אינטרנט  |  ynet  |  בעלי מקצוע  |  קניות  |  ספקים למשרד

   חדשות תוכן ועדכונים 24 שעות - Ynet


הווטיקן ברומא. מדינה ריבונית
הווטיקן ברומא. מדינה ריבונית צילום: רינת ולדמן
 
כיכר הווטיקן
כיכר הווטיקן צילום: רינת ולדמן
 
רשימת האפיפיורים - לוח שיש עליו חרוטים שמות כל האפיפיורים. בזיליקת די סן פייטרו בווטיקן
רשימת האפיפיורים - לוח שיש עליו חרוטים שמות כל האפיפיורים. בזיליקת די סן פייטרו בווטיקן צילום: שירי הורניק שהם
 
יוחנן פאולוס ה-2
יוחנן פאולוס ה-2 צילום: רויטרס
 
בנדיקטוס ה-16, האפיפיור הנוכחי
בנדיקטוס ה-16, האפיפיור הנוכחי צילום: איי פי
 
 פורמט להדפסה  הדפס

אתרים נוספים
 אתר הוויטיקן
 בחירת האפיפיור ע"י מועצת הקרדינלים - Conclave


ערכים קשורים
 נצרות
 רומא העתיקה
 קרתגו
 איסטנבול
 ירושלים
 השילוש הקדוש
 ועידות הכנסייה
 קונסטנטינוס ה-1 ''הגדול''
 אטילה
 קריית הווטיקן
 גרגוריוס ה-1
 הכנסייה המזרחית-אורתודוקסית
 לטינית
 ביזנטיון
 שרל ה-1 "הגדול"
 מתנת קונסטנטינוס
 קרולינגים
 הקיסרות הרומית הקדושה
 מאבק האינווסטיטורה
 גרגוריוס ה-7
 היינריך ה-4
 קנוסה
 אינוקנטיוס ה-3
 אורבנוס ה-2
 מסעי הצלב
 צרפת
 בריטניה
 בוניפציוס ה-8
 גלות אוויניון
 רנסנס
 נפוטיזם
 ג'ירולמו סבונרולה
 רפורמציה
 מרטין לותר
 פרוטסטנטיות
 לוח שנה
 נאורות
 אוסטריה
 נפוליאון ה-1 בונפרט
 קונגרס וינה
 קומוניזם
 פשיזם
 נאציונל-סוציאליזם
 פיוס ה-12
 שואה
 ועידות הוותיקן
 יוחנן פאולוס ה-2
 בנדיקטוס ה-16
 הומוסקסואליות
 אפרטהייד
 זכויות האדם
 עלילת דם
 גטו
 מלחמת העולם השנייה
 מדינת ישראל
 חוזה טורדסילס
 מיתולוגיה יוונית ורומית
 כוכב חמה
 הכנסייה הקתולית הרומית
 רומא
 ישוע הנוצרי
 איטליה
 פטרוס הקדוש


תחומים קשורים
 העת העתיקה
 ימי הביניים
 נצרות


 
 
 

אפיפיור


Pope

התהוות האפיפיורות  |  ימי הביניים |  מאבק האינווסטיטורה, גלות אביניון והפילוג הגדול |  רנסנס והמאבק ברפורמציה |  נאורות והעת החדשה |  האפיפיורות כיום |  האפיפיורות, היהודים, ומדינת ישראל |  סמכויות האפיפיור |  אנטי-אפיפיורים

אַפִּיפְיוֹר (בלטינית: Papa - "אב"), תוארו של העומד בראש הכנסייה הרומית-קתולית. למען הפירוט, תוארו המלא הוא: הבישוף של רומא, ממלא מקומו של ישוע המשיח, יורשו של נסיך השליחים (פטרוס), הכוהן העליון של הכנסייה המערבית, הפרימאט של איטליה, הארכיבישוף והמטרופוליט של מחוז רומא, ריבון מדינת הווטיקן.

 

בימיה הראשונים של הכנסייה המערבית שימש המונח "אפיפיור" כתוארם של הבישופים; האפיפיור גרגוריוס ה-7 (החל לכהן ב-1073) הוא שקבע כי רק הבישוף של רומא יכונה "אפיפיור". לפי האמונה הקתולית, מייסד האפיפיורות הוא ישוע הנוצרי, והוא שמינה את פטרוס, שליחו, לעמוד בראש הכנסייה: "ונתתי לך את מפתחות מלכות השמים; וכל אשר תאסור על הארץ, אסור יהיה בשמים, וכל אשר תתיר על הארץ, מותר יהיה בשמים" (מתי טז, טז-יט). הסמכת פטרוס בידי ישוע, קבורתו ברומא והחשיבות שנודעה לרומא כבירת הקיסרות, הם שהקנו לאפיפיורות את מעמדה הרם בכל הזמנים והיוו את הבסיס לכוחה ולסמכותה. פטרוס היה הבישוף הראשון של רומא. את סמכויותיו העביר ליורשו בבישופות, וכך הלאה עד ימינו.

 

 


התהוות האפיפיורות

במאה ה-3, עם תחילת התבססותה של הנצרות ברחבי האימפריה הרומית המערבית, קראו מספר בישופים (ביניהם סיפריאן (Cyprian), בישופ קרתגו, וכן בישיופויות כמו קונסטנטינופול, ירושלים ואלכסנדריה) תיגר על סמכותם השיפוטית של הבישופים מרומא. מאבקים פוליטיים אלו התנהלו במקביל למחלוקות תיאולוגיות, בין השאר לגבי סמכותו של האפיפיור. מחלוקת קשה התקיימה עם הזרם הארייני, שגרס שמהותו ומקומו של ישוע בשילוש הקדוש נחותים משל אביו מולידו. הוועידות האקומניות שנערכו בעקבות הפילוגים (הראשונה היתה ועידת ניקיאה ב-325) חיזקו את כוחה של הבישופות של רומא והעניקו לה עליונות בהכרעה בשאלות דת.

 

ב-330 העביר קונסטנטינוס ה-1 "הגדול" את בירת האימפריה הרומית מרומא - עד אז המרכז הדתי הבלתי מעורער של הנצרות - לקונסטנטינופול, והגביר את המחלוקות בין הבישופים בנוגע לבכורה הרוחנית.

 

על אף הפולמוס הארייני, והתחרות עם הבישופות בקונסטנטינופול, החלו במאות ה-4 וה-5 הבישופים מרומא לבסס את כוחם ואת עליונותם. מלבד מרכזיותה של רומא בחיי הנוצרים, נעזרו בישופי העיר בכתבים ובפרשנויות אודות דבריו של ישוע אל פטרוס, על מנת לבסס את עמדת הבכורה שלהם בהנהגת העולם הנוצרי.

  

האפיפיור דמסוס ה-1 (304? – 384) החל לכנות את כנסיית רומא כמרכז הבישופות ("Soles apostolica") ואילו ליאו ה-1 "הגדול", מהבולטים באפיפיורים, קבע את עליונות האפיפיור בכך שהדגיש את הקשר בין ישוע לפטרוס, ובין פטרוס לבישופים של רומא שבאו בעקבותיו (שלהם מלוא הסמכות והכוח של פטרוס). ליאו ה-1 גם העלה את יוקרתה של הבישופות של רומא בכך שהצליח לשכנע את הברברים (ביניהם אטילה) לחוס על העיר, אולם היסטוריונים רבים מעלים ספק אם השניים כלל פגשו אחד בשני.

 

האפיפיור גלסיוס ה-1 (? – 496), שיצא נגד אנסטסיוס ה-1, קיסר ביזנטיון, חיזק בהצהרה (494) את עליונותה של רומא. הוא קבע כי גם לרשות החילונית (המלך) ולרשות הדתית (האפיפיור), יש עצמאות בשטח פעולתן - עצמאות שמקורה (בשני המקרים) באל. כמו כן קבע כי המלך כפוף לאפיפיור בנושאים דתיים ואילו האפיפיור כפוף למלך בנושאים חילוניים. גלסיוס אף קיבע את עליונותו של האפיפיור וקבע כי הוא "נציגו של ישוע" (Vicarius Christi).

 


ימי הביניים
נפילת האימפריה הרומית המערבית במאה ה-5 וחוסר היציבות הפוליטית שנגרם כתוצאה מכך, הביאו להרחבת סמכויותיה החילוניות של האפיפיוריות. כך נוצר למעשה גרעינה של "מדינת האפיפיור", או
קריית הווטיקן של ימינו. גרגוריוס ה-1 (540?-604), שנמנה עם החשובים שבאפיפיורים, הגיע להסכם עם השבטים הלוברדים ומנע את כיבוש רומא בידיהם. מאז ימיו של גרגוריוס עסקה האפיפיורות בפעילות מיסיונרית בקרב הלא-נוצרים (במאות ה-10-5 התמקדה המיסיונריות בהפצת הנצרות בקרב העמים הסקנדינבים והסלבים ובביעור הארייניות בקרב השבטים הגרמניים).

 

הפעילות המיסיונרית באירופה המרכזית והמערבית חיזקה את הכנסייה הרומית-קתולית על חשבון הכנסייה המזרחית, והעמיקה את הקרע ביניהן. לאמיתו של דבר עלה ביד הכנסייה הרומית-קתולית לבסס את שלטונה רק במערב, במקומות בהם שימשה הלטינית "לשון הקודש". במזרח (ביזנטיון) נחשבה לכל היותר לבישופות המכובדת ביותר בעולם, אם כי בתקופות מסוימות ראו בה גם במזרח את הפוסק האחרון בענייני דת וסמל האורתודוקסיה.

 

לשם קבלת גיבוי פוליטי והגנה מפני התקפות שבטים ברברים, פנתה האפיפיורות לפרנקים, וביוזמת האפיפיור ליאו ה-3 (795 - 816) הוכתר שרל ה-1 "הגדול" (800), מלך הפרנקים, לקיסר. הפרנקים העניקו לאפיפיורות שטחים נרחבים במרכז איטליה על חשבון הלומברדים והביזנטים. באותה עת חובר המסמך המזויף "מתנת קונסטנטינוס" , אשר סיפק בסיס משפטי למעמדה החדש של האפיפיורות (עד שהוכח ככוזב כעבור מאות שנים).

 

ברם, תלותם של אפיפיורים בהגנה שהעניקה להם השושלת הקרולינגית הפרנקית החלישה במידת מה את כוחם. גם שליטי השושלת הסקסונית (919 - 1024), שירשו את הפרנקים, הצרו את צעדי האפיפיורים וכפו עליהם הגבלות. הקיסר אוטו ה-1 חייב את האפיפיור יוחנן ה-7 להישבע לו על פי חוזה אמונים (Privilegium Ottonianum; 962), אך הלה התנגד ובתגובה הדיחו הקיסר באשמת ניאוף.

 

במאה ה-11 חלה תפנית במעמדם של האפיפיורים. באותה העת פעלו בכנסייה תנועות רפורמיות שראו באפיפיורות ערובה לפעילותה התקינה של הכנסייה. עליית כוחה של האפיפיורות באה לידי ביטוי גם בחידוש מוסדותיה ובפיתוחם, בהם חֶבֶר החשמנים (קרדינלים) - "ועד" שמהווה את חצר האפיפיור (curia). האפיפיורות שלטה בכנסייה המערבית באמצעות חשמנים וצירים מיוחדים (לגטים), וכמו כן באמצעות ועידות כלליות ומקומיות, והצליחה להחליש את כוחן של הכנסיות הקתוליות המקומיות בממלכות האירופאיות המתגבשות. האפיפיור היה למקור העיקרי של חוק הכנסייה (הקנון).

 

ב-1059 הוטל על החשמנים אחד מתפקידיהם החשובים ביותר - בחירת האפיפיור. ב-1179 נקבע שעל האפיפיור החדש להיבחר ברוב של שני שלישים ועוד אחד מבין חברי מועצת החשמנים המתכנסת לאחר מות האפיפיור המכהן, והמכונה קונקלווה (Conclave). איפול מוחלט מוטל על התהליך, וכל המשתתפים בו נשבעים לשמור על סודיות מוחלטת. לאחר שמתקבלת הכרעה, נשרפים פתקי ההצבעה ועשן לבן המיתמר מארובת אולם הקונקלווה בווטיקן מבשר על היבחרו של יורש לכס הקדוש (זהו מקור הביטוי "עד שיצא עשן לבן"). לאחר מכן יוצא בכיר החשמנים אל המאמינים הנאספים בכיכר פטרוס, ומכריז: "יש לנו אפיפיור" (Habemus papam).

 

תהליך הבחירה הנמשך בדרך כלל מספר שבועות (אף כי בעבר התארך עד כדי 33 חודשים, בשנים 1268 - 1271, בבחירתו של גרגוריוס ה-10), הפחית את התערבותם של השליטים החילוניים בבחירת האפיפיור והגביר את עצמאותו.

 

הרפורמות בכנסייה הקתולית במאה ה-11 והתחזקותה של האפיפיורות, נוספו אל חילוקי הדעות רבי-השנים בינה לבין הכנסייה המזרחית האורתודוכסית בראשות הפטריארך בקונסטנטינופול, לגבי תפיסות היסוד של הדת הנוצרית. בימיו של האפיפיור ליאו ה-9 (1002 - 1054) התרחש הפירוד הסופי והרשמי בין שתי הכנסיות (1054).

 

 


מאבק האינווסטיטורה, גלות אביניון והפילוג הגדול
התעצמות האפיפיורות הביאה להתמודדות בינה לבין
הקיסרות הרומית הקדושה על השלטון במערב, התמודדות שארכה כ-200 שנה (1268-1073). השלב החשוב בעימות היה מאבק האינווסטיטורה, שבמהלכו גיבש האפיפיור גרגוריוס ה-7 (1085-1073) רפורמה שנועדה להקנות לכנסייה את ההגמוניה ולבסס את עליונותה על השלטון החילוני. היינריך ה-4, קיסר הקיסרות הרומית הקדושה, יצא נגדו, אך נאלץ בסופו של דבר לסגת ולבקש את מחילתו של של גרגוריוס במצודת קנוסה.

 

בימיו של אינוקנטיוס ה-3, שלמעשה השלים את הרפורמה של גרגוריוס ("הרפורמה הגרגוריאנית"), הגיעה האפיפיורות לשיא כוחה והשפעתה בימי הביניים. אינוקנטיוס ה-3 גרס כי לאפיפיור יש את "מלוא הסמכות" (plenitudo potestatis), וכן כי זכותו להתערב בענייני מוסר בכל מקרה של חטא בו מעורב שליט חילוני (ratione peccati) - דבר שהביא להתערבות האפיפיור בענייני חולין וגם בענייני מדיניים. האפיפיורות חיזקה מאוד את מעמדה ויוקרתה בימיו של אורבנוס ה-2 , שקרא ב-1095 לשליטי אירופה לצאת למסע צלב שיביא להשלטת הנצרות בארץ הקודש.

  

ידה של האפיפיורות היתה על העליונה במאבק עם הקיסרות הרומית הקדושה, אולם בעקבותיו נאלצה להתפשר עם המדינות הלאומיות (כגון צרפת ואנגליה), שמלכיהן הטילו מסים על הכנסייה וכמו כן התערבו בתהליך מינויים של נושאי התפקידים בכנסיות שבממלכתם. באותן מדינות החלו להתגבש דוקטרינות שתמכו בעליונותם של הכנסיות המקומיות ושל מלכיהן על פני האפיפיור. הבולטת מביניהן היתה הדוקטרינה הגליקנית (Gallicanism) בצרפת. מנגד גיבשה הסיעה האיטלקית בכנסייה הקתולית תורה, אולטרמונטניזם (Ultramontanism; מעבר להרים [האלפים]), שהדגישה את זכותו של האפיפיור להתערב בענייניהן הפנימיים של צרפת, אוסטריה, איטליה ומדינות אחרות.

  

האפיפיור בוניפציוס ה-8 (?1235 - 1303) ניסה להתנגד למיסים שהטיל מלך צרפת פיליפ ה-4 "היפה" על הכמרים בצרפת, וב-1302 פרסם את הבולה "אחת וקדושה" (Unam Sanctam). בבולה זו הכריז על אחדות הכנסייה, קבע את זכותה למנות בישופים ולשפוט אותם, וכן סיכם את תביעות קודמיו לעליונות האפיפיורים. בוניפציוס ה-8 אף קבע כי האפיפיור הוא נציגו של אלוהים בעולם הארצי ולפיכך זכאי לשפוט ולהעניש כל אדם, כולל בני מלוכה, וכי כניעה לו היא הכרח לגאולה. פיליפ לא התרשם מהבולה וציווה לאסור ולהשפיל את האפיפיור, שמת זמן קצר לאחר מכן. כישלונו של בוניפציוס בישר את כשלון המאבק על ההגמוניה במערב אירופה ואת השתלטותה הזמנית של צרפת על האפיפיורות. מעמדה של האפיפיורות הורע גם בשל השחיתות שפשתה בחצר האפיפיור, ופגעה בחוסנה הכלכלי.

 

בלחץ פיליפ ה-4 העתיק ב-1309 האפיפיור קלמנס ה-5 (1264?-1314) את מקום מושבו מרומא לעיר אוויניון בצרפת. בתקופה זו, שכונתה גלות אוויניון (וגם "גלות בבל של האפיפיורים") ונמשכה עד שנת 1377, היתה האפיפיורות כפופה למלכות צרפת, אך הצליחה להגיע להישגים לא מבוטלים בשכלול האדמיניסטרציה ובייעול מוסדות הכנסייה הקתולית ברחבי האימפריה.

 

עם סיומה של גלות אוויניון נוצר משבר חמור בכנסייה המערבית, לאחר ששלושה מועמדים תבעו לעצמם את כס האפיפיורות, ובעקבותיו חל "הפילוג הגדול" (1417-1378). בשנות הפילוג נוסדה תנועת הקונסילייריזם (conciliarismus), שביקשה להנהיג את הכנסייה על ידי ועידות שהאפיפיור יהיה כפוף להן, ואולם לאחר ועידת קונסטנצה (1414 - 1418) , שבה הושם קץ לפילוג, נכשלה התנועה, שכן מלכי אירופה העדיפו את שלטונו של האפיפיור, שאיתו יכלו לכרות הסכמים על חלוקת השלטון בכנסייה (קונקורדטים).

 


רנסנס והמאבק ברפורמציה
עם תחילת תקופת
הרנסנס בסוף המאה ה-14, גברו הנטיות החילוניות בשלטון האפיפיורות. מעורבותם של האפיפיורים בפוליטיקה הפנימית ובדיפלומטיה גברה, וזאת בשל רצונם לשמר את מעמדה של מדינת האפיפיור ואת נכסיה, במיוחד לנוכח התחזקותן של ערי המדינה באיטליה. כמה מהאפיפיורים, במיוחד האפיפיור יוליוס ה-2 (1443 - 1513), היו לוחמניים וניהלו קרבות רבים. חילון הכס הקדוש ניכר היטב בחיי האפיפיורים וברמת מוסריותם. רבים מהם חיו כמלכים לכל דבר, בזבזו כספים רבים, נאפו ולעתים הזניחו כליל את עבודת הקודש. השחיתות בחצר האפיפיור גברה, והתבטאה במיוחד בתופעת הנפוטיזם. למימון ראוותנותם הגבירו האפיפיורים את הפצת הנוהג לתת אינדוּלגֶנציות (כתבי מחילה) תמורת תשלום, כתחליף לכפרה ותשובה. המושחת באפיפיורים היה אולי אלכסנדר ה-6, אשר גרם להרשעתו של הנזיר ומתקן הדת, ג'ירולמו סבונרולה, שיצא נגדו.

 

מאפיין נוסף של פעולות האפיפיורות בתקופת הרנסנס היה התמיכה שנתנו האפיפיורים למלומדים ולאמנים, אשר סייעה לפריחה התרבותית של אותה תקופה. כמה מיצירות האמנות ומהמבנים המרהיבים ברומא ובערים אחרות באיטליה, העומדים על תילם גם כיום, נבנו בסיועה של האפיפיורות.

 

הידרדרות מוסר האפיפיורים והסיאוב בחצרם החלישו את כוחו וסמכותו של מוסד האפיפיורות, ונמנו עם הסיבות העיקריות להופעתה של הרפורמציה במאה ה-16 באירופה (שניצניה ניכרו למעשה שנים רבות קודם לכן). אחת מטענותיהם של הרפורמיסטים נגד עליונותו וסמכויותיו של האפיפיור (ושל פטרוס), היתה כי כתבי המחילה שניתנו בסיטונאות משחיתים את המידות ולאפיפיור אין כלל סמכות לטהר את החוטאים. כן תקפו הרפורמיסטים את פולחן הקדושים ואת תהליך הקנוניזציה שנמנה עם סמכויות האפיפיור. מרטין לותר אף ראה את מוסד האפיפיורות כאנטיכריסט (אויבו הגדול של ישוע).

 

במחצית הראשונה של המאה ה-16 עשו האפיפיורים מעט מאוד על מנת לעצור את הרפורמציה הפרוטסטנטית שהתפשטה במהירות בכמה מדינות בצפון אירופה, ושבעקבותיה בוטלו סמכויותיה של האפיפיורות באותן מדינות. רק כעבור כמה עשרות שנים החלו האפיפיורים ביישום תיקונים בכנסייה ובאפיפיורות על מנת לבלום את התפשטותה של התנועה הפרוטסטנטית. בוועידת טרנטו (1545 - 1563), שכינס האפיפיור פאולוס ה-3 (1468 - 1549), דנו בדרכים ליישום הרפורמה ולחיזוקה של הכנסייה הקתולית, וכן בגיבוש תוכניות להילחם ברפורמציה (קונטרה-רפורמציה). פאולוס ה-3 לחם בחורמה בכל סטייה דתית, הטיל צנזורה על ספרים ועל בתי דפוס (לרבות ה"אינדקס" על ספרים אסורים) והנהיג תיקונים בלוח השנה הגרגוריאני.

 

השפעות הקונטרה-רפורמציה באו לידי ביטוי בשינוי האווירה החברתית, התרבותית והמוסרית באירופה הקתולית, ובמיוחד באיטליה; את מקומה של אווירת הרנסנס בחיי היום-יום תפסו חומרה דתית ושמרנות, והדבר ניכר היטב גם במוסד האפיפיורות.

 

למרות החלטות ועידת טרנטו, ובלימת הפרוטסטנטיות בחלק מהמדינות, השתחררו בהדרגה המדינות הקתוליות, פרט לאיטליה, מכל תלות באפיפיורים, שנוכחו לדעת כי התחזקותן של המדינות באירופה והתחזקות שאיפותיהן מונעים מהם לשחזר את כוחם מימי העבר. מספר רפורמות שבוצעו בכנסייה הקתולית בעקבות ועידת טרנטו, לדוגמה הגברת הריכוזיות בכנסייה והקמת מסדרים חדשים, עזרו לשמר במידה מסוימת את כוחם של האפיפיורים. מסדר הישועים, שאותה העת היה לזרוע העיקרית של האפיפיורות, תרם רבות לחזרתם של מאמינים לחיק הכנסייה הקתולית, וכן לניצור תושבי העולם החדש. הפעילות המיסיונרית הוסדרה ב-1622 בהקמת גוף של חשמנים ברשות האפיפיור (congregatio de propaganda fide), גוף הקיים גם כיום.

 

 

 


נאורות והעת החדשה
איום חדש על האפיפיורות הגיע במאה ה-18 מכיוון תנועת
הנאורות, אשר תקפה ושללה את המוסד הכנסייתי ואת האפיפיורות והחלישה עוד את כוחו. לחצם של ממשלות המדינות (במיוחד צרפת המהפכנית ב-1789) ושל אישי ציבור ופילוסופים נאורים על מוסד האפיפיורות, אילצו את האפיפיורים לוותר על חלק מסמכויותיהם. לדוגמה, ב-1773 ביטל האפיפיור קלמנס ה-14 את מסדר הישועים שהתערב בפוליטיקה ובעניינים הפנימיים של אותן מדינות.

 

הופעת הלאומיות במדינות אירופה במהלך המאה ה-18 וה-19 הביאה להתחזקותן של הכנסיות המקומיות, ואלו נגסו בהדרגה מכוחו של האפיפיור. מלבד הגליקניזם בצרפת קמו זרמים נוספים שהתנגדו לריכוזיות ולעליונות האפיפיור - הפברוניאניזם (Febronianism) בגרמניה והיוזפיזם (Josephism) באוסטריה.

  

במהלך המאה ה-18 היתה נתונה האפיפיורות להשפעתה המכרעת של אוסטריה, ומדינת האפיפיורות איבדה שטחים רבים לטובתה ולטובת צרפת. ב-1802 כבש נפוליאון את רומא והגלה את האפיפיור. בנפול נפוליאון ולאחר קונגרס וינה ותהליך הרסטורציה, הושבו לאפיפיורות סמכויותיה, ושוב היתה נתונה להשפעת האוסטרים. ב-1861, בעקבות איחוד איטליה, איבדה האפיפיורות את מרבית שטחי מדינתה, וב-1870 איבדה את רומא.

 

ב-1929 חתמו איטליה והאפיפיור על קונקורדט שלפיו הוחזר לאפיפיורות הווטיקן שברומא והיה למדינה ריבונית. סכנת הקומוניזם, שאיים לכרסם את כוחה של הכנסייה, הביאה את האפיפיורים להתפשר עם הפשיזם ועם הנאציזם. מהלכים אלו זכו לגינוי רב, במיוחד התנהלותו של פיוס ה-12 שמילא תפקיד מכריע בחתימה על על הקונקורדט (הסכם) עם גרמניה הנאצית שנערך ב-1933, ושתיקתו לנוכח השואה וזוועות הנאצים.

 

בוועידת הווטיקן הראשונה, שהתכנסה ב-1870, הוכרז על האבסולוטיזם התיאולוגי של האפיפיור: האפיפיור אינו טועה לעולם (infallibilitas) בהכרזות שהוא מכריז בענייני דת.

 

תהליכי המודרניזציה והרעיונות הליברלים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהחברה בסופה של המאה ה-19 ובתחילתה של המאה ה-20, החלו להתקבל גם בקרב הכנסייה, אם כי בקצב איטי. ועידת הווטיקן השנייה התכנסה ב-1962, בימי כהונתו של יוחנן ה-23 (1963-1958); בהחלטותיה באה לידי ביטוי רוח המודרניזציה שהחלה לנשב בכנסייה.

 

בשנים 1978-1523 ישבו על כס האפיפיורות איטלקים בלבד. ב-1978 עלה על כס האפיפיורות אפיפיור שמוצאו מפולין, יוחנן פאולוס ה-2, שהיה לאפיפיור ה-264 מאז פטרוס. לאחר מותו של יוחנן פאולוס השני ב-2005, עלה על הכס הקדוש בנדיקטוס ה-16, אפיפיור ממוצא גרמני. שמו המקורי יוזף רצינגר (Joseph Ratzinger).

 


האפיפיורות כיום

כיום שולטת האפיפיורות על מדינת הווטיקן - המדינה הקטנה בעולם - השוכנת בחלק מהעיר רומא ומשתרעת על שטח של 0.44 קמ"ר בלבד. בתקופת כהונתו של האפיפיור יוחנן פאולוס ה-2 הפגינה האפיפיורות שמרנות בענייני דת: התנגדות תקיפה לגירושים בקרב הקתולים, לשימוש באמצעי מניעה, להפלות  ולהומוסקסואליות.

 

עם זאת הציגה האפיפיורות דעות מתקדמות בענייני חברה: היא גינתה את ניצול העניים בעולם, דבר שנתפס בעיניה כפשע נגד האל, קראה לחיסול משטר האפרטהייד בדרום-אפריקה ועוד. יוחנן פאולוס ה-2 העלה את נושא זכויות האדם על סדר יומה של הכנסייה כעניין בעל חשיבות. האפיפיורות נתפסת כיום ככוח מאחד בעולם הנוצרי וכסמכות הרוחנית של מיליוני נוצרים ברחבי העולם.

 

 


האפיפיורות, היהודים, ומדינת ישראל

בימי הביניים הכירה האפיפיורות בזכותם של היהודים להתקיים. היא שללה בעקביות את עלילות הדם ולעתים הגנה על היהודים בעתות סכנה. אך בעת החדשה נעשתה האפיפיורות מוסד עוין ליהודים וליהדות; הגטו שברומא היה לסמל של השפלת היהודים. יוצאים מן הכלל ביחסם ליהודים היו האפיפיורים קלמנס ה-14 (1774-1769), פיוס ה-11 (1939-1922) ויוחנן ה-23. בימי מלחמת העולם השנייה התעלם האפיפיור פיוס ה-12 מהשמדת היהודים בידי הנאצים.

 

בינואר 1964 ביקר האפיפיור פאולוס ה-6 בארץ - ביקור קצר בן מספר שעות. במסעו ביקר במקומות הקדושים לנצרות אך נמנע מלפקוד אתרים בעלי משמעות דתית או לאומית לעם ישראל ומלהתייחס באופן רשמי ומפורש למדינת ישראל.

 

האפיפיור יוחנן פאולוס ה-2 הציב לעצמו כאחת ממטרותיו את ההתקרבות בין היהודים לנוצרים: ב-1986 ביקר בבית הכנסת של רומא, ביקור שבעיני רבים סימל תפנית ביחסה של האפיפיורות ליהודים. בשנת 1994 כוננו לראשונה יחסים דיפלומטיים בין ישראל לווטיקן. בשנת 2000 ביקר יוחנן פאולוס ה- 2 במדינת ישראל והביע צער על השנאה, הרדיפות וגילויי האנטישמיות מצד נוצרים כלפי יהודים בכל זמן ובכל מקום. האפיפיורות עדיין מחזיקה בתביעה לבינאום ירושלים.

 


סמכויות האפיפיור
האפיפיור הוא המורה העליון של הכנסייה הקתולית הנוצרית, וכל החלטותיו בשאלות דת הן לעולם נכונות. כך נכון הדבר לגבי ענייני מוסר: חיי משפחה ונישואין, ילודה והפלות וכדומה. בסמכותו לכנס ועידות כנסייתיות, בהן משתתפים אישי כנסייה בכירים, ולדון, לחוקק או להחליט (בשיתוף החשמנים או בלעדיהם) בענייני הכנסייה הרומית הקתולית. האפיפיור יכול לשנות חוקים שנחקקו על ידיו או על ידי אפיפיורים שקדמו לו.

 

בסמכות האפיפיור להוציא בולה אפיפיורית (papal bull; מלטינית: bulla "חותמת עופרת"). זוהי הכרזה כתובה של האפיפיור אל המאמינים שעליה הוא חותם בחותמתו, והיא משמשת לפרסום החלטות חשובות ביותר. בין הבולות הנודעות: בולה משנת 1493 ובה חולק העולם החדש בין הפורטוגזים לספרדים (
חוזה טורדסילס); הבולה שפורסמה ב-1871 בדבר אי יכולתו של האפיפיור לשגות ובולה שבה הכריז יוחנן ה-23 (1961) על כינוס הוועידה האקומנית.

 

האפיפיור רשאי לנזוף באישים מהכנסייה הקתולית או לשלול את זכויותיהם, ואף לנדותם (excommunication; נידויו של מרטין לותר מהכנסייה הקתולית ב-1520 הוא אחד המפורסמים). בסמכותו להורות על ספרי חובה המציגים את עיקרי האמונה והחינוך הנוצריים, ומנגד לאסור ולהחרים ספרים.

  

בסמכות האפיפיור לקדש אדם בתהליך הקנוניזציה, להתיר נדרים של מאמינים, להעניק כתבי מחילה, לפסול נישואין, להאציל סמכויות על כמרים פשוטים ועוד.

 

האפיפיור הוא הריבון במדינת הווטיקן ובסמכותו לנהל את ענייניה המנהליים של הכנסייה הקתולית: למנות או להעביר מתפקידם חשמנים, בישופים ולגטים ולהורות על הקמת בישופות חדשה או ביטולה, כנסיות ומסדרים חדשים. בסמכותו נמצאים העניינים הכספיים של האפיפיורות, והוא רשאי להעלות מיסים ולחלק נכסים; על כל אנשי הכנסייה הקתולית הרומית ומאמיניה לציית להוראותיו.

 

אומנם כוחו של האפיפיור רב וסמכויותיו בלעדיות, אך הוא אמור להיות קשוב בהחלטותיו לרוח הנצרות והכנסייה הקתולית ולהתחשב בדעותיהם של חברי ועידות הכנסייה.

  

לאפיפיור יש את הזכות לבחור לעצמו, עם מינויו, את השם שבו ייקרא. השיקול לבחירה הוא אישי. לדוגמה, יוחנן פאולוס ה-2 בחר לחלוק כבוד לקודמו, יוחנן פאולוס ה-1, שכיהן רק 5 שבועות. הלה בחר לחלוק כבוד לשניים מקודמיו, יוחנן ה-23 (שקדם לו במישרין) ופאולוס ה-6 שקדם ליוחנן ה-23. המספרים הם תמיד סודרים. הנוהג לבחירת השם החל בשנת 533, ונועד גם למנוע מקרים בהם אפיפיורים מכהנים נושאים שמות פגניים. למשל, שמו של יוחנן השני (? – 535) לפני היבחרו היה מרקוריוס (Mercurius), אל מהמיתולוגיה הרומית שעל שמו נקרא כוכב חמה.

 

האפיפיור נבדל מכמרים ובישופים אחרים במספר פרטי לבוש. בין השאר הוא עונד מעין כתר (tiara) כסוף המעוטר בשלושה יהלומים, בסמלים ובשני סרטים (יצויין כי יוחנן פאולוס ה-1 ויוחנן פאולוס ה-2 לא ענדו את הכתר), ואילו יתר הקרדינלים, הבישופים והכמרים חובשים כומתת כמורה בצבעים שונים על פי דרגותיהם.  כן לבוש האפיפיור לבוש בגלימה לבנה המשובצת בשישה צלבים ונחשבת סמל לסמכות. הגלימה נלבשת לעתים גם על ידי חשמנים ובישופים.

 


אנטי-אפיפיורים

אנטי-אפיפיורים הם מי שנבחרו לאפיפיורים, אולם המוסדות המוסמכים של הכנסייה הרומית הקתולית לא הכירו בבחירתם, והם מילאו את תפקידם במקביל לאפיפיורים שבחירתם אושרה. בחירתם וזהותם של מספר אנטי-אפיפיורים, במיוחד בתקופה קדומה, נותר לוט בערפל וקיימות מספר השערות לגבי מספרם לאורך ההיסטוריה. ההנחה המקובלת נוקבת ב-38 אפיפיורים, שהראשון בהם היה היפוליטוס (Hippolytus ; ?235 -?170) והאחרון בהם היה פליקס ה-5 (1383 - 1451).

 

קייימים מספר גורמים להופעתם של האנטי-אפיפיורים. לעתים בשל ליקוי בנוהליו של תהליך הבחירה, או בשל פיצול בקולותיהם של החשמנים הבוחרים, שלוו במאבקים פוליטיים חריפים, נבחרו שני אפיפיורים (לעתים שלושה) ואחד מהם, מסיבות שונות, הוכרז כאנטי-אפיפיור. הוויכוחים התיאולוגיים המוקדמים בכנסייה, במיוחד עם התנועה האריינית שהופיעה בתחילת המאה ה-4, גרמו לפילוגים שהביאו לבחירת מספר אנטי-אפיפיורים.

 

בעקבות השינויים שביצע ב-1059 ניקולאוס ה-2 בהליך הבחירה של האפיפיורים, ובעקבותיהם נלקחה מהקיסרים הגרמנים ומהאצולה הזכות להשתתף בבחירת האפיפיור, מינו בתגובה הקיסרים הגרמנים אפיפיורים עושי דברם. בתקופת "הפילוג הגדול" בכנסייה הרומית הקתולית (1417-1378) קמו שלושה אפיפיורים שכיהנו במקביל, וכל אחד מהם טען ללגיטימיות; בפרק זמן זה נחלקה הכנסייה לשלושה מחנות יריבים.

 





חזרה לעמוד הקודם
חזרה לעמוד הראשי של האנציקלופדיה

חדשות
דעות
כלכלה
ספורט
צרכנות
תרבות ובידור
רכילות Pplus
מחשבים
בריאות
ירוק
יהדות
תיירות
רכב
אוכל
יחסים
סרטים
הוט
כלכליסט
משחקים
מקומי
לימודים
מדע
לאישה
דרושים
ynet-shops
ynettours
winwin
בעלי מקצוע
ביגדיל
 

אודות ועזרה
כתבו אלינו
עזרה
מדיניות פרטיות
תנאי שימוש
מפת האתר
ארכיון
מרכזי המבקרים
Israel News
 
אודות האתר
RSS
הפוך לדף הבית
ניוזלטרים
פרסמו אצלנו
אנציקלופדיה
באבלס
ערוצי תוכן
חדשות
כלכלה
ספורט
תרבות
בריאות
מחשבים
נופש
Xnet
Yschool
יהדות
דעות
צרכנות
תיירות
אוכל
רכב
בעלי חיים
שופינג לאשה
כיכר השבת
יחסים
אסטרולוגיה
מעורבות
ירוק
לאשה
דילים
ynetArt
kick
כלכליסט
בלייזר
רכילות Pplus
מנטה
משחקים
mynet
מפות
פרוגי
כלים ושירותים
קניות
מניות
דרושים
מחירון רכב
דירות להשכרה
קופונים
זיכרונט
ידיעות בתי ספר
ידיעות אחרונות
דירות למכירה
לוח רכב
יד שניה
בעלי מקצוע
משחקים Games
עברית
דירות חדשות


YIT  - פיתוח אינטרנט ואפליקציותApplication delivery by radwarePowered by Akamaiהאתר פועל ברישיון אקו"םהאתר פועל ברישיון תל"יאקטיב טרייל
-nc  כל הזכויות שמורות לידיעות אינטרנט ©