אינטרנט  |  ynet  |  בעלי מקצוע  |  קניות  |  ספקים למשרד

   חדשות תוכן ועדכונים 24 שעות - Ynet


דגל גרמניה
דגל גרמניה 
 
השעה בגרמניה 
 
ביסמרק. איחוד סביב מדיניות של כוח
ביסמרק. איחוד סביב מדיניות של כוח 
 
היטלר. מלחמה נגד כל העולם
היטלר. מלחמה נגד כל העולם צילום: איי פי
 
הלמוט קול, 1955
הלמוט קול, 1955 צילום: גטי אימג' בנק ישראל
 
חומת ברלין. נפרצה ב-1989
חומת ברלין. נפרצה ב-1989 צילום: איי פי
 
אנגלה מרקל, קנצלר גרמניה, נכון ל-2006
אנגלה מרקל, קנצלר גרמניה, נכון ל-2006 צילום: רויטרס
 
 פורמט להדפסה  הדפס

אתרים נוספים
 מפת המדינה באתר אנכרטא
 האתר הרשמי של הממשל הפדרלי בגרמניה
 האתר הרשמי של הבונדסטאג בגרמניה
 מידע נוסף על המדינה


ערכים קשורים
 הים הבלטי
 מינכן
 ריין
 אודר
 דנובה
 האיחוד האירופי
 רומא העתיקה
 שרל ה-1 "הגדול"
 נצרות
 שירת הניבלונגים
 ריכרד וגנר
 הקיסרות הרומית הקדושה
 רפורמציה
 מלחמת שלושים השנה
 הנזה
 פרוסיה
 פרידריך ה-2 "הגדול"
 מלחמת שבע השנים
 וולטר
 משה מנדלסון
 המהפכה הצרפתית
 נפוליאון ה-1 בונפרט
 קונגרס וינה
 אביב העמים
 רייכסטג
 אוטו אדוארד לאופולד פון ביסמרק
 המהפכה התעשיתית
 מלחמת שבעת השבועות
 מלחמת צרפת-פרוסיה
 נפוליאון ה-3
 לואי ה-14
 אבסולוטיזם
 מלחמת העולם הראשונה
 האימפריה העות'מאנית
 ארמנים
 הסכם ורסיי
 ולטר רטנאו
 רוזה לוקסמבורג
 קרל ליבקנכט
 אדולף היטלר
 נאציונל-סוציאליזם
 אלברט איינשטיין
 דוויד הילברט
 כריסטיאן פליקס קליין
 קרל פרידריך גאוס
 גאורג פרידריך ברנהרד רימן
 תוכנית מנהטן
 נאס"א
 ארנולד שנברג
 אקספרסיוניזם
 פריץ לאנג
 ולטר אדולף גרופיוס
 באוהאוס
 אסכולת פרנקפורט
 גסטאפו
 הרמן גרינג
 ס"ס
 פרנסיסקו פרנקו
 מלחמת האזרחים בספרד
 באסקים
 אנשלוס
 חבל הסודטים
 נוויל ארתור צ'מברליין
 הסכם מינכן
 יוסיףּ ויסריונוביץ' סטלין
 מלחמת העולם השנייה
 בניטו מוסוליני
 קרב פרל הרבור
 משפטי נירנברג
 חוקי נירנברג
 ולטר אולבריכט
 אריך הונקר
 שטאזי
 מיכאיל סרגייביץ' גורבצ'וב
 פרסטרויקה וגלסנוסט
 ברלין
 קונרד אדנאואר
 המלחמה הקרה
 תוכנית מרשל
 וילי ברנדט
 הלמוט שמידט
 ארגון הברית הצפון-אטלנטית
 הלמוט קול
 מלחמת המפרץ הראשונה
 מפלגת הירוקים
 גרהרד שרדר
 מלחמת המפרץ השנייה
 אנגלה מרקל
 גרשום בן יהודה
 מסעי הצלב
 חסידות אשכנז
 עלילת דם
 נאורות
 אמנציפציה
 משה הס
 קרל היינריך מרקס
 יהדות רפורמית
 ליל הבדולח
 שואה
 עזר ויצמן
 הסכם השילומים
 דוד בן-גוריון
 החברה הישראלית: השסע העדתי
 שמעון ויזנטל
 אדולף אוטו אייכמן
 ריכרד שטראוס
 טבח הספורטאים במינכן
 גולדה מאיר
 אירופה
 ברית המועצות
 דנמרק
 הים הצפוני
 פולין
 צ'כיה
 אוסטריה
 שווייץ
 הולנד
 בלגיה
 צרפת


תחומים קשורים
 מדינות העולם


 
 
 

גרמניה


Germany

גיאוגרפיה |  כלכלה |  היסטוריה עד ימי הביניים |  הרייך הראשון |  פרוסיה וקואליצית הנסיכויות הגרמניות |  תקופת ביסמרק |  ביסמרק והרייך השני |  מלחמת העולם הראשונה |  רפובליקת ויימר |  הרייך השלישי - גרמניה הנאצית |  מלחמת העולם השנייה |  עידן שתי הגרמניות |  גרמניה המערבית |  איחוד שתי הגרמניות - 1990 |  היהודים בגרמניה עד המאה ה-20 |  היהודים בגרמניה במאה ה-20 ואילך |  יחסים עם ישראל

גרמניה, רפובליקה פדרלית במרכז אירופה; מהמדינות העשירות בעולם ומן הגדולות המאוכלסות והמתועשות ביותר ביבשת אירופה. מהמדינות בעלות ההשפעה המכרעת ביותר על ההיסטוריה של אירופה ושל העולם כולו לאורך ההיסטוריה האנושית ובייחוד במאה ה-20. גרמניה אחראית לשתי מלחמות עולם, המלחמות הגדולות האכזריות והרצחניות ביותר בהיסטוריה האנושית. המשטר הנאצי שהתהווה בגרמניה בשנות ה-30 של המאה ה-20 נחשב למשטר האכזרי, הגזעני והפסול יותר מכל משטר האחר שקם בהיסטוריה האנושית.

 

 

לאחר מלחמת העולם השנייה חולקה גרמניה לשתי מדינות, גרמניה המערבית וגרמניה המזרחית. ב-1990, במקביל להתפרקותה של ברית המועצות, אוחדו שתי הגרמניות מחדש. גבולותיה מאז איחודה המחודש: בצפון - דנמרק והים הצפוני; במזרח - פולין והרפובליקה הצ'כית; בדרום - אוסטריה ושוויץ; במערב - הולנד, בלגיה וצרפת. בירתה - ברלין.

 
גרמניה - דיוקן
גרמניה - דיוקן
שם רשמי Bundesrepublik Deutschland
שטח 357,021 קמ"ר (מקום 63 בעולם)
אוכלוסייה 82,422,299 (מקום 14 בעולם)
שיעור גידול אוכלוסין 0.02%- (האוכלוסייה מצטמצמת)
תושבים גרמנים 91.5%, טורקים 2.4%, אחרים (יוונים, איטלקים, פולנים, רוסים, סרבו-קרואטים, ספרדים)
שפה רשמית גרמנית
דתות פרוטסטנטים 34%, קתולים 34%, מוסלמים 3.7%, ללא שיוך 28.3%
בירה ברלין
ממשל רפובליקה פדרלית
ראש מדינה נוכחי קנצלר (ראש-ממשלה) אַנְגֶלָה מֶרְקֶל
עצמאית מאז

18 בינואר 1871 (איחוד גרמניה)

23 במאי 1949 (כינון רפובליקה, אחרי כיבוש של בעלות-הברית)

3 באוקטובר 1990 (איחוד עם מזרח-גרמניה)

אוכלוסייה מתחת לקו העוני אין נתונים
תמ"ג לנפש 30,400 דולר (מקום 24 בעולם)
שיעור אבטלה 11.7%
ענפי כלכלה מרכזיים תפוחי-אדמה, חיטה, שעורה, סלק-סוכר, פירות, כרוב, בקר, חזירים, תרנגולות; ברזל, פלדה, פחם, מלט, כימיקלים, מכונות, כלי-רכב, מכונות מתוחכמות, אלקטרוניקה, מזון ומשקאות, מספנות, טקסטיל
מטבע יורו
ידיעת קרוא וכתוב 99%
תוחלת חיים

נשים - 81.96; גברים - 75.81

(מקום 34 בעולם)


(הטבלה עודכנה לאחרונה באוקטובר 2006)

 

גרמניה היא איחוד פדרטיבי של 16 מדינות. על בימת ההיסטוריה של אירופה המודרנית הופיעה לראשונה כישות פוליטית מאוחדת ועצמאית בתקופה מאוחרת יחסית (1871); ולמרות זאת, ועל אף תבוסתה בשתי המלחמות העולמיות - היא מרכזת כיום בידיה עוצמה רבה, בין השאר כמדינה בעלת הכלכלה הגדולה ביותר באיחוד האירופי.

 

שער ברנדנבורג בברלין (צילום דני שדה)

 


גיאוגרפיה

הארץ נחלקת ל-3 יחידות רוחב גיאוגרפיות:

בצפון - השפלה הגרמנית, שפלה רחבה לחוף הים הבלטי, הים הצפוני וכן מספר איים ובהם שרשרת האיים הפריסיים, הלגולנד וריגן. ערי הנמל החשובות לחוף הים הצפוני הן המבורג, ברמרהאבן ואמדן, ולחוף הים הבלטי קייל ורוסטוק. בין הים הצפוני לבין הים הבלטי מקשרת תעלת קייל החוצה את שלזוויג-הולשטיין, ומקצרת את נתיבי השיט בין הימים (חוסכת את הצורך בהקפתה של דנמרק מצפון). בקרבת הים אזורי ביצות ודיונות חול. בשפלה מצויים האיזורים החקלאיים הפוריים ביותר של גרמניה מדרום מערב לברלין. מערבה מהם מצוי חבל הרוהר העשיר בפחם במחצבי ברזל, ובו גם מצויים מרכזי התעשייה הכבדה של גרמניה.

 

המרכז - בין העיר הנובר בצפון לבין נהר המיין והעיר נימברג אזור של גבעות, רכסי הרים (הרי הרץ, טאונוס ועוד) וביניהם עמקי נהרות. האזור מתאפיין בחקלאות מפותחת, בתעשייה (הערים דרזדן וקאסל) ומקורות כוח הידרואלקטריים. במזרחו שרשרת הרי הסודטים המפרידה בין בוהמיה ומורביה שבצ'כיה בדרום, לשלזיה שבגרמניה בצפון.

 

 

בדרום – החבלים ההרריים של פאתי האזור האלפיני. כוללים את "היער השחור", יער בוואריה, וכן את הערים מינכן ושטוטגרט.

 

לנהרות תפקיד חשוב בהתפתחותן של ערי גרמניה ותעשייתה - הנהרות העיקריים: הריין במערב אשר הגדול ביובליו הוא המיין, הוזר והאלבה במרכז, והאודר במזרח. כיוון זרימתם הכללי צפונה. את שטחה הדרומי מנקזים נהר הדנובה העילי ויובליו.

 

נהר שפרי בברלין (צילום: רויטרס)

 

הערים העיקריות בנוסף לברלין הבירה: פרנקפורט, המבורג, בון, מינכן, קלן, לייפציג ודרזדן.

 


כלכלה

כלכלת גרמניה היא מן הגדולות בעולם ומושתתת על תעשייה מפותחת (מתכת, בטון, כימיקלים, אלקטרוניקה, מכונות, כלי רכב, מספנות, טקסטיל, זיקוק נפט ומזון) על חקלאות מתקדמת (תפוחי אדמה, דגנים, סלק-סוכר וענבי יין) וענפי שירותים. אוצרות הטבע שלה הם בעיקר אשלג, פחם וברזל.

 

שותפות הסחר העיקריות של גרמניה הן צרפת, בריטניה, ארה"ב, איטליה והולנד. מאזנה המסחרי עד ימי האיחוד האירופי היה חיובי בד"כ והאינפלציה היתה מזערית. איחודן של שתי הגרמניות הטיל עול כבד על כלכלתה וניכר עדיין פער גדול ברמת החיים בין תושבי שני החלקים. יחד עם זאת, רמת החיים הממוצעת של תושביה גבוהה, ומובטחים להם תנאי תעסוקה חינוך ובריאות נוחים יחסית, מתוקף חוק ביטוח ממשלתי נדיב.

 

המבורג, עיר נמל בצפון גרמניה (צילום: רויטרס)

 

מרכזיותה של גרמניה באיחוד האירופי (מהווה כשליש מהתמ"ג של אירופה) מטילה עליה אחריות כבדה. על פי אמנת מסטריכט של גוש האירו, ההכרעות הכלכליות המשמעותיות לגרמניה מחייבות תיאום הדוק עם נציבות האיחוד. הקשיים העיקריים עימם מתמודדת גרמניה בשנים האחרונות: הפניה של משאבים רבים למימון המזרח, שיעור אבטלה גבוה (כ-10%), עלייה בשיעור הגימלאים והזדקנות האוכלוסייה המעיקה על מערכות הפנסיה והביטוח הרפואי. כתוצאה מכך הגירעון המסחרי עומד על יותר מרף שלושת האחוזים המותר על פי אמנת מסטריכט, וגרמניה צפויה לקנסות על כך.

 


היסטוריה עד ימי הביניים

שבטים גרמאנים ישבו בגרמניה של ימינו עוד לפני יותר מ-2,000 שנה. הם באו מהצפון והתפשטו דרומה עד אזורי הקלטים. במאה ה-1 לפני הספירה ובמאה ה-1 לספירה בלמו השבטים הגרמאנים את צבאות הרומאים. במאות ה-4 וה-5 כבשו שטחים נרחבים באימפריה הרומית.

 

במאה ה-6 הקים שבט הפרנקים, אחד משבטי הגרמאנים, אימפריה ובה חלקים מגרמניה ומגאליה. עד המאה ה-8 שלטו באימפריה שושלת המרובינגים, ולאחריה הקרולינגים, ביניהם המלך הראשון שאיחד את כל שבטי גרמניה קרל הגדול. במאה ה-8 הפיץ בוניפאציוס הקדוש את הנצרות בקרב השבטים הגרמאנים.

 


הרייך הראשון

קיסרות קרל הגדול

 

קרל ה-1 "הגדול" (742-814), מגדולי השליטים באירופה בימי הביניים, ירש מאביו, פפן ה-3, את חלקה המערבי של ממלכת הפרנקים; אחיו, קרלומן, ירש את חלקה המזרחי, ולאחר מותו היה קרל לשליט כל הממלכה. ב-774 השלים את כיבוש לומברדיה, שהחל בו אביו, ומסר לידי האפיפיור שטחים באיטליה. כיבוש סקסוניה (782-805) היה הקשה במבצעיו, בשל עוצמת התנגדותם של הסקסונים. ב-805 נכנעו, וקרל כפה עליהם את שלטונו ואת הנצרות. בכך אוחדו כל שבטי גרמניה בפעם הראשונה תחת שלטון אחד.

 

המונח "רייך" משמעו בגרמנית ממלכה גדולה או קיסרות - להבדיל מנסיכויות מערי ממלכה ומממלכות זעירות שהתהוו בגרמניה בהמוניהן בתקופות היחלשותו של השלטון המרכזי. מאז, לכל אורך דברי ימיה של גרמניה, ובמידה רבה עד היום שמור ל"רייך" שהקים קרל הגדול מקום מיוחד בזיכרון הקולקטיבי הגרמני, ככור ההיתוך של העם, וכתקופת הזוהר והגדולה שלו. מיתוס הרייך הגרמני הועצם שוב ושוב בעידן המודרני כאשר ביקשו תנועות לאומיות שונות לאחד מחדש את הטריטוריות המיושבות דוברי גרמנית, ולהעניק להן זהות קולקטיבית לאומית חדשה-ישנה. מקור חשוב נוסף לתודעת העבר המיתי של האומה הגרמנית היא "שירת הניבלונגים", האפוס ההירואי הגרמאני ששימש מקור השראה חשוב ל"טבעת הניבלונג", יצירתו הגדולה של המלחין בן המאה ה-19, ריכרד וגנר.

 

 

עידן הנסיכויות ועלייתן של הערים - ה"הנזה"

 

במאה ה-10 שלטה בשטחי האימפריה הפרנקית הקיסרות הרומית הקדושה. קיסרות זו היתה פדרציה רופפת של נסיכויות וערים. הרפורמציה ו"מלחמת שלושים השנים" החלישו אותה כמסגרת מדינית, אולם בתוך כך התפתחו בה הערים.

קבוצות של סוחרים גרמנים הקימו את ה"הַנזֶה" (מגרמנית: "אגודה"), ברית ערים בגרמניה ובחלקים אחרים של צפון אירופה. במאה ה-13 הפכו איגודי הסוחרים לבריתות מדיניות שנחתמו בין ערים. באמצע המאה ה-14 התאחדו כל הבריתות בהנהגת העיר ליבק לליגה (ברית) אחת, שהחזיקה במונופול על המסחר ברוב שטחה של צפון אירופה לרבות המדינות הבלטיות. בנוסף החזיקה הברית תחנות מסחר באנגליה ובצרפת. מטרותיה היו כלכליות בלבד (ריכוז סחר החוץ באזורי השפעתה) וללא שאיפות טריטוריאליות. אף על פי כן, הגנה הברית על זכויות הסחר שלה גם בכוח צבאי בשעת הצורך, למשל כאשר הביסה את הדנים ב-1386.

 

כמכנה משותף לערי הברית ניתן לציין, ראשית, את מיקומן האסטרטגי לצד דרכי סחר. מאפיין מרכזי נוסף של הערים היה עצמאותן. חלק מן הערים נוסדו מלכתחילה כערים עצמאיות, ואחרות השיגו את עצמאותן הודות לכוח המיקוח של הברית. במקרים אלה היתה זו עצמאות יחסית: הן היו קשורות ישירות לקיסר, בלא תלות באציל המקומי.

 

מלחמת שלושים השנים (1648-1618) הביאה פורענות והרס לאירופה כולה ובעיקר לגרמניה, שאיבדה כשליש מאוכלוסייתה ונותרה מפולגת בין ממלכות זעירות של נסיכים מקומיים.

 

באמצע המאה ה-18, החלה עלייה בכוחה של פרוסיה, עד לביסוס מעמדה כאחת המעצמות החזקות באירופה. היו אלה שנות שלטונו של פרידריך ה-2 ("הגדול"), שהרחיב את ממלכתו והביא לשגשוג כלכלי ותרבותי בממלכה הגרמנית. כמדינאי וכמנהיג צבאי מוכשר הצליח להכפיל את שטחה של ממלכתו. בשלום ברלין קיבל את שלזיה ואת גלאץ ובשלום דרזדן הבטיח את אחיזתו בשטחים שהשיג. צבאו נחשב למודרני והמאומן ביותר באירופה, בעיקר בשל החינוך הקפדני והנוקשה שקיבלו חייליו והכסף הרב שהושקע בו. בתקופתו של פרידריך הוכפל מספר אנשי הצבא ועבר את ה-200,000 איש.

 

במלחמת שבע השנים (1763-1756) התחדש המאבק על שלזיה, ופרוסיה איבדה כ-180,000 מחייליה ונגרם לה נזק כלכלי כבד. בזכות תמרוניו המזהירים, נחישותו, והאומץ שהפגין במהלך הקרבות, הצליח לבסוף פרידריך "הגדול" לבצר את מעמדה של פרוסיה כמעצמה אירופאית.

 

המחצית השניה של תקופת מלכותו, שאופיינה על פי רוב בשקט מדיני, הוקדשה לפיתוחה של פרוסיה. במדיניותו הכלכלית שם דגש על ההגנה ועל פיתוח המסחר והמלאכה. פרידריך עודד במיוחד את תעשיית המשי שהביאה לתיעושה של ברלין, וכן עודד בניית תעלות והתיישבות מקיפה בשטחי הספר שבמזרח פרוסיה. היה מן הראשונים באירופה שהחלו בגידול תפוחי אדמה. החל בעריכתו של קובץ החוקים של פרוסיה, ואלה פורסמו לאחר מותו (1794). בתקופתו בוטלו כמעט לחלוטין העינויים, הונהג חינוך חובה לילדים ופותח נושא ההשכלה הגבוהה.

 

שנות שלטונו היו תקופת זוהר תרבותית. ארמונו "סן-סוסי"-בפוטסדם הפך למרכז הרוחני של מרכז אירופה. שם קיבל את פני וולטיר, משה מנדלסון ואנשי רוח אחרים. למרות שפרידריך לא הכיר בקיומה של אומה גרמנית הוא נחשב עוד בימיו לסמל ללאומיות הגרמנית, לימים היה היטלר למעריץ מושבע שלו.

 


פרוסיה וקואליצית הנסיכויות הגרמניות

הרייך הראשון, שהיווה מסגרת קיסרית פורמלית מימי המלכים הקרולינגים במאה ה-9 ועד ימי שלטונו של פרנץ ה-2 (1792-1806) התקרב לקיצו לקראת המאה ה-19.

 

המהפיכה הצרפתית (1789) ומלחמות הקואליציה בראשות אוסטריה נגד צרפת שהסתיימו בנצחון נפוליאון, הביאו לתבוסתה של אוסטריה ולקריסת הרייך. פרוסיה פרשה עוד קודם לכן מן הברית עם אוסטריה (1795), ולאחר כעשר שנים (1807-1806) נחלה אף היא תבוסה קשה מידי נפוליאון. שטחים ניכרים ממנה (בין הנהרות ריין ואלבה) צורפו לממלכת וסטפליה תחת שלטון צרפת.

 

שלטון נפוליאון הסתיים בקרב לייפציג (1813) עם ניצחון הקואליציה של רוסיה, פרוסיה ואוסטריה. היתה זו פרוסיה שהובילה את מלחמת 1813 ושמה קץ לשאיפותיו של נפוליאון לכיבוש גרמניה. בקונגרס וינה, שנערך ב-1815, הוחלט על הקמתה של קונפדרציית גרמניה - איחוד של מדינות גרמניות, ובו היתה פרוסיה הדומיננטית.

 

עיקר חשיבותה של תקופה זו בהתעוררותן של תנועות חופש עממיות והנהגת רפורמות פנימיות בארגון השלטון. קונגרס וינה המשיך את מגמת הצמצום והריכוז של הישויות המדיניות בגרמניה מצד אחד, אך השיב את הסדר החוקתי הישן מצד שני. מקור הסמכות של המלך הפרוסי נשאר חסד-האל השורה על שושלת ההונצלורן. הדרישה לשיתוף העם בחקיקה באמצעות נציגויות פרלמנטריות, נדחתה על-הסף ע"י "הברית הקדושה" של בתי המלוכה של הקואליציה (1815). דווקא הנסיכויות שהיו תחת השפעה צרפתית ממושכת (סאקסוניה, באדן, בוואריה, הסן-דארמשטאט ווירטמברג) העניקו לתושביהן חרויות אזרחיות ושותפות חלקית בתהליך החקיקה באמצעות הפרלמנטים של המעמדות - האצולה, הכמורה והבורגנות.

 

תקוות לרפורמה ודבקות בעקרונות האבסולוטיזם

בראשית 1847 הודיע מלך פרוסיה, פרידריך וילהלם ה-4, בצעד מפתיע ויוצא דופן, על הקמת "הדיאט הפרוסי המאוחד". המונח "דיאט" בגרמנית משמעו אסיפת נציגי המעמדות של העם והאצולה. החידוש נטע תקוות בקרב שוחרי הרפורמות, שקיוו להנהגתה של חוקה בפרוסיה, אולם בנאום במושב הפתיחה של ה"דיאט", הבהיר המלך כי "אין כוח עלי אדמות" אשר יגרום לו לשנות את "היחסים הטבעיים" בין מלך ועמו. חוקה לא תקום ולא תהיה. נוסח הדברים הבוטה, כמו גם תוכנם, היכה בתדהמה לא רק את חוגי הליברלים, אלא אף את השמרנים מחוגי אצולת הקרקעות - היונקרים.

 

כשלון ההתקוממות של 1848

התביעה לרפורמות בתקופה זו לא היתה נחלתה של גרמניה בלבד. שרשרת התקוממויות לאומיות-עממיות ומחאות דמוקרטיות שתבעו תיקונים חברתיים כנגד המונרכיות האירופיות שטפו את אירופה במה שנודע לימים בשם "אביב העמים". במינכן פרצו הפגנות רחוב מלוות בקריאה לשינוי המשטר, שהתפתחו להקמת בריקדות ולהתנגשויות בין מפגינים לבין כוחות הביטחון. משם התפשטו ההפגנות גם לברלין. הכוחות המזוינים, מגיני המשטר, נסוגו מערי הבירה ולתקופה קצרה ניצחו המורדים.

 

ההתקוממויות גררו בעקבותיהן שינויים פוליטיים מיידיים. בפרנקפורט הוקם מעין טרום-פרלמנט לאומי גרמני, שהוליד את האסיפה הנבחרת של פרנקפורט וממשלה נטולת זכויות בראשות הארכידוכס יוהן מאוסטריה. בפרוסיה ובבוואריה פיטרו המלכים פרידריך וילהלם ה-4 ומכסימיליאן השני בהדרגה את שריהם השמרנים ומינו ליברלים תחתיהם. קרבות המתרסים בברלין במרס 1848 הסתיימו והסתכמו ברשימת תביעות לרפורמות שהופנתה למלך, אולם עצם סמכותו כריבון לא הועמדה בספק.

 

האסיפה הלאומית הגרמנית אשר התכנסה למושב מיוחד כפרלמנט הרייך הגרמני, התמקדה בשאלה מי יועמד בראש הרייך הגרמני, קיסר אוסטריה או מלך פרוסיה. בסופו של דבר, מצדדי תוכנית "גרמניה הקטנה" (ללא אוסטריה), אשר העדיפו את מלך פרוסיה, פרידריך וילהלם ה-4, נדחו על ידיו בבושת פנים, משום שסירב לקבל את הכתר מידיהם של נציגי העם. יחד עם זאת הונהגה חוקה ליברלית (יחסית) שנתנה ביטוי פורמלי מסוים לשיוויון זכויות אזרחי, הותרו חופש-עיתונות ועריכת אסיפות-עם, כונן משפט מושבעים, והוקם "משמר העם" - צבא מיליציוני עממי.

 

אולם בצד הישגים אלה ראויה לתשומת לב דווקא התעצמותו הפוליטית של צבא פרוסיה, והתפקיד שמילא במשבר החוקתי: ראשית, נאמנותו של הצבא לא הועמדה בספק, והוא נשאר מכשיר שלטוני בלעדי של המלך. שנית, לא נתגלו כל בקיעים בשדרות הפיקוד הגבוה או אצל דרג הקצונה הזוטר והחיילים. שלישית, הפעלת הצבא הפרוסי, כגורם במאבקי הכוח הפוליטיים בגרמניה, חרגה מגבולות פרוסיה - הוא שימש מכשיר עיקרי לדיכוי הכוחות הליברליים והמורדים מקרב הדרג הצבאי הזוטר ברחבי הממלכות, הנסיכויות והערים העצמאיות ברחבי גרמניה כולה.

 


תקופת ביסמרק

כעשר שנים לאחר ההתקוממות והרפורמות נאלץ מלך פרוסיה פרידריך וילהלם ה-4 לפרוש מהמלוכה עקב החמרה במצב בריאותו (הנפשי). יורש העצר וילהלם, אחיו בן ה-61 של המלך, איש צבא אהוד על הימין הליברלי, התמנה כעוצר בפועל. תקוות רבות נתלו בו עד להכתרתו (1861).

 

אחד מצעדיו הראשונים היה החלפת רבים מן השרים השמרניים באישים מן הימין הליברלי, אך לתפקיד המפתח, שר המלחמה, מינה את הגנרל פון רון, אישיות שמרנית קיצונית. "העידן החדש", כפי שכונו ימי-החסד של ראשית שלטונו של וילהלם ע"י חסידי הליברליזציה, הגיע לקיצו תוך פחות משלוש שנים במשבר חוקתי חמור סביב שאלת הרפורמות האזרחיות. הרפורמות בהן התעניין המלך כללו תוכנית דווקא להגדלת הצבא. אולם לבניין הכוח הצבאי והצטיידותו נדרשו מיסים חדשים. על רקע אכזבת הבית התחתון, הרייכסטג, מהאופן בו ראה המלך את סדר העדיפויות לחידוש פניה של החברה הפרוסית, נתגלע עימות חריף וגלוי בין הרוב הגדול של נבחרי העם לבין המלך.

 

מינויו של ביסמרק (1862) לקנצלר - ראש הרשות המבצעת והאיש החזק במדינה, היה יותר מאשר איתות של המלך כי המחלוקת על המשמעות והפרשנות לחוקה, ועל אופן יישומה, תיפתר ע"י מדיניות של כוח - Machtpolitic. האופוזיציה של מפלגות הסוציאליסטים והליברלים, אשר נהנתה מרוב עצום בבחירות של 1863, נמחצה בסופו של דבר ללא כל התנגדות עממית. ניתן להסביר זאת בצירוף של גורמים: 

 

- אובדן ההילה המהפכנית של צרפת כמקור השראה ומודל לחיקוי - תחת הקיסרות השניה של נפוליאון השלישי. זאת משום שתביעותיו של נפוליאון על שטחים בדרום גרמניה, הפכו את צרפת לאיום חיצוני קבוע על ממלכות גרמניה. 

 

- בפרוסיה עצמה, המהפכה התעשייתית, הגם שהתחילה מאוחר יחסית למדינות אירופה האחרות, התקדמה עתה בקצב מהיר ביותר, והפנים הדמוגרפיות של הארץ שונו. תהליכי העיור המואצים יצרו שכבה, שגם אם טרם הבשילה בה תודעה מעמדית פרולטרית, הרי עבור האריסטוקרטיה היונקרית ועבור הבורגנות, הופיעה כאיום פנימי רציני על עמדות הכוח והקניין שלהן.

 

- אצל שדרות רחבות בציבור האזרחי נתפס הצבא לא רק כמגן האינטרסים של האליטה - מעבר להיותו מגן הממלכה מפני אויבים מבחוץ, הוא נראה חישוק הכרחי, המחזיק לטוב או לרע את העם יחד. אם כן, בעיני אזרחים רבים הצבא לא זוהה רק ככלי שלטוני, אלא מקור גאווה וסמל לאחדות לאומית אפשרית.

 

- תרומה חשובה נוספת לייצוב החברה היתה לביורוקרטיה. הפתיחות הסלקטיבית של האליטה כלפי שכבות החברה האחרות, הפכה את הביורוקרטיה האזרחית והצבא לאבן-שואבת לבעלי יוזמה אמביציה וכישורים. רובד המנהיגות הפוטנציאלי של הקבוצות החברתיות הנשלטות הוטמע אל תוך המערכת השלטונית. כך, שעה שמן הגורמים האופוזיציוניים נשללו מיטב הכוחות האינטלקטואליים, שדרגה עצמה האליטה השמרנית בכשרונות רעננים. הנקלטים המוכשרים עברו תהליכי התקבלות וטמיעה אידיאולוגית שנועדו להבטיח את הפנמתם של הערכים הפרוסים המסורתיים בקרב המצטרפים החדשים.

 

- מעבר לכל אלה, הגורם שמנע התנגדות ציבורית לביסמרק, היו ההצלחות הצבאיות המרשימות שרשמה לעצמה השיטה הפרוסית תחת הנהגתו: על דנמרק ב-1864, על אוסטריה במלחמת שבעת השבועות ב-1866 ובעיקר במלחמת צרפת-פרוסיה. ב-1.9.1870 הביסו שלוש ארמיות פרוסיות את צבא צרפת בקרב סדאן ושבו את קיסר צרפת, נפוליאון ה-3. בהסכם השלום שנחתם במאי 1871 מסרה צרפת לגרמניה את החבלים אלזס ולוריין (לותרינגיה) והתחייבה לשלם פיצויים גדולים לגרמניה. ביסמרק כפה על צרפת הסכם משפיל, שכלל עריכת מצעד צבאי בפריס – כל אלה היוו עבור הציבור הגרמני הוכחה ניצחת ליתרונו של המיליטריזם הפרוסי על פני חלופות אפשריות אחרות.

 


ביסמרק והרייך השני

הכרעות צבאיות אלה, השלימו למעשה את חזונו הגדול של ביסמרק בדבר גרמניה גדולה ומאוחדת, שבמרכזה פרוסיה. לאחר הנצחון על צרפת, הצטרפו ב-1871 מדינות דרום גרמניה אל הקונפדרציה של מדינות צפון גרמניה, ויצרו ביחד אימפריה גרמנית.

 

האם ניתן לציין את 1871 כ"נקודת אפס" שממנה מתחילים להסביר תהליכים המובילים, בסופו של דבר, גם לעלייתו של הרייך השלישי? תשובה לשאלה זאת, המועלית בפתח רבים מספרי ההיסטוריה העוסקים בגרמניה הנאצית, שנויה במחלוקת.

 

החוקה של הקונפדרציה של מדינות צפון גרמניה (1867), עוצבה במידה רבה ע"י ביסמרק עצמו, והיוותה בסיס לחוקת 1871 של הרייך הגרמני השני המאוחד. במוקד הדיונים על החוקה עמדה שאלת "מקור הסמכות" של הרשות המבצעת. ההכרעה שהתקבלה בהשראת ביסמרק, כי הקנצלר, ראש הרשות המבצעת, יתמנה ע"י המלך ויישא באחריות כלפיו באופן בלעדי, רוקנה במידה רבה את הרייכסטג מתוכן וממשמעות דמוקרטית ממשית.

 

ההכתרה של מלך פרוסיה לקיסר הרייך הגרמני מגלמת, הן במהותה והן מבחינה טקסית, את קבורתה של הלאומיות הליברלית-דמוקרטית ברוח "האביב של 1848". היא אינה נעשית על אדמת גרמניה, אלא במעוז האבסולוטיזם של העולם הישן, באולם המראות של ורסיי בימי לואי ה-14.

 

אם כן, הרייך הגרמני השני אינו תוצר של איחוד עממי "מלמטה", באמצעות בתי הנבחרים, אלא הסכם בין האליטה הפרוסית לבין יתר בתי המלוכה והנסיכים הגרמניים. הישות המדינית החדשה-ישנה באה לעולם על כידוניו של הצבא, ממש כפי שצפה אדריכל האיחוד, "קנצלר הברזל והדם", ביסמרק. מן הכוונות המקוריות של אביב-1848 נותרה המדינה המאוחדת כקליפה ריקה מתוכן.

 

האיחוד אמור היה להגשים את ערכי השוויון והחופש האזרחי, כך שהמדינה תכונן על יסודות פוליטיים כלכליים וחברתיים חדשים, שונים מהותית מאלה של העולם הישן, אולם "הסדר החדש" של ביסמרק הניח יסודות לישות מדינית מטיפוס מסוכן ביותר - מעצמה מודרנית מבחינה תעשייתית וצבאית המודרכת על ידי אידיאולוגיה שהיא תערובת עקרונות האבסולוטיזם עם האתוס הגרמאני המיתי.

 


מלחמת העולם הראשונה

גרמניה נכנסה למלחמת העולם הראשונה ב-1 באוגוסט 1914, בהכריזה מלחמה על רוסיה. במקביל, הכריזה גרמניה מלחמה גם על צרפת ובלגיה. התקדמות הצבא הגרמני לעבר בלגיה היא שהניעה את בריטניה להכריז מלחמה על גרמניה. האימפריה העות'מאנית, לעומת זאת, חתמה על ברית צבאית עם גרמניה, ובסוף אוקטובר הצטרפה אף היא למלחמה.

 

צבאה של גרמניה היה היעיל בעולם, והיא זו שיזמה את רוב הפעילות הצבאית בראשית המלחמה. תחילה פלשה גרמניה לבלגיה וכבשה אותה, ומשם עברה לצפון-מזרח צרפת. הבריטים, מצדם החישו כוחות גדולים לצרפת, ולבסוף הצליחו, יחד עם הצרפתים, לבלום את ההתקדמות הגרמנית.

 

מכאן ואילך קפאה החזית המערבית כמעט עד לסוף המלחמה. חיילי גרמניה, צרפת ובריטניה התחפרו בעמדותיהם, אלה לעומת אלה. כל הניסיונות לשבור את הקיפאון ע"י התקפות חזיתיות (דוגמת הקרבות בפשנדל ב-1915, בוורדן ובסום ב-1916) נכשלו. קווי החזית נשארו בעיקרם כמות שהיו, אף שהתקפות הסרק הללו גבו מחיר אימים של מיליוני הרוגים ופצועים. מאבק עז התנהל גם בים. הבריטים הטילו הסגר ימי על גרמניה, אז פנו הגרמנים ללוחמת צוללות, כדי לשבש את קווי האספקה הימיים לבריטניה ממושבותיה ומארה"ב. הם טיבעו אוניות רבות, וכמעט הצליחו להחניק את האיים הבריטיים ב-1917, אלא שאז הצטרפה ארה"ב למלחמה.

 

במהלך המלחמה הגישה גרמניה סיוע לבעלת בריתה טורקיה. קצינים גרמנים אשר הוצבו בטורקיה כיועצים צבאיים, היו מעורבים על פי מקורות ארמנים בפעולות שניהל הצבא התורכי כנגד המיעוט הארמני. מדיניות הטרנספר שננקטה על ידי הממשלה התורכית כנגד בני העם הארמני גבתה למעלה ממיליון קורבנות. יש הרואים במעשי הטבח הללו, ובעיקר בהשתקתם ובהתעלמות העולם מהם, אחד מזרעי הפורענות שאפשרו לגרמניה הנאצית להניח כי העולם לא יחלץ לעזרתם של היהודים לכשתתחיל ביישום מדיניותה כלפיהם.

 

גם בחזית ארץ-ישראל השתתף צבא גרמניה לצד התורכים בלחימה באמצעות טייסת מטוסי סיור וקרב, וכן בסיוע קרקעי לוגיסטי הנדסי ומודיעיני. ב-1919, לאחר שהובסו, נאלצו הגרמנים לקבל עליהם את החלטות הסכם ורסיי.

 


רפובליקת ויימר

הסכמי ורסיי היו למעשה אוסף החלטות של ארה"ב, בריטניה וצרפת שהוכתבו לגרמניה כעובדה מוגמרת. ההסכם כלל, בין השאר, ויתור גרמני על שטחים נרחבים, שילומים כבדים למדינות שנפגעו מהמלחמה והגבלות צבאיות חמורות על גרמניה. היסטוריונים רבים מייחסים את עליית הלאומנות בגרמניה בשנות ה-20 וה-30 לתחושת הזעם וההשפלה ולמצוקה הכלכלית שפקדה את גרמניה בעקבות הסכמי ורסיי.

 

תקופת רפובליקת ויימר, שהוקמה לאחר המלחמה, היתה למעשה התקופה הדמוקרטית הראשונה בתולדות גרמניה. במישור הפורמלי הבטיחה חוקת ויימר את זכויות האזרח ובהן: חופש ההתאגדות, זכויות עובדים, זכות השביתה, שוויון אזרחי לנשים וחופש דת. אולם בפועל סבלה גרמניה מקשיי כלכלה, אבטלה, היפר-אינפלציה, וכן אי-שקט פוליטי שהגיע עד לכדי התנקשויות ונסיונות הפיכה. בשנים 1923-1919 היו למעלה מ-300 התנקשויות ומעשי רצח על רקע פוליטי, המסוכן שבהם מבחינת יציבותה של הדמוקרטיה הגרמנית השבירה היה רצח שר החוץ, ולטר רטנאו, בידי מתנקש לאומני על רקע הסכם שחתם עם רוסיה.

 

בתקופה זו היו גם כמה ניסיונות הפיכה חמורים: ב-1919 דוכא קשר של חוגי השמאל הקיצוני. מנהיגי הקומוניסטים, רוזה לוקסמבורג וקרל ליבקנכט נרצחו ע"י קציני צבא שהובילו אותם לבית הסוהר. ב-1920 השתלט המנהיג הלאומני קיצוני, וולפגנג קאפ, בסיוע קציני משטרה וצבא, על ברלין, אולם חוגי השמאל והפועלים הכשילו את הקושרים באמצעות השבתת המשק. קאפ נמלט לשבדיה, ונשיא הרפובליקה, אברט, החזיר את הסדר על כנו. זמן קצר לאחר מכן, התקוממו פועלים בחבל הרוהר והקימו "צבא אדום" שמנה כמה רבבות "חיילים", אך זה הוכה במהירות ע"י צבא גרמניה.

 

ב-1923 ערך אדולף היטלר ניסיון הפיכה במינכן בתמיכת הגנרל לדנדורף, גיבור מלחמת העולם הראשונה. היטלר נתפס ונידון ל-5 שנות מאסר, מהן ריצה 9 חודשים בלבד, במהלכם כתב את ספרו "מיין קמפף", ופיתח את יסודות הנציונל-סוציאליזם.

 

רוב ספרי ההיסטוריה נוטים להדגיש, ובצדק, את נקודות התורפה ואת הצללים בדברי ימיה הקצרים של הרפובליקה הגרמנית הראשונה. מציגים אותה בעיקר כתקופת מעבר, מעין הפוגה בין שתי מלחמות העולם, אשר איפשרה להיטלר ולמפלגתו הנאציונאל-סוציאליסטית לצבור כוח, ולתפוס את השלטון תוך ניצול ציני של כללי המשחק הדמוקרטיים, ושל מדיניות ההבלגה שננקטה כלפיהם ע"י מתנגדי הנאציזם מבית ומחוץ. אולם ראוי לציין כי חרף הקשיים הללו היו גם הישגים חשובים ביותר בתקופה זאת. מבין אלו, השלכות מרחיקות לכת במיוחד על תולדות המאה ה-20 נודעו למחקרים ולחידושים בשטחי המדע, האמנויות וביקורת התרבות.

 

במדעים מוכרת בעיקר תרומתם של אלברט איינשטיין שפעל בשנים אלה בברלין, ושל חוג תלמידיהם של הילברט וקליין באוניברסיטת גטינגן. תודות לגאוס ורימן יצאה שמה של גטינגן לתהילה למן המאה ה-18. בימיה הקצרים של רפובליקת ויימר התקבצו בגטינגן בפרט, ובגרמניה בכלל, מיטב המוחות בעולם בתחום הפיסיקה והמתמטיקה, רבים מהם יהודים ובני לאומים אחרים. עם התחזקות הנאציזם היגרו רובם לארה"ב ולקחו חלק ביצירת התשתית האזרחית (מכוני המחקר של אוניברסיטת אוניברסיטת פרינסטון ואחרים) והצבאית (פרוייקט מנהטן) שהביאה לפיתוח פצצות אטום וגרעין, טילים, ובהמשך גם פרויקט החלל ונאס"א.

 

בתחום האמנויות, נודעה לתקופה זאת בגרמניה השפעה יוצאת דופן על המוסיקה, הקולנוע והארכיטקטורה. המלחין היהודי-גרמני ארנולד שנברג (יליד וינה) העמיד אלטרנטיבה לשיטה ההרמונית המסורתית במוסיקה המערבית, באמצעות שיטת החיבור ב-12 טונים. במדיום הקולנוע הצעיר, נוצרו בגרמניה סרטים ברוח האקספרסיוניזם, הקבינט של ד"ר קליגרי בבימויו של רוברט ווין ומטרופוליס של הבמאי פריץ לאנג, להם היתה השפעה רבה על התפתחות הקולנוע. ולטר אדולף גרופיוס יסד ופיתח את "הבאוהאוס" אשר השפיע על התהוותו של הסגנון הבינלאומי בארכיטקטורה. סגנון אשר הפך בעולם למזוהה עם ארכיטקטורה מודרניסטית.

 

בתחומי המחקר החברתי וביקורת המודרניזם נודעה לאסכולת פרנקפורט ולוולטר בנימין השפעה רבה ביותר על תיאוריה וביקורת התרבות והחברה במחצית השנייה של המאה ה-20 ובפתחה של המאה ה-21.

 


הרייך השלישי - גרמניה הנאצית

העידן הדמוקרטי בחיי גרמניה בא אל קיצו כבר בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20. על רקע המשבר הכלכלי החמור ואי-השקט הפוליטי, חלה עלייה מתמידה בפופולריות של המפלגה הנאצית בהנהגתו של היטלר. בבחירות לנשיאות, שנערכו בגרמניה ב-1932, התמודד היטלר והפסיד, אך בבחירות לפרלמנט זכתה המפלגה הנאצית בכ-40% מכלל קולות הבוחרים והיתה למפלגה הגדולה במדינה. נשיא הרפובליקה, הינדנבורג, בנסיון להשיג שקט פוליטי, הזמין את היטלר להקים ממשלה (ינואר 1933).

 

בתוך שנה מאז עלייתו לשלטון, חדלה למעשה גרמניה מלהיות דמוקרטית. כל המפלגות, מלבד הנאצית, הוצאו מחוץ לחוק והיטלר הוכרז כמנהיג (פיהרר) העם הגרמני כולו. הגסטאפו, גוף משטרתי שהקים הרמן גרינג בגרמניה ב-1933, דיכא כל התנגדות שקמה בגרמניה ובהמשך גם בשטחים שנכבשו במלחמת העולם. אנשי הגסטאפו ואנשי הס"ס היו אחראים לגירושם של היהודים וקבוצות אחרות של אוכלוסייה (כמו אינטלקטואלים, קומוניסטים, הומוסקסואלים) למחנות הריכוז וההשמדה, וביצעו פשעי מלחמה איומים בקנה מידה חסר תקדים.

 

בשנים אלה שלפני מלחמת העולם, תמכה גרמניה הנאצית בכוחותיו של פרנקו במלחמת האזרחים בספרד. ב-27 באפריל 1937 הפציצו עשרות מטוסי קורפוס קונדור הנאצי, בפיקוד הרמן גרינג, את העיירה הבאסקית גרניקה. תוך זריעת הרס נורא, הרגו תוך זמן קצר כ-1,000 מתושביה. מחיקתה מן האוויר של גרניקה והבלגת העולם על כך, נתפסת כאחד מסימני החולשה שהראו מדינות אירופה - סימנים שהיה בהם בכדי לעודד את היטלר להאמין כי יוכל לממש את תוכניותיו לעתיד, ביחס לעמים נוספים ולארצות נוספות, ללא התנגדות בינלאומית של ממש.

 

במרס 1938 עשה היטלר את הצעד הראשון לאיחוד העמים הגרמניים, כאשר סיפח את אוסטריה לרייך השלישי. ה"אנשלוס" לא היה כיבוש, שכן רוב האוסטרים קיבלו את פני היטלר כמשחרר. בעקבות זאת נתן היטלר את דעתו לחבל הסודטים בצ'כוסלובקיה, שרוב תושביו היו דוברי גרמנית. בעידודו הציגו מנהיגי הגרמנים הסודטים תביעות לאוטונומיה, שממשלת צ'כוסלובקיה לא יכלה להיענות להן. היטלר מצדו מחה על הדיכוי האכזרי של בני עמו בארץ זו ואיים בפעולה. הפעם התערבו מעצמות המערב, בריטניה וצרפת: על-מנת להבטיח "שלום בדורנו", כלשונו של רה"מ הבריטי נוויל צ'מברליין, כפו על צ'כוסלובקיה למסור את חבל הסודטים לגרמניה. הסכם מינכן נחתם בספטמבר 1938, וצ'כוסלובקיה התפוררה בתוך זמן קצר והפכה כולה לנחלה גרמנית.

 

באמצע 1939 פלשה איטליה לאלבניה, ואילו גרמניה החלה מציגה תביעות טריטוריאליות ואחרות כלפי פולין. התקוות שנתלו בהסכם מינכן התנפצו. אולם פעולה גרמנית באירופה המזרחית היתה עלולה לערב את ברה"מ, והיטלר חשש מפניה. לכן פעל להשגת הסכם אי-התקפה עמה, והצליח. ב-23 באוגוסט 1939 נחתם הסכם ריבנטרופ-מולוטוב (על שם שרי החוץ של שתי המדינות), שבמסגרתו הסכימה ברה"מ להעלים עין מתוקפנות גרמנית כלפי פולין, ולמעשה, לחלקה בין שתי המעצמות. ברה"מ אף הסכימה לספק לגרמניה מוצרי תעשייה וחומרי גלם, תמורת התחייבות גרמנית שלא לתקוף אותה. יצוין כי בתחילה ביקשה ברה"מ להגיע להסכם עם מעצמות המערב, אבל צ'מברליין ודלדייה, רה"מ הצרפתי, חששו מפני סטלין יותר מכפי שחששו מפני היטלר.

 

כך נסללה הדרך בפני היטלר לתקוף את פולין. הבריטים אמנם ערבו לשלמותה של פולין, ערובה שחייבה בעקיפין גם את צרפת, שהיתה חתומה על ברית משלה עם בריטניה; אולם לא היתה להיטלר סיבה להניח שבריטניה תיחלץ לפעולה הפעם, אחרי שישבה בחיבוק ידיים בכל הפעמים הקודמות.

 


מלחמת העולם השנייה

עם פלישת הגרמנים לפולין, ב-1.9.1939, נפתחה מלחמת העולם השנייה, המלחמה הגדולה בהיסטוריה האנושית בהיקפה ובמספר הקורבנות שגבתה. גרמניה הנאצית, יחד עם איטליה הפשיסטית של מוסוליני ויפן הלאומנית יצרו ברית (מדינות הציר) מול בעלות הברית - בריטניה, צרפת, ברית המועצות וארצות הברית.

 

עד יוני 1940 כבר כבשה גרמניה את מרבית שטחי אירופה המערבית, והתכוונה להמשיך בכיוון בריטניה. עד אמצע 1941 כבר היו בידיה ובידי שותפתה האיטלקית, גם שטחי מדינות הבלקן והמלחמה התפשטה גם לצפון אפריקה.

 

ביוני 1941 החלה הפלישה הגרמנית הגדולה לברה"מ. ההצלחה הגרמנית בחזית זו בחודשים הראשונים היתה מדהימה והצבא הגיע אל שערי לנינגרד (סנקט פטרבורג של היום) ולמרחק קצר ממוסקבה. בדצמבר 1941 החלו גם היפנים את מעורבותם במלחמה, במתקפה על הבסיס האמריקני הגדול בפרל הרבור.

 

ביולי 1943 החלה הפלישה של בעלות הברית, כולל ארה"ב, אל תוך אירופה הכבושה, וביוני 1944 החלה נחיתת בעלות הברית לחופי צרפת. ארה"ב, בריטניה וצרפת התקדמו ממערב למזרח, בעוד הסובייטים מתקדמים ממזרח למערב ומסיגים את הכוחות הגרמניים. בינואר 1945 שוחררה ורשה מהכיבוש הנאצי וזמן קצר לאחר מכן כבר התנהלה המלחמה על אדמת גרמניה עצמה. באפריל נכבשה ברלין על ידי הסובייטים, והיטלר התאבד. במאי אותה שנה חתמה גרמניה על כניעה.

 

העיר דרזדן, לאחר הפצצות מטוסי בעלות הברית במהלך המלחמה (צילום: איי פי)

 

כניעת גרמניה - 1945

כחודשיים לאחר תום המלחמה, התכנסו מנהיגי בעלות הברית על מנת להגיע להסדר מוסכם על חלוקת השליטה באירופה ועל מעמדה של גרמניה לאחר המלחמה. בוועידה הוחלט על חלוקתה של גרמניה ל-4 אזורי שליטה זמניים – סובייטי, צרפתי, בריטי ואמריקני; על צעדים למניעת התפתחות כוחה הצבאי של גרמניה; וכן על הבאתם לדין של מנהיגי הנאצים ועוזריהם בעיר נירנברג.

 

משפטי נירנברג החלו ב-1946 ונמשכו עד 1949. את המשפטים ניהל טריבונל (בית דין מיוחד) שהורכב מנציגי ברית המועצות, ארצות הברית, בריטניה וצרפת. נגד הנאשמים הוגשו כתבי אישום שבמרכזם ארבע עבירות, חלקן תקדימיות: פשעים נגד השלום, כלומר אחריות לפרוץ המלחמה; פשעים נגד האנושות - רצח עם, השמדה והגליה; פשעי מלחמה - עבירות על משפט האומות הנוגע למלחמה; וקנוניה פלילית לביצוע עבירות אלה. 24 אנשים הועמדו לדין בסדרת המשפטים הראשונה והמפורסמת ביותר שנערכה בנירנברג, העיר שבה הוכרזו עשר שנים לפני כן חוקי הגזע הנאציים, חוקי נירנברג.

 

בסדרת המשפטים הראשונה הורשעו אנשי גסטאפו, הס"ס וגופי הצמרת של המפלגה הנאצית. במשפטים מאוחרים יותר נשפטו, בין היתר, רופאים גרמנים ובכירים במנהל הבריאות, בשל מעורבותם בביצוע ניסויים בבני אדם ובקידום תוכנית "המתת החסד" הנאצית (המתת חולי נפש, נכים, מפגרים בנפשם ואחרים שהוגדרו כמי שאינם ראויים לחיות), שופטים ומשפטנים בכירים בשל אכיפתם את החוק הנאצי ופיתוחו, וכן בכירים ביחידות המוות הגרמניות, איינזצגרופן. בסה"כ נשפטו מעל מאה נאשמים, שנבחרו (מלבד 24 הנאשמים במשפט הראשון) באופן שרירותי, כהמחשה סמלית לראיית העולם הנאור את הנאצים ועוזריהם.

 


עידן שתי הגרמניות

לאחר תבוסתה חולקה גרמניה ל-4 אזורי כיבוש ובשטחם קמו מאוחר יותר שתי מדינות: בחלק המזרחי קמה מדינה קומוניסטית שהיתה נתונה להשפעת הסובייטים ושמה גרמניה המזרחית, "הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית". בחלק המערבי קמה מדינה דמוקרטית ושמה גרמניה המערבית "הרפובליקה הפדרלית הגרמנית".

 

גרמניה המזרחית

על אדמתה של גרמניה המזרחית היו מוצבים דרך קבע כוחות צבא של הסובייטים והיא היתה קשורה לברה"מ בענייני מדיניות וכלכלה. ב-1949 התמנה ראש ממשלתה הראשון, אוטו גרוטוול, ואחריו כיהן בראשות הממשלה ולטר אולבריכט. ב-1953 התחוללה בה התקוממות של פועלים שנבעה מקשיים בכלכלתה, והסובייטים דיכאו אותה. ב-1961 נבנתה חומת ברלין כדי למנוע הגירת המונים למערב דרך ברלין המזרחית.

 

בשנות ה-60 וה-70 עשתה גרמניה המזרחית לשיפור היחסים עם שאר מדינות העולם; בין השאר חתמה על חוזה הכרה עם גרמניה המערבית (1973), וכמה ממדינות המערב, בהן ארה"ב, הכירו בה. בשנות ה-60 הואץ תהליך תיעושה, לאחר שהפעילה תוכנית כלכלית חדשה, ואולם בשנות ה-70 חלה האטה בפיתוח כלכלתה בשל מחסור בחומרי גלם ובכוח אדם ובשל חובות חוץ.

 

ותיקי המפלגה הקומוניסטית, ובראשם אריך הונקר, מזכיר מפלגת השלטון ונשיא המדינה, שלטו באוכלוסייה כנועה בסיועה של המשטרה החשאית - השטאזי. ואולם בשלהי שנות ה-80 התעוררה אכזבה בחוגי האינטליגנציה ובקרב בני הדור הצעיר במפלגה מן ההנהגה בשל הפיגור הטכנולוגי לעומת המערב ובשל בעיות זיהום קשות.

 

הרפורמות שעשה גורבצ'וב בברה"מ והשינויים שהתחוללו בשאר המדינות הקומוניסטיות באירופה עוררו את כעסם של התושבים על קשיחותו היחסית של המשטר. אנשי הכנסיות הנוצריות החלו אף הם למתוח ביקורת חברתית ופוליטית. בסוף קיץ 1989 פרץ "משבר הפליטים" - אלפים ניצלו את הליברליזציה בצ'כוסלובקיה, בפולין ובהונגריה וביקשו מיקלט בשגרירויות גרמניה המערבית בבירותיהן. הפגנות המונים באוקטובר 1989, כאשר ביקר גורבצ'וב בברלין ודיבר בשבח הפרסטרויקה והגלסנוסט, הביאו לידי התפטרותו של הונקר (18.10.1989).

 

בראשית נובמבר התפטרה הממשלה וכעבור כמה ימים נפתחה חומת ברלין למעבר בין שתי הגרמניות, ומשני צדיה נחוגו חגיגות ספונטניות. הרפורמיסטים השתלטו על המפלגה הקומוניסטית, ביטלו את שמה ופתחו בשיחות "שולחן עגול" עם נציגי הכנסיות, מפלגות הלוויין של הקומוניסטים וקבוצות מן האופוזיציה. בינואר 1990 השתלט המון על מיפקדת השטאזי. בפברואר קמה ממשלת אחדות שבה היו הקומוניסטים במיעוט ובראשה קומוניסט שוחר תיקונים - הנס מודרוב. ואולם ההפגנות נמשכו, בסיסמה של "מעט מדי, מאוחר מדי", וצעירים רבים היגרו לגרמניה המערבית.

 

במרס 1990, בבחירות החופשיות הראשונות בגרמניה המזרחית, זכתה מפלגה-אחות של הנוצרים-דמוקרטים בכמחצית הקולות והקומוניסטים ב-16% בלבד, וקמה ממשלת קואליציה בראשות דה-מזיאר. כעבור זמן מה הכריזה הממשלה על איחוד כלכלי עם גרמניה המערבית. בחודשים יולי-אוגוסט, בשל התפרקות הקואליציה ולחץ מלמטה להתאחד עם המדינה-האחות במערב, החליט הפרלמנט על איחוד בין שתי המדינות וב-2.10.1990 חדלה גרמניה המזרחית להתקיים.

 


גרמניה המערבית

בשטחים שנכבשו על ידי ארה"ב, צרפת ובריטניה במלחמת העולם ה-2 הוכרזה ב-1949 הרפובליקה הפדראלית של גרמניה. ראש ממשלתה הראשון היה קונרד אדנאואר. לאחר היווסדה הוענקו לה בהדרגה זכויות מינהל, וב-1955 היתה למדינה ריבונית לכל דבר, בירתה היתה העיר בון. הודות למאבק הבין גושי ולמלחמה הקרה, התהדקו במהירות הקשרים בין גורמי ביון אמריקאים ובין עמיתיהם הגרמנים (מהם אף כאלה ששירתו בשירותי הביון של גרמניה הנאצית), וכן בין מערכות הביטחון וההגנה של שתי המדינות.

 

בזכות תוכנית מרשל התאוששה גרמניה המערבית במהירות מהמלחמה, וב-1970 היתה אחת הגדולות שבמעצמות התעשייתיות. בשנותיה הראשונות הושם הדגש ב-3 עקרונות פוליטיים: חידוש האחדות הלאומית, דמוקרטיזציה ואי-הכרה בגרמניה המזרחית. ב-1969 עבר השלטון ממפלגת הנוצרים-דמוקרטים לסוציאל-דמוקרטים, ולראשות הממשלה עלה וילי ברנדט. בימי כהונתו נקטה הממשלה צעדים לשיפור היחסים עם מדינות הגוש המזרחי ושתי הגרמניות חתמו על הסכם (1973) הכרה הדדית.

 

ב-1974 התפטר וילי ברנדט והלמוט שמידט היה לקנצלר. נבחר שוב ב-1976 וב-1980. המשיך במדיניות קודמו, בעיקר בהתקרבות למזרח גרמניה ולמדינות הגוש הקומוניסטי, במיוחד לפולין. יחד עם צרפת הוביל את מדיניות האיחוד האירופי ההולך ומתהווה, אם כי חלק על עמדת צרפת ביחס לנאט"ו, וב-1979 הסכים, לבקשת ארה"ב, להצבת טילים גרעיניים לטווח בינוני על אדמת גרמניה. אחת הבעיות הקשות ביותר שניטל על שמידט להתמודד עמן היתה פעילותן של קבוצות טרור בגרמניה, ובראשן קבוצת בדר-מיינהוף.

 

במשך כל תקופת כהונתו כקנצלר השכיל שמידט לגשר על ניגודים: עמידה איתנה מול ברה"מ, ובה בעת חתירה לקירוב לבבות עם גרמניה המזרחית. התקרבות לצרפת מזה ולארה"ב מזה, וכן יחסים טובים עם ישראל ועם רוב מדינות ערב. אין פלא שזכה להערכת רבים, בארצו ומחוצה לה.

 

קלן, מערי גרמניה, שוכנת על גדות נהר הריין (צילום: איי פי) 

 

ב-1982 עלתה לשלטון מפלגת הנוצרים-דמוקרטים בראשות הלמוט קול. במרוצת השנים גדל כוחה של מפלגת ה"ירוקים" שבאופוזיציה, הדוגלת בשימור הסביבה ומתנגדת למיליטריזציה של גרמניה. במחצית ה-2 של שנות ה-80 הצטיינה גרמניה המערבית ביציבות בתחומי המדיניות והכלכלה. רה"מ קול נקט מדיניות חוץ מאוזנת: יחסים הדוקים עם ארה"ב; לחץ לזירוז תהליכי השילוב של הקהילייה האירופית; המשך היוזמות להתקרבות לגוש הקומוניסטי, ובייחוד לברה"מ ולגרמניה המזרחית.

בסוף העשור גדל מאוד מספרם של המהגרים לגרמניה המערבית, מאזורי מתיחות ומצוקה, ממזרח אירופה ("גרמנים אתניים" ממוצא גרמני) ומגרמניה המזרחית. בעיית המהגרים הביאה לידי התעוררותן של תנועות ניאו נאציות שהטיפו לשנאת זרים.

 


איחוד שתי הגרמניות - 1990

גרמניה הישנה-חדשה הוקמה על סמך חוזי איחוד שאושרו במאי ובאוגוסט 1990, שלפיהם תהיה גרמניה המערבית בסיס המשטר של גרמניה. המרק של גרמניה המזרחית הוחלף במרק של גרמניה המערבית ביחס נוח מאוד למזרח גרמנים. שטחה של גרמניה המאוחדת נחלק ל-16 מדינות (Lander), ולכל אחת בית נבחרים משלה. בדצמבר 1990נערכו בפעם הראשונה בחירות כל-גרמניות.

 

בשנים 1990 - 1991 ניצבה גרמניה המאוחדת בפני בעיות סבוכות של "בליעת" גרמניה המזרחית. התברר שהמפעלים בגרמניה המזרחית אינם רווחיים ושיש לחסלם (מה שהעלה את שיעור האבטלה שם לכ-25%) או להעבירם הפרטה. נהירת האוכלוסייה מן המזרח למערב העשיר, והחרפת בעיית ההגירה לגרמניה גרמו קשיי דיור והתעוררות מחודשת של קבוצות מן הימין הקיצוני, ובסוף 1991 החלו מהומות ופגיעות במהגרים.

 

במדיניות החוץ שלה המשיכה המדינה המאוחדת בדרכה של גרמניה המערבית. ב-1991 הצטרפה לקואליציה שקמה נגד עירק במלחמת המפרץ הראשונה. עם פירוקה של ברה"מ והתפטרות גורבצ'וב הוסיפה לסייע לרפובליקות שירשו את ברה"מ (בכסף ובמזון), ובייחוד לרוסיה. גרמניה נחשבת למדינה החשובה באירופה, בזכות גודל אוכלוסיתה, המקום המרכזי שהיא תופסת באירופה וכלכלתה האיתנה.

 

העיר פרנקפורט, המרכז הפיננסי של גרמניה (צילום: איי פי)

 

בזכות איחודה המחודש של גרמניה, נרשמה תקופתו של הלמוט קול כאחת התקופות הדרמטיות ביותר בהיסטוריה של המדינה. ואולם, אחרי 16 שנה (ב-1998) היא הגיעה אל סיומה, כאשר עלתה לשלטון קואליציה של הסוציאל-דמוקרטים ומפלגת הירוקים. שנתיים מאוחר יותר, נפתחה חקירה בעניין שערורייה סביב גיוס כספים, שבמרכזה עמד קול, כמנהיג מפלגת האיחוד הדמוקרטי הנוצרי השמרנית.

 

מאז הבחירות בספטמבר 1998, בהן ניצח גרהרד שרדר, פעלה ממשלת הקואליציה בראשותו להורדת האבטלה הגבוהה, להעברת מוסדות השלטון מבון לברלין, ולהגברת מעורבותה של גרמניה באיחוד האירופי ובנאט"ו. שרדר תמך בהרחבת הברית ואף שלח חיילים לקוסובו, אולם הסתייג מתקיפתה של עירק שלא במסגרת כוח רב-לאומי של האו"ם, ולכן לא השתתפה גרמניה במלחמת המפרץ השנייה. כלפי ישראל הציגה גרמניה, בהנהגתו של שרדר, עמדה אוהדת יותר לעומת רוב מדינות אירופה.

 

בנובמבר 2005 נבחרה לתפקיד הקנצלרית אנגלה מרקל, מנהיגת המפלגה הנוצרית-דמוקרטית. הקואליציה שהרכיבה כוללת את מפלגת איחוד השמרנים (קואליציה משותפת למפלגה הנוצרית-דמוקרטית ומפלגת האחות, המפלגה הנוצרית-סוציאלית בבווריה) והמפלגה היריבה - המפלגה הסוציאל-דמוקרטית.

 


היהודים בגרמניה עד המאה ה-20

ראשוני היהודים שישבו באיזור שלימים כונה גרמניה היו סוחרים שבאו בעקבות לגיונות הרומאים. מתעודות ששרדו עולה שבמאה ה-4 היתה בה קהילה יהודית. על רציפותו של היישוב היהודי לא ידוע לנו אלא למן המאה ה-10 ואילך.

 

עוד בסוף המאה ה-10 שימשה גרמניה, שלימים נודעה בפי היהודים בשמה "אשכנז", מרכז תורה חשוב ובו ישיבות בעלות שם, ועם מנהיגיה הבולטים נמנה גרשום בן יהודה מאור הגולה. יהודי גרמניה נרדפו והוגבלו בתחומים שונים למן המאה ה-11. בימי הביניים נחשבו רכושו של שליט האיזור שבו ישבו ונזקקו להגנתו מפני התנכלויותיהם של שכניהם הנוצרים. ב-1096, בימי מסע הצלב ה-1, מתו רבים מיהודיה על קידוש השם וקהילות שלמות נכחדו. כיוון שנאסר על יהודים לעסוק ברוב המקצועות, נאלצו רבים לעסוק במסחר ובחלפנות כספים, עיסוקים שהגבירו את השנאה אליהם.

 

במאות ה-12 וה-13 התפתחה בגרמניה תנועת "חסידי אשכנז" והטביעה את חותמה על חיי התרבות של היהודים. רבנים שהשתייכו לתנועה זו נמנו עם מפרשי התורה והפוסקים החשובים ביותר בתולדות היהדות. במאות ה-14 וה-15 גברו רדיפות היהודים (פרעות רינדפלייש וארמלדר) והנוצרים הירבו להעליל עליהם עלילות דם, ובשל כך היגרו רבים מהם למזרח. אחרי הרפורמציה לא שפר גורלם של היהודים, אם כי הוסרו מעליהם כמה הגבלות בתחום הכלכלה. במאה ה-17 קלטה קהילת יהודי גרמניה יהודים שנמלטו מאימת הפרעות במזרח אירופה. במאות ה-17 וה-18, בתקופת האבסולוטיזם המדיני, חל שיפור במצבם הכלכלי.

 

במאה ה-18, בעקבות כיבושיו של נפוליאון, הוטב מצבם של יהודי גרמניה ובקהילה היהודית הסתמנה נטייה להתבוללות. במאה הזו קמה תנועת ההשכלה והתחולל תהליך האמנציפציה; היהודים החלו להתערות בחיי התרבות בגרמניה ומילאו תפקידים חשובים בכלכלתה. מאז אמצע המאה ה-19 ואילך הוסרו מרבית ההגבלות המשפטיות שהוטלו עליהם, ואולם האנטישמיות לא פסקה. ב-1871 היו למעלה מחצי מיליון יהודים - שהיוו  1.25 אחוזים מכלל האוכלוסייה. ב-1875 חיו בבירה ברלין 65 אלף יהודים. כמה שנים לאחר מכן כבר עמד מספרם על יותר מ-100 אלף.

 

עוד קודם להתעוררות התנועה הלאומית הציונית, התפתחו בגרמניה התנאים להיווצרותה של תרבות יהודית חילונית, ולתחייתה של השפה העברית.

 

משה מנדלסון, פילוסוף, ממייסדי תנועת ההשכלה היהודית, פתח בפני יהודי אירופה אופקים חדשים. ב-1763 זכה בפרס הראשון מטעם האקדמיה המלכותית הפרוסית למדעים על חיבורו "על הוכחת המטפיסיקה כמדע". פרסומיו בתחום הפילוסופיה והאסתטיקה הביאו אותו לשורה הראשונה של הפילוסופיה הגרמנית. ב-1771 נבחר לחבר האקדמיה, אך המלך פרידריך השני לא אישר את הבחירה. בתקופה בה קמו לגרמניה אינטלקטואלים כמו שילר, גתה וקאנט נודעה לחיבוריו של מנדלסון השפעה רבה על חיי הרוח בה.

 

משה הס, ממנהיגיה הראשונים של התנועה הסוציאליסטית באירופה פעל אף הוא בגרמניה. קרל מרקס ביקר את משנתו של הס, שדגלה בראש ובראשונה בשחרור נפש האדם, כ"סוציאליזם פילוסופי" שאינו מעוגן במציאות. בראשית דרכו דגל הס בהתבוללות והתכחש לזהותו היהודית, אולם שינה את דעתו והחל להרהר בפתרון לאומי לבעיה היהודית. את רעיונותיו סיכם בספרו "רומי וירושלים" (1862), שבו קרא לחיזוק התודעה היהודית-לאומית וחזה את שיבת ציון המודרנית. הספר לא עורר הד ציבורי ונשכח, עד שזכה הס להכרה בקונגרס הציוני הראשון כאחד ממבשרי הציונות.

 


היהודים בגרמניה במאה ה-20 ואילך

התנועה הרפורמית אשר נוסדה בגרמניה בראשית המאה ה-19 היתה לזרם המוביל בקרב יהדות גרמניה בראשית המאה ה-20, ומכאן היא גם התפשטה למרכז אירופה, לבריטניה ולארצות-הברית. ב- 1928, חמש שנים בלבד לפני תפיסת השלטון בידי הנאצים, כינסה ההתאחדות העולמית של הזרמים הפרוגרסיביים ביהדות את ועידתה הראשונה.

 

הוועידה, שהתקיימה בבניין בו שוכן כיום הבית העליון של הפרלמנט הגרמני, סימלה תקווה חדשה עבור יהדות גרמניה. המילה אנטישמיות לא אוזכרה כלל בדיונים. הנאצים השיגו אז בקושי שלושה אחוזים מקולות הבוחרים. איש לא העלה על דעתו את גודל האסון העומד בפתח. (לאחר השואה השתלטו הזרמים האורתודוקסים על הנהלת ענייני הקהילה היהודית בגרמניה, ופעלו למנוע התפתחות מחודשת של פעילות רפורמית).

 

בימי רפובליקת ויימר הושוו זכויות היהודים לזכויותיהם של שאר האוכלוסייה והקהילה היהודית שגשגה מבחינה חומרית ותרבותית.

 

מדיניות רדיפת היהודים החלה בגרמניה הנאצית זמן רב לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.  למעשה, הנאצים פרעו ביהודים עוד לפני עלותם לשלטון - בחקיקת חוקי נירנברג ובליל הבדולח. לאחר עליית הנאצים לשלטון, ב-30 בינואר 1933,  היתה תורת הגזע למדיניותה הרשמית של גרמניה, ובהתאם לחוקי נירנברג הורחקו היהודים מכל תפקידיהם בתחומי הכלכלה והתרבות. בשש שנותיו הראשונות של המשטר הנאצי נמלטו מגרמניה כ-300,000 יהודים. עם פרוץ המלחמה הוסרו כל המעצורים, וגרמניה עברה בהדרגה למדיניות שיטתית של השמדת יהודים בכל מקום שנמצאו. חלקם הומתו מיד משהגיעו כוחות גרמניים למקום מושבם, אחרים נשלחו למחנות ריכוז והשמדה, ואחרים שימשו תחילה כעובדי כפייה, ואחר כך חוסלו. השואה היתה הפרק הנורא בתולדות העם היהודי.

 

 

 חלונות ראווה מנותצים של חנות בבעלות יהודית, בגרמניה, 1938 (צילום איי פי)

 

קהילה בשינוי

60 שנה אחרי שגרמניה הצהירה שהיא "נקייה מיהודים", נחתם בה בראשית 2003 הסכם בו מתחייבת ממשלת גרמניה לתקצב את הקהילה היהודית. תקציב זה נועד לבניית תשתית לקהילה שצמחה בעשור האחרון והפכה לשלישית בגודלה במערב אירופה. לא מדובר עוד בכספי פיצויים על פשעי הנאצים בעבר, אלא בתמיכה לחיזוק הנוכחות היהודית בגרמניה בעתיד.

 

הקהילה היהודית בגרמניה, הפכה תוך עשר שנים לקהילה השלישית בגודלה במערב אירופה בזכות גלי הגירה ממדינות ברית-המועצות לשעבר. עד לנפילת חומת ברלין התגוררו בגרמניה כ- 30 אלף יהודים, ואילו היום רשומים ברחבי גרמניה יותר מ- 100 אלף חברים בקהילות יהודיות. לנתון זה יש לצרף כ-65 אלף מהגרים יהודים נוספים מברית-המועצות, שיהדותם אינה מוכרת על-ידי ההלכה, או שהם אינם רשומים בקהילות. יהודים לא מגיעים עוד לגרמניה כמו אל תחנת ביניים או מדינת מעבר נוחה ועשירה. שני דורות לאחר השואה, גרמניה הופכת מחדש למרכז יהודי תוסס: עשרות בתי-כנסת ישנים שופצו ונבנו חדשים, מרכזים קהילתיים צצו בערים נידחות ומרכזים קיימים התמלאו באנשים.

 

עמדת ישראל כלפי הנוכחות היהודית בגרמניה

מקום מדינת ישראל ועד שלהי שנות ה-90 חיו יהודי גרמניה בתחושה, שישראל מסרבת להכיר בקיומם. באמצע שנות ה-90, במהלך ביקור רשמי בגרמניה, הטיח הנשיא לשעבר, עזר ויצמן, ביהודי גרמניה: "אינני יכול להבין איך יהודים חיים כאן". בשנת 2002, השתתף לראשונה נשיא המדינה, משה קצב, בחנוכתו של בית-כנסת בעיר וופרטאל, עיר הולדתו של נשיא גרמניה, יוהאנס ראו. מעמד זה סימל שינוי משמעותי בעמדת ישראל כלפי הקהילה היהודית בגרמניה.

 


יחסים עם ישראל

להתמודדות הישראלית עם טראומת השואה היו כמובן השלכות חשובות על יחסיה עם גרמניה. מיד לאחר הקמתה, אסרה ישראל על אזרחיה לבקר בגרמניה. בדרכונים שהנפיקה המדינה הוטבעה החותמת: "לכל הארצות פרט לגרמניה". אולם בתוך שנים ספורות הפכה גרמניה המערבית לבעלת ברית חשובה ביותר לישראל.

 

מאז הסכם השילומים (1952) ועד היום מתקיימים יחסים מיוחדים בין ישראל וגרמניה, המוצאים את ביטויים בקשת נושאים רחבה ביותר: ייזום ומימון פרויקטים בתחומי החינוך התרבות והאמנות, תמיכה כלכלית, פיתוח תעשייתי ובטחוני, ביון ומודיעין אסטרטגי, תיאום וסיוע מדיני.

 

בישראל מתייחסים לגרמניה כאל השותפה השנייה בחשיבותה אחרי ארה"ב. במסגרת האירופית, נמנית גרמניה עם ידידיה של ישראל במוסדות הנציבות האירופית ובפרלמנט האירופי. הגרמנים עדיין מסכלים יוזמות שליליות כלפי ישראל, המועלות בעיקר על-ידי בלגיה וצרפת.

 

מזרח גרמניה

הדחקת האחריות לשואה היתה מדיניותה הרשמית של מזרח גרמניה. מאחר שהקומוניזם נתפס אוטומטית כאנטי-פשיזם, התחנכו בני הדור הצעיר על הרעיון שכל הפושעים הנאצים באו מהמערב. בבתי-הספר אמנם לימדו את נושא השואה, אבל לא עסקו בסוגיית האשמה והאחריות. בין ישראל למזרח גרמניה התקיימו קשרי תרבות ומסחר רופפים ביותר, ואף הם הסתיימו עם ניתוק היחסים הדיפלומטים שיזמה ברית המועצות בין מדינות הגוש המזרחי לבין ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים ב-1967.

 

מערב גרמניה

ב-1951 היה המצב הכלכלי של ישראל הצעירה קשה מנשוא וראש הממשלה דוד בן גוריון התמודד עם השאלה הקריטית, כיצד לכלכל ולהאכיל את האוכלוסייה, כולל העולים החדשים שהגיעו בהמוניהם. בספטמבר 1952 נחתם בלוקסמבורג הסכם השילומים בין ממשלת גרמניה המערבית לממשלת ישראל, לאחר משא ומתן סודי בין דוד בן גוריון וקונרד אדנאואר. בהסכם התחייבו הגרמנים למתן פיצוי חלקי על הרכוש שנגזל בידי השלטון הנאצי מן היהודים בימי השואה, ולכיסוי חלק מהוצאות שיקומם של הניצולים. גרמניה המזרחית ואוסטריה סירבו לחתום על הסכם דומה. גרמניה המערבית נקטה צעד זה כדי לבסס את תדמיתה כ"גרמניה האחרת".

 

השילומים התקבלו במשך 12 שנה, והסתכמו בכ-830 מיליון דולר (במחירי התקופה). סכומים נוספים שולמו לארגונים יהודיים שונים בתפוצות. בהסכם השילומים נכללו גם פיצויים אישיים ליהודים שסבלו מהנאצים בתקופת השואה. בעקבות השילומים החל בשנים 1952-1953 מפנה בכלכלת ישראל. משק המדינה הצעירה עלה על מסלול של צמיחה מהירה. לשילומים ולפיצויים האישיים הייתה עוד זווית. הם יצרו פער כלכלי בין העולים החדשים שעלו מאירופה לבין העולים החדשים שעלו מארצות המזרח, והאיצו את השסע העדתי שקיים עד היום בחברה הישראלית.

 

המרדף אחרי הנאצים ועוזריהם

ב-1950 נחקק ע"י כנסת ישראל חוק עשיית דין בנאצים ובעוזריהם. ב- 1953 קיבל צייד הנאצים שמעון ויזנטל מידע כי אדולף אייכמן חי בארגנטינה . ויזנטל העביר את המידע לישראל, אך במקביל התקבל ממקור אחר מידע מוטעה כאילו חי אייכמן בסוריה, ורק ב-1959 התאמת המידע כי הוא אכן חי בארגנטינה. ב-1961 הובא אייכמן לישראל ונשפט בעוון פשעים נגד העם היהודי, פשעים נגד האנושות, פשעי מלחמה וחברות בארגון עוין. הוא נמצא אשם והוצא להורג ב-31 במאי 1962.

 

החרם הישראלי על השמעת יצירותיהם של וגנר ושטראוס

בישראל נשמר חרם על יצירותיהם של ריכרד וגנר וריכרד שטראוס במשך למעלה מ-50 שנה. בשנת 1998 הוחלט בכנסת כי אין לאסור מראש ובאופן גורף השמעת יצירותיו של כל מלחין, אולם בפסטיבל ישראל בשנת 2001 עורר המנצח דניאל ברנבוים סערה, כשביצע יצירה של וגנר למרות התנגדותם של חלקים שונים בציבור הישראלי. בעוד חלקו של שטראוס, כמי שעמד בראש לשכת המוסיקה של הרייך בשנים 1933-1935, בשיתוף פעולה עם הנאצים אינו מוטל בספק, הרי החרם על וגנר נשען על יסודות רעועים משהו. אמנם ידועות נטיותיו האנטישמיות ואין ספק כי הנאצים העריצו את המוסיקה שלו ועשו שימוש רב ביצירותיו, אולם לו עצמו, כמי שחי בעידן ביסמרק, ומת 50 שנה לפני עליית היטלר לשלטון, לא היה כל קשר ישיר עם הנאציזם.

 

טבח הספורטאים במינכן - ספטמבר 1972

בפעולת טרור של הארגון הפלשתיני "ספטמבר השחור" הותקפה משלחת ספורטאי ישראל למשחקי האולימפיאדה ה-20 במינכן. בניסיון החילוץ הכושל של משטרת גרמניה נהרגו כל תשעת הספורטאים הישראלים. חמישה מן המחבלים נהרגו אף הם, ושלושת האחרים נפצעו ונשבו. אלה נכלאו בגרמניה ושוחררו באוקטובר 1972, לאחר שנחטף מטוס של חברת "לופטהנזה" הגרמנית.

 

ממשלת ישראל, בראשות גולדה מאיר, הורתה למוסד להוציא להורג את האחראים לפעולה. החלטה זו נחשבת לפעם הראשונה בה החליטה ממשלת ישראל באופן רשמי, על "מדיניות חיסולים".

 

 

 





חזרה לעמוד הקודם
חזרה לעמוד הראשי של האנציקלופדיה

חדשות
דעות
כלכלה
ספורט
צרכנות
תרבות ובידור
רכילות Pplus
מחשבים
בריאות
ירוק
יהדות
תיירות
רכב
אוכל
יחסים
סרטים
הוט
כלכליסט
משחקים
מקומי
לימודים
מדע
לאישה
דרושים
ynet-shops
ynettours
winwin
בעלי מקצוע
ביגדיל
 

אודות ועזרה
כתבו אלינו
עזרה
מדיניות פרטיות
תנאי שימוש
מפת האתר
ארכיון
מרכזי המבקרים
Israel News
 
אודות האתר
RSS
הפוך לדף הבית
ניוזלטרים
פרסמו אצלנו
אנציקלופדיה
באבלס
ערוצי תוכן
חדשות
כלכלה
ספורט
תרבות
בריאות
מחשבים
נופש
Xnet
Yschool
יהדות
דעות
צרכנות
תיירות
אוכל
רכב
בעלי חיים
שופינג לאשה
כיכר השבת
יחסים
אסטרולוגיה
מעורבות
ירוק
לאשה
דילים
ynetArt
kick
כלכליסט
בלייזר
רכילות Pplus
מנטה
משחקים
mynet
מפות
פרוגי
כלים ושירותים
קניות
מניות
דרושים
מחירון רכב
דירות להשכרה
קופונים
זיכרונט
ידיעות בתי ספר
ידיעות אחרונות
דירות למכירה
לוח רכב
יד שניה
בעלי מקצוע
משחקים Games
עברית
דירות חדשות


YIT  - פיתוח אינטרנט ואפליקציותApplication delivery by radwarePowered by Akamaiהאתר פועל ברישיון אקו"םהאתר פועל ברישיון תל"יאקטיב טרייל
-nc  כל הזכויות שמורות לידיעות אינטרנט ©