אינטרנט  |  ynet  |  בעלי מקצוע  |  קניות  |  ספקים למשרד

   חדשות תוכן ועדכונים 24 שעות - Ynet


ההכרה באש"ף כנציג החוקי הבלעדי של העם הפלסטיני. יאסר ערפאת בעצרת האו"ם 1974
ההכרה באש"ף כנציג החוקי הבלעדי של העם הפלסטיני. יאסר ערפאת בעצרת האו"ם 1974 צילום: איי פי
 
יאסר ערפאת כיו"ר הרשות הפלסטינית
יאסר ערפאת כיו"ר הרשות הפלסטינית צילום: איי פי
 
אנתיפאדת אל אקצא
אנתיפאדת אל אקצא צילום: גלי תיבון
 
בחירות ליושב ראש הראשות הפלסטינית במחנה הפליטים ג'בליה, 2005
בחירות ליושב ראש הראשות הפלסטינית במחנה הפליטים ג'בליה, 2005 צילום: רויטרס
 
אבו מאזן -  יו"ר הרשות הפלסטינית, 2005
אבו מאזן - יו"ר הרשות הפלסטינית, 2005 צילום: איי פי
 
פעילים פלסטינים חמושים מגדודי אל אקצה
פעילים פלסטינים חמושים מגדודי אל אקצה צילום: איי פי
 
 פורמט להדפסה  הדפס

אתרים נוספים
 אתר סוכנות אונר"א
 אתר הרשות הפלסטינית


ערכים קשורים
 ערבים
 ארגון האומות המאוחדות
 סונים
 מרד בר כוכבא
 פלשתים
 ימי הביניים
 מלחמת העולם הראשונה
 ירדן
 כנען
 ציונות
 גולדה מאיר
 הסכם אוסלו
 ביזנטיון
 ח'ליפות
 ממלכת הצלבנים
 צלאח אד-דין
 ממלוכים
 האימפריה העות'מאנית
 חאג' מוחמד אמין אל-חוסייני
 הוועד הערבי העליון
 המנדט הבריטי
 המרד הערבי
 חבר הלאומים
 מלחמת העצמאות
 אל-נכבה
 פרשת דיר יאסין
 נכסי נפקדים
 החברה הישראלית: יחסי יהודים-ערבים
 הסכמי שביתת הנשק
 פתח
 הארגון לשחרור פלסטין
 אמנה פלסטינית לאומית
 יאסר ערפאת
 מלחמת ששת הימים
 פרשת מלון סבוי
 אוטובוס האימהות
 חטיפת "אקילה לאורו"
 תקופת המרדפים
 הסכמי קמפ דייוויד
 אנתיפאדה
 ועידת מדריד
 הרשות הפלסטינית
 תהליך השלום הישראלי - פלסטיני
 אנתיפאדת אל-אקצא
 תוכנית ההתנתקות
 מבצע עופרת יצוקה
 חמאס
 מחמוד עבאס
 איסמעיל הנייה
 סלאם פיאד
 ארץ ישראל


תחומים קשורים
 היסטוריה של א"י
 המאה ה-20 ואילך
 העת החדשה


 
 
 

פלסטינאים


Palestinian

מיהו פלסטיני? |  האוכלוסיה |  מקור השם |  הפלסטינאים כלאום |  ההיסטוריה הפלסטינית עד 1948 |  הפליטים הפלסטינים |  המאבק הפלסטיני עד 1967 |  המאבק הפלסטיני לאחר 1967 |  ההנהגה הפלסטינית |  ציטוטים

פלסטינאים, בני העם הפלסטיני, ובו נכללים על פי ההגדרה הנפוצה מי שהיו תושביה הערבים (וצאצאיהם) של ארץ ישראל בזמן שלטון המנדט הבריטי.  

 

 

 


מיהו פלסטיני?

בדומה לסוגיות רבות הנוגעות לפלסטינאים, גם הדיון בסוגיית "מיהו פלסטיני?"  שנוי במחלוקת. על פי ההגדרה הנפוצה ביותר כאמור, פלסטיני הוא מי שהיה תושב קבע ערבי בשטחי ארץ ישראל בזמן שלטון המנדט הבריטי, או צאצא של תושב כזה. ואולם הגדרה זו אינה נסמכת על הסכמה מחקרית ופוליטית.

 

האוכלוסיה שזוכה להכרה הרחבה ביותר בעניין זהותה הפלסטינית היא תושביהם הערבים של רצועת עזה ויהודה ושומרון, המוכרים כפלסטינאים על ידי האו"ם, ועל ידי מרבית מדינות העולם, וביניהן ישראל. לרמה פחותה מעט של הכרה, זוכים ערבים שיצאו מגבולות ארץ ישראל המנדטורית, ולא זכו לאזרחות כלשהי ועדיין נמצאים במעמד של פליטים.

 

עיקר המחלוקת נסוב סביב ערבים תושבי ארץ ישראל המנדטורית שזכו לאזרחות חלופית. בעיקר מתכוונים בכך לערבים אזרחי מדינת ישראל ואזרחים ירדנים פלסטינים, ובמידה פחותה יותר, לאזרחים פלסטינים במדינות העולם המערבי. 

 

לאורך השנים נהגה העמדה הפלסטינית להציג הגדרה רחבה של הזהות הפלסטינית, ואילו מדינת ישראל נהגה לתמוך בהגדרה מצומצמת יותר. הדיון בהגדרות אלו מושפע במידה רבה מן הסכסוך הישראלי-פלסטיני, וכן מן העובדה כי הפלסטינאים מעולם לא התקיימו כישות לאומית עצמאית.

 


האוכלוסיה

גם מספרם של בני העם הפלסטיני שנוי במחלוקת וההערכות נעות בין 12 מיליון איש לכחצי מכך. על פי נתוני סוכנות אונר"א מתוך כלל בני העם הפלסטיני, 4.7 מיליון פליטים פלסטינים זכאים לשירותי הסוכנות, כ-1.3 מיליון מהם חיים ב-58 מחנות פליטים מוכרים בירדן, לבנון, סוריה, הגדה המערבית ורצועת עזה. 

 

על פי נתוני הרשות הפלסטינית (נכון ל-2009) מונה האוכלוסיה הפלסטינית כ-10.7 מיליון איש, ומתוכם שוהים 4.9 מיליון במדינות ערב השונות ו-3.9 מיליון הם תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה. ערביי ישראל מונים (נכון ל-2009), על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בישראל, כ-1,500,000 איש.  

 

מרבית הפלסטינאים הינם מוסלמים (ברובם מוסלמים סונים) וחלקם המועט (לפי הערכה, אחוזים בודדים בלבד) הינם נוצרים. על פי אומדן נוסף, כ-97 אחוזים מן הפלסטינאים תושבי יהודה, שומרון ורצועת עזה מוסלמים.

 


מקור השם

לאחר הכנעת מרד בר כוכבא בידי הרומאים והשמדת מרבית האוכלוסייה היהודית של ארץ ישראל, שונה שמה של פרובינקיית יהודה על ידי הרומאים ל- Syria Palaestina (על שם הפלשתים, תושבי הארץ בעבר). זמן קצר לאחר מכן התקצר השם ל- Palaestina. מאז נקראה הארץ בשם זה בשפות לועזיות רבות והוא אף התגלגל לשפה הערבית לקראת סוף ימי הביניים. המונח "פִילַסְטִין" בערבית היה שגור במאה ה-19 לציון שטחים נרחבים בארץ ישראל, אך רק לקראת סוף המאה ה-19 קיבל משמעות פוליטית לאומית.

 

במסגרת שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל (לאחר כיבוש הארץ במלחמת העולם הראשונה) נקבע שמה של ארץ ישראל - Palestine, ובהתאם לכך כונו כל התושבים (יהודים וערבים כאחד) של ארץ ישראל וירדן - Palestinian. עם הפרדתו של עבר הירדן המזרחי והקמת ממלכת ירדן (1923), נקבע השם לציון תושבי ארץ ישראל בלבד. 

 

יהודי ארץ ישראל, שנקראו כאמור אף הם פלסטינאים בידי השלטון הבריטי, לא אימצו את הכינוי, ואילו ערביי ארץ ישראל סיגלו לעצמם עם השנים את השם, בין השאר כסמל להבלטת ישותם הלאומית הנפרדת משאר ערביי האיזור.

 


הפלסטינאים כלאום

סוגיית העת שבה היו תושביה הערבים של ארץ ישראל ללאום, שנויה אף היא במחלוקת פוליטית ומחקרית שטרם הוכרעה. הדיון בסוגיה זו אינו מחקרי בלבד ושלובים בו באופן מובהק שיקולים פוליטיים ואידיאולוגיים משני עברי הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

 

על פי הגישה ההיסטורית הנפוצה בקרב הפלסטינאים, תושביה הערבים של ארץ ישראל היו בעלי זהות לאומית נבדלת ומובחנת כבר בשלהי האלף הראשון לספירה, זהות המשוייכת באופן ברור לשטחה של ארץ ישראל. על פי תאוריה נוספת שורשי העם הפלסטיני עמוקים אף יותר, ומגיעים אל השבטים הכנענים שאכלסו את ארץ ישראל בתקופות קדומות יותר, ובעקבות הכיבוש המוסלמי אימצו את הזהות הערבית.

 

על פי גישה מקובלת נוספת, גיבוש זהותם הלאומית של הפלסטינאים התחיל בשלהי המאה ה-19 ולאורך העשורים הראשונים של המאה ה-20, וזאת בהשפעת הקמת מדינות לאום במזרח התיכון (סוריה, לבנון, ירדן) ותביעתה הלאומית של התנועה הציונית על ארץ ישראל. על פי גישה זו, על אף שהפלסטינאים לא חלקו בעבר זהות לאומית משותפת, הרי שנכון למאה ה-20 והמאה ה-21 הלאום הפלסטיני קיים באופן מובהק.

 

על פי גישה מחקרית מנוגדת שנתמכה בצד הישראלי, הפלסטינאים אינם בני לאום מובחן אחד ואינם עומדים במבחנים המקובלים של זהות לאומית משותפת (שפה, היסטוריה, תרבות וכו'). על פי גישה זו, הפלסטינאים אינם נבדלים באופן מובחן וברור מתושביהן הערבים של המדינות השכנות, והגדרתם כפלסטינאים הינה תוצר של החלטה מנהלית זמנית של שלטון המנדט הבריטי. גישה זו היתה מקובלת כעמדה אידיאולוגית בתנועה הציונית והשלטון הישראלי במשך שנים רבות, ותומצתה היטב על ידי ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר בציטוט המפורסם - "אין דבר כזה עם פלסטיני".

 

בהקשר זה יש לציין, כי במשך שנים רבות מאז כיבוש ארץ ישראל על ידי הערבים, לא היתה הארץ ישות פוליטית מובחנת בעלת גבולות קבועים ופעמים מספר הורכבה מיחידות משנה מדיניות ומנהליות נפרדות. כמו כן, מעולם לא נמצאה ארץ ישראל כיחידה פוליטית עצמאית תחת שלטון פלסטיני ריבוני.

 

טענה נפוצה הנשמעת בדיון זה היא כי תושביה הערבים של ארץ ישראל המנדטורית היו ברובם נוודים ותושבי מדינות האזור, שהיגרו לארץ בעקבות פיתוח האיזור על ידי המתיישבים הציונים, ועל כן טענתם לזהות לאומית אינה מבוססת. מפקד אוכלוסין שנערך על ידי שלטון המנדט הבריטי ב-1922 מעלה כי על פי ההערכה, עמד מספר הפלסטינאים באותה שנה על - 655,000 איש. על פי מפקד שנערך ב-1931 הוערך מספר הפלסטינאים ב-839,000 איש (כ-81 אחוזים מן האוכלוסיה). על פי הערכה מקובלת עמד מספר הפלסטינאים ב-1946 על 1,300,000 איש (כ-70 אחוזים מהאוכלוסיה).

 

על סמך הנתונים הקיימים (למרות שלרובם אין תוקף מחקרי מובהק), ההערכה המחקרית המקובלת היא כי תהליך ההגירה הערבי אל ארץ ישראל במהלך השלטון העות'מאני (ברובו ממצרים) היה בעל השפעה משנית על גדילת האוכלוסיה הערבית בארץ ישראל. כמו כן, מקובל להעריך כי פיתוח הארץ על ידי הבריטים והיישוב העברי, אכן הביא להגירה ערבית אל ארץ ישראל, אולם מספרם של המהגרים לאורך כל תקופת שלטון המנדט הבריטי, עמד לכל היותר במאה אלף איש. 

 

נכון ל-2010 קיימת הכרה בינלאומית רחבה בקיומו של לאום פלסטיני ובזכותם הלגיטימית של בני לאום זה לעצמאות מדינית. עמדתה של מדינת ישראל בעניין זה השתנתה באופן קיצוני במהלך השנים, מהכחשה גורפת של עצם קיום הלאום הפלסטיני, אל הסכם אוסלו המכיר בקיומו של העם הפלסטיני ובכמה מדרישותיו.

 

נכון לשנת 2010 מכירה מדינת ישראל בלגיטימיות של זכות הפלסטינאים להגדרה עצמית כלשהי, אולם חלוקה עם הפלסטינים לגבי אופיה וגבולותיה.

 


ההיסטוריה הפלסטינית עד 1948

בשנת 636 לספירה הנוצרית הגיעו צבאות המוסלמים לשערי ארץ ישראל, במסגרת מסעות הכיבוש של הח'ליף עומר ה-1. מצביאו, ח'אלד אבן אל-וליד, גבר על הביזנטים בשורה של קרבות ועד שנת 640 נשלם כיבוש הארץ בידי המוסלמים. מאותה עת נכללו בני האומה הערבית בין תושביה של ארץ ישראל והיו בעלי השפעה תרבותית, דתית ולשונית על שאר תושבי האזור.

 

במשך מרבית השנים לאחר מכן היו הערבים לחלק העיקרי באוכלוסיית ארץ ישראל, ואף על פי כן לא החזיקו בשליטה ריבונית מקומית על שטח הארץ, אלא נשלטו על ידי שושלות הח'ליפים, הצלבניםצלאח אד-דין, הממלוכים, האימפריה העות'מאנית, בריטניה, ירדן, מצרים ומדינת ישראל.

 

גם אם היתה קיימת תודעה לאומית פלסטינית לפני כן (על פי מספר גישות), מקובלת האבחנה כי תודעתם הלאומית של הפלסטינאים עברה תהליכים משמעותיים בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. עד לאותה עת היו נתונים תושביה הערבים של הארץ תחת שלטון עות'מאני, אך במקביל אחזו במידה רבה של אוטונומיה שלטונית על חייהם (נציגים פלסטינים אף ישבו בפרלמנט העות'מאני ב-1908) ולא גילו סימני התנגדות בולטים למצב זה.

 

במהלך השנים לאחר מכן חל שינוי במצב זה, הן בשל הסתאבותו ואכזריותו של השלטון העות'מאני, הן בשל חדירת רעיונות לאומיים מן המערב, והן בשל פעילותה של התנועה הציונית ודרישת הבעלות שהציגה על ארץ ישראל.

  

כיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים במהלך מלחמת העולם הראשונה ונפילת השלטון העות'מאני, חיזקו את המגמות הלאומיות בקרב הפלסטינאים. עדות לכך ניתן למצוא בהקמתם של מספר גופים לאומיים פלסטינים: "הוועד הפועל של הוועידה הערבית הפלסטינית" (1920), "המועצה המוסלמית העליונה" (1922) ובראשה חאג' מוחמד אמין אל-חוסייני, וועדות לאומיות שונות אשר בראשן "הוועד הערבי העליון" (1936).

 

בתקופת המנדט הבריטי ניהלו הפלסטינאים מאבק למען עצמאות ונגד העצמת כוחה של ההתיישבות הציונית, מאבק אשר הגיע לשיאו במרד הערבי בשנים 1936 - 1939. באפריל 1947 הכריזו הבריטים על נכונותם לעזוב את ארץ ישראל (ליתר דיוק, להחזיר לאו"ם את המנדט שקיבלו בשעתו מחבר הלאומים), וב-29 בנובמבר 1947 החליטה העצרת הכללית של האו"ם על חלוקת ארץ ישראל. בעקבות החלטה זו הכריז הוועד הערבי העליון על מאבק מזוין נגד מימוש ההחלטה. היתה זו ראשיתה של מלחמת האזרחים היהודית-פלסטינית, ושל מלחמת העצמאות, אשר הסתיימה בניצחונם של תושבי הארץ היהודים.

 

 

מפת יחסי השטחים בין הפלסטינאים ליהודים בארץ ישראל,

עם פרוץ מלחמת העצמאות,  מאי 1948 - להגדלה לחצו על המפה

 


הפליטים הפלסטינים

במהלך מלחמת העצמאות איבדו מאות אלפי פלסטינאים את מקום מגוריהם. מספרם המדוייק שנוי במחלוקת וההערכות נעות בין חצי מיליון למיליון איש. זו היתה ראשיתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, בעיה אשר עדיין עומדת על הפרק גם היום כאחד מסלעי המחלוקת הכבדים ביותר בין ישראל והפלסטינאים. "זכות השיבה" - דרישתם של הפליטים לחזור אל בתיהם ואדמותיהם, נחשבת לאחת הדרישות העקרוניות של ההנהגה הפלסטינית כלפי מדינת ישראל כתנאי לסיום הסכסוך.

 

נסיבות עזיבתם של הפליטים הפלסטינים שנויות אף הן במחלוקת. העמדה הפלסטינית הרשמית מאשימה את היישוב הציוני ואת מדינת ישראל במדיניות גירוש מכוונת (ומאזכרת כדוגמה את פעולת דיר יאסין, שנועדה לפי גרסה זו להטיל אימה על כלל ערביי ארץ ישראל). העמדה הישראלית גורסת כי לא היתה מדיניות גורפת שכזו, ורוב הפליטים עזבו מרצונם, או גורשו משום שהשתתפו בלחימה. ההיסטוריונים חלוקים בדעותיהם, וקשה מאוד למצוא תיאור היסטורי של בעיית הפליטים החף מהטייה פוליטית כלשהי.

 

רק מעטים מאותם פליטים, בעלי האמצעים ובעלי הקשרים המשפחתיים ההדוקים במדינות השכנות, הצליחו להתערות במדינות שאליהן נמלטו. רובם המכריע גלה למחנות פליטים בגדה המערבית, ברצועת עזה, בדרום לבנון ובעבר הירדן המזרחי. 

 

כדי לדאוג לצורכיהם של הפליטים הוקמה ב-1949 אונרוו"א - סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים (United Nations Relief and Works Agency). הסוכנות, שלוחה של האו"ם, הקימה באותו זמן כ-53 מחנות פליטים בהם שוכנו כ-650,000 איש. לפי החלטתה של הסוכנות, הזכות לקבל סיוע הועברה גם לצאצאיהם של הפליטים. בהתאם לכך ממשיכה אונרוו"א לפעול כגוף הומניטרי מסייע גם בשנת 2010, יותר משישים שנה לאחר המלחמה.

 

נכון לשנת 2002 רשומים בסוכנות אונרוו"א למעלה מ- 4 מיליון פליטים: לבנון - 400,000 איש, סוריה - 400,000 איש, ירדן - 1,700,000 איש, והשאר בשטחי יהודה שומרון ועזה. כשליש מכלל הפליטים חיים ב-59 מחנות פליטים המפוזרים בשטחי יהודה שומרון, עזה, לבנון, ירדן וסוריה. 

 

מחנה פליטים ברפיח, רצועת עזה (צילום: איי פי) 

 

בתחומי מדינת ישראל נותרו לאחר מלחמת העצמאות רק כ-150,000 ערבים, שהפכו מקהילה דומיננטית למיעוט תחת שלטונה של המנצחת - מדינת ישראל. כמה מאות כפרים ערבים נהרסו במהלך המלחמה ומרבית הרכוש והאדמות של הפליטים אשר נותרו מאחור, הועברו לבעלותה של מדינת ישראל (זאת על פי חוק נכסי נפקדים וחוק רכישת מקרקעין).

 

ערביי ישראל שהו במשך מספר שנים תחת ממשל צבאי עד שהוענקה להם אזרחות ישראלית מלאה (עוד על ערביי ישראל בערך "החברה הישראלית, יחסי יהודים-ערבים"). גם מרבית הפליטים הפלסטינים אשר הגיעו לממלכת ירדן זכו באזרחות ירדנית. נכון לשנת 2010 הם מהווים כשני שליש מאוכלוסיית המדינה. 

 

תבוסתם של הפלסטינאים במלחמת העצמאות זכתה לכינוי "אל נכבה", ונקבע לה יום זיכרון פלסטיני ב-15 במאי בכל שנה.

 

יום הזיכרון הפלסטיני "אל נכבה" בעזה (צילום: איי פי)

 


המאבק הפלסטיני עד 1967

בשנת 1949 שכן רובו המכריע של העם הפלסטיני במחנות פליטים אשר היו פזורים בשטחי יהודה, שומרון, עזה, לבנון, סוריה, ירדן ומצרים. למרות הסיוע הבינלאומי לו זכו, חיו רוב הפליטים בתנאים ירודים למדי: חסרי אזרחות, מנושלים מרכושם, ובמקרים רבים סובלים מיחס עוין מצדם של התושבים המקומיים.

 

זמן קצר אחרי שנחתמו הסכמי שביתת הנשק בין ישראל למדינות ערב החלה תופעת ההסתננות. פליטים פלסטינים שישבו במחנות סמוכים לגבולות ישראל החלו חוצים אותו בחשאי, אם למטרות גניבה ושוד, אם בנסיון לשוב לבתיהם, ואם למטרת ביצוע פיגועים חבלניים.

 

בשלהי שנות ה-50 הוקמו בריכוזי הפליטים הפלסטינים מספר ארגונים שונים (רובם על ידי אינטלקטואלים וסטודנטים פלסטינים): פתח, החזית העממית לשחרור פלסטין, החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין, חזית השחרור הערבית, א-צאעיקה,  החזית העממית המפקדה הכללית, וחזית המאבק העממי הפלסטיני. ארגונים אלו שאפו ליצור הנהגה פוליטית פלסטינית חדשה ולוחמנית, ולהביא לפיתרון בעיית הפליטים באמצעות מאבק אלים נגד מדינת ישראל.

 

ב-1964 הוקם אש"ף - הארגון לשחרור פלסטין - ארגון-גג פלסטיני בחסות מצרים, במסגרתו התכנסו מרבית הארגונים הפלסטינים. עם הקמת הארגון נוסחה האמנה הפלסטינית הלאומית - אמנת היסוד של אש"ף. האמנה הכילה כ-33 סעיפים ונפתחה במילים "פלסטין היא מולדתו של העם הערבי הפלסטיני". בין יתר עקרונות האמנה: ארץ ישראל בגבולות המנדט היא חלק מן העולם הערבי והעם הפלסטיני הוא בעל הזכות החוקית הבלעדית על הארץ.

 

עם הפיכת תנועת הפתח לכוח המרכזי באש"ף, הפך הארגון לנציג עצמאי של העם הפלסטיני ומנהיג המאבק הפלסטיני לעצמאות. מנהיג התנועה יאסר ערפאת התמנה ליו"ר אש"ף והפך למנהיגו המוכר של העם הפלסטיני.

 


המאבק הפלסטיני לאחר 1967

במהלך מלחמת ששת הימים כבשה ישראל את שטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה. בעקבות מהלך זה קיבלה ישראל את השליטה על מאות אלפי התושבים והפליטים הפלסטינים בשטחים אלו. בניגוד למעמדם של ערביי ישראל, נמנעה המדינה מלהעניק אזרחות ישראלית לפלסטינאים, והשטחים נותרו תחת שלטון צבאי ולא סופחו באופן רשמי למדינת ישראל.

 

תחת הממשל הצבאי השקיעה ישראל משאבים מסוימים בפיתוח שטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה ובמקביל הפעילה כוח מעת לעת לדיכוי גילויי התנגדות לשלטון הישראלי. שנות השלטון הישראלי יצרו תלות בין המערכת הכלכלית הפלסטינית לבין זו הישראלית ורבים מן התושבים הפלסטינים מצאו את פרנסתם בעבודה בישראל.

 

ב-1974 הכירו מדינות ערב באש"ף כנציג החוקי הבלעדי של העם הפלסטיני. באותה שנה הוענקה לו גם הכרה בינלאומית רחבה שבאה לידי ביטוי בהחלטות העצרת הכללית של האו"ם, שבהן הוכרו גם זכויותיהם של הפלסטינאים להגדרה עצמית ולשיבה אל מולדתם.

 

מאז הקמתו ניצח אש"ף על הוצאתן לפועל של אלפי פעולות טרור וחבלה בישראל ומחוצה לה, מביניהן: ההתקפה על מלון סבוי , תקיפת "אוטובוס האימהות" , חטיפת האוניה "אקילה לאורו", "תקופת המרדפים" (אוסף חדירות מחבלים מגבול ירדן בשנות השבעים), ההשתלטות על "אוטובוס כביש החוף" וירי קטיושות על ישובי הצפון.

 

ב-1978 נחתמו הסכמי קמפ דיוויד שבהם הכירה ישראל בזכות הפלסטינאים להשתתף במשא ומתן כולל לקביעת עתידם. כהסדר ביניים נקבע שבתוך חמש שנים ייסוג צה"ל אל מחנותיו שבשטחים, ולתושביהם יוענק ממשל עצמי (אוטונומיה). הסדר האוטונומיה לא יצא אל הפועל.

 

ב-1987 פרצה האנתיפאדה - התקוממות עממית אלימה של הפלסטינים בשטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה נגד שלטון הכיבוש הישראלי. מניעיה של התקוממות זו והסיבות לפריצתה באותו מועד נמצאות במחלוקת מחקרית ופוליטית. הערכה נפוצה היא כי האנתיפאדה החלה בשל צירוף מספר גורמים: צמיחת מנהיגות פלסטינית עצמאית בשטחים, יאוש מפיתרון הבעיה הפלסטינית בידי מדינות ערב, מדיניות ההתנחלות שהנהיגה ישראל והצטברות של התנגדות לכיבוש הישראלי.

 

האנתיפאדה נחשבת גורם מרכזי בשבירת הסטטוס קוו המדיני באזור ובפתיחת שיחות השלום בשלהי 1991 בוועידת מדריד.

 

ב- 1993 חלה פריצת דרך במערכת היחסים בין ישראל לבין הפלסטינאים עם החתימה על הסכם אוסלו. ההסכם כלל הכרה של ישראל באש"ף כמייצג את העם הפלסטיני, והתחייבות של אש"ף לסיום הסכסוך בדרכי שלום. עקרונות הסכם אוסלו הביאו מאוחר יותר להקמת הרשות הפלסטינית והעברת השליטה בחלקים נכבדים של האוכלוסייה הפלסטינית לידיה. לתפקיד יו"ר הרשות נבחר יאסר ערפאת, אשר היה כעת למנהיגו הרשמי והמוכר של העם הפלסטיני אף בעיני ישראל.

 

עוד על התהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים בערך "תהליך השלום הישראלי-פלסטיני". בסוף שנת 2000, עם פריצתה של אנתיפאדת אל אקצא, הגיע תהליך השלום למבוי סתום ומאבקם של הפלסטינאים לעצמאות נשא שוב אופי אלים.

 

בחיי העם הפלסטיני נחשבים אירועי אנתיפאדת אל אקצא כתופעה המרכזית והמשפיעה ביותר בשנים האחרונות על כל תחומי החיים: בין אם מדובר בתחום הבטחוני, ובין אם בתחום הכלכלי בו ספגו הפלסטינאים תושבי יהודה, שומרון ורצועת עזה ירידה קיצונית ברמת החיים.

 

במהלך 2003 - 2004 הפך חמאס לכוח המוביל את פעילות הטרור נגד ישראל. במרס 2004, על רקע הידיעות על "תוכנית ההתנתקות" של ראש ממשלת ישראל, דהיינו פינוי רצועת עזה מכל נוכחות ישראלית, הגביר חמאס את פעילות הטרור נגד ישראל שבאה לידי ביטוי בירי רקטות לשטח ישראל וחיכוך מתמיד עם כוחות צה"ל בסמוך לגבול הרצועה. פעולות נמשכו גם לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות.

 

בתחילת 2008 חלה הסלמה בתקיפת החמאס יעדים ישראליים, במהלכה נפלו למעלה מ-200 רקטות בשטח ישראל, כמחציתן בעיר שדרות. באותה עת נפלו לראשונה רקטות בתחומי העיר אשקלון. הירי הנרחב היווה עדות להתעצמות המתמשכת בכוחו הצבאי של חמאס, שהצטייד בין היתר ברקטות מסוג "גראד", שאיפשרו את הירי על אשקלון.

 

בתגובה להסלמה בירי הרקטות, תקף צה"ל מן האוויר מטרות ברצועה עזה, וערך מבצע קרקעי בצפונה ("חורף חם"). ישראל פגעה בפעילים רבים ובתשתיות טרור, ובכך פגעה ביכולת התקיפה של החמאס ושל ארגוני טרור נוספים ברצועה. 

 

לאחר יציאת כוחות צה"ל מן הרצועה נערך מו"מ עקיף בין הצדדים בתיווך מצרים, בסופו סוכם על הפסקת אש זמנית (רגיעה, "תהדיה") למשך חצי שנה בין ישראל ובין ארגוני הטרור ברצועה. הפסקת האש נכנסה לתוקפה ביוני 2008 ונסתיימה בדצמבר. במהלך תקופה זו היו מספר מקרי ירי רקטות לעבר ישראל, אולם אלו בוצעו ככל הנראה על ידי ארגוני טרור אחרים ברצועה. במהלך הפסקת האש תקפו כוחות צה"ל מספר מטרות בשטח הרצועה, במטרה לסכל ירי רקטות והוצאה לפועל של פיגועים מתוכננים.

  

עם תום תקופת הפסקת האש, החל החמאס בירי רקטות לעבר ישראל. זמן קצר לאחר מכן, ב-27 בדצמבר 2008, פתח צה"ל במבצע נרחב (מבצע "עופרת יצוקה") שנועד להביא להפסקת הירי לעבר ישראל. לאחר 22 ימי לחימה הודיעה ישראל על הפסקת אש חד צדדית וסיימה את המבצע.

 

בספטמבר 2010  יזם יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן מהלך להכרה ברשות הפלסטינית כמדינה בגבולות 1967 באו"ם.

כשנה לאחר מכן, בספטמבר 2011 הכריז כי יפנה למועצת הביטחון בבקשה להכיר ברשות הפלסטינית כחברה מן המניין באו"ם, ה- 194 במספר.

 


ההנהגה הפלסטינית

בהיעדר מסגרת שלטון לאומי רשמי, היה נתון העם הפלסטיני רוב שנות קיומו תחת הנהגתם הלא רשמית של ארגונים בעלי תודעה לאומית (דוגמת: הוועד הערבי העליון, פתח, ואש"ף). החל מאמצע שנות ה-60, היה אש"ף לארגון הדומיננטי בהנהגת העם הפלסטיני והוא איגד תחת מסגרת אחת את מרבית הארגונים הפלסטינים.

 

מרבית הארגונים הפלסטינים נתמכו באופן זה או אחר על ידי מדינות ערב, כל עוד לא היוו איום על השלטון במדינה התומכת. במקרים בהם הופיע איום שכזה (סוריה, ירדן וכו') לא בחלו מדינות ערב בהפעלת כוח לדיכוי האיום.

 

עד לשנת 2006 היה אש"ף הארגון המוביל בהנהגת העם הפלסטיני על פזורותיו. לצד אש"ף פעילים בציבור הפלסטיני גם הארגונים האיסלמיים ובראשם תנועת חמאס, וכן גם מספר ארגונים בעלי אוריינטציה סוציאליסטית מהפכנית. בינואר 2005, זמן מה לאחר מותו של יאסר ערפאת, נבחר מחמוד עבאס (אבו מאזן) לתפקיד יו"ר הרשות הפלסטינית. כמו כן התמנה עבאס למחליפו בתפקיד יו"ר הוועד הפועל של אש"ף, קרי ראש הארגון בפועל.

 

עד לשנת 2006 נשלטה הרשות הפלסטינית על ידי אנשי אש"ף ותנועת פתח (התנועה המרכזית באש"ף). בינואר 2006 נערכו בחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית, הגוף המחוקק ברשות הפלסטינית. בבחירות התמודדה תנועת פתח (אשר החזיקה ברוב מושבי המועצה טרם הבחירות), ובפעם הראשונה גם יריבתה העיקרית - תנועת חמאס. הבחירות הסתיימו בניצחון מפתיע וחסר תקדים של החמאס. מתוך 132 המושבים במועצה זכתה תנועת החמאס ב-76 מושבים מול 43 מושבים בלבד של הפתח. נצחונו של החמאס סימן את הפיכתו לכוח הפוליטי המוביל בקרב התושבים הפלסטינאים בשטחי יהודה שומרון ורצועת עזה.

 

ממשלת החמאס אשר הוקמה זמן קצר לאחר נצחון התנועה בבחירות (בראשות איסמעיל הנייה) הוחרמה על ידי מרבית מדינות העולם המערבי (חרם אותו הובילה מדינת ישראל), מהלך אשר צמצם במידה ניכרת את הזרמת הכספים מאותן מדינות לרשות הפלסטינית וכתוצאה לפגיעה קשה ברמת החיים של התושבים הפלסטינאים בשטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה. במקביל סבלו התושבים מערעור היציבות השלטונית בעקבות עימות שהלך והתגבר בין החמאס לפתח (שביקש לשמר את מעמדו בהנהגה הפלסטינית) והגיע עד לכדי פעולות אלימות.

 

על מנת להביא לסיום החרם הבינלאומי וליישוב הסכסוך בין שתי התנועות, החל (במהלך 2006) מו"מ ביניהן להקמת ממשלת אחדות. המו"מ נמשך מספר חודשים וכלל משברים ועימותים רבים, אך לבסוף בחסות ערב הסעודית נפגשו מנהיגי שני הצדדים בעיר מכה והגיעו להסכמה (הסכם מכה). במרס 2007 זכתה ממשלת האחדות חמאס-פתח לאמון המועצה המחוקקת הפלסטינית והחלה לכהן.

 

פעילי ארגון החמאס (צילום: רויטרס)

 

למרות הקמת ממשלת האחדות העימות האלים בין החמאס לפתח המשיך להתקיים בעוצמות שונות, בעיקר בשטחי רצועת עזה. ב-14 ביוני 2007 הגיע העימות לשיא כאשר תקפו כוחות החמאס את עמדות הפתח, מעוזיו ומשרדיהם הרשמיים של מנגנוני הביטחון והשלטון (שנמצאו בשליטת הפתח) של הרשות הפלסטינית. התנגדות כוחות הפתח למתקפה הנרחבת היתה חלושה ותוך זמן קצר השיג החמאס שליטה מלאה בכל שטחי הרצועה.

 

בעקבות המהלך הודיע אבו מאזן, נשיא הרשות הפלסטינית על פירוק ממשלת האחדות חמאס-פתח והקמת ממשלת חירום בראשות סלאם פיאד. מנגד הודיע החמאס כי הממשלה, בראשות איסמעיל הנייה תמשיך לפעול כסדרה. מאותה עת הפכו רצועת עזה והגדה המערבית לשתי ישויות פוליטיות נפרדות כמעט לחלוטין.

 


ציטוטים

 

  • "שמעתי היטב את התפרצות השמחה, הגשמת החלום (...) מאמציכם שהוכתרו בהצלחה. ואצלנו? תקווה שנגוזה, תקווה שנהרסה. בשבילנו, פלסטינה כבר היתה מדינה. תמיד חשנו ריבונים בארץ זו. (...) זו היתה עמדתנו ועל כל מה שבא עם החלוקה סתר סתירה מוחלטת את חזוננו, כפי שהצטייר בעינינו." (אנוואר נוסייבה, מנהיג פלסטיני, על החלטת החלוקה).

 

  • "האנשים חוזרים לדת כי הם מבינים שזו הדרך היחידה, הפיתרון הברור לכל מצוקותיהם, לעוני, לתסכול, לכיבוש המתמשך.הביטחון באללה מעניק להם אמונה חדשה וכבוד. ככל שימשכו הכיבוש וההשפלה,כן יגדל קהל מאמיניו של אללה. הכיבוש הישראלי איחד את כולנו, בני העם הפלסטיני" (השייח' אחמד יאסין, מייסד החמאס, 1988).

 

  • "הממשלה הפלסטינית נחושה להוביל את העם הפלסטיני לדרך הצדק והשוויון. היד הוא להקים מדינה עצמאית שבירתה ירושלים והשבת הפליטים ושחרור אסירים. אנו ניפתח אל העולם על בסיס העקרונות שלנו, תוך הגנה על האינטרסים של העם הפלסטיני". (איסמעיל הנייה, ראש הממשלה הפלסטיני מטעם החמאס בנאום ההשבעה של ממשלתו, 2006).

 

  • "הפתרון לסכסוך הוא הפרדה בין שני העמים והקמת מדינה פלסטינית לצידה של ישראל. הפרדה תוביל להתפוגגות החלום הישראלי על א"י השלמה ולהתפוגגות החלום הפלסטיני לחזור לחיפה, יפו ועכו. אם לא נדע לעשות כן - המלחמות יהרסו את שני העמים" (פייסל אל-חוסייני, פוליטיקאי פלסטינאי).

 

  • "העם הפלסטיני לא יסכים לפחות מהקמת מדינה עצמאית ריבונית שבירתה ירושלים. ומדינה בעלת רצף טריטוריאלי ונקייה מהתנחלויות בכל האדמות שנכבשו ב-67'" (אבו מאזן, 2003).

 

  • "השתלטות החמאס הרסה ומנסה להרוס את חלומותינו, את עתידנו ואת השאיפות הלאומיות שלנו" (אבו מאזן, יו"ר הרשות הפלסטינית, מתייחס להשתלטות החמאס על רצועת עזה, ינואר 2008).

 

 





חזרה לעמוד הקודם
חזרה לעמוד הראשי של האנציקלופדיה

חדשות
דעות
כלכלה
ספורט
צרכנות
תרבות ובידור
רכילות Pplus
מחשבים
בריאות
ירוק
יהדות
תיירות
רכב
אוכל
יחסים
סרטים
הוט
כלכליסט
משחקים
מקומי
לימודים
מדע
לאישה
דרושים
ynet-shops
ynettours
winwin
בעלי מקצוע
ביגדיל
 

אודות ועזרה
כתבו אלינו
עזרה
מדיניות פרטיות
תנאי שימוש
מפת האתר
ארכיון
מרכזי המבקרים
Israel News
 
אודות האתר
RSS
הפוך לדף הבית
ניוזלטרים
פרסמו אצלנו
אנציקלופדיה
באבלס
ערוצי תוכן
חדשות
כלכלה
ספורט
תרבות
בריאות
מחשבים
נופש
Xnet
Yschool
יהדות
דעות
צרכנות
תיירות
אוכל
רכב
בעלי חיים
שופינג לאשה
כיכר השבת
יחסים
אסטרולוגיה
מעורבות
ירוק
לאשה
דילים
ynetArt
kick
כלכליסט
בלייזר
רכילות Pplus
מנטה
משחקים
mynet
מפות
פרוגי
כלים ושירותים
קניות
מניות
דרושים
מחירון רכב
דירות להשכרה
קופונים
זיכרונט
ידיעות בתי ספר
ידיעות אחרונות
דירות למכירה
לוח רכב
יד שניה
בעלי מקצוע
משחקים Games
עברית
דירות חדשות


YIT  - פיתוח אינטרנט ואפליקציותApplication delivery by radwarePowered by Akamaiהאתר פועל ברישיון אקו"םהאתר פועל ברישיון תל"יאקטיב טרייל
-nc  כל הזכויות שמורות לידיעות אינטרנט ©