אינטרנט  |  ynet  |  בעלי מקצוע  |  קניות  |  ספקים למשרד

   חדשות תוכן ועדכונים 24 שעות - Ynet


עכביש
עכביש 
 
"אלמנה שחורה", בהגדלה: עם ביצים
"אלמנה שחורה", בהגדלה: עם ביצים צילום: מאיר פרטוש
 
 פורמט להדפסה  הדפס

אתרים נוספים
 העכביש - כתבה לילדים מתוך "גליליאו צעיר"


ערכים קשורים
 אקלים טרופי
 משי
 אבולוציה
 חלבון
 נמליים
 עשיים
 הסוואה וחקיינות
 רקמות
 ביצה
 קניבליזם
 טרמיטאים
 עופות
 לטאות
 שממיתיים
 צפרדע
 יונקים
 צרעים
 חסרי חוליות
 אקולוגיה
 חרקים
 חולייתנים


תחומים קשורים
 זואולוגיה


 
 
 

עכבישאים


Araneae

מבנה גוף |  תפוצה |  טווית משי |  מטווי ציד |  "בתי עכביש" אחרים |  דרכי ציד |  טריפה |  חיזור ורבייה |  הטלה  |  התפתחות |  חברתיות וטפילות |  אויבי העכבישים |  משפחות העכבישים |  מידע נוסף

עכבישאים, בעלי חיים חסרי חוליות, סדרה במחלקת העכבישנים. תפוצתם נרחבת ביותר וניתן למצוא בהם מגוון רב של אורחות חיים ושל הסתגלויות מורפולוגיות (מבניות) ופיסיולוגיות שונות ביותר. הם מהווים מרכיב נכבד במערכות אקולוגיות. מאחר שכולם טורפים – בעיקר חרקים ואקריות – נודעת להם חשיבות כלכלית למשק החקלאי. עוצמת הארס של עכבישים אחדים יש בה כדי להוות סכנה לחולייתנים גדולים, לרבות בני אדם, ומכאן החשיבות הרפואית של עכבישים אלו.

 


מבנה גוף

גופו של העכביש מחולק לשתי חטיבות: החטיבה הקדמית מכונה ראשחזה, והאחורית - בטן. הראשחזה מכוסה שריון קשה ואחיד ובקדמתו 4-2 זוגות עיניים פשוטות. מתחת לשריון נמצא הפה, המצויד בשני זוגות גפי-פה (כליצרות). לזוג הקדמי טפרים (מעין ציפורניים ארוכות) חדים וחלולים ולתוכם נפתחות שתי בלוטות ארס. בזוג האחר יש בחנינים, שהם איברי חישה (הנראים כרגליים).

 

בגחון הראשחזה יש ארבעה זוגות רגלי הליכה. הבטן רכה, אינה פרוקה ומחוברת אל הראשחזה בגבעולון קצר ודק מאוד.

 

בגחון הבטן, קרוב למקום החיבור עם הראשחזה, יש פתח מין ומשני צדדיו זוג או שני זוגות ריאות-דפיפים. בקצה הבטן נתונות פטמיות הטווייה הנפתחות אל בלוטות הטווייה;

 

בריר הנפלט מהן טווה העכביש את הקורים שמהם הוא אורג רשתות לציד חרקים וסלסילות לביצים.

 

 

 

מלכודן (Idiops) ממשפחת המלכודניים (Ctenizidae), צולם בטבע בישראל (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)

 


תפוצה

העכבישים נמנים, בצד החרקים, עם בעלי החיים השכיחים ביותר במקומות החיות היבשתיים בכל רחבי כדור הארץ. הם מצויים באיים הארקטיים, במדבריות החמים והצחיחים ביותר, במרומי פסגות שמתקיימים בהם בקושי חיים כלשהם, במעמקי מערות ובאזורי גאות ושפל בחופי אוקיינוסים. הם חזרו וחדרו לסביבות של מקווי מים ומהווים גם מרכיב נכבד של החי באוויר – אלה הם בעיקר עכבישונים צעירים הנישאים עם הרוח בעזרת קורי תעופה עד לגבהים של כחמישה ק"מ.

 

יש מינים שתפוצתם קוסמוטרופית (אזורים חמים) או הולארקטית (החצי הצפוני של כדור הארץ), ויש מינים שתפוצתם מוגבלת לתנאי סביבה מוגדרים. מגוון המינים העשיר ביותר נמצא באזורים הטרופיים. מספרם הכולל של מיני העכבישים נאמד בכדי 45,000. בישראל מצויים מאות מינים, חלקם נפוצים גם בדרום אירופה ובצפון אפריקה.

 


טווית משי

כל העכבישים, בין שהם אורגי רשתות ובין שהם נודדים, מחוננים בכושר ייצור של משי, אותו הם מנצלים למגוון צרכים. דרכי השימוש והניצול שלו מהווים קרוב לוודאי סיבה עיקרית להתפתחותם הענפה במהלך האבולוציה. המשי מורכב מחלבונים המיוצרים בבלוטות שבבטן העכביש.

 

ידועים כשמונה טיפוסים של בלוטות הנבדלות זו מזו בממדיהן, בצורתן ובמיקומן; כל אחת מהן מייצרת משי שהרכבו הכימי והפיסיקלי שונה. בכל מין ממיני העכבישים השונים מוצאים בין שניים עד שישה טיפוסי בלוטות, ומספר הבלוטות מטיפוס מסוים שונה ביותר. בעכביש ממשפחת הסרבולניים (Eresidae) למשל, נמנו 40,000 פתחי מוצא נפרדים של בלוטות משי המצויות כולן בתוך שדה טווייה מיוחד.

 

לרוב העכבישים יש בקצה הגוף שלושה זוגות של איברי טווייה דמויי שפופרות פרוקות. קצות איברים אלה זרועים בצינוריות זעירות ובנקבים שהמשי נפרש דרכם החוצה. בקצה כל אחד מאיברי טווייה אלה עשויים להיות יותר ממאה פתחי בלוטות, בסך הכל עשויים אפוא להיות בעכביש אחד יותר מ-600 פתחים כאלה.

 

העכביש מפעיל את איברי הטווייה כאצבעות גמישות, ובהתאם לצרכיו הוא מסוגל להפריש קורים מתוצרי בלוטות מסוימות וגם לשזור יחד קורים מבלוטות שונות.

 

קוטר הקורים הוא מ-12 מיקרון עד 0.02 מיקרון (יחידת אורך- אלפית מ"מ), והוא משתנה בהתאם לגיל העכביש ולפי הצרכים השונים. הקור, הנראה לעין אנושית כקור יחיד, מורכב למעשה מכמה סיבי אורך דקיקים.

 


מטווי ציד

שיטות הציד מגוונות ביותר. באופן כללי ניתן להבחין בין שתי קבוצות: עכבישים שהינם קבועי מקום ויוצרים מטווי ציד קבועים פחות או יותר; ועכבישים שאינם צמודים למטווים ונודדים על פני השטח בחיפושם אחר טרף.

 

מטווי הציד שונים מעכביש לעכביש בדגמיהם, במורכבותם ובייעודיהם. מטווים פשוטים, יחסית, הם קורים אחדים הנמתחים ממאורת העכביש, או משטחים צפופים ארוגים סביב ביתו. במטווים מורכבים יותר, המשטח מוגבה מעל פני הקרקע ומחוזק אל עצמים בסביבה. לעיתים, פרושים מן המטווים קורים המיועדים לעצירת חרקים מנתרים או מעופפים, ולעיתים הקורים מיועדים ללכידת חרקים הרצים על פני הקרקע. אלה האחרונים מצופים לפעמים בטיפות דביקות והם מתוחים מאד. אם נתקלת בהם נמלה הם מתנתקים ומתכווצים, והנמלה תימצא דבוקה ומורמת מעט מעל פני הקרקע. יש שהקורים עטופים בסיבים צמריים וכל תנועה של הטרף שנתקל בהם מביאה אותו להסתבכות נוספת. המטווים המפורסמים ביותר הם המבנים הפרושים באוויר, דוגמת רשתות הגלגל לצורותיהן. הצורה והמבנה של המטווים אינם מקריים והעכביש חוזר ובונה אותם באותה מתכונת, לעיתים מדי לילה.

 

 

 

קורי העכביש משמשים גם מלכודת ציד

 

הרשת מהווה למעשה הרחבה של תחום מערכת החישה, מעין הארכה של גפי העכביש, והגדלה של אזור שליטתו במרחב שמסביבו. הרשת מתפקדת כמערכת התראה מוקדמת וגם כמכשול בפני בעל חיים אחר המנסה לחדור לתחום העכביש. כמו-כן, היא משמשת גם מלכודת ציד המציבה את בעליה בעמדה המעניקה לו יתרון על פני הטרף. העכביש יכול לקבוע את מיקום הרשת, וצורת הרשת מותאמת לפעמים לסוגים מסוימים של טרף, אך אין לו שליטה על כמות הטרף או על לכידתם של סוגי טרף אחרים. המגע הראשוני בין העכביש לטרף הוא תוצאה של פעילות הטרף, שהיא מעבר ליכולת השליטה של העכביש. סוגי בעלי חיים הנלכדים ברשתות העכבישים אינם מדגם אקראי של החי בסביבה. סוג המטווה יוצר, בדרך כלל, ברירה של סוג הציד.

 

במקביל, יש גם לאוכלוסיית הנטרפים בפוטנציאל, מערכות התגוננות. רפרפים למשל מסוגלים לקלוט בחושיהם נוכחות של קורים ולהימנע מלהיתקל בהם, פשפשים וציקדות הנלכדים ברשת מתגוננים על ידי הפרשות דוחות. סוגים מסויימים של עש מסוגלים להשתחרר מקורי עכביש דבוקים על ידי כך שהם מותירים ברשת חלק מקשקשי הכנפיים הנותרים דבוקים על גבי הקורים. העכבישים, בתגובה להתנהגות זו של העשים צדים אותם בשיטה שונה מאשר את טיפוסי החרקים האחרים. בדרך כלל מרעידים העכבישים קורים ברשתם כדי לסבך את הטרף, או שהם מתקרבים אליו מיד לאחר שנלכד ופורשים עליו ממרחק קורים נוספים בעזרת הרגליים. רק לאחר שהחרק הניצוד לכוד היטב, ינשכו אותו. ההתנהגות משתנה בשעה שנלכדים ברשת עשים מהטיפוס הנ"ל: כאשר נתקלים עשים כאלה בקורים, מקדימים העכבישים לנשוך אותם תחילה, ורק אחר כך יפרשו עליהם קורים נוספים. התמחות מיוחדת לציד עשים ניתן לראות בעכבישים מסוימים שמרגליהם משתלשל קור יחיד שבקצהו מתנודדת גולה דביקה המדיפה ריח מיוחד. ריח זה מושך אליו ממרחק זכרים של מיני עש.

 


"בתי עכביש" אחרים

בצד המינים האורגים מטווי משי למגוריהם, יש מינים רבים החופרים מחילות בקרקע. יש עכבישים החיים בחולות נודדים, מתחפרים במהירות ומתכסים בחול, כאשר רק עיניהם מציצות ממנו. יש המשתמשים בקביעות בקונכיות ריקות של שבלולים. הקונכית מורמת אל תוך המטווה והעכביש משתכן בתוכה, חוסם את פתחה במכסה של קורים ומטיל בה את ביציו. הצעירים המגיחים מחפשים קונכית לעצמם, ועם גידולם הם עוברים בכל התנשלות (תהליך בו מסיר האורגניזם את עורו (נשל) ומגדל חדש) לקונכית גדולה יותר. עכבישים אחרים אוספים שברי קונכיות ומדביקים אותם על פני המטווה הקטנטן שלהם הצמוד לאבנים, וזה נראה כבית כדורי זעיר המכוסה בצפיפות ברעפי צדף.

 

העכבישים נושמים אוויר ומצויידים באיברי נשימה מטיפוסים שונים, בעיקר טרכיאות-דפים, מעין דפי זימים, ומערכות של טרכיאות צינוריות. כמה מינים הם אמפיביוטיים ומסוגלים להיכנס למים או להחזיק מעמד עת ארוכה בעת הצפתם במים באזורי גאות ושפל.

 

רק מין אחד, עכביש המים החי באירופה (ויש עדות למציאותו גם ביפן) עבר לחיות לגמרי במים מתוקים. מין זה אורג קורים בין גבעולים של צמחי מים ולצורכי נשימת אוויר הוא עולה עד פני המים כשהוא מבליט החוצה רק את קצות איברי הטוויה שלו. הוא ממלא את רקמותיו באוויר ולוקח עמו בועת אוויר גדולה הכרוכה סביב בטנו ומתחת לחזהו. הבועה נאחזת בשערות מיוחדות על פני הגוף ומשווה לעכביש מראה כסוף. כאשר הוא צולל למים, הוא משחרר חלק מן האוויר שבבועה מתחת לקורים. האוויר העולה נעצר בקורים, מרימם מעט וכך נוצר מתחת למים מעין פעמון צלילה. העכביש מחדש מצבור אוויר זה מעת לעת, ובו הוא מטיל את ביציו ומגדל את צאצאיו. בניסויים במעבדה נתברר שמלאי האוויר שבבועה עשוי להספיק לקיומו למשך שבועיים-שלושה, אך בטבע אין הוא נדרש להמתין זמן רב כל כך עד לחידוש המלאי.

 


דרכי ציד

ככל שעכבישים מסויימים מיטיבים לארוג רשתות, כן גדלה התלות שלהם במטווה. על הקרקע, מחוץ לרשת, אין הם מסוגלים לחוש בציד גם כשהוא ניצב לידם. הציפורניים המיוחדות והזיפים המשוננים שבקצות הרגליים מותאמים למלאכת הטווייה, אולם הם מהווים מכשול בשעת הליכה או ריצה על פני הקרקע. תלות זו אינה קיימת כלל בעכבישים שהיו לנוודים, ולוכדים את טרפם בשורה מגוונת של אמצעי ציד. עכבישים כאלה אינם מוגבלים לסוג הטרף הנקלע אליהם. גם ביניהם יש המנצלים את המשי לציד. כך, למשל, רצים עכבישים מסוימים במהירות סביב הטרף ותוך כדי ריצתם הם מפרישים סרטי קורים עבים הנכרכים סביב רגלי הטרף; אחרים נושאים בין רגליהם הקדמיות רשתות מקופלות וזורקים-פורשים אותן בפתאומיות על הטרף שבקרבתם.

 

לרבים ממיני העכבישים הנודדים יש כושר ראייה טוב למדי והם מסוגלים להבחין בצורות ובתנועות. רוב העכבישים מצוידים בשמונה עיניות הפזורות על פני קדמת הראשחזה ומעניקות שדה ראייה רחב במיוחד ואפשרות להבחין בתנועות. בקרב העכבישים הנודדים יש המשיגים את טרפם תוך ריצה מהירה, דוגמת בני משפחת הזאבניים (Lycosidae). אחרים, כמו הקופצניים (Salticidae), מזנקים ממרחק מה על טרפם. יש המסוגלים לרוץ על פני המים ואפילו לצלול לתוכם, לשהות שם כמחצית השעה ולצוד זחלים של חרקי מים ואף דגיגים. רבים רובצים במארב וממתינים לטרף מזדמן. בקרב אלו רבות דרכי ההסוואה – הן בצבע והן בצורה.

 

יש עכבישים שמבנה גופם והתנהגותם דומים להפליא לאלה של נמלים; בעוד שבעכבישים יש כרגיל שתי חטיבות גוף, הרי באלה האחרונים הפך אזור הגבעול המחבר את הראשחזה לבטן לאזור כמעט נפרד, מעובה וקוצני, בדומה לחזה הנמלה, שהיא בעלת שלוש חטיבות גוף. נוסף לכך הם מניפים את רגליהם הקדמיות ומניעים אותן לפניהם כמחושי הנמלה, והילוכם אף הוא כהילוכן של נמלים.

 


טריפה

לרוב העכבישים יש זוג בלוטות ארס בגפי הכליצרות (גפי הפה). בלוטות אלו שונות במשפחות השונות בממדיהן ולעיתים גם בצורתן. יש שהן קטנות וקצרות מאורכה של הכליצרה ויש שהן גדולות מאוד ומשתרעות אז גם אל תוך חלל הראשחזה, עד מעבר למוח. הפתח של כל בלוטת ארס מצוי בקרבת חודה של הכליצרה. הארס של עכבישים רבים פוגע במערכת העצבים (נוירוטוקסין). הרכבו, עוצמתו וכמותו משתנים ממין למין. הארס משתק את הטרף ועל פי רוב גם ממית אותו במהירות.

 

ניתן להבחין בשתי צורות יסוד בדרך האכילה של העכבישים. יש עכבישים המחדירים את הכליצרות שלהם בנקודה כלשהי לתוך גוף החרק ודרכה הם שואבים את כל הרקמות המומסות. בתום האכילה, העשויה להתמשך לעיתים שעות ארוכות, נותר שלד החרק הנטרף שלם, חלול, ולרוב ניתן לזהותו בבירור.

 

עכבישים אחרים, לעומתם, ביניהם רבים בעלי זיזי שיניים על הכליצרות, מועכים וסוחטים את החרק עד שלא נותרת ממנו אלא עיסה מצומקת.

 

בין העכבישים בני הקבוצה הראשונה יש הקובעים את שרידי הציד בקירות מטוויהם, וניתן לעמוד בדרך זו על אופי מזונם ובמידת מה גם על טיב החי בסביבתם.

 

רוב העכבישים חיים ביחידות. הם טורפים זה את זה וכל טרף אחר הנקרה על דרכם. מסיבה זו, אין מפיקים משי מעכבישים באורח מסחרי, מכיוון שאי אפשר לגדלם יחד. הם זקוקים לטרף חי, כל העת, ואספקתו של טרף כזה כרוכה בקשיים. את זחלי פרפר המשי, לעומת זאת. אפשר להחזיק בגידול המוני, והם מתפתחים על מזון צמחי שאספקתו קלה, יחסית.

 


חיזור ורבייה

אצל עכבישים קל להבחין בין זכר לנקבה מכיוון שקצות רגלי הבחנין של הזכרים מורחבים ונושאים עליהם שלפוחית, וכן מערכת מורכבת של תוספות המשמשות להעברת הזרע לנקבה. בתום ההתנשלות האחרונה הופך הזכר לבוגר. אז הוא אורג מטווה קטן ועליו הוא מפריש מפתח המין שלו, הנמצא בבסיס הבטן, טיפת זרע. טיפה זו הוא סופג אחר כך אל תוך השלפוחית שבקצות רגליו.

 

מהלכי החיזור של הזכר אחר הנקבה שונים במשפחות השונות; לעיתים הם מורכבים ביותר. בעכבישים השוכנים דרך קבע ברשתות כוללים מהלכי ההתקרבות, בין השאר, תנועות תיפוף והרעדת קורי המטווה של הנקבה, ולעיתים גם השמעת קולות צרצור. בעכבישים הרצים והנודדים מציגים הזכרים תכופות מערכת מורכבת של תנועות גפיים, הטיות גוף וקפיצות, המוכרות כריקודי חיזור. ההתקרבות הזהירה של הזכר אל הנקבה נובעת מן הסכנה המאיימת על חייו, שמא יפול לה לטרף. עם זאת מהווים דפוסי החיזור המיוחדים גם מחסום התנהגותי ראשוני וזאת כדי למנוע פגישה של פרטים השייכים למינים שונים.

 

גם בעת העברת הזרע אל פתח המין של הנקבה, מתקיימת סדרת מהלכים מורכבת ביותר, שמהלכיה שונים במשפחות השונות. על פי רוב נפרדים בני הזוג עם תום מהלכי ההזדווגות. התופעה של טריפת הזכר על ידי הנקבה אינה מתרחשת בדרך קבע, אלא היא תוצאה של השתבשות מערכת המהלכים הסבוכה של החיזור והרבייה. בטבע, מכל מקום, מת זכר העכבישים תוך ימים או שבועות אחדים אחרי ההזדווגות.

 


הטלה

הזרע נשמר בגוף הנקבה בכיסים מיוחדים (spermathecae), לעיתים במשך תקופה ארוכה מאד. הביצים מופרות רק בעת הטלתן ממש. במינים רבים מטילות הנקבות פעמים אחדות במהלך חייהן, ומרביתן אינן זקוקות לחידוש מלאי הזרע בכיסיהן. לצורך ההטלה אורגת הנקבה מטווה מיוחד - פקעת ביצים. לפעמים זוהי פקעת גמישה ארוגה בקורים צפופים, ולפעמים דפנותיה נראות כעשויות מנייר קלף חזק. יש שגרגרי עפר וחלקיקי עלים דבוקים למטווה או שדפנות הפקעת קשיחות, וייתכן שכל גוש הביצים יהיה עטוף בקורים מעטים בלבד.

 

גם ממדי התטולה (מספר הביצים בהטלה) אינם קבועים; עכבישים קטנים מטילים ביצים אחדות ואילו מינים גדולים מטילים מאות רבות, ואף יותר מאלף ביצים. תופעה שכיחה למדי היא הטלת בתולין – הטלת ביצים על ידי נקבות שלא הופרו על ידי זכרים; הביצים הללו אינן פוריות, בדרך כלל. מינים רבים תולים את פקעות הביצים בתוך המטווה או שהם מצמידים אותן למצע בקרבתם. יש מינים הנשארים במטווה עם פקעת הביצים ויש מינים הנוטשים אותה.

 


התפתחות

ברוב מיני העכבישים, נשארים הצאצאים עם האם עד שהם מתחילים לקלוט מזון מן החוץ. בעכבישים ממשפחת הזאבניים למשל, נישאים הצעירים על גב האם ונודדים עימה. לאחר גיחתם מהפקעת, ניזונים רוב הצעירים משרידי החלמון שבגופם, ורק אחרי התנשלות נוספת, כאשר הם מתחילים לטרוף, הם מתפזרים לכל עבר. אצל מינים אחדים מאכילה האם את העכבישונים הצעירים, או שהצעירים אוכלים ממזונה שלה.

 

אחת מדרכי התפוצה המוכרות של הצעירים היא התפזרות באמצעות קורי תעופה. העכבישון הזעיר מפריש מגופו קור הנסחף ברוח ונישא עמו אל זרמי אוויר לגבהים עצומים ולמרחקים המגיעים לעיתים עד מאות קילומטרים.

מרבית מיני העכבישים מגיעים לבגרות תוך 5-8 התנשלויות. הבדלים ניכרים במספר ההתנשלויות ידועים בעיקר בקרב מינים בהם הזכר והנקבה נבדלים מאוד זה מזה בממדיהם. מינים צעירים, בעיקר אלה שהתפתחותם מהירה, יכולים להקים שני דורות בשנה. מיני העכבישים בישראל מקימים על פי רוב דור אחד בשנה או בשנה וחצי. אף כי אורך החיים של רוב העכבישים מוגבל, יש מינים, ביניהם גדולי ממדים, המגיעים לבגרות רק לאחר שנות חיים אחדות. הנקבות של אלו ממשיכות לחיות כבוגרות עוד שנים רבות והן ממשיכות להתנשל מדי שנה גם אחרי הגיען לבגרות.

 


חברתיות וטפילות

הצעירים של רוב מיני העכבישים חיים יחד, לפחות בשלבים הראשונים של חייהם, אך בשל הקניבליות השכיחה בקרב רוב המינים, חיים הבוגרים בנפרד. עם זאת יש מינים שבוגריהם מתקיימים זה בצד זה, משך כל ימי חייהם. במינים מיוחדים אלו, החיים לרוב במטווים גדולים הנבנים במשותף, יש שיתוף פעולה בתקיפת הטרף ואף האכילה משותפת. אין מבחינים אצלם ב"חלוקת עבודה" אך נראה כי הקינון משותף ונהוגה הטלה של פקעות סמוכות. יש גם מינים שנקבותיהם מטילות את כל ביציהן לכיס מטווה אחד הנארג במשותף, ושם מתפתחים יחד כל הצעירים. תופעה יוצאת דופן נוספת: עכבישים אחדים (בעיקר מהמינים הנודדים) נקבצים לעיתים תחת קליפות עצים או תחת אבנים. על פי רוב אלו הן התקהלויות תחת מחסה משותף והן מתרחשות בעונות מסוימות.

 

ידועים מיני עכבישים החיים כטפילים בקני נמלים וטרמיטים וטורפים ביצים, צעירים או גלמים מאוכלוסיית המאכסן. מוכרת פחות התופעה הבאה: יש עכביש זעיר השוכן באזורים הטרופיים, וחי על גופו של מין גדול של עכביש ממשפחת הפרווניתיים (Theraphosidae) כשהוא חבוי בין זיפיו. כאשר צד העכביש הגדול טרף, זוחל העכביש הזעיר על פני הכליצרות של המאכסן ומוצץ עימו מנוזלי הטרף. ישנם גם מיני עכבישים בני הסוג טפילון (Argyrodes) ממשפחת הכדורניים (Theridiidae), החיים כמעט רק ברשתות של עכבישים אחרים. אלה הם מינים קטנים, שרגליהם הארוכות מותאמות היטב להליכה על קורי הרשת של המאכסן.

 


אויבי העכבישים
אויבי העכבישים רבים.
עופות, לטאות, שממיות, צפרדעים וכנראה גם יונקים זעירים צדים אותם. אך אלה הם אוייביהם האקראיים. לעומתם יש בעלי חיים המתמחים בציד עכבישים ובראש ובראשונה – צרעות. כל הצרעות מהמשפחה pompilidae ורבות מהמשפחה sphecidae טורפות רק עכבישים. האחרונות צדות, עוקצות ומשתקות את העכבישים ומביאות אותם לקניהן החפורים בקרקע או הבנויים מבוץ ודבוקים לעצמים שונים. בקן הן מטילות את ביציהן ליד העכבישים המשמשים מזון לרימות של הצרעות. ובכל זאת, האויבים העיקריים של העכבישים הם הם עצמם. בעיקר מצטיינים בכך הצעירים שבהם, הטורפים את בני מינם לפני שהספיקו להתפזר.

 


משפחות העכבישים

סדרת העכבישאים נחלקת לשתי תת-סדרות: Mesothelae ו- Opisthothelae. בתת-סדרה הראשונה נכללים עכבישים הנחשבים כפרימיטיביים ביותר. בטנם פרוקה לפרקים, והחלוקה לפרקים נראית בבירור גם במערכות הפנימיות ובאיברי הטוויה החיצוניים, הנמצאים באמצע גופם, ולא בקצהו. נציגיה חיים כיום בדרום-מזרח אסיה וביפן, וידועים ממנה מינים מעטים בלבד. אלה הם שרידים מעטים מתקופה קדומה ביותר וערכם רב במיוחד להבנת התפתחותם של כלל העכבישים.

 

בתת-סדרה השנייה - (Opisthothelae) - נכללים שאר מיני העכבישים. במינים אלו נראית בטן העכביש הבוגר כחטיבה אחידה, והחלוקה שלה לפרקים אינה שלמה, וניכרת רק בשלב העוברי. תת-סדרה זו נחלקת לשתי בנות-סדרה: הראשונה היא מיגלומורפה (Mygalomorphae), דמויי עכבישי העופות. בין המשפחות הקיימות בישראל ניתן למנות את משפחת המלכודניים (Ctenizidae) ומשפחת הפרוניתיים (Theraphosidae). השנייה היא ארנאומורפה (Araneomorphae), דמויי העכבישים הרגילים. מבין המשפחות הקיימות בישראל ניתן למנות את משפחת הצלובשניים (Dysderidae), משפחת היורקניים (Scytodidae), משפחת הרעדניים (Pholcidae) ומשפחת הכדורניים (Theridiidae).

 


מידע נוסף

 

קורי עכביש - כיצד טווה העכביש את קוריו? מהי רשת עכביש ספירלית? מבט מקרוב אל אחת הדרכים העיקריות בהן לוכדים עכבישים את טרפם. פרויקט באתר הכיתה האינטראקטיבית.

לעמוד הפרויקט - לחצו כאן

 





חזרה לעמוד הקודם
חזרה לעמוד הראשי של האנציקלופדיה

חדשות
דעות
כלכלה
ספורט
צרכנות
תרבות ובידור
רכילות Pplus
מחשבים
בריאות
ירוק
יהדות
תיירות
רכב
אוכל
יחסים
סרטים
הוט
כלכליסט
משחקים
מקומי
לימודים
מדע
לאישה
דרושים
ynet-shops
ynettours
winwin
בעלי מקצוע
ביגדיל
 

אודות ועזרה
כתבו אלינו
עזרה
מדיניות פרטיות
תנאי שימוש
מפת האתר
ארכיון
מרכזי המבקרים
Israel News
 
אודות האתר
RSS
הפוך לדף הבית
ניוזלטרים
פרסמו אצלנו
אנציקלופדיה
באבלס
ערוצי תוכן
חדשות
כלכלה
ספורט
תרבות
בריאות
מחשבים
נופש
Xnet
Yschool
יהדות
דעות
צרכנות
תיירות
אוכל
רכב
בעלי חיים
שופינג לאשה
כיכר השבת
יחסים
אסטרולוגיה
מעורבות
ירוק
לאשה
דילים
ynetArt
kick
כלכליסט
בלייזר
רכילות Pplus
מנטה
משחקים
mynet
מפות
פרוגי
כלים ושירותים
קניות
מניות
דרושים
מחירון רכב
דירות להשכרה
קופונים
זיכרונט
ידיעות בתי ספר
ידיעות אחרונות
דירות למכירה
לוח רכב
יד שניה
בעלי מקצוע
משחקים Games
עברית
דירות חדשות


YIT  - פיתוח אינטרנט ואפליקציותApplication delivery by radwarePowered by Akamaiהאתר פועל ברישיון אקו"םהאתר פועל ברישיון תל"יאקטיב טרייל
-nc  כל הזכויות שמורות לידיעות אינטרנט ©