשחרור פולין. נדרשו עוד חודשים רבים עד אשר הם הגיעו עמוק לתוך פרוסיה המזרחית וניצבו ממש בתוך פולין. רק בקיץ, צבא ברית המועצות הגיע לשערי ורשה (הפרבר המזרחי פרגה Praga) – אבל לא סייעו להתקוממות הפולנית (אוגוסט–אוקטובר 1944) נגד השלטון הנאצי. לברית המועצות לא היה אינטרס לסייע בידי המתקוממים, אנשי "צבא המולדת", אשר בעיקר רצו למנוע השתלטות קומוניסטית על פולין. כמעט בלי נשק – לפעמים, רובה או אקדח יחיד בשביל חצי-תריסר אנשים – הצליחו המתקוממים לכפות 63 ימי קרבות. נהרגו 17 אלף חיילי גרמניה, והיו לה 9,000 פצועים. המחיר: 20 אלף מהמתקוממים נהרגו, ועוד 180 אלף אזרחים. ההתקוממות דוכאה בתוך כחודשיים, ובזמן זה היו המוני מתים ברעב ובמגיפות. כאשר צבא ברית המועצות נכנס לוורשה (17 בינואר 1945), הוא מצא הרס עצום: נהרסו שישה מכל שבעה בתים, והאוכלוסייה מנתה בקושי 150 אלף נפש (בקושי 12% מגודלה ערב המלחמה). אחרי שיחרור ורשה, צבא ברית המועצות התקיף במהירות לאורך חזית ארוכה. התמוטט קו ההגנה, אשר הצבא הגרמני הציב על גדות הנהר ויסלה. שדותיה של הארץ נרמסו בשרשראות הטנקים ובגלגלי המשאיות שנהגו הגרמנים הנסוגים, ובאלה של הצבא הרודף אחריהם. כעבור שבועות ספורים, המלחמה בפולין הסתיימה.

 


פולין הקומוניסטית

ב-6 במאי 1943, הכריז מנהיג ברית המועצות יוסף סטלין כי ארצו מקווה לקיים "יחסים טובים עם פולין חזקה ועצמאית" אחרי המלחמה. צבאו נתן חסות להקמת "הוועד הלאומי לשחרור פולין" שייעד את עצמו להנהיג את פולין אחרי שיחרורה מהכיבוש הנאצי. ב-1 בינואר 1945, הוועד הפך לממשלה זמנית; בראשה עמד איש הפלג השמאלי של המפלגה הסוציאליסטית אשר שיתף פעולה עם הקומוניסטים. אחת ההודעות הראשונות של הממשלה הזו היתה, שהיא מסכימה לעמדת ברית המועצות בשאלת הגבול המזרחי של פולין; לעומת זאת, היא דרשה כי בתמורה לכך יורחב שטחה של פולין ממערב – על חשבון שנואת-נפשו של העולם, גרמניה.

 

קביעת גבולות פולין על ידי המעצמות לאחר מלחמת העולם השנייה (1945)

 

מנהיגי המעצמות שירטטו בועידת ילטה (פברואר 1945) את הגבולות של פולין: במזרח, עם ברית המועצות, הגבול סומן כ-200 ק"מ ממערב לגבול שהוכרז ב-1921; במערב, עם גרמניה – ובכפוף להסכם שלום עתידי – קו אודר-נייסה כלומר: פולין תקוצץ במזרח, ותורחב במערב. גבולות אלה היו דומים מאוד לגבולות שתחמו את פולין במאה ה-13. פולין השיגה אחידות אתנית כמעט מלאה: היהודים כבר הושמדו; הגרמנים גורשו מערבה – ומיליון וחצי פולנים עברו מהשטחים אשר סופחו אל ברית המועצות; ומן המיעוטים שנחשבו כפחות-בעייתיים (אוקראינים וביילורוסים וליטאים) נותרו מעט מאוד.

בוועידת פוטסדם (אוגוסט 1945), הוחלט כי בתוך זמן קצר ייערכו בפולין "בחירות חופשיות". אזרחי פולין הלכו להצביע בינואר 1946, אבל המגוון אשר ממנו יכלו לבחור כלל רק מפלגות "דמוקרטיות ואנטי-פשיסטיות". ומכיוון שחששו כי הגבלה זו לא תספיק לצורכיהם, הקומוניסטים ביצעו זיופים שיטתיים בכל הקלפיות. לפי התוצאות הרשמיות, "הגוש הדמוקרטי" (קומוניסטים וסוציאליסטים) קיבל 90% מקולות המצביעים.

 

ועידת ילטה. מימין לשמאל: סטלין, רוזוולט וצ'רצ'יל (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)

 

בממשלה ובציבור הושמעו איומים כמעט בלתי-מוסווים כלפי גורמים אופוזציוניים וגם כלפי אנשיה של מפלגת האיכרים אשר נחשבה אופוזיציונית-למחצה. אנשי "המשרד לביטחון לאומי" רדפו את מתנגדי המשטר החדש; אפילו ולדיסלב גומולקה, מנהיג הקומוניסטים בעת שהיו במחתרת (1939 –1945), הודח מתפקיד מזכיר המפלגה – האשימו אותו ב"סטייה ימנית–לאומנית", מכיוון שדגל ב"דרך פולנית עצמאית לסוציאליזם" והתנגד להיצמדות אל השיטה שננקטה בברית המועצות – וכעבור זמן מה (1951), הושלך לבית הסוהר. הקומוניסטים הסתערו על הכנסייה, והבהירו כי ברצונם לבטל את הרכוש הפרטי של האיכרוּת. הממשלה החדשה הלאימה את כל מפעלי התעשייה ואת הבנקאות, והחלה ביישום רפורמה אגררית (חלוקת קרקעות) מקיפה. פולין הצטרפה לקומקון, הארגון הכלכלי הבינלאומי של המדינות הקומוניסטיות באירופה המזרחית. תיק הביטחון בממשלה – ואחרי כן גם תפקיד בוועד המרכזי של מפלגת השלטון – ניתן בידי מרשל רוקוסובסקי, רוסי מברית המועצות, אשר נטל גם את הפיקוד העליון על הצבא הפולני.

 

בסוף 1948, הקומוניסטים והסוציאליסטים התאחדו ונקראו "מפלגת הפועלים הפולנית המאוחדת"; למעשה, הסוציאליסטים נטמעו בתוך המפלגה הקומוניסטית. מפלגת האיכרים והמפלגה הדמוקרטית שיתפו פעולה עם המפלגה השלטת, עד כדי כך שבבחירות 1952 הופיעו שלושתן ברשימה משותפת – היחידה אשר התייצבה לקבל את אמון המצביעים – והיא קיבלה 99.8% מהקולות.

 

הממשלה ריכזה את המשאבים בפיתוח התעשייה הכבדה, והוזנח ייצורם של מוצרי צריכה. במקום רפורמה אגררית, הונהגה קולקטיביזציה בחקלאות (איחוד יחידות פרטיות קטנות לארגונים גדולים בשליטת הממשלה), אם כי היא בוצעה באיטיות ותוך חריגות רבות מהוראות הקומוניסטים. תושבי הכפרים התנגדו לקולקטיביזציה. נפגעה אספקת המזון לערים, וירדה רמת החיים.

 

בשנת 1953 (אחרי מות סטלין), החל תהליך "ההפשרה" (על שמו קרא הסופר הרוסי אילייה אהרנבורג לספרו). המשטר נקט גישות יותר ליברליות: בעיתונות היה קצת חופש ביטוי, והופיעו מאמרי ביקורת על הממשלה; גומולקה ותומכיו, וכן בכירי הכנסייה הקתולית, שוחררו מהכלא; בוטל "המשרד לביטחון לאומי", וכמה מאנשיו הושלכו למאסר. פולין הושפעה מגילוייו של מנהיג ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב (פברואר 1956) על שיטות הסטליניזם: הורחב והועמק תהליך ההפשרה – הודחו אנשי הקו הנוקשה בצמרת המפלגה, ושוחררו עשרות אלפי אסירים פוליטיים. הפולנים לא הסתפקו בכך. ביוני 1956, פועלים באיזור פוזנן יצאו לשביתה; כוחות הביטחון האשימו אותם ב"אירגון מהומות", ודיכאו את הפגנותיהם ביד קשה שגרמה להריגתם ופציעתם של מפגינים רבים. סטודנטים וסופרים הפגינו, ובאולמות ציבוריים נערכו כינוסים רבי-משתתפים, בקריאה לדמוקרטיזציה. באוקטובר 1956 התכנס הוועד המרכזי של מפלגת השלטון הקומוניסטית. מנהיגי ברית המועצות הגיעו לאירוע, כדי להפעיל לחץ לטובת אנשי הקו הנוקשה ונגד ה"ליברלים". אבל, הוועד המרכזי בחר את גומולקה למזכיר הכללי. באותו חודש הודח מרשל רוקוסובסקי מתפקידיו במערכת הביטחון,  בהסכמת ברית המועצות, ובזכות שיתוף-פעולה בין הקומוניסטים ובין הכנסייה בראשות ההגמון סטפן וישינסקי (Wuszynski), אשר שוחרר מהכלא.

 

ממשלת גומולקה התחילה בתהליך "הייצוב הקטן": הופסקה הקולקטיביזציה בענף החקלאות – והמשיך להתקיים בו רכוש פרטי שהיקפו 66% מהקרקעות (בכך נבדלה פולין מכל אירופה המזרחית). אבל המשטר המשיך לנהל פיקוח ממשלתי הדוק על התעשייה. הממשלה הכירה בעצמאות הכנסייה, וצמצמה את הרדיפות נגד מתנגדיה; הופסקו הרדיפות נגד המיעוטים הלאומיים. מיתון הצנזורה איפשר פריחה תרבותית: בספרות בלטו סטניסלב לם ויז'י אנדז'ייבסקי; בקולנוע – אנדז'יי ואיידה (Wajda), רומן פולנסקי ועוד.

 

בסוף שנות ה-60, על רקע יבולים דלים, התחוור מצבו הגרוע של המשק הפולני ולא היה ספק כי נכשלה הבירוקרטיה המוגזמת שניהלה אותו. ב"אביב המהפכני של 1968" התקוממו סטודנטים ואינטלקטואלים בפולין, הביעו סלידה מן המשטר, ודרשו רפורמות. מולם התייצבה ברית בין הקומוניסטים הקשוחים לבין לאומנים (אשר בעבר התארגנו במפלגת "דמוקרטיה לאומית"). הם אירגנו מסע עונשין כלפי המתנגדים למשטר, ודיכאו את התנועה. בתהליך זה התבלטה גם גישה אנטישמית.

בדצמבר 1970 החליטה הממשלה לייקר מוצרים בסיסיים, כולל המזון. פועלי המספנות (גדנסק, שצ'צ'ין) יצאו לשביתה, אזרחים רבים הפגינו בערים אלה ואחרי זמן קצר היו הפגנות גם בערים אחרות. הממשלה הורתה לצבא, לדכא את התסיסה; מפקדיו סירבו. הופעלה המיליציה, ואנשיה הרגו או פצעו בערך אלף מפגינים. לקראת סוף אותו חודש הודח גומולקה. המנהיגות החדשה, בראשות אדוארד גירק (Gierek), נקטה מדיניות בעלת יעדים יותר פופולריים: כדי למצוא חן בעיני הפועלים, הוגדלו ההטבות הסוציאליות; כדי למצוא חן בעיני התושבים ככלל, מנהלי המשק שמו דגש על ייצור מוצרי צריכה – אם כי הקפידו גם על תיעוש מואץ, ועל המרצת הפיתוח הכלכלי.

 

תוכנית החומש הראשונה (1970–1975) נחשבה למוצלחת. תוצר החקלאות גדל בשיעור 20%; ההכנסה הלאומית גדלה בשיעור 64%; וההשקעות הוגדלו בשיעור 133% כדי לאפשר את המשך התנופה – שהייתה אמורה, לפי החזון של גיירק ואנשיו, להביא את פולין אל צמרת טבלת המשקים התעשייתיים המפותחים. השלטון בראשות גיירק העדיף כי עמדות מפתח כלכליות יאויישו באמצעות מומחים ולא פוליטיקאים. אבל למרות זאת, ולמרות המאמץ המוגבר – פולין לא התגברה על הקשיים. בסיכום תוכנית החומש השניה 1975–1980, המצב היה רע:

* הניהול התחוור ככושל.

* הריכוזיות בלמה יוזמות מקומיות, והפעילה שיטות נחשלות לעיבוד האדמה.

* אפילו החקלאות, יצואנית חשובה, נאלצה (בתחילת שנות ה-80) לייבא דגנים.

* פולין ניסתה להגביר את הייצוא התעשייתי, אבל תכופות התעלמו הייצואנים מדרישותיהם של הלקוחות בחוץ-לארץ.

וכך לא הספיקו משאביה למימון הפיתוח, ואפילו לא למימון חומרי-הגלם שייבאה או להחזרת החובות שלקחה לצורך התיעוש – ונוצר חוב חיצוני כבד (סוף שנות ה-70: בערך 27 מיליארד דולר), אשר גם בעשור הראשון של המאה ה-21 שילמה פולין את הריבית עליו.

 


משבר הקומוניזם בפולין

בראשית שנות ה-80 הודיעה הממשלה על מדיניות "הידוק החגורה": הנהגת קיצוב, ייקור מוצרים, הקפאת השכר. פועלים רבים נקטו (קיץ 1980) פעולה יוצאת-דופן, בלובלין, בנמלי הים הבלטי (שצ'צ'ין וגדיניה ובעיקר גדנסק), ובמקומות נוספים בשלונסק (מעוזו הפוליטי של ראש-הממשלה גיירק) הוכרזו שביתות. השובתים במספנות ובמפעלים החשובים בגדנסק יצרו איגוד מקצועי משלהם, "סולידריות". ארגון זה היווה סטירת-לחי לעקרונות הקומוניזם, אשר רואה במפלגה את הנציגה האמיתית והיחידה של הפועלים, ולמשטר עצמו, בכך שנאבק נגד הממשלה ולמען הפועלים. למרות זאת, הממשלה חתמה (31 באוגוסט 1980) על הסכם עם ועד השובתים בגדנסק על פיו היא הכירה בדרישתם להקים ארגון חופשי; והפועלים התחייבו להכיר במפלגה הקומוניסטית ולא להפר את חוקי המדינה.

 

בינתיים הודחו גירק וחבריו מהנהגת המפלגה. המנהיג החדש היה סטניסלב קניה (Kania), שציפו ממנו לסגנון שלטוני חדש. אולם, מטרתו המיידית היתה למנוע מצב שבו ברית המועצות תפלוש אל פולין כדי להציל את המשטר הקומוניסטי. לשם כך, קניה היה אמור להוכיח שהמצב בפולין הינו שאלה פנימית הניתנת לפתרון פנימי. כלומר, להשיג הסדר עם "סולידריות". הממשלה התכוננה לוויתורים רבים וכואבים, כדי להבטיח כי מנהיגי הארגון ימשיכו לבלום את הקיצוניים. הממשלה הסכימה שיוקם איגוד מקצועי המשותף לחקלאים ולסטודנטים. במהלך 15 החודשים שחלפו למן הופעת "סולידריות", הממשלה והארגונים העצמאיים חתמו על 600 הסכמים בדבר פעולות קונקרטיות לביצוע. כמעט כולם לא יושמו במלואם, אך הנהגת המדינה עמדה בהבטחתה לשנות את צורת התארגנותה של המפלגה הקומוניסטית. ואכן, בועידת המפלגה שהתכנסה ביולי 1981 נבחרו הצירים באופן דמוקרטי. הלשכה המדינית (הגוף המוביל את המפלגה) הייתה חדשה לחלוטין, רק ארבעה מהחברים בה היו גם בלשכה שפעלה בוועידה הקודמת. בינתיים, "סולידריות" הלך וגדל. במהלך 1981 היו בארגון 10 מיליון חברים, שהיוו כמעט מחצית מן האוכלוסייה הבוגרת בפולין. הוא גם הוציא עיתון, ללא צנזורה.

 

הרגשת החירות היתה קצרת-ימים. בממשלה ובמפלגה התחזקו הקשוחים. גם ב"סולידריות" התבלטו הקיצוניים, אשר חיפשו עימות כולל עם המשטר. בוועידת "סולידריות" (ספטמבר–אוקטובר 1981) אמנם ניצחו המתונים, אשר בראשם עמד לך ולנסה. אבל בדצמבר, הקיצוניים הצליחו בדרישתם כי ייערך משאל-עם לגבי הפקדת השלטון בידי המפלגה הקומוניסטית. על רקע מאבק זה, הודח (אוקטובר 1981) סטניסלב קניה מתפקידו כמזכיר הכללי ומנהיג המפלגה. במקומו מונה גנרל ווייצך ירוזלסקי (Jaruzelski), אשר מתחילת השנה היה ראש הממשלה, ושנחשב מתון. מטרתו של ירוזלסקי היתה למנוע הידרדרות מדינית (מחשש לפלישת ברית המועצות) וכלכלית. הוא הודיע באמצע דצמבר 1981 על הקמת "ממשלת הצלה לאומית", אשר כל השרים בה היו קציני הצבא. הממשלה רצתה להרוס את "סולידריות" ואת ההתארגנויות העצמאיות של פועלים, אינטלקטואלים, איכרים, בעלי-מלאכה, סטודנטים וצעירים. המשטר הצבאי השליך לכלא את כל בכירי "סולידריות", וגם את גירק ואנשיו; פורסמו צווי-חירום, אשר למעשה ביטלו את שארית הישגי "סולידריות". הפועלים שבתו. תגובת המשטר: ניתוק הקשר עם חוץ-לארץ, הפעלת הצבא והטלת צנזורה מוחלטת, הכרזת עוצר כללי, עריכת פשיטות על מתנגדי-המשטר, העמדת רבים למשפט צבאי, ענישה קולקטיבית. כך דוכאו באלימות שרידי הפעילות העצמאית בפולין. ארצות הברית הגיבה בסנקציות כלכליות. מדינות אירופה המערבית הסתפקו במחאות.

 

האפיפיור יוחנן פאולוס ה-2 במפגש עם לך ולנסה בגדנסק, פולין, 1980 (צילום: איי אף פי)

 

בינתיים, מצבה של פולין הלך והורע. באוקטובר 1981, התוצר התעשייתי היה ב-14.5% נמוך מזה שנרשם שנה קודם לכן; בתוך אותו פרק זמן היתה ירידה של 38% בתוצר החקלאי. באוקטובר 1982, הממשלה הוציאה את "סולידריות" אל מחוץ לחוק. כעבור חודשיים, בוטל המשטר הצבאי. במקום זאת, הסיים אימץ את חוק "ההשעיה" לגבי סמכויות הממשלה האזרחית. למעשה, צבא פולין המשיך לשלוט בכל מוסדות המדינה. לך ואלנסה שוחרר (בנובמבר) מן הכלא. "סולידריות" התארגן מחדש, במחתרת. המשטר הצבאי נכשל בשיפור הכלכלה: בינואר 1982, התפוקה היתה נמוכה ב-14% לעומת ראשית השנה הקודמת. באוקטובר, הוועד-המרכזי של המפלגה הקומוניסטית סיכם כי פולין מצויה ב"קריסה חסרת-תקדים של האיזון הכלכלי". גם "סולידריות" נכשלה, כשניסתה (נובמבר 1983) לארגן שביתה כללית. הפולנים הסתפקו במחאה אחרת: הכינוסיים ההמוניים לכבוד ביקור האפיפיור יוחנן פאולוס ה-2 (יוני 1983) ביטאו התנגדות להנהגה ולשיטותיה. האפיפיור עצמו הביע תמיכה בשאיפותיה של האוכלוסייה, אבל דרש "פיוס לאומי" (כלומר: שימור הסטטוס-קוו) והתעמקות באמונה הדתית.

 

ירוזלסקי ואנשיו ישמו, לסירוגין, גמישות ודיכוי. מדיניות זו הצליחה רק באורח חלקי: האיגודים המקצועיים שיזמה הממשלה מנו, באמצע העשור, ארבעה מיליון חברים (רבים מהם פנסיונרים) מתוך 12 מיליון עובדי המגזר המולאם. בבחירות לשלטון המקומי (יוני 1984) השתתפו – לפי טענתה של ועדת התיאום שהקימו ההגמונות ו"סולידריות" – רק 60% מבעלי זכות הבחירה (או 75% לפי הפרסומים הממשלתיים). פולנים רבים העבירו דמי-חבר חשאיים אל "סולידריות", והופצו לפחות 800 ספרי התנגדות-למשטר. כאשר נוכח בעוצמת ההתנגדות, המשטר ויתר (1984) על תוכנית לייקר את המוצרים הבסיסיים. ממילא, כבר לא היה טווח לתמרון: לפחות שישה מיליוני פולנים, מתוך 37 מיליון, הסתפקו (לפי נתוני 1985 הרשמיים) בהכנסה חודשית שהוגדרה כמצויה מתחת לסף-הקיום המינימלי; כמעט כל האוכלוסייה סבלה מהורדה ניכרת של כוח-הקנייה, ובהשוואה ל-1980 הפחיתה כרבע מצריכת מוצרי המזון. יותר ויותר משאבים הועברו לטיפול בחוב החיצוני, אשר הגיע לסך 29.4 מיליארד דולר. ב-1985 הועלו מחירי המוצרים הבסיסיים. "סולידריות" הכריז שביתה, וביטל אותה ברגע האחרון. כעבור שנה, המשטר שב והעלה את המחירים.

 

המשטר רשם הצלחות כשחודשו היחסים הדיפלומטיים עם מדינות המערב, וכאשר ארצות הברית הסירה את שרידי הסנקציות. פולין הוחזרה לשורות קרן-מטבע הבינלאומית, והחוב החיצוני שלה אורגן מחדש כדי למנוע אי-עמידה בתנאיו. באוקטובר 1985 קוימו לבסוף הבחירות לסיים, שנדחו פעמים אחדות; המשטר הביע שביעות-רצון מהתוצאות, וארגון "סולידריות" המחתרתי הודה שנכשל בנסיונו להחרים את הבחירות. נוכח ההצלחות, ירוזלסקי נתן סימנים לריכוך: ויתר על תפקיד ראש הממשלה ונשאר הנשיא; סילק את הקומוניסטים הנוקשים מהוועד המרכזי של המפלגה. אבל הדיכוי נמשך, והיו 400–500 אסירים פוליטיים.

 

שביתות גדולות ב-1988 הוכיחו כי הפולנים לא ויתרו על חירותם ועל תקוותם לשיפור מצבם הכלכלי. על רקע כמה שנות יציבות, שהושגה בשיתוף-פעולה עם הכנסייה, המשטר הבין כי לא יוכל לפתור את הבעיות הכלכליות של פולין. ברית המועצות, שהיתה שרויה בעיצומם של תהליכי הפרסטרויקה והגלסנוסט (ריפורמות כלכליות עמוקות ופתיחות מדינית כלפי המערב), נתנה לפולין רמז ברור, בביטאון הרשמי "זמנים חדשים" פורסם בפברואר 1989 מאמר מאת לך ולנסה. ירוזלסקי ואנשיו מיהרו לציית. "סולידריות" הוחזר לרשימת הארגונים החוקיים, והמשטר זימן את מנהיגי הארגון, כולל כמה ששוחררו מהכלא, לשיחות "השולחן העגול" על ענייני המשק והמדינה. ההחלטה החשובה ביותר שקיבלו משתתפי "השולחן העגול" היתה לערוך בחירות – שיהיו שונות מאלה אשר הפולנים ביצעו במשך ארבעה עשורים. "סולידריות" קיבל רשות להפיץ עיתון יומי (שנקרא "יומון לבחירות" Gazeta Wiborsza), שהיה לא רק הנפוץ ביותר בפולין אלא ברחבי אירופה המזרחית כולה.

 

 

מנהיג סולידריות בורשה, ינקובסקי, מניף את ידו הקפוצה במצעד מחאה נגד הממשלה,1991 (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)

 

בבחירות יוני 1989 התמודדו כמה רשימות. עם זאת, הבחירות היו חופשיות באמת רק לגבי בחירת סנאט חדש (הבית-העליון, נטול הסמכויות); ואילו ב"סיים", רשימת "סולידריות" התמודדה על 30% מן המושבים שהיו שמורים לרשימות הבלתי-ממשלתיות. תוצאות הבחירות: 99 מתוך 100 מושבי הסנאט הופקדו בידי נציגי "סולידריות"; ב"סיים", רשימת הארגון זכתה בכל 30% המושבים. הקומוניסטים איבדו את שארית ה"לגיטימיות" אשר ייחסו לעצמם, והועמדו באור מגוחך. הם היו בהלם. הנהגת "סולידריות" פנתה בפומבי אל המשטר הקומוניסטי, והציעה פתרון למצב המוזר: "הנשיא – שלכם, ראש-הממשלה – שלנו". ואכן, להפתעת העולם כולו ולמורת-רוחו של הנשיא ירוזלסקי – תדיאוש מזובייצקי (Mazowiecki), יועצו של לך ולנסה, נכנס (אוקטובר 1989) אל לשכת ראש-הממשלה ונטל לידיו את הנהגת המדינה. הממשלה הכינה במהירות סדרת ריפורמות כלכליות (תוכנית שר האוצר לשֶק בלצרוביץ Balcerowicz), כדי להחליף את שיטת המשטר הכלכלי הקומוניסטי בכלכלת-שוק.

 


דמוקרטיזציה ומעבר לכלכלת שוק

הממשלה החדשה שהוקמה לאחר קריסת הקומוניזם הצליחה לשפר את מצב המשק. הואט קצב האינפלציה (47% במארס 1990 לעומת 78% בינואר); במאזן סחר החוץ נרשם עודף בסך כמיליארד דולר. אבל כוח-הקנייה הוקטן ב-30%, ברבעון הראשון של השנה, והיה ברור כי צפויה אבטלה נרחבת. בבחירות לנשיאות (נובמבר 1990), ניצח ולנסה. אבל "סולידריות" התפלג, על רקע הפער שבין הכפריים והקתוליים לבין העירוניים והאינטלקטואלים. בבחירות ל"סיים" (אוקטובר 1991), שהשתתפו בהן רק 44% מבעלי זכות הבחירה, נוצר פרלמנט מפולג בין סיעות קטנות רבות. בתוך כשנתיים (עד תחילת 1993), היו ארבע קואליציות שונות. המצב הכלכלי לא השתפר. עם זאת, הממשלה הפולנית רשמה לזכותה הישג מדיני חשוב בהסכם עם גרמניה (1991), ולפיו קו  אודר-נייסה, אשר נכפה על גרמניה אחרי תבוסתה במלחמת העולם, יהיה גבול קבע מוסכם בין שתי המדינות, ובכך הן הפכו להיות "שכנות ידידות".

 

בתחילת המאה ה-21 ברור כי "הרפובליקה השלישית" נכנסת לשגרה של החלפת שלטון באמצעות בחירות סדירות. הנשיא ולנסה הובס (1995) בידי אלכסנדר קוושנייבסקי (Kwaśniewski), נציג השמאל הדמוקרטי. ב-1997, "סולידריות" חזר לשלטון. אחרי בחירות 2001, השמאל הדמוקרטי (מפלגתו של הנשיא קוושנייבסקי) שב ולקח את המושכות; ואילו "סולידריות" נכשל לחלוטין, כאשר לא נבחר מטעמו אף חבר ב"סיים".

 

אחרי מאמץ מתמשך וקבוע, למן תחילת שנות ה-90 של המאה העשרים, פולין רשמה הצלחות ניכרות בצמיחה הכלכלית ובהגדלת התוצר התעשייתי. עם זאת, יש בפולין אבטלה נרחבת, אשר מקיפה כמעט אחד מכל חמישה פולנים בוגרים.

מאז 1999, פולין, אשר בעבר היתה שנייה בחשיבותה בברית-ורשה, הינה חברה בנאט"ו. ב-2004, היא התקבלה כחברה באיחוד האירופי.

 

בבחירות 2005, לך קצ'ינסקי (Kaczynski) השמרני נבחר לנשיא. כעבור כמה חודשים (יולי 2006), אחיו התאום ירוסלב נבחר כראש-הממשלה.

 

בנובמבר 2007, הודח ראש הממשלה שזכה לביקורת ציבורית רחבה על תפקודו, ובמקומו נבחר לתפקיד דונלד טוסק (Donald Tusk). באפריל 2010 נהרג בתאונת מטוס ברוסיה הנשיא קצ'ינסקי, יחד איתו נהרגו בתאונה יו"ר הפרלמנט, צמרת הממשל, רמטכ"ל הצבא וקציני צבא בכירים.

 

חגיגות האיחוד האירופי בפולין (צילום: רויטרס)

 


יהדות פולין ויחסים עם ישראל

יהדות פולין, הקיבוץ היהודי הגדול ביותר באירופה עד השואה; מנה בשיאו למעלה משלושה וחצי מיליון נפש (כולל היהודים בשטחי פולין הרוסית). קיבוץ יהודי זה, אשר למן המאה ה-13 ועד המאה ה-20 היה הגדול בעולם, התאפיין בארגונו הקהילתי המשוכלל והצטיין בפעילות רוחנית ותרבותית פורה ביותר. במהלך המאה ה-16 התהווה בפולין המרכז התורני הדומיננטי בקרב יהדות אירופה, ונוסדו בה שני ארגונים על-קהילתיים חשובים, "ועד ארבע הארצות" של פולין ו"ועד מדינות ליטא".

 

במחצית המאה ה-18 צמחה בקרב יהדות פולין תנועת החסידות, ובמקביל לה התפתחה תנועת המתנגדים; שני הזרמים המתחרים העמידו מתוכם רבנים שהתקבלו כגדולי תורה בעולם היהודי כולו. למן המאה ה-19 ידעה פולין פריחה של תרבות יהודית חילונית במסגרת תנועת ההשכלה, והתגבשות של אורתודוקסיה תוססת ופעילה בקרבה של החברה המסורתית.

 

מסוף המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20 פעלה בפולין מפלגת הבונד, מפלגה יהודית סוציאליסטית שהתחרתה בהצלחה בתנועות הציוניות. אלה כאלה הוכרתו בפולין כמעט כליל בשואה. לציונים מקרב יהדות פולין היה תפקיד מרכזי בהנהגת הישוב העברי בארץ ישראל, ובהנהגתה של מדינת ישראל. רוב יהודי פולין ששרדו את השואה ושבו אליה לאחר מלחמת העולם השנייה נאלצו לנטוש אותה בעקבות גלי הרדיפות נגדם בתקופת המשטר הקומוניסטי. נכון לראשית המאה ה-21 מונה יהדות פולין כ-8,000 נפש.

 

 





חזרה לעמוד הקודם
חזרה לעמוד הראשי של האנציקלופדיה

חדשות
דעות
כלכלה
ספורט
צרכנות
תרבות ובידור
רכילות Pplus
מחשבים
בריאות
ירוק
יהדות
תיירות
רכב
אוכל
יחסים
סרטים
הוט
כלכליסט
משחקים
מקומי
לימודים
מדע
לאישה
דרושים
ynet-shops
ynettours
winwin
בעלי מקצוע
ביגדיל
 

אודות ועזרה
כתבו אלינו
עזרה
מדיניות פרטיות
תנאי שימוש
מפת האתר
ארכיון
מרכזי המבקרים
Israel News
 
אודות האתר
RSS
הפוך לדף הבית
ניוזלטרים
פרסמו אצלנו
אנציקלופדיה
באבלס
ערוצי תוכן
חדשות
כלכלה
ספורט
תרבות
בריאות
מחשבים
נופש
Xnet
Yschool
יהדות
דעות
צרכנות
תיירות
אוכל
רכב
בעלי חיים
שופינג לאשה
כיכר השבת
יחסים
אסטרולוגיה
מעורבות
ירוק
לאשה
דילים
ynetArt
kick
כלכליסט
בלייזר
רכילות Pplus
מנטה
משחקים
mynet
מפות
פרוגי
כלים ושירותים
קניות
מניות
דרושים
מחירון רכב
דירות להשכרה
קופונים
זיכרונט
ידיעות בתי ספר
ידיעות אחרונות
דירות למכירה
לוח רכב
יד שניה
בעלי מקצוע
משחקים Games
עברית
דירות חדשות


YIT  - פיתוח אינטרנט ואפליקציותApplication delivery by radwarePowered by Akamaiהאתר פועל ברישיון אקו"םהאתר פועל ברישיון תל"יאקטיב טרייל
-nc  כל הזכויות שמורות לידיעות אינטרנט ©