אינטרנט  |  ynet  |  בעלי מקצוע  |  קניות  |  ספקים למשרד

   חדשות תוכן ועדכונים 24 שעות - Ynet


עמוס קינן
עמוס קינן צילום: אופירה יוחנן
 
 פורמט להדפסה  הדפס

אתרים נוספים
 אתר אינטרנט של עמוס קינן


ערכים קשורים
 גדוד העבודה
 יוסף טרומפלדור
 לוחמי חרות ישראל
 כנענים
 מלחמת העצמאות
 פרשת דיר יאסין
 נחום גוטמן
 הארץ
 רומן
 מדינת ישראל
 ידיעות אחרונות


תחומים קשורים
 ספרות עברית ויידיש
 עיתונות


 
 
 

עמוס קינן


Amos Kenan

ציטוטים |  מידע נוסף

עמוס קינן (1927 - 2009), סופר, סטיריקן, עיתונאי ופסל ישראלי.

 

קינן נולד בתל אביב, בן למשפחת פועלים חלוצית. אביו היה חבר בגדוד העבודה של יוסף טרומפלדור. כשהיה בן 16 החליט לעזוב את בית הספר והחל לעבוד במוסך ובבניין. באותה תקופה גם גילה עניין רב באמנות והחל ללמוד ציור במכון אבני. בשנת 1946 הצטרף לארגון הלח"י, למרות שהגדיר את עצמו כשמאלן בדיעותיו הפוליטיות. תקופה מסוימת חבר לפעילותה של התנועה הכנענית.

 

קינן לחם במלחמת העצמאות ונפצע במהלך בקרב בדיר יאסין. ב-1952 הואשם בניסיון לפגוע בשר התחבורה דוד צבי פנקס באמצעות שתי פצצות שהושלכו לפתח ביתו, במחאה על השבתת התחבורה הפרטית בשבתות. לאחר משפט זוכה מחמת הספק. באותה שנה טס לפריס והתגורר עם הסופרת כריסטיאן רושפור. ב-1961 חזר לארץ.

 

עמוס קינן מציג תערוכה, 1995 (צילום: מאיר פרטוש)


כך תיאר את עצמו עמוס קינן: "חיי הושפעו מגרי קופר. נדמה לי שאני מבחין בין טוב לרע, וגרי עזר לי בכך לא במעט... נחום גוטמן כולו, על ציוריו ועל סיפורי הילדים שלו, הוא המרכיב הקטנטן שבי של איזו חוויה תל-אביבית... אני אוהב לנדוד ברחובות מנהטן השחורי... ובשנז אליזה שטוף-גשם... אדמתה של ארץ-ישראל נראית בעיני כאדמה האמיתית היחידה... השמים, השמש וההרים כאן, אלה בעיני שמים, הרים ושמש... אני בסך הכל תערובת של רצונות רבים בתוך נתונים שרירותיים שאינם מאפשרים, אף לא יאפשרו, את היותי בנו או מבשרו של זן חדש".


קינן החל לפרסם רשימות סטיריות כבר בראשית שנות ה-50, במסגרת טורו הקבוע "עוזי ושות'", בעתון "הארץ". ב-1952 ראה אור ספרו "בשוטים ובעקרבים" – לקט מרשימות "עוזי ושות'".

 

 שנים מאוחר יותר התמקדה כתיבתו ברומנים פוליטיים-אידאיים, בהם "שואה II" שנכתב ב-1975, ו"בדרך לעין חרוד" (1984). בספרים אלה ביקר בחריפות את מציאות החיים החברתיים והפוליטיים בארץ, באמצעות תיאור עתידני של חורבן מדינת ישראל. בקובץ סיפוריו "מתחת לפרחים" (1979) התייחס למוות במלחמה מתוך עמדה אנטי-הירואית. בספרים אחרים פרי עטו ביטא את געגועיו וזיקתו העזה, הנוסטלגית, לנוף הארץ-ישראלי. 

נוסף על כתיבתו העיתונאית והספרותית עסק קינן גם בפיסול ובציור ובכתיבת מחזות, בנוסח חדשני וסוריאליסטי. כמו כן, פירסם ספר שירים וספר בישול. בין התפקידים השונים שמילא, שימש גם כאוצר מוזיאון הפסלים בתפן.

 

 

פסליו וציוריו של קינן מתוך תערוכה בגלריית קסטרא בחיפה, 2001 (צילום: אופירה יוחנן)


משנת 1963 היה קינן בעל טור פוליטי קבוע ב"ידיעות אחרונות". בכתיבתו ביטא את עמדותיו השמאלניות, והביקורתיות בדרך כלל, כלפי המדיניות הישראלית.

מספריו:

פרוזה: "בתחנה" (1963), "הדלת הכחולה" (1972), "שואה II" (1975), "מתחת לפרחים" (קובץ סיפורים; 1979), "הדרך לעין חרוד" (1984), "את והב בסופה" (1988), "צבעונים אחינו" (1990), "הבריחה אל הכלא" (2003). שירה: "קץ עידן הזוחלים" (1999), סאטירה: "בשוטים ובעקרבים" (קובץ רשימות; 1952), "ספר הסאטירות" (מבחר סאטירות מן השנים 1984-1948), ספרי עיון: "אל ארצך, אל מולדתך" (קובץ רשימות על הנוף הארץ-ישראלי; 1981), "שושנת יריחו" (1998), וכן "מחזות" (1978), ו"ספר התענוגות" (ספר בישול).

 


ציטוטים

 

  • "בחיים ובכתיבה מעולם לא הייתי טיפוס אופטימי ולא כתבתי סיפור אהבה. כולם שחורים, לא לבנים‭."‬

 

  • "אני לא אוהב פרדוקסים. המציאות היא פרדוקס. את המציאות אפשר לבטא רק בדרך זו. הקיום האנושי, למשל, הוא מאבק בין ערכי מוסר לבין צורך קיומי. אני חייב להתקיים באורח מוסרי, אבל כשעלי להגן על עצמי, אני אהרוג. זה לא אתי להרוג וזה גם לא אתי לא להגן על עצמי. מה זה אם לא פרדוקס".

 

  • "יש הסכמה בין הפמיניסטיות שאני חזיר גדול, אבל הן גם יודעות שאיתי אפשר לחיות. אני לא מרגיש מאוים. אני לא פוחד מנשים יוצרות, חזקות ואין לי צורך במשרתים".

 

  • "אני איש מתוח ואין לי כישרון להרפיה. כנראה שהשתייה היא ההרפיה, אף על פי שאני לא בטוח בה, כי היא יוצרת מתח קיומי גדול, יותר מסוכן מכל הבחינות".

 

  • "אצלי זו עברית של יומיום, עברית ישראלית - לא מיוחד לגרמנית או לצ'כית...בשוויק שלי מדברים כמו בתל אביב, לא במין עברית שנועדה לשרת את פראג" (על עיבוד שעשה לתיאטרון לספרו של ירוסלב השק "החייל האמיץ שווייק).

 

  • "אנחנו חיים בארץ קטנה, שבה התיאטרון משרת ציבור קטן יחסית, ומגוון פחות מאשר בכל ארץ אירופית או בארה"ב. משום כך קשה יותר למחזאי לעבור את מהירות הקול ולהגיע לכלל הצגה".

 

  • "אין קשר גומלין בין כל העיסוקים שלי. כולם תוצאה של זמן מועט ורצון רב להתבטא בכל אמצעי שמזדמן. אני מצייר, כאשר אינני כותב, וכותב, כאשר אינני אוכל, כי אי אפשר לעשות הכל ביחד... חבל שבנאדם חי רק פעם אחת. אילו הייתי יודע אך ורק לרשום, הייתי יושב יומם ולילה ורושם. ייתכן שהייתי רושם הרבה יותר טוב".

 

  • "הפיסול עיכב אותי. נוכחתי לדעת שעובר זמן רב מדי בין הרעיון להגשמתו. הרישום הוא הרבה יותר ספוטנטי. הרעיון והביצוע הם כמעט באותו זמן. הביצוע הופך, איפוא, לרעיון עצמו".

 

  • "היתה לי רק תפנית פוליטית אחת: כעזבתי את השומר הצעיר ב-1945 והצטרפתי ללח"י. זו היתה התפנית הגדולה. כל מה שהיה אחר כך, היתה התפתחות עקיבה. לא אני השתניתי. הם השתנו".

 

  • "אני טוען שבצד הטירוף לכאורה המדיני שציין את הארגון הזה היתה בו ראיה ריאליסטית חריפה ונוקבת של מפת העולם, של תמורות מדיניות כבירות, של שבר גיאולוגי שפוקד את העולם" (על ארגון לח"י).

 

  • "המאבק הוא בין שתי יישויות מוזרות מאוד: אחת שיש לה תעודה אבל אין לה זהות, והשניה שיש לה זהות ואין לה תעודה (על הסכסוך הישראלי-פלסטיני)".

 

  • "אני טוען שאי אפשר, ובכלל הדעת אינה סובלת, שפליט שנעקר מאדמתו לפני 40 שנה אין לו זכות שיבה אל מולדתו, וליהודי שלא היה כאן 1800 שנה, יש זכות שיבה אל מולדתו".

 

  • "יש שתי דרכים להתעסק בעניין ירושלים. אחת הפזמון הזה, העיר שחוברה לה יחדיו. עיר שחוברה לה יחדיו בין משעבד ומשועבד. היא לא חוברה לא יחדיו. העיר הזאת תחורה לה יחידיו רק אם נעשה את ההיפך - לא לאחד לשם חלוקה, אלא לחלק לשם אחדות".

 

  • "הצבא הישראלי הפך תחליף לאידיאלים היהודיים. היהודים אינם מתגאים עוד באינטלקטואלים שלהם, במורדים ובמהפכנים שקמו מקרבם - אלא בצבאם ובחייליהם. היהודים אינם רוצים להיות קדושים. הם רוצים להיות עם יעיל".

 

  • "האנושות היתה רוצה להפקיר אותנו - כשם שהפקירה את בנגלדש, את ביאפרה, את לבנון. אין זה מפני שאינה אוהבת אותנו. היא אינה אוהבת את עצמה. ואם אינך אוהב את עצמך, ואם אינך מייחס כל חשיבות לשמירת החיים, מה ההבדל היכן מתחיל הסוף של הכל".

 

  • "אין כל הבדל אם תמונה של ליאונרדו תלויה במוזיאון, או מקשטת עטיפה של מוצר קוסמטי. הכול הולך. איש לא ישאל את האמן אם התכוון ליצור לכנסייה, למוזיאון או למוצר תעשייתי. הוא הדין גם לגבי השיר. השאלה אם הוא נכתב למוסף בעיתון או לאנציקלופדיה אינה רלבנטית לשיר עצמו".

 

  • "הציור הוא תופעה אסתטית, בינלאומית. בניגוד לכתיבה שהיא תופעה חברתית לוקלית".

 

  • "הוא היה איש שידע למצוא את המילים שיגדירו את מה שצריך היה להיות ולא היה. כותב הכי תמציתי. הכי תמונתי. אתה יכול לקרוא אלף ספרים על מלחמת השחרור, אבל תזכור שורה שלו, על איך ירינו קדימה והכדור עשה סיבוב ופגע לנו בעורף" (אשתו, נורית גרץ).

 

  • "הגעתי הביתה. הוא ישב על הספה. התחלתי לשיר. וזה היה רגע של אקסטזה. הוא התחיל להתלהב. מה שמדהים, שככל שהזיכרון שלו השתבש והשפה נעלמה, הוא זכר שירים באופן מושלם. הוא שר 80 פעם ברציפות את 'חיילים אלמונים‭,'‬ ופתאום העיניים שלו נפקחו, והוא חייך ושר ודפק עם הידיים. אחר כך זה כבר יצא מכלל שליטה. עשיתי את הטעות וזימזמתי לו את זה בבית החולים. כל המחלקה הייתה צריכה לשמוע את השיר במשך 48 השעות הבאות" (בתו, רונה).

 


מידע נוסף

 

לעוזי היה מותר - "לעיתון קראו 'יום יום', וסביר להניח שרוב הגולשים מתחת לגיל 70 לא מכירים אותו: הוא ראה אור במשך קצת יותר משנה, בימים הקשים של מלחמת העצמאות, והיה מהדורת הערב של עיתון 'הארץ'. בתקופה מלאת חרדה, בשבועות ובחודשים שבהם לא היה ברור כלל אם הפרויקט הלאומי החדש אכן יעלה יפה וכיצד יעשה זאת, התפרסם בעיתון הזה הטור הסאטירי הראשון של המדינה העצמאית הקטנה". מתוך המדור "זר לא יבין", ערוץ התרבות באתר ynet.

לכתבה המלאה - לחצו כאן.

 

גיבורי התרבות שלי - אריאנה מלמד בטור חדש של התרשמויות אישיות מאנשי תרבות ישראלים, ולפתיחה - עולמו של עמוס קינן, עולם של שמש ודשא וציפורים ומעט בני אדם. מתוך אתר ynet.

לכתבה המלאה - לחצו כאן

  

הספר הכי טוב שקינן לא כתב - בספרה המרתק ושופע הגילויים מצליחה נורית גרץ לחשוף את חיי בעלה הנרגן, האלים והסאטירי, בעוצמה שאפילו עמוס קינן עצמו לא תמיד הגיע אליה בספריו המיואשים והמבודחים. כתבה מתוך אתר ynet.

לכתבה המלאה - לחצו כאן.

 

הסופר עמוס קינן הלך לעולמו - הסופר, הסאטריקן והעיתונאי עמוס קינן הלך לעולמו בביתו בתל אביב בגיל 82. השרה לימור לבנת: "סיפור חייו שזור כחוט השני בתולדותיה של מדינת ישראל". כתבה מתוך אתר ynet.

לכתבה המלאה - לחצו כאן

  

שלום לנביא הזעם הגדול - לאיש שחמק מכל הגדרה אחת ממצה בניגוד גמור למה שהתרבות הנמהרת שלנו אוהבת במיוחד. שלום, עמוס קינן. הגיעה עת מנוחה. אריאנה מלמד נפרדת. כתבה מתוך אתר ynet.

לכתבה המלאה - לחצו כאן

 





חזרה לעמוד הקודם
חזרה לעמוד הראשי של האנציקלופדיה

חדשות
דעות
כלכלה
ספורט
צרכנות
תרבות ובידור
רכילות Pplus
מחשבים
בריאות
ירוק
יהדות
תיירות
רכב
אוכל
יחסים
סרטים
הוט
כלכליסט
משחקים
מקומי
לימודים
מדע
לאישה
דרושים
ynet-shops
ynettours
winwin
בעלי מקצוע
ביגדיל
 

אודות ועזרה
כתבו אלינו
עזרה
מדיניות פרטיות
תנאי שימוש
מפת האתר
ארכיון
מרכזי המבקרים
Israel News
 
אודות האתר
RSS
הפוך לדף הבית
ניוזלטרים
פרסמו אצלנו
אנציקלופדיה
באבלס
ערוצי תוכן
חדשות
כלכלה
ספורט
תרבות
בריאות
מחשבים
נופש
Xnet
Yschool
יהדות
דעות
צרכנות
תיירות
אוכל
רכב
בעלי חיים
שופינג לאשה
כיכר השבת
יחסים
אסטרולוגיה
מעורבות
ירוק
לאשה
דילים
ynetArt
kick
כלכליסט
בלייזר
רכילות Pplus
מנטה
משחקים
mynet
מפות
פרוגי
כלים ושירותים
קניות
מניות
דרושים
מחירון רכב
דירות להשכרה
קופונים
זיכרונט
ידיעות בתי ספר
ידיעות אחרונות
דירות למכירה
לוח רכב
יד שניה
בעלי מקצוע
משחקים Games
עברית
דירות חדשות


YIT  - פיתוח אינטרנט ואפליקציותApplication delivery by radwarePowered by Akamaiהאתר פועל ברישיון אקו"םהאתר פועל ברישיון תל"יאקטיב טרייל
-nc  כל הזכויות שמורות לידיעות אינטרנט ©