אינטרנט  |  ynet  |  בעלי מקצוע  |  קניות  |  ספקים למשרד

   חדשות תוכן ועדכונים 24 שעות - Ynet


דגל מונטנגרו
דגל מונטנגרו 
 
השעה במונטנגרו 
 
נוף העיר בודווה
נוף העיר בודווה צילום: דני שדה
 
כפריות בהרים
כפריות בהרים צילום: אבי כהן
 
 פורמט להדפסה  הדפס

ערכים קשורים
 קרסט
 יער
 ים אדריאטי
 פיורד
 ספינה
 יוגוסלביה
 סרביה
 אלומיניום
 פלדה
 רכבת
 בלגרד
 סלובודן מילושביץ'
 בנק מרכזי
 תקציב
 האיחוד האירופי
 מכס
 קרן המטבע הבינלאומית
 הגביע העולמי
 ארגון הסחר העולמי
 אבטלה
 הפרטה
 עץ
 נייר
 אדם ניאנדרטלי
 אלבניה
 גיוס אורליוס ולריוס דיוקלטינוס
 הונים
 אטילה
 בלקן
 איליריה
 יוון העתיקה
 רומא העתיקה
 ביזנטיון
 סלאבים
 פרוקופיוס
 זאוס
 האימפריה העות'מאנית
 מקדוניה ("הרפובליקה היוגוסלבית לשעבר מקדוניה")
 אפירוס
 פיאודליזם
 ונציה
 לוחמה זעירה
 מלחמה
 חקלאות
 תיאוקרטיה
 הכנסייה המזרחית-אורתודוקסית
 אסלאם
 רוסיה
 פיוטר ה-1
 גאולת דם
 דפוס
 מלחמת קרים
 קונגרס ברלין
 בית ספר
 תיאטרון
 מונרכיה
 אירופה
 פרלמנט
 איטליה
 מלחמות הבלקן
 יוון
 בולגריה
 מלחמת העולם הראשונה
 אוסטריה-הונגריה
 מלחמת העולם השנייה
 פשיזם
 פרטיזנים
 טיטו
 פדרליזם
 סלובניה
 קרואטיה
 בוסניה והרצגובינה
 ארגון האומות המאוחדות
 קוסובו


תחומים קשורים
 מדינות העולם


 
 
 

מונטנגרו


Montenegro

גיאוגרפיה |  כלכלה |  פרהיסטוריה, העת העתיקה וימי-הביניים |  תקופת האימפריה הסרבית ותקופת האימפריה העות'מאנית |  עצמאות בשלטון דתי |  מונטנגרו המודרנית |  יהודים ויחסים עם ישראל

מונטנגרו, אחת מן הרפובליקות שהיוו בעבר את יוגוסלביה - והקטנה שבהן; בשפת המקום (שהיא ניב סרבי), פירוש השם הרשמי הינו "הרים שחורים". ואכן - זו ארץ הררית, ובה מישור-חוף צר ומפורץ מאוד. 

 

 

 

שכנותיה: מצפון ומצפון-מזרח - בוסניה-הרצגובינה; ממזרח - סרביה וקוסובו; מדרום - אלבניה; ממערב - הים האדריאטי. העיר פודגוריצה הינה מרכז המינהל הממשלתי, וטרם הוגדרה עיר-בירה רשמית.

   

מונטנגרו - דיוקן
מונטנגרו - דיוקן
שם רשמי Republika Crna Gora
שטח 14,026 קמ"ר (מקום 162 בעולם)
אוכלוסייה 630,548 (מקום 164 בעולם)
שיעור גידול האוכלוסין 3.5%
תושבים מונטנגרים 43%, סרבים 32%, בוסנים 8%, אלבנים 5%, אחרים (מוסלמים, קרואטים, צוענים)
שפה רשמית סרבית (ניב אִייֵקַבִי)
דתות אורתודוקסיים, מוסלמים, קתולים
בירה פודגוריצה
ממשל רפובליקה
ראש מדינה נוכחי

ראש-הממשלה מילוֹ דְיוּקַנוֹבִיץ

עצמאית מאז

3 ביוני 2006 (התנתקות מסרביה)

27 באפריל 1992 (מיוגוסלביה)

אוכלוסייה מתחת לקו העוני 12.2%
תמ"ג לנפש 3,800 דולר (מקום 152 בעולם)
שיעור אבטלה 27.7%
ענפי כלכלה מרכזיים דגנים, טבק, תפוחי-אדמה, פרי-הדר, זיתים, ענבים, צאן, מעט דיִג; ייצור פלדה, עיבוד מוצרי החקלאות, מוצרי צריכה, תיירות
מטבע יורו
ידיעת קרוא וכתוב אין נתונים
תוחלת חיים

אין נתונים

(הטבלה עודכנה לאחרונה באוקטובר 2006)

 


גיאוגרפיה

מונטנגרו מתאפיינת בנופי קארסט הרריים ומיוערים. כיוונן הכללי של מערכות הרכסים צפון-דרום, רום ההרים כ-1000 מ' עד כ-2500 מ' מעל פני הים בפסגות פְּרוֹקְלֶטְיֶה ודוּרְמִיטוֹר. חלק ניכר, כמעט מחצית, מאיזור הררי זה – מכוסה ביערות עבותים. בין שרשראות ההרים, יש רמות שטוחות למדי (מישורים מוגבהים) וגם גיאיות צרים מאוד ועמוקים. השטחים המישוריים והנמוכים-יחסית הינם מבוּדדים זה מזה; הידועים ביותר: עמקי זֶטָה ומוֹרַצָ'ה, ואיזור אגם שְקוֹדֶר (או: סְקַדָר).

 

רצועת חוף מפורצת לאורכו של הים האדריאטי תוחמת את מונטנגרו ממערב. אקלימה של מונטנגרו ים תיכוני במערב והולך ונעשה אלפיני ויבשתי עם העליה ברום וההתרחקות מן ההשפעה הממזגת של הים אל פנים היבשת מזרחה. 

 

נהר הטרה במונטנגרו (צילום: אבי כהן)

 

החוף של מונטנגרו (איזור "פְּרִימוֹרְיֶה") הינו מפורץ עד-מאוד: הים-האדריאטי חודר אל היבשה, ויוצר פיורדים המרוחקים זה מזה מרחק קצר ביותר. התוצאה הנופית מרשימה מאוד; לעומת זאת – מלבד במפרצי קוֹטוֹר ושְקוֹדֶר, יש רק מעט אפשרויות ליצור מעגנים לספינות ואפילו לסירות מוגדלות. השפֵלה צרה מאוד, וברוב המקומות אורכה קילומטרים ספורים לכל היותר.

 

פיורד במפרץ קוטור (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)

 


כלכלה

במשך מרבית תולדותיה, כלכלת מונטנגרו התרכזה במישור-החוף ובחוף-הים; תשתית התיירות (בעיקר: בתי-מלון) שבחוף הים הוקמה בעת שלטון המפלגה הקומוניסטית.

 

בגלל הנתונים הגיאוגרפיים, אזורי פנים-הארץ ההרריים נחשבו מבודדים ומפגרים-יחסית; הממשלות – זו של יוגוסלביה הסוציאליסטית, וגם (במידה פחותה) זו של סרביה – ביצעו השקעות גדולות וגייסו מאמץ מרוכז. נפתחו ופותחו מִכרות בּוֹקְסִיט, הוקם קונצרן האלומיניום בפּוֹדְגוֹרִיצָה (ובו מנוצל הבוקסיט), נבנה מערך מפעלי פלדה בסביבת נִיקְשִיץ', ונסללה מסילת-ברזל מבלגרד הבירה אל העיר בָּר. אבל, למרות כל זאת, היא הייתה הרפובליקה הענייה ביותר.

 

כאשר פרשה יחד עם סרביה מיוגוסלביה, ונוכח טיבו הלאומני של המשטר אשר סרביה עמדה במרכזו - המשק של מונטנגרו נותר עוד יותר שולי.

 

ניתוק כלכלתה של מונטנגרו מזו של סרביה התבצע כבר בעת שלטונו הרודני של מילושביץ' בבלגרד בירת סרביה. למן אותה עת, היו למונטנגרו מאפיינים של משק עצמאי: בנק מרכזי מִשֶלה; תקציב ממשלתי נפרד; הילך חוקי (היורו של האיחוד-האירופי); גביית מכס על סחורות מיובאות; חברוּת בקרן המטבע הבינלאומית, בבנק העולמי ובבנק האירופי לשיקום ולפיתוח; מועמדות לחברוּת בארגון הסחר העולמי; משא-ומתן עם האיחוד-האירופי, בדבר אימוץ האמנה לייצוב ולשותפות - תנאי לכך שתיחשב חברה מלאה בגוש-היורו.

 

במונטנגרו יש אבטלה בהיקף חמור למדי; לא פורסמו נתונים רשמיים - אבל מעריכים כי לפחות 10% מכוח-העבודה האזרחי אינם מועסקים, וכי בין המועסקים יש שיעור גדול (כנראה 25%) של מועסקים חלקית. בעיית האבטלה ותת-התעסוקה הינה נושא בולט בציבוריות של מונטנגרו, ועניין מרכזי על סדר-היום של הממשלה.

 

הממשלה הפריטה את קונצרן האלומיניום הענקי - מפעל חשוב ביותר בקנה-מידה ארצי; הופרטו גם מרבית הגופים במגזר הפיננסי. היא עושה מאמץ למשוך השקעות זרות ישירות, בעיקר אל ענף התיירות.

 

ערוץ הנהר טַרָה הינו הקניון העמוק ביותר והארוך ביותר באירופה; יחד עם חוף-הים המדהים של מונטנגרו, יש בכך נכס חשוב לענף התיירות. כשליש משטח הארץ מכוסה ביער עבות, אשר ניתן לנצל אותו גם לתיירות וגם לתעשייה (עץ הינו חומר-גלם לבנייה ולרהיטים, ונייר).

 


פרהיסטוריה, העת העתיקה וימי-הביניים

ממצאים ארכיאולוגים מסביבות סינגידונום (Singidunum) אשר בלגרד המודרנית שוכנת על חורבותיה, ומעשרות אתרים באגן הדנובה ודרומה לו, מלמדים כי חבל הארץ בו שוכנות סרביה ומונטנגרו המודרניות היה מיושב מאז תקופת האבן. במונטנגרו נמצאו שרידי עצמות וגולגולות של האדם הניאנדרטלי.

 

בין האלף השני והראשון לפנה"ס התחוללו פלישות של עמים ממוצא הודו-אירופי לבלקן, ובהם גם שבטים איליריים (Illyrians - הנחשבים יחד עם התרקים לאבות אבותיהם של האלבנים של ימינו) שהתיישבו בשטחים הנמצאים במערבה של סרביה ובמונטגרו של ימינו.

 

מסוף המאה השנייה לפני הספירה החלו הרומאים את השתלטותם על המרחב בו נמצאת בין היתר מונטנגרו וכוננו בו את הפרובינקיה דלמטיה. בסוף המאה השלישית לספירה הפריד הקיסר הרומי דיוקְלֶטְיַנוּס את דרום דלמטיה מצפונה והפרובינציה החדשה כונתה פרווליס (Praevalis) ובירתה דיקולאה (Dioclea, Dioclitia).  

 

"נדידת העמים הגדולה" שהחלה ברבע האחרון של המאה ה-4, בחדירתם של שבטים הונים מאסיה אל מזרח ומרכז אירופה, דחקה מערבה שבטים גותים וגרמאנים. התיישבות הגותים בגבולות האימפריה, בהיתר הקיסר הרומי ולנס, שביקש להתגונן באמצעותם כנגד ההונים, הביאה להקמת אוטונומיה גותית באזור מואסיה-אילירייה (בו שוכנות בולגריה סרביה ומונטנגרו המודרניות); חרף זאת לא נמנעו פלישות ההונים בהנהגתו של אטילה לקיסרות באמצע המאה ה-5, אשר זרעו הרס רב במחוזות הבלקן ובמערב אירופה.

 

בשלהי העת העתיקה היה החלק הצפוני של דרום-מערב הבלקן – כמו גם אלבניה שמדרום לו – מיושב קהילות מבודדות, ממוצא שהיווה תערובת של  אִליריים עם יוונים רומאים ועמים נוספים. 

 

במאה השישית ובמיוחד במאה השביעית (לקראת סופהּ), כאשר נחלשה אחיזתה של ביזנטיון באזורים שֶלחוֹף הים-האדריאטי – הועמקה עצמאותם-למעשה של השבטים הסלאביים אשר פלשו אל הבלקן; חלק מהם התארגנו בצוּרת נסיכויות, והכירו בכפיפותן לסרביה, כפיפות אשר לעתים יותר ויותר תכופות הייתה פורמלית בלבד.

 

לא הרבה ידוע על תרבותם של הסלאבים הקדמונים לפני הגיעם לבלקן, אולם מעדותו של ההיסטוריון הביזנטיני פרוקופיוס עולה כי לפי דתם, שולט ביקום אל עליון אחד, אל הברק והרעם (בדומה לזאוס מן המיתולוגיה היוונית), אשר אליו נספחות גם נימפות וישויות דמוניות משניות. עד התנצרותם של הסלאבים במהלך המאה ה-9 וה-10 הם הספיקו למחות את רוב סממני הנצרות במחוזות שלטונם בבלקן. בתרבות העממית שהתפתחה לאחר התנצרותם נמהלו יסודות פגאנים רבים נוספים על אלה הסלאבים: מסורות הלניסטיות ורומיות, מורשת תרקית-אילירית מקומית וכן תורות נסתר נוצריות-מזרחיות. לאמונות אלה ניתן ביטוי מעשי בפרקטיקות שונות כמו חגיגות וטקסים עממיים - חקלאיים, ובהעלאת בעלי חיים לקורבן (צאן בעיקר).

 

הסלאבים קיימו בתחום מחייתם בבלקן מידה רבה של שלטון עצמי, שהיה מבוסס בתחילה על בתי-אב שבטיים ז'ופאנים (zupans), שהעומד בראש כל אחד מהם נשא בתואר ז'ופאן (נסיך). לכשהכיר הז'ופאן ולסטימיר (Knez Vlastimir) בריבונותה של הקיסרות הביזנטית בתחום שלטונו, נסללה הדרך להפצת הנצרות היוונית אורתודוכסית בקרב אוכלוסיית השבטים, ובשנת 879 הוטבל לנצרות בנו הבכור הז'ופאן מולטימיר (Knez Mutimir). שושלת ולסטימיר שלטה עד אמצע המאה ה-10 ונאבקה בהצלחה באימפריה הבולגרית שביקשה להרחיב את גבולה מערבה. שלטון בתי האב התגבש במאה ה-11 לנסיכויות אשר על פי רוב הכירו בשלטונה של ביזנטיון אולם גם מרדו בה מפעם לפעם, ביניהן התבלטו הנסיכות זטה (Zeta) שנודעה קודם לכן בשם דוקליה (Duklja) ולימים קמה במקומה הנסיכות מונטנגרו, ולאחריה נסיכות רשקה (Raska) אשר ממנה צמחה הממלכה הסרבית. 

 

נסיכות דוּקְלָה – אשר, למן המאה ה-11, נקראה זֶטָּה – הרחיבה את שלטונה על כל השטח שקרוי מונטנגרו, וגם על צפונה של אלבניה. אבל, היא נאלצה להיאבק מול הנסיכויות האחרות שביקשו לתפוס את מקומה בראש מערך הנסיכויות שתושביהן דיברו לשון אחת. זטה איבדה את הבכורה לנסיכות רַשְקָה; כאשר זו הפכה לממלכה סרבית חשובה, זטה סופחה אל שטחה. ואולם, בני זטה לא איבדו את שאפתנותם: כאשר ממלכת סרביה התפוררה, אחרי שנת 1355 – זטה הקימה נסיכות עצמאית. השלטון עבר בירושה, בקֶרב שושלת הבַּלְצִ'ידים.

 


תקופת האימפריה הסרבית ותקופת האימפריה העות'מאנית

בין המחצית השנייה של המאה ה-12 לבין סוף המאה ה-15 התחוללו בבלקן ובסביבתו תמורות גיאופוליטיות חשובות שהביאו לעלייתה, לשגשוגה ולנפילתה של ממלכה סרבית עצמאית, החשובות שבהן: מצד אחד, החלשותה ההדרגתית של הקיסרות הביזנטית וירידת כוחה של בולגריה בעקבות התקפות הטטארים, ומצד שני עליית כוחם של הטורקים העות'מאנים. הסרבים השכילו לנצל "חלון הזדמנויות" היסטורי, ובמשך קרוב ל-300 שנים טפחו את עוצמתה של ממלכה סרבית עצמאית, שהגיעה לשיא כוחה, כמעצמה אזורית דומיננטית בבלקן, באמצע המאה ה-14. 

 

התעצמותה של סרביה על חשבונן ביזנטיון, בולגריה והונגריה נמשכה בימי המלכים אורוש הראשון וסטפאן דושן. לאחר הכתרתו של סטפאן דושן ב-1328 ל"צאר" (קיסר), גברה מגמת ההתפשטות והכיבושים של סרביה: מקדוניה (מלבד סלוניקי), תרקיה, תסליה ואפירוס נכבשו מידי ביזנטיון וסופחו לאימפריה הסרבית (1348-1345); בתחומה נכללו גם בוסניה ומונטנגרו. על אף העימותים הצבאיים ביניהן, נשמרה זיקה תרבותית, כלכלית ופוליטית בין סרביה לביזנטיון. הכנסייה הסרבית האורתודוכסית כמו גם מגנוני הממשל ומבנה החברה בה עוצבו בעקבות המודל הפיאודלי הביזנטיני.

 

בעיצומה של תקופה זו, הנחשבת ל"תור הזהב" של האומה ושל התרבות הסרבית, נזרעו גם זרעי הפורענות של מאבקים לאומיים עקובים מדם שימשיכו ויתחוללו באזור מאות שנים לאחר נפילתה של הממלכה. בשנות התפארת והגדולה הסרבית נוצר הפסיפס האתני המורכב העתיד להרכיב לימים את יוגוסלביה המודרנית, וגם לפרק אותה. אף האתוסים הלאומיים שבאמצעותם יצדיקו עצמם בסוף המאה ה-20 הלאומנים הסרבים, כמו גם אלה הקרואטים, הבוסנים, המונטנגרים, האלבנים, המקדונים והסלובנים, הינם תולדה של עידן ההגמוניה הסרבית בבלקן ומפלתה.

 

בשנת 1389, בקְרב קוסובו, הסרבים הובסו בידי העות'מאנים. סרבים, שהעדיפו את החירות, ברחו אל אזורי ההר שבדרום-מערב הבלקן; הם שמרו על עצמאותם – גם כאשר האימפריה הטורקית-העות'מאנית העמיקה את שליטתה בשאר אזורי הבלקן.

 

במאה ה-15, הרפובליקה ונציה השתלטה על מרבית חופיו המזרחיים של הים-האדריאטי. השלטונות הוֶנציָניים העניקו סמכויות נרחבות למשפחת צֶרוֹנוֹיֶבִיץ, אשר למעשה השתלטה על האיזור. היא התחילה לכנות את תחומי שלטונה בַּשם צְ'רְנַה-גוֹרָה ("ההר השחור"); הוונציאנים תירגמו את השם הזה ל"מונטה-נגרו".

 

איוָן צרנויביץ, אשר פחד מן הטורקים – מעצמה צבאית גדולה מאוד – העדיף לקבוע את מרכז שלטונו בכפר הררי קטן: צֶטִנְיֶה; שם, הוא הקים משכן להֶגמוֹן (בִּישוֹף) וגם מנזר חשוב.

 

האימפריה האיסלאמית לא ראתה בעין-יפה את העצמאות הנוצרית הזו בגבולה המערבי. שליטיה ריכזו כוחות צבא גדולים, אשר פעם אחר פעם כבשו את השטח – ואפילו (בשנים 1623, 1687, 1714) את עיר-הבירה. העובדה שההשתלטות חזרה-ונשנתה, מהווה עדוּת לכך שהיא לא הייתה שלמה ומוחלטת. בעיקר – באזורים ההרריים; תושביהם גילו אומץ-לב, הפעילו שיטות לוחמה זעירה (זינוב בכוחות-הצבא הכבדים של העות'מאנים) – ושמרו על עצמאותם.

 

מבחינה חברתית, היו לכך השפעות ברורות: כל הגברים הקדישו עצמם למלחמה בלבד, והעבודה החקלאית (וכן המסחר המצומצם) הופקדה בידי הנשים; אבל הנשים לא יכלו להישען על עובדה זו כדי להשיג מעמד נכבד, מכיוון שהחברה המונטנגרית ראתה את העבודה הרגילה כעיסוק מבייש.

 


עצמאות בשלטון דתי
למן שנת 1516 ועד המאה ה-19, הממשל במונטנגרו היה
תיאוקרטי (שלטון כוהני-הדת): מי שקבע את כל החוקים, היו נסיכים-הגמונים (בישופים בעלי סמכויות שלטון נרחבות); בלשון המקומית, הם נקראו "וְלָדִיקָה" – על-שם המֶטְרוֹפּוֹלִיט (כינוי לבישוף בכנסיות הנוצריות המזרחיות) הבולט בשושלת. בישופים אורתודוקסיים אלה היו אהודים על התושבים; הם נבחרו במהלך אספות-עם, שהיוו חגיגה מרשימה. בסוף המאה ה-17, משפחת פֶּטְרוֹבִיץ–נְיֶגוֹש הפכה את התפקיד למונופול שלה; עם מות ההגמון, כהונתו עברה אל בן-אחיו.

 

חלק מתושבי מונטנגרו שיתפו-פעולה עם הטורקים-העות'מאנים, ואף התאסלמו. היו בהם שהתעשרו; אבל השפעתם הפוליטית הייתה מצומצמת.

 

הנסיך-ההגמון דַנִילוֹ ה-1 (שלט בשנים 1697–1735) קיבע את השושלת השלטונית במשפחתו. הוא נקט יוזמה, לסלק את המוסלמים; לכבוד חג-המולד 1703, כמעט כולם נטבחו בידי ההמונים המשולהבים. דנילו ה-1 גם קשר קשרים דיפלומטיים עם רוסיה; הוא ביקר בעיר-הבירה פטרבורג, נפגש עם הצאר פְּיוֹטְר "הגדול" – ושיכנע אותו למסֵד את שיתוף-הפעולה בין הארצות שעמדו בפני התפשטות האימפריה העות'מאנית. כדי לחזק את כוח-העמידה של בעלי-בריתה, רוסיה העניקה למונטנגרו תמיכה כספית.

 

בעת שלטונו של הוְלַדיקָה פטר ה-1 (שנים 1782–1830), צבא מונטנגרו הביס את העות'מאנים והרחיב את תחומי המדינה העצמאית. בשנת 1799, האימפריה העות'מאנית הכירה בעצמאותה של מונטנגרו.

 

פטר ה-1 גם חיבר ספר-חוקים לבני עמו; בלט בו המאמץ לבטל את מנהג גאולת-הדם, אשר שורשיו נטועים במאבק שניהלו בתי-האב על השליטה בחברה – בעת שתושבי הארץ נלחמו (מאות 17–18) נגד הכיבוש העות'מאני.

 

המנהג עבר מן העולם רק בימי שלטונו של פטר ה-2, שהיה משורר. נסיך-הגמון זה נחשב כמייסדה של מערכת-החינוך המונטנגרית; ועוד – בזכות העובדה שהקים מחדש את בית-הדפוס היחיד (שהטורקים הרסו עד היסוד), יש בסיס היסטורי כתוב לחלקים ניכרים בתרבות של מונטנגרו. הוא גם כונֵן מועצה מייעצת, ובה 12 אישים מהבולטים בחברה.

 


מונטנגרו המודרנית

בימי נסיך סרביה מיכאיל אוברנוביץ' (אמצע מאה 19), נערכו רפורמות מקיפות במנהל המדינה, בצבא ובמערכת המשפט. שאיפות ההתרחבות של סרביה אל חבלי הארץ הגובלים בה, בהם היתה פזורה אוכלוסיית מיעוט סרבית בקרב קבוצות רוב אתניות ודתיות אחרות, וכן מערכת בריתות שכרתה סרביה בחשאי עם יוון מונטנגרו ורומניה, כוונו להקמתה של "יוגוסלביה גדולה". ברקע רעיון "יוגוסלביה הגדולה" עמדה בין היתר גם מורשת הממלכה הסרבית הראשונה, והיא מצאה ביטויה בהחייאתן ובטיפוחן של מסורות שבקשו לקשור בין ביטויי הלאומיות המודרנית לבין האורתודוכסיה הנוצרית מזרחית והמיתוסים הסלאביים הקדומים. באופן זה הועצמו במכוון הבדלים תרבותיים בין קבוצות כמו סרבים, בוסנים, מונטנגרים וקרואטים, שמבחינת מוצאן האתני ולשונן, הקרבה ביניהן היתה רבה ביותר. ההשלכות הפוליטיות של מגמות אלה ותרומתן להגברת הפיצול המדיני בסרביה וביתר מדינות הבלקן זכו לכינוי "בלקניזציה".

 

יורשו של פטר ה-2, דנילו ה-2 (שלט בשנים 1851–1860), ויתר על הכהונה הדתית; מונטנגרו הפכה לנסיכות חילונית. היא גם הפנתה את מאמציה לענייני פנים, כדי להתחזק מול סרביה הגדולה שממזרח. וכך, מונטנגרו לא הצטרפה לרוסיה בעת שזו-האחרונה נלחמה (מלחמת קְרִים) על העליונות באירופה.

 

הנסיך הבא, ניקוֹלָה ה-1 (שלט בשנים 1860–1918), הצטרף אל סרביה במלחמה (1876) נגד האימפריה העות'מאנית. רוסיה לא שמרה טינה לבעלות-בריתה מהבלקן, והתערבה לטובתן במלחמה נגד המעצמה האיסלמית. בקונגרס ברלין (1878), המעצמות הכירו בעצמאותה של מונטנגרו; הקונגרס החליט כי שטחה יוגדל – גם לכיוון מערב, כדי שעיר-הנמל בָּאר (אשר האיטלקים קראו לה אַנְטִיוָרִי) תיכלל בתחומי הממלכה הקטנה ותאפשר לה גישה אל הים-האדריאטי.

 

הנסיך ניקולה ה-1 מצדיע לצבאו, 1983 (צילום: גטי אימג' נבבק ישראל)

 

במשך כשלושה עשורים אחרי-כן, שהיו תקופת שלום ושלווה, ניקולה הוביל את ארצו אל שגשוג כלכלי מרשים: בתחילת המאה ה-20, הוקם בנק מרכזי ומסחרי; נפתחו בתי-ספר תיכוניים רבים בכל הערים ובחלק ניכר מן העיירות – ובעיר-הבירה הופעלו ספרייה גדולה ותיאטרון; החקלאות פותחה בזכות מודרניזציה שיטתית ומיכון חדשני; והונחה מסילת-ברזל ראשונה. גם במישור הבינלאומי, מונטנגרו רכשה מעמד בינלאומי – גם בזכות העובדה שהנסיך הִשיא את בנותיו לבתי-מלוכה בולטים בזירה האירופאית. בשנת 1905, העניק ניקולה חוקה לארצו: בצד בית-המלוכה, נוסד פרלמנט – 62 נציגי-ציבור (בבחירות) ועוד 12 נציגי הארמון. אבל אז החלה בבלקנים פעלותה של תנועה נרחבת, אשר דרשה לאחד את העמים הסלאביים הדרומיים (זו משמעות השם יוגוסלבים); המועמדת הבולטת להתייצבות בראש האיחוד הזה הייתה סרביה – אבל ניקולה ראה עצמו ראוי לכך, לפחות כמו בית-המלוכה הסרבי בבלגרד הגדולה. כדי להכין עצמו לתפקיד, הוא הכתיר עצמו (1910) כמלך מונטנגרו – וחיזק את הקשרים עם רוסיה ועם איטליה.

 

במלחמות-הבלקן (1912–1913), מונטנגרו נלחמה לצד סרביה ויוון ובולגריה נגד האימפריה העות'מאנית. בעקבות הניצחון על המעצמה האיסלמית ("האיש החולה" של אירופה), מונטנגרו זכתה בהגדלת השטח שנכלל בה; וכך, היה לה גבול משותף עם סרביה.

 

אדריכלי מלחמת הבלקן, 1912, משמאל לימין: נסיך סרביה אלכסנדר ה-1, הנסיך בוריס מבולגריה, הנסיך קונסטנטין מיוון, הנסיך פרדיננד מרומניה והנסיך דנילו ממונטנגרו (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)

 

במלחמת-העולם הראשונה, הצטרפה מונטנגרו אל סרביה במלחמה נגד אוסטריה-הונגריה. צבא אוסטריה-הונגריה פלש אל מונטנגרו (1916) וכבש אותה והמלך ניקולה יצא לגלות. בניגוד לעמדת המלך, החליטו בכירי המדינאים של מונטנגרו, שהתכנסו בפודגוריצה, לחתום על "הצהרת קוֹרְפוּ", שמשמעותה המעשית היתה כינונו של איחוד מדיני עם סרביה. בשנת 1918 הפכה מונטנגרו לחלק מהמדינה החדשה – יוגוסלביה, ארץ הסלאבים הדרומיים.

 

במלחמת-העולם השנייה, איטליה הפשיסטית ניסתה להקים מחדש את מונטנגרו כמדינה "עצמאית תחת חסותה" (כלומר – בובה בידי השלטון האיטלקי); זה לא הצליח: רבים מתושבי מונטנגרו הצטרפו לפרטיזנים של טיטו, שהתבססו בהרים המיוערים וזינבו בכוחות הכיבוש.

 

בשנת 1946, מונטנגרו נוסדה מחדש כרפובליקה פדרטיבית במסגרת יוגוסלביה הסוציאליסטית שהתקיימה תחת שלטון טיטו ויורשיו בהנהגת יוגוסלביה עד שנות ה-90. ב-1990 הכריזו הבדלנים האלבנים בחבל קוסובו על התנתקות מיוגוסלביה, ובקיץ 1991 הכריזו מקדוניה, סלובניה וקרואטיה על עצמאותן והקימו צבאות משלהן; פחות משנה לאחר מכן הכריזה גם בוסניה-הרצגובינה על עצמאותה.

 

כאשר פרשו סלובניה, קרואטיה, מקדוניה ובוסניה–הרצגובינה  מיוגוסלביה נמנעה מונטנגרו  מנקיטת צעדים דומים לחידוש עצמאותה. ב-27 באפריל 1992, כאשר מיוגוסלביה הישנה לא נותרו אלא סרביה ומונטנגרו, הן החליטו לשמר לעצמן את השם יוגוסלביה - "הרפובליקה הפדרלית יוגוסלביה", שלא קיבלה הכרה בארגון האומות-המאוחדות (האו"ם).  הממשלה הפדרלית של יוגוסלביה בהנהגתו של הנשיא סלובודן מילושביץ' פעלה בכל כוחה לשימורה של המסגרת המדינית הפדרטיבית ולהגנה על שלמותה הטריטוריאלית של הרפובליקה הסרבית, ממנה בקשו לפרוש המוסלמים האלבנים המהווים רוב בחבל קוסובו - מטוחיה. במובלעות המיעוט הסרבי הגדול בשטחיהן של קרואטיה, בוסניה - הרצגובינה וקוסובו קמו מליציות סרביות צבאיות-למחצה אשר תבעו לשמור על הריבונות היוגוסלבית. משנוכחו הסרבים, אשר היוו את "הגרעין הקשה" של האיחוד היוגוסלבי, כי מאמציהם המדיניים למניעת פרישתן של הרפובליקות מיוגוסלביה אינם נושאים פרי, ניסו לעצור את תהליך ההתפרקות באמצעות הפעלתו של הצבא היוגוסלבי הפדרלי. הצבא אשר נותר בעיקרו סרבי לאחר עריקתם של בודדים ושל יחידות מקרב הרפובליקות הפורשות, החל להושיט עזרה למליציות במובלעות הסרביות שנותרו מחוץ לשטחן של סרביה ומונטנגרו, ונקט מדיניות של השתלטות על כל השטחים המאוכלסים סרבים, גם מחוץ לרפובליקה הסרבית.

 

אחרי בחירתו בשנת 1997, נשיא מונטנגרו מילוֹ דְיוּקָנוֹביץ' החליט שלא לסבול עוד כי ארצו תיחשב שותף זוטר ביוגוסלביה הקטנה. בעת מלחמת-קוסובו (1998–1999 נסיון האיזור האלבני לפרוש מסרביה), מונטנגרו הסתייגה מפעולותיה של הממשלה הפדרלית בבלגרד. בשנת 2003, דיוקנוביץ השיג את מטרתו - חלקית. מונטנגרו כוננה עם סרביה את "איחוד סרביה–צְ'רְנָה-גוֹרָה". זה היה מסגרת פדרטיבית רופפת למדי; קיומו של האיחוד הוגבל-מראש למשך שלוש שנים - ולקראת סופן, תוּכנן משאל-עם (במונטנגרו) בדבר גורלו של האיחוד. המשאל התקיים ב-15 במאי 2006, על-פי הכללים אשר קבע האיחוד-האירופי; רוב אזרחי מונטנגרו (יותר מאשר 55% שנקבעו בתור סף מינימלי לפרישה מהאיחוד) הצביעו בעד כינון רפובליקה עצמאית. סרביה הכירה בתוצאות המשאל - ובכך נסללה הדרך לפירוק בדרכי שלום של השריד הפדרטיבי האחרון אשר נותר מיוגוסלביה. ביום 3 ביוני 2006, מונטנגרו הכריזה על עצמאותה. תושביה חגגו את עצמאותם המחודשת.

 

חוגגים עצמאות במונטנגרו (צילום: איי פי)

 

העובדה שהאיחוד פורק בדרכי שלום, יש בה כדי להפתיע. הסרבים מהווים כשליש מאוכלוסיית הארץ, ונציגיהם היוו רוב בהנהגה הפוליטית של מונטנגרו - והם התנגדו להתנתקות ממולדתם ההיסטורית. אבל, נוכח הניסיון המר והחמור של מלחמת-קוסובו (1998-1999) - ממשלת סרביה שיכנעה את הסרבים במונטנגרו שלא לממש את כוחם הפוליטי בדרכים בלתי-ראויות. עיקר הדיון הציבורי על ההתנתקות נסב על טענת תומכי העצמאות, ולפיה האיחוד עם סרביה בולם את המשק של מונטנגרו ומהווה מכשול על דרכּהּ לחברוּת באיחוד-האירופי.

 

סרביה ירשה את הנכסים הדיפלומטיים של האיחוד, ובעיקר את המושב בעצרת הכללית של האו"ם. אבל בתוך זמן קצר לאחר הכרזת עצמאותה, מונטנגרו קיבלה מושב משֶלה באו"ם.

 


יהודים ויחסים עם ישראל

במונטנגרו חיים כמה עשרות יהודים המקבלים שרותי דת מרב הקהילה של דוברובניק שבקרואטיה השכנה.

 

ביולי 2006, חודשיים לאחר הכרזת עצמאותה, וחודש לאחר שהתקבלה לאו"ם כחברה ה-192, כוננה ישראל יחסים דיפלומטים עם מונטנגרו. במעמד החתימה על ההודעה המשותפת בדבר כינון היחסים, הודה שר החוץ של מוננגרו, ולחוביץ', לממשלת ישראל ואזרחיה על ההכרה ועל היחס השווה למונטנגרו בתקופת האיחוד עם סרביה. השר הביע את תקוותו לחיזוק הקשר והידידות בין שתי המדינות בעתיד.

 

 

 





חזרה לעמוד הקודם
חזרה לעמוד הראשי של האנציקלופדיה

חדשות
דעות
כלכלה
ספורט
צרכנות
תרבות ובידור
רכילות Pplus
מחשבים
בריאות
ירוק
יהדות
תיירות
רכב
אוכל
יחסים
סרטים
הוט
כלכליסט
משחקים
מקומי
לימודים
מדע
לאישה
דרושים
ynet-shops
ynettours
winwin
בעלי מקצוע
ביגדיל
 

אודות ועזרה
כתבו אלינו
עזרה
מדיניות פרטיות
תנאי שימוש
מפת האתר
ארכיון
מרכזי המבקרים
Israel News
 
אודות האתר
RSS
הפוך לדף הבית
ניוזלטרים
פרסמו אצלנו
אנציקלופדיה
באבלס
ערוצי תוכן
חדשות
כלכלה
ספורט
תרבות
בריאות
מחשבים
נופש
Xnet
Yschool
יהדות
דעות
צרכנות
תיירות
אוכל
רכב
בעלי חיים
שופינג לאשה
כיכר השבת
יחסים
אסטרולוגיה
מעורבות
ירוק
לאשה
דילים
ynetArt
kick
כלכליסט
בלייזר
רכילות Pplus
מנטה
משחקים
mynet
מפות
פרוגי
כלים ושירותים
קניות
מניות
דרושים
מחירון רכב
דירות להשכרה
קופונים
זיכרונט
ידיעות בתי ספר
ידיעות אחרונות
דירות למכירה
לוח רכב
יד שניה
בעלי מקצוע
משחקים Games
עברית
דירות חדשות


YIT  - פיתוח אינטרנט ואפליקציותApplication delivery by radwarePowered by Akamaiהאתר פועל ברישיון אקו"םהאתר פועל ברישיון תל"יאקטיב טרייל
-nc  כל הזכויות שמורות לידיעות אינטרנט ©