אינטרנט  |  ynet  |  בעלי מקצוע  |  קניות  |  ספקים למשרד

   חדשות תוכן ועדכונים 24 שעות - Ynet


מטבע הנושא את דיוקנו של אוגוסטוס
מטבע הנושא את דיוקנו של אוגוסטוס צילום: גטי אימג' בנק ישראל
 
רומולוס, מלכה האגדי של רומא
רומולוס, מלכה האגדי של רומא צילום: גטי אימג' בנק ישראל
 
הקולוסיאום ברומא. הוקדש לקיסר טיטוס ב-80 לספירה
הקולוסיאום ברומא. הוקדש לקיסר טיטוס ב-80 לספירה צילום: גטי אימג' בנק ישראל
 
הקולוסיאום כיום
הקולוסיאום כיום צילום: שירי הורניק שהם
 
עתיקות הפורום הרומאי כיום
עתיקות הפורום הרומאי כיום צילום: שירי הורניק שהם
 
 פורמט להדפסה  הדפס

אתרים נוספים
 אתר מקיף המוקדש להיסטוריה של האימפריה הרומית


ערכים קשורים
 מלחמת טרויה
 פטריקים
 סנאט
 פלבס
 פרטוריאנים
 קבסטור
 קנסור
 טריבון
 מלחמות האזרחים הרומיות
 אטרוסקים
 סבינים
 מושבות יווניות ורומיות
 לטינית
 המלחמות הפוניות
 פרובינקיה
 ממלכת מוקדון
 איליריה
 יוגורתה
 יוליוס קיסר גרמאניקוס
 חניבעל
 פובליוס קורנליוס סקיפיו אמיליינוס אפריקנוס נומנטינוס
 מרקוס פורקיוס קטו
 אופטימטים
 פופולרים
 גניוס פומפיוס מגנוס
 לוקיוס יוניוס ברוטוס
 אוגוסטוס
 קליאופטרה ה-7 תיאה פילופטור
 טיטוס ליוויוס
 ורגיליוס
 טיבריוס קלודיוס נירון
 גיוס קליגולה
 טיבריוס קלאודיוס דרוסוס נירון גרמניקוס
 נירון קלאודיוס קיסר אוגוסטוס גרמניקוס
 וספסיינוס
 טיטוס וספסיינוס אוגוסטוס
 טיטוס פלביוס דומיטיינוס
 פובליוס איליוס הדריינוס
 מרקוס אורליוס
 נצרות
 ביזנטיון
 קונסטנטינוס ה-1 ''הגדול''
 ויזיגותים
 ימי הביניים
 הקיסרות הרומית הקדושה
 חשמונאים
 הורדוס ה-1
 המרד הגדול
 מרד בר כוכבא
 רומא


תחומים קשורים
 היסטוריה צבאית
 היסטוריה של א"י
 העת העתיקה
 תרבות כללית


 
 
 

רומא העתיקה


Ancient Rome

מייסוד העיר עד "12 הלוחות" |  הברית הלטינית |  מלחמות הכיבוש |  "המהפכה הרומית" |  מאוגוסטוס עד דומיטיינוס |  "הקיסרים הנאורים" והסֶבֶרים |  שקיעת האימפריה |  רומא וירושלים

רומא העתיקה (רומי), רפובליקה וקיסרות בעת העתיקה (לעיר רומא המודרנית מוקדש ערך נפרד). נהוג לחלק את תולדותיה של רומא לשתיים:  תקופת הרפובליקה ותקופת הקיסרות.

 


מייסוד העיר עד "12 הלוחות"

תחילתה של רומא ביישוב לא גדול על הנהר טיבר בחבל לַטיוּם שבמרכז איטליה. לפי האגדה הרומית, את היישוב הקים  אֶנֶאָס נסיך דרדנוס, מפליטי מלחמת טרויה. לימים האחים רומולוס ורמוס (שזאבה גדלה אותם ביער) באו ובנו את העיר בשנת 753 לפנה"ס. זמן לא רב אחרי כן, הרג רומולוס את רמוס אחיו, וקרא לעיר החדשה בשם האח - רומא, והיה למלכהּ הראשון. לפי המסורת, האחרון משבעת מלכי העיר, טרקוויניוס סופרבוס, הודח מכיסאו (509 לפנה"ס) בשל אכזריותו, חמדנותו ויהירותו, ובמקום המלוכה הוקמה הרפובליקה; מאז העזו מעטים בלבד להעלות ברומא את רעיון המלוכה.

המשטר החדש התבסס על המשפחות הפטריקיות המיוחסות ("אבות העיר") שישבו בסנאט, המוסד המייעץ למלך בימי המשטר הקודם. מדי שנה בחר הסֵנָאט שני קונסולים כראשי הזרוע המבצעת. בתחילה נבחרו החברים מן הפטריקים בלבד, שהופרדו משאר התושבים בני המעמד הנחות, הפלבאים.

 

בין שני המעמדות התנהל מאבק עז במשך יותר מ-200 שנה, ובו ביקשו הפטריקים לשמור על זכויות-היתר שלהם, והפלבאים ביקשו שוויון בענייני רכוש, הלוואות, מסחר, שיפוט הוגן וכיו"ב. גדולתם של הרומאים התגלתה בכך שלמרות הסכסוכים המרים בינם לבין עצמם, הם הצליחו לקדם את ענייני עירם, ומעיר דלה בחבל לטיום היתה רומא לשליטה באיטליה כולה. בסופו של דבר נתבטלו כל זכויות היתר של הפטריקים, פורסמו "12 הלוחות" (סדרת חוקים להסדרת חיי היומיום, שהיתה בסיס להתפתחות החוק הרומי; 451-450 לפנה"ס) וניתנה לפלבאים הזכות להימנות עם חברי הסנאט ולהיבחר לכל המשרות במדינה.

בעקבות השינויים התעורר הצורך בתפקידים חדשים כפרטור, כקווסטור, וכקנסור,  תפקידים שנדרשו לעיר המתפתחת ולניהול ענייניה המתרחבים באיטליה. כן,  בחרו הפלבאים לעצמם בעלי תפקידים שיעמדו על משמר האינטרסים שלהם - טריבונים - והקימו אספת עם משלהם, שהחלטותיה הוכרו כחוקי המדינה (287 לפנה"ס). המאבק בין המעמדות תם לפי שעה, אך הסכסוכים הפנימיים התחדשו לאחר זמן והגיעו לשפיכות דמים, ואף למלחמות אזרחים עקובות מדם.

 


הברית הלטינית

לאחר הקמת הרפובליקה הצטרפה רומא לברית הלטינית, שחברותיה לחמו נגד אויבים משותפים (אטרוסקים, סבינים, ולסקים) שביקשו להשתלט על אדמת לטיום הפורייה. בתוך 150 שנה הפכה רומא למנהיגת הברית. לבסוף היא פירקה אותה וכרתה בריתות נפרדות עם כל אחת מהחברות לשעבר; בריתות אלה העניקו לרומא מעמד עליון ושלטון בחבל כולו. אז פנו הרומאים דרומה לעבר קמפניה והחלו במאבקים קשים עם הסמניטים. אלה נכנעו (282 לפנה"ס), אך נשארו כוח תוסס באיטליה והצטרפו בחפץ-לב לכל ניסיון לפגוע בעליונות הרומאים.

הערים היווניות בדרום איטליה, ובראשן טרנטום, ניסו לעצור את תנופת התקדמותה של רומא, אך גם תמיכתו של פִּירוּס מלך אפירוס לא עזרה להן. הוא אמנם זכה לכמה הישגים, אך שילם עליהם ביוקר ("עוד ניצחון כזה ואבדנו", כדבריו), ונכשל במשימתו העיקרית. ב-275 לפנה"ס שב לארצו והשאיר את רומא, שבינתיים כבשה גם את צפון איטליה, שליטה יחידה בדרום איטליה.

הישגיה של רומא הרפובליקנית נזקפים לזכות יכולתה הצבאית, מנהיגיה המוכשרים (קוריולנוס, קמולוס סקיפיו ואחרים) והמדיניות הנבונה שקשרה אליה את כל חבלי איטליה בבריתות נפרדות, ומנעה את התלכדותם נגדה (ברוח העיקרון הרומי החשוב, "הפרד ומשול"). אנשיה הקימו מושבות בנקודות אסטרטגיות וסללו רשת מסועפת של דרכים, שחיברה את כל חלקי הארץ ושימשה למטרות צבאיות וכלכליות. לאחר המאבקים המרים שהתנהלו בין עמי איטליה השתרר "שלום רומי" (Pax Romana) ונפתחה הדרך לתקופת שגשוג ופריחה. עם הזמן נשתרשו השפה הלטינית והחוק הרומי בכל רחבי איטליה.

 


מלחמות הכיבוש

את המאבק הראשון מחוץ לאיטליה ניהלה רומא נגד קרתגו, בסדרה של מאבקים שנקראה המלחמות הפוניות. המלחמה הפּוּנית הראשונה פרצה ב-264 לפנה"ס, ומאז ועד 30 לפנה"ס הצליחה רומא להרחיב את השפעתה על כל ארצות הים התיכון. על מקצתן השתלטה בפועל והפכה אותן לפרובינקיות רומיות, ואת האחרות קשרה אליה בבריתות שהבטיחו את עליונותה בתחום הצבאי.


מלבד הפונים לחמה רומא גם נגד ממלכות הלניסטיות (מקדוניה, סוריה), ונגד איליריה ודלמטיה. היא היכתה את יוגורטה מלך נומידיה שבצפון אפריקה ואת מיתרידטס מלך פונטוס שבאסיה הקטנה, השתלטה על שודדי הים באיליריה ובקיליקיה והרחיבה את שלטונה בספרד ובחופי הים התיכון של גליה.

 

היא הדפה פלישה עקובה מדם של שבטים גרמאניים, ובאמצע המאה ה-1 לפנה"ס כבש יוליוס קיסר את גליה כולה, והשתלט על חלקים גדולים מבריטניה (אולם נאלץ לנטוש אותה). בכל המאבקים הללו ריחפה סכנה ממשית על קיומה של רומא פעם אחת בלבד - במלחמה הפונית השנייה (נגד חניבעל; 219-202 לפנה"ס). את שאר המלחמות היא ניהלה מעמדה של כוח, כאשר לרשותה יתרון איכותי, כמותי ולוגיסטי, ויכולתה לנצח מעולם לא הוטלה בספק.

המלחמות הללו הפגישו את הרומאים עם ארצות, עם עמים ועם מנהגים שהיו זרים ושונים מהם, אך גם מושכים ורבי-השפעה. המפגש החשוב ביותר מבחינות רבות (תרבותית, ספרותית, פילוסופית ועוד) היה עם היוונים ותרבותם בדרום איטליה ובסיציליה, ואחר כך ביוון, בסוריה ובארצות הלניסטיות אחרות. אורח החיים הרומי הפשוט התקשה להתמודד עם הברק וההדר של הערים ההלניסטיות הגדולות (אתונה, אנטיוכיה, אלכסנדריה). במחצית הראשונה של המאה ה-2 לפנה"ס התחולל מאבק עז בין הרומאים שרצו לאמץ לעצמם את תרבות היוונים ומנהגיהם (ובראשם סקיפיו אפריקנוס), לבין אלה שרצו לשמור על המסורת הרומית ופשטותה (ובראשם קטו הזקן).

 


"המהפכה הרומית"

התרחבות שלטונה של רומא בעולם הביאה לשינוי בהרכב אוכלוסייתה, ולכך היו השלכות חשובות: 1. הסוחרים (רובם בני "מעמד הפרשים") התחזקו והשפעתם התרחבה, והם נשאו ונתנו עם מוסדות הארצות הכבושות ומדינות החסות הן בשם השלטון הרומי הן בשם עצמם. 2. משקי האיכרים הקטנים נהרסו בשל השירות במלחמות הארוכות (הפוניות בעיקר), ועל חורבותיהם קמו אחוזות גדולות של עשירים (לטיפונדיות). האיכרים שהתרוששו נדדו לרומא, ושם חיו בהמוניהם, חסרי כול ונתונים להשפעות שונות.

מצב זה הביא אחדים מבני האצולה למחשבה שיש לעזור להם להתיישב שוב על אדמה חקלאית, על מנת להקנות לאזרחים הטפילים בבירה מעמד יציב של איכרים, שיתרום לעוצמתה של האימפריה הרומית. ראשי חוג זה היו האחים טיבריוס וגאיוס גרקכוס, אך את הצעותיהם לחלוקת אדמות המדינה דחו אנשי החוג ששלט
בסנאט ושייצג את העשירים שהחזיקו באדמות אלו תמורת דמי שכירות מועטים. האחים גרקכוס החליטו לפנות במישרין לאספת העם, ובכך הפרו נוהג עתיק יומין ברומא, שלפיו המלצתו של הגוף המייעץ, הסנאט, היא החלטה מחייבת; בזאת הם קראו תיגר על המעמד שלהם עצמם.

כך החלה תקופה קשה ביותר בתולדות רומא, המכוּנה היום "המהפכה הרומית". המאבק בין האופטימטים והפופולרים היה רצוף שפיכות דמים, והתפתח לשורה של מלחמות אזרחים אכזריות. המפורסמים שבראשי האופטימטים (תומכי הסנאט) היו לוקיוס אופומיוס, קורנליוס סולה, קטו הצעיר, פומפיוס הגדול, לונגינוס קסיוס ומרקוס ברוטוס. מן הצד האחר ניצבו הגרקכים - גיוס מריוס, קורנליוס קינה, יוליוס קיסר ומרקוס אנטוניוס.

במשך 100 שנים לערך (133-30 לפנה"ס) רמסו מנהיגי הרומאים משני המחנות האלה ערכים שהיו מקודשים מיום ייסוד העיר. בסופה של תקופה זו, תקופת הטריאומווירטים, היו המפקד הצבאי ברומא והצבא הנאמן לו הקובעים היחידים בעיר. המאבק הגיע לשיא בשנת 44 לפנה"ס, עת התנקשו האופטימטים בהנהגת ברוטוס בחיי יוליוס קיסר, בתואנה שביקש להיעשות שליט יחיד.


מאבק הסיעות נמשך עד שהוכרע סופית בקרב פיליפי (ביוון) בשנת 42 לפנה"ס. ברוטוס וקסיוס הובסו בידי אוקטביינוס, בן-אחיינו של יוליוס. אלא שאז פנו המנצחים זה כנגד זה.

 

בשנת 31 לפנה"ס נערך קרב אקטיום בין הציים והצבאות של שתי הסיעות. אוקטביינוס (ששינה את שמו לימים לאוגוסטוס) ניצח את אנטוניוס (שנעזר באשתו קליאופטרה מלכת מצרים), וכך היה לשליט יחיד על האימפריה הרומית.

 

להלכה חידש אוקטביינוס את ימי הרפובליקה, השיב את השלטון לסנאט ולעם והסתפק בתואר פרינקפס (הראשון במעלה), שהיה מעתה לתוארו הרשמי של השליט; אך למעשה תמה הרפובליקה וקמה הקיסרות.

אוגוסטוס שלט כ-40 שנה, יותר מכל קיסר אחר בתקופה הקדם-נוצרית, והניח את היסודות למשטר הקיסרי, שבימיו נשא אופי של מלוכה קונסטיטוציונית. שותפיו לשלטון היו שני המעמדות העליונים במדינה, הסנאט והפרשים. מאז לא היתה עוד רומא עיר ששלטה בממלכה, אלא עיר הבירה של אימפריה אדירה.

 


מאוגוסטוס עד דומיטיינוס

ימי שלטונו של אוגוסטוס נחשבו לתקופת שגשוג ופריחה בכל התחומים. הוא ביצר את האימפריה וייצב את גבולותיה: במזרח כרת ברית שלום עם הפרתים, ובאירופה העמיד את גבול הצפון על קו הריין והדנובה. הים התיכון היה לאגם פנימי של האימפריה, והרומאים כינוהו "הים שלנו" (Mare Nostrum). שלום פנימי השתרר לתקופה ארוכה מאוד (30 לפנה"ס-69 לספירה), הכלכלה פרחה והספרות והאמנות שגשגו (זכורים בעיקר שמותיהם של ליביוס, ורגיליוס והורטיוס).

את אוגוסטוס ירש טיבריוס (בן אשתו ליביה מנישואיה הראשונים), מצביא ואיש מדינה מוכשר. כך קמה השושלת היוליו-קלאודית, ששליטיה היו אוגוסטוס (30 לפנה"ס-14 לספירה); טיבריוס (14-37); קליגולה (37-41); קלאודיוס (41-54); ונירון (54-68). הקיסרים שמלכו לאחר אוגוסטוס שאפו לשמור על מצבה של האימפריה כפי שהיתה בימיו ולבצרה. טיבריוס עסק רבות בניהול תקין של הפרובינקיות, אך תקופתו התפרסמה דווקא בפרשיות ידועות לשמצה (בעיקר מ-23 ואילך). לעומתו היו ימי קליגולה קצרים, שכן לאחר שנתיים של שלטון מסודר איבד את שפיות דעתו. בתקופתו של קלאודיוס חלה התפתחות בסדרי החוק והמשפט. נירון, שמלך אחריו, שלט בתחילה בעזרת מורו הפילוסוף סנקה, אך לאחר זמן גברו עליו תאוותיו ועצותיהם הרעות של חנפנים שונים. לבסוף הודח על ידי הסנאט וזמן קצר לאחר מכן התאבד בדקירת סכין.

רצח הקיסר וחיסולה של השושלת השלטת החזירו את האימפריה באחת למאבק אלים על השלטון, ובאותה שנה (69) עלו וירדו ארבעה קיסרים. את גלבה רצחו החיילים שהעלוהו לשלטון, אנשי המשמר הפרטוריאני (משמר ראשו של הקיסר), והמליכו תחתיו את אוטו, ואת אוטו הביס ויטליוס. אספסיינוס טיטוס , מצביא מצטיין, ניצח את ויטליוס והקים שושלת חדשה - הפלָבית (69-96) - ובה היו 3 קיסרים: אספסיינוס (69-79); טיטוס (80-81); ודומיטיינוס (81-96).

 

בעת המהומה הקצרה שהשתררה באימפריה ב-69 התברר כי לא רק המשמר הפרטוריאני יכול להעלות קיסרים ולהורידם, אלא גם - ומעתה בעיקר - הצבא. כמו"כ התברר כי אין חובה להכתיר קיסר דווקא ברומא; אפשר לעשות זאת בכל מקום אחר באימפריה, ובלבד שהלה יעלה אח"כ לרומא לקבל את ברכתו הרשמית-הטקסית של הסנאט. מבחינת האימפריה לא חלו בתקופה הפלבית שינויים רבים. במדיניות החוץ שאפו הקיסרים לשמור על הקיים, ובכך המשיכו את הקו היוליו-קלאודי. הם עסקו בניהול הפרובינקיות, ותקופת השגשוג נמשכה. אספסיינוס השיב את השלום לאימפריה ושיקם את אמון הפרובינקיות בשלטון המרכזי, אך הזניח את הסנאט (שהיה משותפי אוגוסטוס לשלטון), והסתמך יותר על מועצת הקיסר ועל מעמד הפרשים. המשטר איבד בהדרגה את אופיו הקונסטיטוציוני ונעשה אבסולוטי. יתר על כן, התחזקה המגמה של האלהת הקיסרים, שהחלה למעשה כבר ב-42, כשהוכרז יוליוס קיסר אל אחרי מותו. יורשיו נטלו לעצמם מעמד אלוהי כבר בימי חייהם, ודומיטיינוס נודע לשמצה בהפרזותיו בתחום זה. אט אט התלכדה אופוזיציה בסנאט, שהגיעה לכדי התארגנות ממשית בתקופת שלטון האימים של דומיטיינוס, ולבסוף הביאה לחיסולו. עמו תמה השושלת כולה.

 


"הקיסרים הנאורים" והסֶבֶרים

בתום התקופה הפלבית החלה תקופה חדשה. חמשת הקיסרים ששלטו אחרי דומיטיינוס היו סנאטורים בכירים, שניהלו את ענייני המלוכה בשיתוף פעולה (לכאורה לפחות) עם הסנאט. אך אופיו האבסולוטי של המשטר נמשך. תקופה זו (96-180) נקראת "תקופת הקיסרים הטובים", או "הנאורים"; הקיסרים היו נרבה (96-98); טריינוס (98-117); הדריינוס (117-138); אנטונינוס פיוס (138-161); ומרקוס אורליוס (161-180). במדיניות החוץ דאגו כולם לביצור הגבולות הקיימים של האימפריה, מלבד טריינוס שניהל מלחמות כיבוש גם באירופה וגם במזרח. הוא זכה להישגים מרשימים שהיה קשה לשמור עליהם, ויורשו - הדריינוס - ויתר על רובם ללא כל תמורה. המלחמות הללו דלדלו מאוד את משאביה האנושיים והכלכליים של האימפריה, וההחלטה לוותר על הישגיהן היתה כורח המציאות ולא נדיבות לשמה. על אופי שלטונם של הקיסרים הנאורים כתבו שירי תהילה היסטוריונים וסופרים בעת העתיקה (פליניוס הצעיר, אייליוס אריסטידס ואחרים) ובעת החדשה. בולטת במיוחד דמותו של מרקוס אורליוס, איש רוח ופילוסוף מעמיק.


השלום הפנימי באימפריה נשמר, ו"תקריות" אחדות - כגון המרד היהודי בימי טריינוס - לא שיקפו את האווירה הכללית בה.

 

הקיסרים היו עסוקים בעיקר בשיפור דרכי השלטון ובניהול ענייני המדינה, ויחס הכבוד שהעניקו למעמד הבכיר במדינה תרם לא מעט למפנה החיובי בהידברות בין גורמי השלטון.

 

בתקופה זו השתרש הנוהג של מינוי המועמד הטוב ביותר לתפקיד השליט המיועד. כבר בחייו אימץ לו הקיסר לבן את מי שנראה לו מתאים ביותר למשול אחריו, ובשנותיו האחרונות אף שיתף אותו בשלטון. כך נמנעו המאבקים ההרסניים על הירושה שהתקיימו בימי השושלת היוליו-קלאודית. מות הקיסר לא השאיר את הממלכה בידי צעיר מתלמד, אלא בידי אדם עתיר נסיון.

לשלושת הקיסרים ששלטו לאחר נרבה לא היו בנים שירשו אותם. אבל מרקוס אורליוס העמיד את בנו קומודוס למשול אחריו, והתוצאות היו הרות אסון. קומודוס הומלך ב-180, ו-12 שנות שלטונו היו ברוחן שיבה לתקופת שלטונם של נירון ודומיטיינוס. שיתוף הפעולה עם הסנאט פסק. הקיסר שלט באמצעות חוג מצומצם של יועצים שהחניפו לו, ושגעון הגדלות שלו החריף מיום ליום. השקט באימפריה אמנם נשמר, ומלחמות של ממש התנהלו רק בבריטניה (והסתיימו בניצחונות ללא קושי), אך הישגים אלה היו עדיין פירות מדיניותם הנבונה של קודמיו של קומודוס. הוא נרצח בתחילת 193, לאחר שאפילו יועציו הקרובים ביותר קצו בתעלוליו, ומותו הביא להתפרצות חדשה של מלחמות אזרחים.

בסוף 193 הצליח ספטימיוס סברוס, נציב פנוניה, להביס את המתמודדים האחרים (נציבי בריטניה וסוריה) ולכונן שושלת חדשה. השקט חזר לאימפריה. סברוס ביסס את שלטונו על הצבא ועל שיתוף פעולה עם מעמד הפרשים. הוא נחשב לקיסר תקיף ורב פעלים, בעיקר בניהול הפרובינקיות ובהגנה על גבולות האימפריה (בלי להסתבך במלחמות מיותרות וללא מדיניות התפשטות).

 


שקיעת האימפריה

לאחר מותו של אחרון הסֶבֶרים (אלכסנדר; 235) החלה התקופה הקשה ביותר בתולדות האימפריה הרומית. בפרק זמן של כ-50 שנה (עד 284) שרר בממלכה תוהו ובוהו. כעשרים קיסרים התחלפו בזה אחר זה. גבולות האימפריה נפרצו, ופולשים מצפון וממזרח בזזו את עריה והשתלטו על חלקים ממנה. היו תקופות שבהן משלו ברומא שני קיסרים יריבים בעת ובעונה אחת, וב-259 אף נפל הקיסר ולריינוס בשבי הפרתים. הצבא, שחנה בכל רחבי הממלכה, מילא תפקיד ראשי בדרמה זו, שכן הוא והמשמר הפרטוריאני העלו והורידו קיסרים כרצונם.


כוחה של האימפריה לא עמד לה גם למאבקים הפנימיים וגם להגנה מפני אויבים מבחוץ. אך לבסוף הצליח דיוקלטיינוס לאחד את כל חלקי הממלכה תחת סמכותו ולמשול בה כ-21 שנים, עד שוויתר על השלטון מרצונו (305).

 

דיוקלטיינוס חילק את האימפריה לשתיים - המזרחית והמערבית. על המערבית הופקד מקסימייניוס, שתוארו היה אוגוסטוס, ורומא היתה בירתו.

 

במזרח שלט דיוקלטיינוס עצמו, שהיה גם הוא אוגוסטוס (אם כי הבכיר מן השניים), ובירתה ניקומדיה (באסיה הקטנה). לשניהם מונו יורשים מיועדים, שתוארו של כל אחד מהם היה "קיסר" (Caesar). כך קיווה דיוקלטיינוס לפתור את בעיית המאבק על השלטון. אך התפטרותו הביאה לגל חדש של מלחמות אזרחים, ובסופן השתלט קונסטנטינוס "הגדול" (324) על הממלכה כולה. מעשהו החשוב ביותר של קיסר זה היה, ללא ספק, החלטתו להכיר בדת הנוצרית כדת הרשמית של האימפריה הרומית. בכך קבע כיוון חדש למהלך ההיסטוריה האנושית.

קונסטנטינוס יסד את העיר הקרויה על שמו באתר העיר ההלניסטית ביזנטיון על גדות מצר בוספורוס, וקבע בה את בירתו. מכאן ואילך היתה קיסרות רומא המזרחית, שהפכה עד מהרה לאימפריה הביזנטית, מוקד הכוח. בניו של קונסטנטינוס הנציחו את חלוקת האימפריה: קונסטנטיוס היה קיסר המזרח, וקונסטנטינוס ה-2 - קיסר המערב.

הקיסרות המערבית הידרדרה במהירות. נדידת העמים הגדולה הביאה לגבולות האימפריה שבט אחר שבט של פולשים מצפון-מזרח אירופה, ורומא התקשתה יותר ויותר בהדיפתם. במסגרת הכוללת של הפלישות, ישנם כמה אירועים ראויים במיוחד לציון. ב-24 באוגוסט 410 כבשו הוויזיגותים, בהנהגתו של אָלָרִיק ה-1, את העיר רומא ושדדו את אוצרותיה. נפילת העיר, שסימלה את התרבות והביטחון של האימפריה, גרמה לזעזוע עמוק בקרב נתיני האימפריה. תיאולוגים נוצרים התקשו להתמודד עם הפגיעה במה שנתפס מבחינתם כבירת העולם הנוצרי. אחת התגובות המפורסמות לאירועים היתה של אוגוסטינוס, בישוף העיר היפו, שבספרו 'עיר האלוהים' הבהיר כי סופן של אימפריות ליפול, ורק מלכות שמיים היא נצחית.

 

רומא אכן נפלה, אך בתחילה נראה היה כי מדובר בנפילה זמנית. מייד לאחר כיבושה ננטשה רומא על ידי אלריק ואנשיו, שפנו לכיבוש חלקה הדרומי של איטליה. אלריך מת עד מהרה, והאיום על איטליה הוסר. בשנים 418-416 הוכנעו הוויזיגותים על ידי הקיסר קונסטנטיוס, התיישבו בטולוז והפכו בעלי ברית של רומא. כעת החלה לצמוח סכנה מכיוון אחר. ב-439, לאחר שכבשו את קרתגו המפוארת, הכריזו הוונדלים על מדינה ונדלית עצמאית. מנהיגם, גייזריך (Geiseric), הקים צי בעל עוצמה אדירה, ובאמצעותו שלט במערב אגן הים התיכון. רומא יצאה למאבק על שליטה זו, אולם לא יכלה לצי הוונדלי. גייזריך מצידו ניסה להגיע להסדר מסחרי עם רומא, ובשנת 455, לאחר שהאחרונה לא שעתה לפניותיו, פלשו הוונדלים לרומא. הפולשים שהו בעיר כשבועיים, בזזו את אוצרותיה ואת אוצרות תושביה, פגעו בנכסי התרבות שלה, וגרמו להרס ולחורבן עצומים.

 

שוב הכתה התדהמה ברחבי האימפריה, אולם הפעם לא נפילתה של רומא – קשה ככל שתהיה – עמדה ברקע הזעזוע, אלא החורבן שהביא עמו הכובש (ובעקבות זאת, הפך המושג 'ונדלים' שם נרדף לאנשי פרא אלימים, המביאים עמם חורבן והרס). מכאן ואילך שלטו ברומא מפקדי צבא גרמאניים, ומאבקי כוח בין השבטים השונים עמדו ברקע בחירת הקיסר, שהיה למעשה כלי שרת בידי הנהגת הגרמאניים. בשנת 475 הדיח פלביוס אורסטס, ראש הצבא הרומי, את הקיסר שמינה אותו בהפיכה מהירה. הקיסר פנה לגלות ואורסטס מינה את בנו הצעיר פלביוס רומולוס כקיסר החדש. ואולם, מינוי זה לא התקבל בברכה על ידי אוֹדוֹבָקָר (Audawakrs), מנהיג אחד השבטים הגרמאניים, וביום ה-28 באוגוסט של שנת 476 נאלץ רומולוס לוותר על הכתר. אף שעשרות שנים קודם לכן איבדה רומא את כוחה העצמאי, אירוע זה נחשב לסופה הרשמי של האימפריה המערבית. בעיני רבים, זהו גם האירוע המסמל את המעבר מן העת העתיקה לימי הביניים.


כעבור 500 שנה קמה הקיסרות הרומית הקדושה, שראתה עצמה כממשיכתה של קיסרות רומא המערבית.

 


רומא וירושלים

האימפריה הרומית אינה זכורה לטוב בתולדות עם ישראל; אחד המאופקים בכינוייה במקורותינו הוא "מלכות הרשעה". אמנם יש הטוענים כי השפעתה הגוברת של רומא במזרחו של אגן הים התיכון אילצה את מלכי בית סלווקוס להשקיע מאמצים גדולים בהגנת עצמם, וזו הסיבה להצלחתו של מרד החשמונאים מלכתחילה, אולם רומא נעשתה עד מהרה גורם פעיל במתרחש בממלכת החשמונאים, עד שהתערב פומפיוס במאבק בין הורקנוס ה-2 ואריסטובלוס ה-2, ולבסוף כבש את ירושלים (63 לפנה"ס) והפך את א"י לפרובינקיה רומית.

בתוך זמן קצר הביאו הרומאים להדחת המלכים מבית חשמונאי והמליכו במקומם את הורדוס האדומי. במשך כל הזמן הזה, וגם לאחריו, היו ניסיונות מרד רבים שהגיעו לשיא במרד הגדול שהסתיים בחורבן בית המקדש בידי טיטוס (70 לספירה). בתקופה זו החלו הרומאים להגלות את תושביה היהודים של א"י לארצות שלטונם האחרות, ואחרי ניסיונם הגדול האחרון של היהודים לפרוק את עול רומי, מרד בר כוכבא, בא הקץ למעשה על היישוב היהודי בארץ.

אז שינו הרומאים את שמה של ארץ ישראל ל"פלסטינה" (פלשת), ולירושלים קראו "איליה קפיטולינה": מחוות סמליות שנועדו להביע את קץ זיקתם של היהודים לארצם. עם זאת, שרידי היישוב שנותרו בארץ הוסיפו להתקומם כנגד שלטון רומא (וביזנטיון אחריה) עד לכיבוש הארץ בידי הערבים (636 - 640).

 





חזרה לעמוד הקודם
חזרה לעמוד הראשי של האנציקלופדיה

חדשות
דעות
כלכלה
ספורט
צרכנות
תרבות ובידור
רכילות Pplus
מחשבים
בריאות
ירוק
יהדות
תיירות
רכב
אוכל
יחסים
סרטים
הוט
כלכליסט
משחקים
מקומי
לימודים
מדע
לאישה
דרושים
ynet-shops
ynettours
winwin
בעלי מקצוע
ביגדיל
 

אודות ועזרה
כתבו אלינו
עזרה
מדיניות פרטיות
תנאי שימוש
מפת האתר
ארכיון
מרכזי המבקרים
Israel News
 
אודות האתר
RSS
הפוך לדף הבית
ניוזלטרים
פרסמו אצלנו
אנציקלופדיה
באבלס
ערוצי תוכן
חדשות
כלכלה
ספורט
תרבות
בריאות
מחשבים
נופש
Xnet
Yschool
יהדות
דעות
צרכנות
תיירות
אוכל
רכב
בעלי חיים
שופינג לאשה
כיכר השבת
יחסים
אסטרולוגיה
מעורבות
ירוק
לאשה
דילים
ynetArt
kick
כלכליסט
בלייזר
רכילות Pplus
מנטה
משחקים
mynet
מפות
פרוגי
כלים ושירותים
קניות
מניות
דרושים
מחירון רכב
דירות להשכרה
קופונים
זיכרונט
ידיעות בתי ספר
ידיעות אחרונות
דירות למכירה
לוח רכב
יד שניה
בעלי מקצוע
משחקים Games
עברית
דירות חדשות


YIT  - פיתוח אינטרנט ואפליקציותApplication delivery by radwarePowered by Akamaiהאתר פועל ברישיון אקו"םהאתר פועל ברישיון תל"יאקטיב טרייל
-nc  כל הזכויות שמורות לידיעות אינטרנט ©