אינטרנט  |  ynet  |  בעלי מקצוע  |  קניות  |  ספקים למשרד

   חדשות תוכן ועדכונים 24 שעות - Ynet


מנהיגי מפלגת ש"ס הספרדית
מנהיגי מפלגת ש"ס הספרדית צילום: דן בלילטי
 
מנהיגי מפלגת המפד"ל
מנהיגי מפלגת המפד"ל צילום: דן בלילטי
 
פעילי שינוי מפגינים נגד חוק טל
פעילי שינוי מפגינים נגד חוק טל צילום: צביקה טישלר
 
כרזת תעמולה נגד גיוס חרדים
כרזת תעמולה נגד גיוס חרדים צילום: אלכס קולומויסקי
 
הפגנת החרדים נגד פתיחת כביש בר אילן בשבת
הפגנת החרדים נגד פתיחת כביש בר אילן בשבת צילום: לע"מ
 
חרדים מתפללים נגד חפירות ארכיאולוגיות וחילול הקודש
חרדים מתפללים נגד חפירות ארכיאולוגיות וחילול הקודש צילום: איי אף פי
 
הפגנה אנטי ציונית של נטורי קרתא נגד מדיניות ישראל
הפגנה אנטי ציונית של נטורי קרתא נגד מדיניות ישראל צילום: איי פי
 
 פורמט להדפסה  הדפס

ערכים קשורים
 ועדת אונסקו"פ
 ארגון האומות המאוחדות
 ההסתדרות הציונית העולמית
 הסוכנות היהודית
 דוד בן-גוריון
 אגודת ישראל
 ציונות
 שבת
 כשרות
 האימפריה העות'מאנית
 המנדט הבריטי
 חרדים
 שינוי
 הציונות הדתית
 מלחמת ששת הימים
 המחתרת היהודית
 יצחק רבין
 נטורי קרתא
 ש"ס
 חסידות
 מתנגדים
 בני ברק
 ירושלים
 חוק השבות
 אזרחות
 גיור
 יהדות רפורמית
 אתיופיה
 הרבנות הראשית
 בית משפט גבוה לצדק
 צה"ל
 מלחמת העצמאות
 הכנסת
 נח"ל
 הכרזת העצמאות
 משפט עברי
 נישואין אזרחיים
 נישואין קונסולריים
 אהוד אולמרט
 בית המשפט העליון
 אהרון ברק
 חוק חינוך ממלכתי
 הבית היהודי - מפד"ל החדשה
 הפועל המזרחי
 מפא"י
 המערך
 ליכוד
 מועצת גדולי התורה
 עובדיה יוסף
 אריה דרעי
 אריאל שרון
 מרצ
 מפ"ם
 חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו
 חוק יסוד: חופש העיסוק
 יוסף (טומי) לפיד
 לוויה וקבורה
 חזיר
 חוקה
 חוק יסוד
 זכויות האדם
 דמוקרטיה
 החברה הישראלית: יחסי יהודים-ערבים
 החברה הישראלית: עלייה וקליטה
 החברה הישראלית: השסע העדתי
 מדינת ישראל: סמל המדינה


תחומים קשורים
 ישראל והציונות
 סוציולוגיה ואנתרופולוגיה


 
 
 

החברה הישראלית: יחסי דתיים-חילוניים


Israeli Society - Religious Non-Religious Relations

תחילת "הסטטוס קוו" |  מחילוניים עד חרדים |  חוק השבות והגיור |  דת וצבא |  חקיקה דתית |  נישואין וגירושין |  שבת |  חינוך |  דת ופוליטיקה |  סוגיות נוספות |  ציטוטים |  מידע נוסף

החברה הישראלית: יחסי דתיים-חילוניים, מדינת ישראל הוקמה כמדינתו של העם היהודי ועיצבה את דמותה, מראשיתה, כמדינה בעלת זהות יהודית לצד ערכים דמוקרטיים. עקרונות דתיים-יהודיים שולבו בחוקיה הרשמיים, זהותה הלאומית נקבעה כיהודית, וסמליה – המנורה והדגל - לקוחים ממורשת ישראל.

 

יחד עם זאת, הזיקה של קבוצות שונות בחברה הישראלית לדת היהודית ועמדתם באשר למקומה ולתחומי השפעתה אינם אחידים. מטבע הדברים הוביל חוסר האחידות לחוסר הסכמה ואף לעימותים בנושאים עקרוניים שונים: מידת האכיפה של עקרונות הלכתיים יהודים בסדר הציבורי ובתחום הפרט ("כפייה דתית") במסגרת חקיקה או כנוהג; גיוס בני ישיבות לצה"ל; המונופול הניתן לדת ולזרם היהודי האורתודוכסי בעניינים המקיפים תחומים רבים של חיי האזרח בישראל (נישואין וגירושין, כשרות); שאלת "מיהו יהודי" לצורך חוק השבות ועוד.

 


תחילת "הסטטוס קוו"

חודשים ספורים טרם קום המדינה עמדו להופיע ראשי היישוב היהודי בפני ועדת אונסקו"פ, ועדה מטעם האו"ם אשר עתידה הייתה להכריע בשאלת חלוקת ארץ ישראל. במטרה להציג חזית אחידה, עשו ראשי ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית (שבראשה עמד אז דוד בן-גוריון) מאמץ להגיע להסכמה עם מרבית הזרמים היהודים - הפוליטיים והדתיים, באותה העת. לאחר דיונים ממושכים, הושג הסדר המתייחס לצביונה של המדינה העומדת לקום גם עם אנשי אגודת ישראל, אשר יצגה את העמדה המתבדלת של היהדות החרדית מהציונות החילונית. ההסדר אשר נוסח כמכתב הממוען לאגודת ישראל העולמית הכיל את העקרונות הבאים:


יום השבת - השבת תהיה יום המנוחה הרשמי והחוקי של מדינת ישראל .


כשרות - יש להבטיח כי בכל מטבח ממלכתי המיועד ליהודים יהיה מזון כשר.


סוגיית דיני האישות - ניתנה הצהרה עמומה לפיה ייעשה כל מה שאפשר לספק את צורכי הדת ולמנוע את חלוקת בית ישראל.

 

חינוך - הובטחה אוטונומיה מלאה לכל זרם וכי לא תהיה פגיעה מצד השלטון בהכרה ובמצפון הדתיים.


מכתב זה היווה את התשתית לעקרונות ה"סטטוס קוו" (השארת המצב כפי שהוא) בין דתיים לחילוניים ואיפשר את שילובה של אגודת ישראל כחלק מהמוסדות השלטוניים של המדינה. הסכם הסטטוס קוו מהווה מאז את הבסיס למרקם היחסים בין דתיים לחילוניים בארץ. אומנם, כהמשך לגישתו של השלטון העות'מאני והמנדטורי, הוכרה כל דת במדינה כ"עדה דתית", בעלת אוטונומיה בענייניים מסוימים וללא העדפה רשמית. אך במקביל הוגדרה ישראל בהכרזה על עצמאותה כמדינה יהודית, אשר אינה רק מדינתם של היהודים החיים בארץ, אלא מדינתם של כל יהודי העולם.

 


מחילוניים עד חרדים

החברה היהודית הישראלית נחלקת בין הקצוות של חילוניות גמורה לחרדיות. היהודים החילוניים נשענים על זהות יהודית רציונלית שמקורה בהיסטוריה ובגורל משותפים, אינם מקבלים עליהם את מצוות היהדות ודורשים ככלל את הפרדת הדת והמדינה ותחימת השפעתה מחוץ לאוטונומיית הפרט; שנות ה-80 וה-90 ותחילת שנות ה-2000 סימנו תהליך של הקצנה בחברה החילונית כתגובת נגד לצמיחה בכוח הפוליטי ובהשפעה החרדית. הדבר ניכר בהפיכתה של תפיסת עולם חילונית לחלק מאידיאולוגיה מפלגתית והצלחתן היחסית בבחירות 2003 של מפלגות דוגמת "שינוי" .


הקבוצה המגדירה את עצמה כמסורתית מקיימת אורח חיים יהודי-דתי חלקי ואינה חד משמעית ביחסה לשאלת מקומה של הדת במדינה. המסורתיים רואים במדינת ישראל את מדינתו של העם היהודי ומצדדים בהטמעת מסורת ישראל כערך חברתי. הקבוצה מורכבת ברובה מבני מהגרים מאסיה וצפון אפריקה.


הזרם הציוני דתי-לאומי שואף לעצב את המדינה היהודית כמדינה דתית, מקיים אורח חיים דתי, נוטל חלק, מתוך תחושה של שותפות, בממסד השלטוני בישראל, תומך בשילוב דת ומדינה ומקדם, באמצעים חוקיים ופוליטיים את הטמעת הצביון דתי בסדר הציבורי בעניינים כגון שמירת שבת ודיני האישות. אנשי הזרם הדתי-לאומי משרתים שירות צבאי ורואים בהקמת מדינת ישראל וביישובה "אתחלתא דגאולה" - התחלת הגאולה של עם ישראל והגשמת החזון של ריבונות יהודית על ארץ הקודש.

 

משנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש שטחי יהודה שומרון וחבל עזה, עברה הציונות הדתית תהליכים של הקצנה לאומית ודתית, ומעורבותה גברה בתחומים כמו צבא והתיישבות (בעיקר בשטחי יהודה ושומרון). חלק קטן מאנשי קבוצה זו עברו תהליך של הקצנה משיחית ואימוץ של אידיאולוגיה ימנית קיצונית ופנו לפסים של פעילות אלימה ובלתי חוקית, כמו המחתרת היהודית ויגאל עמיר (רוצחו של רה"מ יצחק רבין).


הזרם החרדי ברובו אינו ציוני, נוקט בעמדה המתבדלת מרעיון הציונות החילונית ודוחה את התפיסה לפיה הקמת מדינה יהודית תמומש בידי אדם ולא בידי משיח. הקהילה החרדית עצמה נחלקת לתת זרמים: קיצוניים, דוגמת עדת "נטורי קרתא", אשר אינם מכירים במדינת ישראל, לא השתתפו מעולם במערכות השלטון, אינם מכירים בסמלי המדינה ואינם משרתים בצבא. חרדים אחרים, דוגמת אלו המיוצגים על ידי תנועות ש"ס ואגודת ישראל, מכירים במדינה ומשתתפים במערכות השלטון. רוב המשתייכים לזרם החרדי אינם משרתים בצבא ולומדים במערכות חינוך עצמאיות.


האוכלוסייה החרדית מונה למעלה מ-650 אלף איש. היא נחלקת בעיקרה לזרם החסידי הזרם הליטאי וחרדים ספרדים. הקהילה מתרכזת במספר אזורים גיאוגרפיים מוגדרים: במסגרת ישובים ותיקים דוגמת בני ברק וירושלים וחדשים יותר דוגמת בית"ר עילית, קרית ספר ועימנואל או בשכונות נפרדות בישובים הטרוגניים. ההתיישבות הנפרדת היא חלק מתכלית כוללת יותר של התכנסות והתבדלות לצורך מניעת מגע עם תרבות חילונית העלולה להביא לדעת מנהיגי העדה, להתבוללות ערכית ודתית.


בניגוד לניתוקם הפיסי והאידיאולוגי ממדינת ישראל, מקיימים החרדים מצב של תלות כלכלית כמעט מלאה במדינה (לצד תרומות). גברים חרדים רבים אינם חלק ממעגל העבודה בישראל כחלק מהתנאים המאפשרים להם קבלת פטור משירות צבאי. התלות הכלכלית הובילה למעורבותה של ההנהגה החרדית ומפלגות חרדיות בפוליטיקה הישראלית במאמץ למצב את עצמם ככוח פוליטי ודרך כך לשמר את התמיכה הממשלתית הכספית בקהילה ומוסדותיה. התקצוב הממשלתי אינו מספיק לקיים ברווחה את הקהילה החרדית, במיוחד לאור הריבוי הטבעי האופייני לה, ומביא להתגברות הדרגתית במספרן של משפחות חרדיות המצויות מתחת לקו העוני.

 


חוק השבות והגיור

חוק השבות נחקק ב-1950 ומבטא את הרעיון הכללי לפיו מדינת ישראל היא מדינתו של כל העם היהודי. על פי החוק כל יהודי זכאי לעלות לארץ ולקבל בהתאם לחוק האזרחות, מעמד של אזרח. בתחילה הוגדר יהודי בחוק כמי שמצהיר על יהדותו ואינו שייך לדת אחרת. ב-1969 נקבע כי "יהודי" לעניין החוק הוא מי שנולד לאם יהודייה או שהתגייר והוא אינו בן דת אחרת. ב-1970 התקבל תיקון לחוק, לפיו הזכות לאזרחות מתוקף חוק השבות חלה גם על ילדיו של יהודי, נכדיו או בני זוג שלו או של ילדיו ונכדיו. חוק השבות עדיין מעורר מחלוקת פנימית שהיבטה הדתי מתמקד בעניין הגיור.


סוגיית הגיור מעלה שתי שאלות קשורות כחלק משאלת "מיהו יהודי": למי נתונה הסמכות לגייר, ושאלת טיבו של הגיור אשר יוכר לצורך החוקים הנוגעים בדבר בישראל, דוגמת חוק השבות. לאורך שנים בוצע הליך הגיור בישראל רק בידי גופים אורתודוכסיים ובשנים האחרונות בהיקפים מצומצמים גיור רפורמי או קונסרבטיבי.


בתוך ישראל עלתה בחריפות שאלת מיהו יהודי בשתי העליות הגדולות של סוף המאה ה-20. כך למשל, יהודי אתיופיה לא הוכרו על ידי הרבנות הראשית כיהודים על פי ההלכה ובשל כך נמנעה עלייתם עד אמצע שנות ה-70. משהותרה עלייתם הכירה בהם הרבנות רק כספק-יהודים וחייבה אותם במשך תקופה ארוכה לעבור הליכי גיור שעוררו זעם רב, עד שנמצאה פשרה בעניינם. קבוצה אתיופית נוספת, הפלשמורה, שזהותה היהודית אינה ברורה בעיני הממסד הדתי, מחויבת בהליך גיור קפדני. בדומה, עליית יהודי חבר העמים בשנות ה-90, אשר יהדותם של חלקם מוטלת בספק, עוררה מחדש את המחלוקת בשאלה זו.


במעגל החיצוני של מערכת היחסים עם יהודי התפוצות מעוררת סוגיית הגיור זעם רב בקרב קהילות יהודיות רפורמיות וקונסרבטיביות עולמיות (ומקומיות) המוחות על הקשיים הנכפים על בני קהילתם העולים לארץ בעניין רישומם כיהודים במרשם האוכלוסין, זכאותם למעמד על פי חוק השבות ומעמדם האישי על פי הדין הנהוג במערכת השיפוטית הרבנית. מסקנותיה של ועדה שהוקמה בשנת 1997 לצורך השגת פשרה בעניין לא התקבלו על ידי המוסדות הדתיים במדינת ישראל ולא יושמו בפועל.


בשנת 2002 קבע בג"ץ כי יש להכיר בגיור לא אורתודוכסי לצורך רישום כיהודי בתעודת הזהות ובמרשם האוכלוסין. יחד עם זאת לא נקטו השופטים עמדה ביחס לתוקפו של הגיור הרפורמי והקונסרבטיבי בכל הנוגע לחוק השבות ובנוגע לאופן ההתייחסות הראוי של בתי דין רבניים לצורך עניינים המצויים בסמכותם, בעיקר דיני אישות.

 


דת וצבא

ראשיתה של אחת מהמחלוקות העמוקות ביסודו של העימות הדתי חילוני - סוגיית גיוסם של בני הישיבות לצה"ל - כבר בימי מלחמת העצמאות. ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון, הסכים לדרישתם של ראשי המפלגות החרדיות לפטור 400 בחורי ישיבה מגיוס למשך שנת תש"ח. בשנת 1951 נתן בן-גוריון ביטוי כתוב למדיניותו: "על יסוד סעיף 12 בחוק שירות ביטחון, שחררתי בחורי הישיבה משירות סדיר".


הפטור ניתן כדחיית שירות לתלמידי ישיבה כל עוד זמנם מוקדש ללימודים בלבד והופך בתנאים מסוימים לפטור מלא. במהלך השנים הוגדלה מכסת הזכאים לפטור עד לביטולה כליל בסוף שנות ה-70. בשנת 1982 נדחתה עתירה לבג"ץ נגד מתן הפטורים - בג"ץ רסלר. בשנת 1998 קבע בג"ץ כי ההסדר של דחיית גיוס לבחורי הישיבות אינו חוקי ודרש מהכנסת חקיקה בעניין. בחודש יולי 2002, לאחר שוועדה בראשות השופט צבי טל בחנה את סוגיית פטור גיוס לבני ישיבות, קיבלה הכנסת את "חוק טל" אשר מסדיר באופן רשמי את מתן הפטור לבחורי ישיבות.


לעניין הפטור שני היבטים חברתיים בעייתיים: האחד, חלוקה לא שווה של הנטל והסיכון הנלווים לשירות סדיר ושירות מילואים, המעוררת התמרמרות רבה במגזר החילוני. השני - כיוון שמקבלי הפטור מחויבים להקדיש את כל זמנם ללימוד תורה כתנאי לקבלתו, נמנעים חרדים רבים מלהיכנס למעגל העובדים משלמי המסים ועל המדינה נופל נטל כפול – ירידה במספר משלמי המסים והגדלת תשלומי האבטלה.


בשנת 1999 הוקם פרוייקט הנח"ל החרדי אליו מתגייסים צעירים בעלי רקע דתי וחרדי. מספר המתגייסים לנח"ל החרדי מהווה אחוז קטן מכלל הצעירים החרדים בגיל גיוס ובמקרים לא מעטים מדובר בצעירים חרדים שנפלטו ממסגרות חרדיות או אלו הנמצאים בתהליכי חזרה בשאלה. הפרוייקט עורר התנגדות עזה בקרב רבים ממנהיגי הקהילה החרדית.

 


חקיקה דתית

ההקשר הערכי-נורמטיבי של מערכת החקיקה והמשפט בישראל לעקרונות יהודיים מופיע בשני מסמכים עיקריים: מגילת העצמאות וחוק יסודות המשפט, 1980 הקובע את המשפט העברי כמקור משפטי משלים. אולם הקשר הרשמי של הדין היהודי הדתי למערכת המשפטית מוצא את ביטויו באופן ניכר יותר ומעורר מחלוקות יותר בתוכנם של הסדרים חקיקתיים פרטניים ובמדיניות השלטונית.

 

עקרונות הסטטוס קוו למשל, עוגנו באופנים שונים במהלך שנות קיום המדינה. חלקם נדון ונקבע כחלק מהסכמים קואליציוניים בין מפלגות השלטון לבין המפלגות החרדיות והדתיות, חלקם האחר עוגן כחוק. נוסף על כך חוקקה הכנסת שורה של חוקים נוספים שתוכנם, כולו או חלקו - דתי, ואשר מטמיעים את הצביון היהודי בהיבט הלאומי או בהיבטים של סדר ציבורי ופרטי. באופן טבעי קבוצות דתיות תמכו בחקיקתם, ורוב רובו של הציבור החילוני רואה בהם כפייה דתית ופגיעה בזכותו לריבונות על אורחות חייו.

 


נישואין וגירושין

חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) 1953 משמש יסוד לאחד מהעימותים על רקע זה. החוק קובע כי ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל ייערכו על פי דין תורה ויהיו בתחום שיפוטם הייחודי של בתי הדין הרבניים. ההסדר במתכונתו זו מביא לכך שזוגות ישראלים רבים מתקשים להינשא בישראל בשל איסורים דתיים: יהודים שגיורם לא הוכר על ידי הממסד האורתודוכסי, כהן וגרושה, מי שהוכרזו כממזרים, יהודים שרוצים להינשא ללא-יהודים, ועולים אשר הממסד הדתי אינו מכיר ביהדותם. זוגות אלה, וכן זוגות חילוניים שאינם מעוניינים להתחתן בטקס דתי, נאלצים לפנות לאלטרנטיבות כגון נישואין אזרחיים בחוץ לארץ ונישואין קונסולריים.


קושי דומה מעוררת הפסיקה הרבנית בענייני גירושין המסתמכת על עקרונות הלכתיים ישנים, שאינם מותאמים לתפיסות אזרחיות עכשוויות. בפועל, דין תורה אינו בעל תחולה בלעדית על ענייני נישואין וגירושין, שכן לאורך השנים נקבעו הלכות משפטיות וחוקים אזרחיים אשר תכליתם לתקן עיוותים שיוצר הדין הדתי. כך למשל נחקק בשנת 1951 חוק שיוויון זכויות האישה, הקובע כי אין בנישואין כשלעצמם לגרום לאישה לאבד את נכסיה כפי שגורס הדין היהודי בעניין, וחוק יחסי ממון בין בני זוג (1973), הקובע כי הדין שיחול על יחסי ממון בין בני זוג הוא הדין האזרחי - דין המשלב עקרונות של שוויון.

 


שבת

בהסכם הסטטוס קוו הוצהר כי יום השבת יהיה יום המנוחה הרשמי והחוקי של מדינת ישראל, אך מעבר לכך לא ניתנה התייחסות לגבי האיסורים הנובעים מתוקף הצהרה זו. החל משנות ה-50 מקיים הציבור החרדי מסע של לחצים והפגנות, חלקן אלימות, נגד חילולי שבת פומביים. בין היתר פעלו החרדים נגד הפעלת תחבורה ציבורית בשבת, נגד פתיחת בתי עסק בשבת ולמען חקיקתו של חוק אשר יקבע את שמירת השבת כעניין רשמי.


למרות הלחצים הרבים לא הסדירה המדינה את עניין השבת ואיסוריה באופן כולל, והסתפקה בחוקים הנוגעים לעניינים מסוימים דוגמת חוק שעות עבודה ומנוחה (1951), הקובע את השבת כיום המנוחה השבועי של יהודים במדינת ישראל ואת איסור העבודה בשבת, וכן את חוק ההסמכה משנת 1990 המסמיך רשות מקומית להסדיר פתיחת וסגירת בתי עסק בשבת.

 

בנובמבר 1968, עם פתיחת שידורי הטלוויזיה הכללית (הערוץ הראשון), התעוררה סוגיית השידורים בשבת ובחג. חוגים דתיים ביקשו לאסור על שידורים אלה, והממשלה קיבלה את עמדתם וציוותה על רשות השידור לבטל את השידור שתוכנן לשעות הערב של יום ו'. אולם עתירה דחופה שהגישו שני צעירים אלמונים הכריעה את הכף. ביום ו' בשעה 19:00 חתם השופט העליון צבי ברנזון על צו שהורה לרשות לקיים את השידור כמתוכנן.


העימות בעניין סגירת רחוב בר אילן בירושלים הוא סמל בולט למאבק החרדים בעניין השבת: לאחר מלחמת ששת הימים הפך אזור רחוב בר אילן בירושלים לאזור המאכלס עשרות אלפי חרדים. הפגנות החרדים שנועדו להביא לחסימתו של הרחוב לתנועת רכבים בשבתות ומועדים, החלו בסוף שנות ה-80 והתעצמו בתחילת שנות ה-90 בעיקר לאחר בחירתו של אהוד אולמרט (בתמיכת החרדים) לראשות עירית ירושלים. בשנת 1996 הוחלט לסגור את הרחוב לשעות התפילה לתקופת ניסיון ומספר עתירות הוגשו לבג"ץ בנושא. במהלך הדיונים החליט בית המשפט להקים ועדה ציבורית שתעסוק בנושא. הוועדה המליצה לסגור את רחוב בר-אילן לתנועה בשבתות בשעות התפילה, בתנאי שיובטחו הסדרי ניידות של הציבור החילוני בהתאם לצרכיו. בשנת 1997 קיבל בג"ץ את הצעת הוועדה, אך דרש מציאת פתרון לחילונים. במהלך אותן שנים, וגם לאחר החלטת בג"ץ, התפרעו חרדים במקום מדי שבת בעוד תנועות חילוניות הובילו הפגנות נגד, אשר התפתחו במקרים מסוימים למאבקים אלימים.


על אף החלטות הוועדה ובג"ץ בעניין, ממשיך ומתעורר מעת לעת הסכסוך בעניין כביש בר אילן, והופך, כדברי נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרון ברק, לסוגייה חברתית. לדבריו: "הנושא משקף מחלוקת פוליטית עמוקה בין חרדים לחילונים. אין זו אך מחלוקת על חופש התנועה ביום ששי ובשבת ברחוב בר-אילן. זו בעיקר מחלוקת קשה על יחסי דת ומדינה בישראל; זו מחלוקת נוקבת על אופייה של ישראל כמדינה יהודית או כמדינה דמוקרטית".

 

נכון ל-2011 הכביש פתוח בשבת מלבד מקטעים שמהמשטרה סוגרת בהתאם לזמני התפילות. בפועל, רבים מתושבי ירושלים נוסעים בכבישי תחבורה עוקפים.

 

ב-1999 ביקשה חברת החשמל להעביר משחן (טורבינה) ממפעל ברמת השרון לאשקלון. בשל גודל המשחן, העברתו עמדה לגרום לעומס תנועה והוחלט לבצע את ההעברה בשבת. המפלגות הדתיות התנגדו לביצוע פעולה על ידי גורם ממשלתי בשבת ופרשת המשחן הפכה למוקד חיכוך בין חילונים לדתיים ולמשבר פוליטי. באמצע באוגוסט הורה בג"ץ להעביר את המשחן בשבת, החלטה שחיזקה את התנגדות המפלגות הדתיות לאופן פעולתו.

 


חינוך

ניסיונו של רה"מ בן-גוריון להנהיג חינוך ממלכתי אחיד, בראשית שנות ה-50 הוביל לעימות עם המפלגות הדתיות, אשר ביקשו לשמר את זרם החינוך הדתי. המחלוקת הובילה את בן-גוריון לפרק מספר פעמים את ממשלתו, על מנת להוציא את תוכניתו לפעול

 

עד לשנת 1953 התקיימו שני זרמי חינוך דתיים: זרם המזרחי של אנשי הציונות הדתית ומפעלי החינוך של אגודת ישראל. ב-12 באוגוסט 1953 , לאחר עימות פוליטי ממושך מול המפלגות הדתיות, הצליח בן-גוריון לבסוף לממש את תוכניתו להנהגת חינוך ממלכתי לתלמידי ישראל. "חוק חינוך ממלכתי" שהתקבל בכנסת הורה על ביטול שיטת הזרמים בחינוך. לחינוך הממלכתי ולחינוך הממלכתי-דתי נקבעה תוכנית אחידה, בתוספת השלמות של תכנים חינוכיים דתיים לחינוך הממלכתי-דתי. מוסדות החינוך של אגודת ישראל המשיכו לפעול באופן עצמאי. למרות שתכניה של תוכנית הלימודים של החינוך החרדי העצמאי לא עלו בקנה אחד עם ערכיה הציונים והדמוקרטיים של מדינת ישראל, הותרה המשך פעילותו ואף תוקצבה ביד נדיבה על ידי המדינה בשל לחצים פוליטיים ובחסות הסכמים קואליציוניים.


בשנות ה-90 צברה כוח מערכת החינוך של ש"ס, "מעיין החינוך התורני". הרשת מורכבת מבתי ספר תורניים לכיתות א'-ח', המיועדים לציבור מסורתי וחילוני. במוסדות אלה לומדים מקצועות חול לצד לימודי קודש. הרשת מציעה יום חינוך ארוך בעלויות נמוכות, ומשמשת כאמצעי בידי ש"ס להרחיב את מעגל תומכיה ולהגביר את כוחה האלקטורלי, ועל כן נתפסת כסוג של איום בתודעה הישראלית החילונית.


בשנת 2002 הוחלט על צמצום תקצוב החינוך החרדי העצמאי והתניית התקצוב בהפעלתה של תוכנית לימודים בסיסית ("תוכנית הליבה"), שתכלול מקצועות חול ובכללם מקצוע האזרחות המשלב הקנייה של עקרונות דמוקרטיים.

 


דת ופוליטיקה

מפלגות: המפד"ל - בשנת 1956 התאחדו בישראל שתי המפלגות הציוניות-הדתיות הבולטות של אותה תקופה: "המזרחי" ו"הפועל המזרחי" למפלגה הדתית לאומית אחת, המפד"ל. המפלגה השתתפה כמעט בכל ממשלות מפא"י (ואח"כ "המערך") מתוקף הברית ההיסטורית ביניהן, שמקורה באידיאולוגיה ציונית-חלוצית משותפת, וכך פעלה רבות לשימור הסטטוס קוו בענייני דת ומדינה.


לאחר מלחמת ששת הימים גיבשה המפד"ל עמדה מדינית ניצית התומכת באידיאולוגיית "ארץ ישראל השלמה". בעקבות המהפך הפוליטי ב-1977 הצטרפה לקואליציה בראשות הליכוד והיתה חברה בכל הממשלות עד שנת 2003. העמדות הפוליטיות השכיחות הנוכחיות של אנשי הציונות הדתית מתמקדות בתמיכה בחקיקה דתית ובהגשמת חזון ארץ ישראל השלמה - רבים מאנשי הציונות הדתית מאכלסים את ההתנחלויות בשטחי יהודה שומרון ועזה.


אגודת ישראל - המפלגה הדתית האורתודוכסית ונציגתה הוותיקה והבולטת של היהדות החרדית, השתלבה החל מקום המדינה במערכות השלטוניות בישראל. בין אגודת ישראל למפא"י נוצרו יחסי גומלין שבמסגרתם סיפקה מפא"י את הצרכים המגזריים של אגודת ישראל, וזו תמכה בממשלה במקרים רבים. המפלגה נאבקה במהלך השנים למען החלת ההלכה על החיים הציבוריים בארץ באמצעות חקיקה דתית, וכן על שמירת זרם החינוך העצמאי שלה ועל הבטחת תקציבים ("הכספים הייחודיים") לישיבות ולמוסדות דת. המפלגה זכתה ללגיטימציה במחנה הציוני, למרות שהיא עצמה לא נעשתה ציונית. אגודת ישראל הצטרפה גם לקואליציות השונות בראשות הליכוד. מאז בחירות 1992 אגודת ישראל ודגל התורה, מפלגה חרדית נוספת, פועלות כסיעה אחת תחת רשימה הקרויה יהדות התורה.


ש"ס - מפלגה חרדית ספרדית שוקמה ב-1984, על רקע תחושת הקיפוח של החרדים המזרחיים והתבססה על הפנייה לציבור החרדי ולציבור עדות המזרח. הנהגתה הרוחנית היא מועצת גדולי התורה בראשות הרב עובדיה יוסף. מנהיגה הפוליטי הבולט ביותר היה אריה דרעי, עד להרשעתו בפלילים.


ש"ס השכילה לתמרן בין שני הגושים הגדולים בכנסת, העבודה והליכוד, ולהצטרף כשותפה כמעט לכל הממשלות שהוקמו. עמדותיה המדיניות של ש"ס נעות בין עמדות מרכז לעמדות ימין ניציות לרוב בכפוף לזהותה של המפלגה שזכתה ברוב בבחירות. יכולתה לשמור על ניהול רצוף של משרדים החשובים לציבור בוחריה, כמו משרד הפנים ומשרד הדתות, העלה במידה רבה את כוחה הציבורי. גם למערכת החינוך שהיא מקיימת במסגרת עמותות יש חלק לא מבוטל בעליית כוחה.
לאחר הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה ב-2001, הצטרפה ש"ס לממשלת הליכוד בראשות אריאל שרון, וקיבלה תיקים מרכזיים, אך משנבחר שנית אריאל שרון לעמוד בראשות הממשלה, הפעם בבחירות כלליות, הותיר את נציגי ש"ס מחוץ לקואליציה לאחר שכוחה האלקטורלי נחלש אופן ניכר.

המאבק החילוני בכפייה הדתית: פעילותן של מפלגות חילוניות נגד כפייה דתית ולמען הפרדת הדת מהמדינה התרכז לאורך שנים בידיה של מפלגת ר"צ, לימים מרצ שהיוותה איחוד של שינוי, מפ"ם ור"צ. בבחירות 1992 זכתה מרצ ב-12 מנדטים והייתה שותפה בממשלתו של יצחק רבין אשר העבירה שני חוקי יסוד: "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" ו"חוק יסוד: חופש העיסוק" אשר עיגנו רשמית את מעמדם של זכויות אזרח שונות ושימשו פעמים רבות ככלי לתקיפת מעשים שלטוניים ומנהליים שיש בהם משום כפייה או הפלייה דתית.


בשנת 1997 חזרה שינוי לפעול כמפלגה נפרדת. ב-1999 נבחר לעמוד בראשה יוסף (טומי) לפיד שהיה ידוע בהתנגדותו העזה לכפייה הדתית, והפך את נושא המלחמה בכפיה הדתית לנושא המרכזי במצעה של שינוי. בבחירות 1999 זכתה שינוי בשישה מנדטים. לאחר הבחירות סירבה שינוי להצטרף לקואליציה שתכלול מפלגות חרדיות ונותרה באופוזיציה לכל אורך הכהונה. בבחירות 2003 זכתה ב-15 מנדטים והפכה למפלגה השלישית בגודלה בישראל. הצלחתה הביאה לשינוי מאזן הכוחות הפוליטי בישראל והפחיתה משמעותית את כוחן של המפלגות החרדיות והדתיות. שינוי הצטרפה לממשלה בראשות אריאל שרון והביאה בכך להקמתה, לראשונה מזה שנים רבות, של קואליציה ללא מפלגות חרדיות וללא הצורך בתמיכתן.

 


סוגיות נוספות

קבורה: תחום הקבורה בישראל נופל תחת סמכותם של משרד הדתות והמועצות הדתיות. לאורך שנים, התבצעו טקסי הקבורה ליהודים (למעט בקיבוצים מסוימים) על ידי "חברה קדישא" בטקס דתי אורתודוכסי. כיוון שהקבורה בוצעה על פי ההלכה, מנעו אנשי "חברה קדישא" את קבורתם של ספק-יהודים בבתי קברות יהודים. במקרים רבים, במיוחד לאחר העלייה מחבר העמים, נאלצו משפחות רבות, ובכללן קרוביהם של חללי צה"ל והרוגי פיגועים, לעבור מסכת משפילה בטרם נמצאו סידורי קבורה הולמים. במקביל לא היתה בנמצא חלופה קבורה אזרחית לאנשים בעלי השקפת עולם חילונית.


בשנת 1996, לאחר לחץ ציבורי מתמשך ומספר החלטות של בית המשפט העליון בעניין, נחקק החוק לקבורה אזרחית חלופית. בהתאם לחוק, אדם זכאי להיקבר על פי השקפתו בבית עלמין אזרחי חלופי אם בחר בכך. כמו כן הוקמו חלקות לקבורה חילונית, כאזורים נפרדים או כחלק מבתי עלמין יהודיים למען אלו שאינם רוצים או יכולים להיקבר בטקס ובבתי עלמין אורתודוכסיים.

 

כשרות: סוגיה רגישה אחרת מתייחסת להגבלות בתחום המזון והכשרות הנתפסות על ידי הציבור החילוני כחדירה בוטה לדלת אמותיו: חוק איסור גידול חזיר (1962), האוסר על גידול חזירים והחזקתם למעט ישובים המוגדרים בחוק בהם מתגוררים מיעוטים לא יהודיים וכן מכוני מחקר. חוק הרשויות המקומיות (הסמכה מיוחדת - 1956), המסמיך רשויות המקומיות לאסור מכירת בשר חזיר המיועד למאכל. חוק ייבוא בשר בקר קפוא משנת 1994 האוסר ייבוא של בשר ללא הכשר, וחוק "חג המצות" (איסור חמץ) 1986 החוק אוסר על עסקים להציג בפומבי מוצר חמץ למכירה או לצריכה במשך חג הפסח בתחומיו של ישוב שרוב תושביו יהודים.

 

ניתוחי גופות: העימות בעניין ניתוחי גופות והשתלות מן המת שימש מוקד נוסף למחלוקת. בשנות ה-60 אירעו התפרעויות סוערות של חרדים על רקע ניתוחי מתים שנעשו לצורך הכשרת רופאים ומחקר. הניתוחים בוצעו מכוח חוק האנטומיה והפתולוגיה שהתקבל על ידי הכנסת השנייה בשנת 1953. העימות על רקע זה דעך לאחר תיקון לחוק אשר קבע כי התנגדות לביצוע ניתוח של אחד מבני המשפחה לביצוע הניתוח תמנע את עריכתן וכן לאור עמדתה הנוחה של הרבנות הראשית בהתייחס להשתלות מן המת המיועדות להצלת חיים.

חפירות ארכיאולוגיות: ביטויים נוספים למאבק החרדי-חילוני התרחשו על רקע חפירות ארכיאולוגיות שבהן התגלו שרידי אדם ולאור ההלכה האוסרת פגיעה בכבוד המת. פשרה מסוימת נמצאה בהסדר לפיו כל עצמות האדם הנחשפות בחפירות הצלה ארכיאולוגיות שמקיימת רשות העתיקות, נמסרות לקבורה מחדש למשרד הדתות, אך המחלוקת בעניין עדין מתעוררת מעת לעת.

פרסום חוצות: לאורך שנים בוצעו פעולות חרדיות אלימות במטרה להילחם בפרסומי חוצות המציגים, לדעתם, חומרי תועבה. במרבית המקרים פעלו גורמים חרדים על ידי שריפת שלטי חוצות או תחנות אוטובוסים בהם הופיעו נשים חשופות או בתנוחות מיניות. לטענת המגזר החרדי פרסום פומבי מסוג זה, במיוחד באזורים בהם מתגוררים חרדים, חושף אותם למודעות בעל כורחם ומהווה פגיעה חמורה ברגשותיהם. אופי המאבק עבר תפנית משהחלו החרדים להטיל חרם כלכלי מאורגן על החברות המפרסמות ועל חברות הפרסום והשילוט עצמן.

חוקה: אחד הגורמים המשמעותיים לעיכוב בכינונה של חוקה בישראל מקורו במפלגות חרדיות ודתיות. חששם העיקרי הוא מפני עיגונם של עקרונות דמוקרטיים וזכויות אזרח באופן שיאפשר את תקיפתם וביטולם של חוקים והסדרים נהוגים הכוללים צביון דתי. לא במקרה חוקקו שני חוקי היסוד היחידים שעניינם זכויות אדם בתקופה בה כוחם של החרדים בממשלה (בראשותו של יצחק רבין) היה קטן יחסית.

בג"צ: החל משנות ה-80 החל בית המשפט העליון לגלות מעורבות גוברת בעניינים של דת ומדינה ואף בעניינים פנים דתיים. כך למשל דן ופסק בעניינים של שמירת שבת, הלכות ופסיקות בתחום דיני האישות, סוגיית הגיור ואף בהרכבן הפרסונלי של מועצות דתיות (שם פסק כי יש מקום לייצוג של נשים וזרמים לא אורתודוכסיים).


בשל הרכבו של בית המשפט העליון והערכים הדמוקרטיים על פיהם מתקבלות פסיקותיו, היוו מרבית החלטותיו, לדעת הדתיים והחרדים, פגיעה בעקרונות יהודים דתיים ובסטטוס קוו בנושאי דת. כפועל יוצא, הפכו חברי ומנהיגי הקהילה החרדית למבקריו החריפים ביותר של מדיניות האקטיביזם השיפוטי בהנהגתו של נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק.

 

על מחלוקות אחרות בחברה הישראלית, ראו ערכים:

 

החברה הישראלית: יחסי יהודים-ערבים

 

החברה הישראלית: עלייה וקליטה

 

החברה הישראלית: השסע העדתי

 


ציטוטים

 

  • "לומר לאדם חילוני לא לנסוע בשבת זה כמו לומר לאדם דתי שהוא חייב לנסוע בשבת". (טומי לפיד)

 


מידע נוסף

 

זו הארץ – תולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל על ציר הזמן (9,000 לפנה"ס ואילך). פרויקט מיוחד של אנציקלופדיה ynet.

לציר הזמן - לחצו כאן.

 





חזרה לעמוד הקודם
חזרה לעמוד הראשי של האנציקלופדיה

חדשות
דעות
כלכלה
ספורט
צרכנות
תרבות ובידור
רכילות Pplus
מחשבים
בריאות
ירוק
יהדות
תיירות
רכב
אוכל
יחסים
סרטים
הוט
כלכליסט
משחקים
מקומי
לימודים
מדע
לאישה
דרושים
ynet-shops
ynettours
winwin
בעלי מקצוע
ביגדיל
 

אודות ועזרה
כתבו אלינו
עזרה
מדיניות פרטיות
תנאי שימוש
מפת האתר
ארכיון
מרכזי המבקרים
Israel News
 
אודות האתר
RSS
הפוך לדף הבית
ניוזלטרים
פרסמו אצלנו
אנציקלופדיה
באבלס
ערוצי תוכן
חדשות
כלכלה
ספורט
תרבות
בריאות
מחשבים
נופש
Xnet
Yschool
יהדות
דעות
צרכנות
תיירות
אוכל
רכב
בעלי חיים
שופינג לאשה
כיכר השבת
יחסים
אסטרולוגיה
מעורבות
ירוק
לאשה
דילים
ynetArt
kick
כלכליסט
בלייזר
רכילות Pplus
מנטה
משחקים
mynet
מפות
פרוגי
כלים ושירותים
קניות
מניות
דרושים
מחירון רכב
דירות להשכרה
קופונים
זיכרונט
ידיעות בתי ספר
ידיעות אחרונות
דירות למכירה
לוח רכב
יד שניה
בעלי מקצוע
משחקים Games
עברית
דירות חדשות


YIT  - פיתוח אינטרנט ואפליקציותApplication delivery by radwarePowered by Akamaiהאתר פועל ברישיון אקו"םהאתר פועל ברישיון תל"יאקטיב טרייל
-nc  כל הזכויות שמורות לידיעות אינטרנט ©