אמוראים (מארמית: מרצה או מתרגם), כינוים של חכמי התלמוד שפעלו בארץ ישראל ובבבל מחתימת המשנה בשנת 200 בקירוב ועד לחתימת התלמודים (הירושלמי בסוף המאה ה-4 והבבלי בסוף המאה ה-5); הם פירשו את דברי התנאים והרחיבו אותם.
נהוג למנות עם האמוראים כ-2,000 חכמים. משתמשים בשם זה כדי להבדילם מהתנאים שקדמו להם ומהסבוראים והגאונים שבאו אחריהם. אמוראי א"י היו מכונים "רבי", ואמוראי בבל נקראו "רב".
ראשוני האמוראים בא"י היו חנינא בר חמא ואושעיא, ובבבל - רב ושמואל. נוהגים למנות שישה דורות של אמוראים בא"י, עד לשמואל בנו של יוסי בן רבי בון, ושמונה דורות בבבל, עד לרבינא האחרון. גדול אמוראי א"י היה רבי יוחנן בן נפחא, בן הדור השני. לפי התלמוד הבבלי, רב אשי ורבינא הראשון, בני הדור השישי בבבל, היו "סוף...
