אינטרנט  |  ynet  |  בעלי מקצוע  |  קניות  |  ספקים למשרד

   חדשות תוכן ועדכונים 24 שעות - Ynet


המלך קז'ימייז' ה-3. עודד את השתרשותן של הקהילות בפולין
המלך קז'ימייז' ה-3. עודד את השתרשותן של הקהילות בפולין מתוך מאגר גטי אימג' בנק ישראל
 
יהודים ליד בית הכנסת בפשמישל, גליציה, 1905
יהודים ליד בית הכנסת בפשמישל, גליציה, 1905 צילום: גטי אימג' בנק ישראל
 
אנשי ס"ס משפילים זקן יהודי וחותכים את זקנו
אנשי ס"ס משפילים זקן יהודי וחותכים את זקנו מתוך ארכיון יד ושם
 
המשטרה היהודית בגטו בוכניה, פולין
המשטרה היהודית בגטו בוכניה, פולין מתוך ארכיון יד ושם
 
יהודים בגטו ורשה מובלים בידי חיילי אס אס, 1943
יהודים בגטו ורשה מובלים בידי חיילי אס אס, 1943 
 
 פורמט להדפסה  הדפס

אתרים נוספים
 מפות ומידע היסטורי - אתר ארגון יהודי פולין (אנגלית)
 לאתר הארכיון הציוני
 מרכז המידע אודות השואה - אתר יד ושם: פולין


ערכים קשורים
 רוסיה
 מסעי הצלב
 פרוסיה
 גילדות
 ליטא
 משה איסרליש
 קז'ימייז' ה-3
 המגפה השחורה
 ריבית
 ולדיסלב ה-2
 קז'ימייז' ה-4
 הכנסייה הקתולית הרומית
 ורשה
 גזרות ת"ח-ת"ט
 קוזקים
 בוהדן חמלניצקי
 טטרים
 אנטישמיות
 פוגרום
 שמואל אליעזר אידל'ס
 חסידות
 ישראל בן אליעזר בעל שם טוב
 דב בר ממזריץ'
 ועד ארבע הארצות
 אוסטריה
 בלרוס
 אוקראינה
 טקסטיל
 פרולטריון
 תחום המושב
 נאורות
 סופות בנגב
 ציונות
 שמואל מוהליבר
 רחובות
 גאולה
 אחוזת בית
 תל אביב-יפו
 בונד
 מלחמת העולם הראשונה
 יוזף פילסודסקי
 דמוגרפיה
 אורט
 ג'וינט
 נאציונל-סוציאליזם
 אגודת ישראל
 החלוץ
 השומר הצעיר
 גטו
 מחנות ריכוז והשמדה
 ברית המועצות
 מרד גטו ורשה
 ס"ס
 הפתרון הסופי
 פרטיזנים
 שואה
 יידיש
 הסוכנות היהודית
 אימפריאליזם וקולוניאליזם
 הקונגרס היהודי העולמי
 אושוויץ
 סולידריות
 לך ולנסה
 פולין
 מתנגדים
 מלחמת העולם השנייה


תחומים קשורים
 היסטוריה יהודית


 
 
 

יהדות פולין


Polish Jewry

יהודים בפולין – ההתחלה |  התגבשות הקיבוץ היהודי בפולין |  תרומת היהודים לכלכלה במאות 14-16 |  תקופת הפוגרומים |  דמוגרפיה של יהדות פולין במאות 16-18  |  תור הזהב של יהדות פולין |  היהודים בפולין המחולקת |  בין מלחמות העולם |  יהודי פולין בשואה |  התקופה הקומוניסטית ולאחריה

יהדות פולין, הקיבוץ היהודי הגדול ביותר באירופה עד השואה; מנה בשיאו למעלה משלושה וחצי מיליון נפש (כולל היהודים בשטחי פולין הרוסית). למן המאה ה-13 ועד המאה ה-20 היה הגדול בעולם, התאפיין בארגונו הקהילתי המשוכלל והצטיין בפעילות רוחנית ותרבותית פורה ביותר. במהלך המאה ה-16 התהווה בפולין המרכז התורני הדומיננטי בקרב יהדות אירופה, ונוסדו בה שני ארגונים על-קהילתיים חשובים, "ועד ארבע הארצות" של פולין ו"ועד מדינות ליטא".

 

במחצית המאה ה-18 צמחה בקרב יהדות פולין תנועת החסידות, ובמקביל לה התפתחה תנועת המתנגדים; שני הזרמים המתחרים העמידו מתוכם רבנים שהתקבלו כגדולי תורה בעולם היהודי כולו. למן המאה ה-19 ידעה פולין פריחה של תרבות יהודית חילונית במסגרת תנועת ההשכלה, והתגבשות של אורתודוקסיה תוססת ופעילה בקרבה של החברה המסורתית.

 

מסוף המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20 פעלה בפולין מפלגת הבונד, מפלגה יהודית סוציאליסטית שהתחרתה בהצלחה בתנועות הציוניות. אלה כאלה הוכרתו בפולין כמעט כליל בשואה. לציונים מקרב יהדות פולין היה תפקיד מרכזי בהנהגת הישוב העברי בארץ ישראל, ובהנהגתה של מדינת ישראל. רוב יהודי פולין ששרדו את השואה ושבו אליה לאחר מלחמת העולם השנייה נאלצו לנטוש אותה בעקבות גלי הרדיפות נגדם בתקופת המשטר הקומוניסטי. נכון לראשית המאה ה-21 מונה יהדות פולין כ-8,000 נפש.

 


יהודים בפולין – ההתחלה

המפגשים הראשונים בין פולנים ובין יהודים התרחשו במאה התשיעית לספירה, כאשר סוחרים יהודים, אולי סוחרי עבדים, עברו בפולין, בדרכם אל רוסיה או אל אירופה המערבית. בעת מסע-הצלב הראשון (שנת 1098), כאשר התחוללו פרעות בבוהמיה, יהודים מצאו מקלט בפולין. בתחילת המאה ה-12, המלך בולסלב ה-3 הצהיר כי יטיל עונשים כבדים על מי שיפגע בגופו של יהודי.בשלונסק (גרמנית: שלזיה) היו הרבה קהילות יהודיות גדולות. גם כאשר פולין איבדה את שלונסק לפרוסיה (במאה ה-14), יהודי שלזיה שמרו על קשרים עם פולין.

 

בנסיכויות פולין-הגדולה (חבלי פולין שממזרח לשלונסק), הקהילות היהודיות גדלו בהתמדה. ארכיאולוגים גילו שם מטבעות, ועליהם כיתובים בעברית. מכך ניתן להסיק כי במאה ה-12, בנסיכויות פולין-הגדולה ומאזוביה, היו יהודים עשירים אשר חלק מהם קיים קשר הדוק עם הנסיכים. המעמד, אשר סוחרים אלה השיגו לעצמם ולקהילותיהם, לא היה חזק מספיק כדי לשרוד בתהפוכות ההיסטוריה. שליטים פולנים, שביקשו לחזק את הבסיס לשלטונם, הזמינו גרמנים כדי ליצור בפולין ריכוזים עירוניים; גרמנים אלה שימרו את שיטת הגילדות. כך הוכשלה היוזמה הפרטית של הסוחרים היהודים, והם הפסידו בתחרות הכלכלית. ובכל זאת, יהודים ממרבית אירופה ראו את ממלכת פולין-ליטא כמקום מפלט. הרב משה איסרליש כתב (במאה ה-16) כי "אולי עדיף לחיות על פת-לחם יבשה, ושלווה בה, במדינות (מחוזות) פולין" – מכיוון ש"במדינות אלה (הפולניות) אין שנאתן (של הקהילות הנוצריות) גוברת עלינו (היהודים) כמו במדינות אשכנז (גרמניה)"; הוא אף טבע את המדרש ולפיו שְמה של ארץ זו הינו, בעצם, "פה לין" (כלומר: "כאן תוכל לנוח"), "עד ביאת המשיח".

 

המלך קז'ימייז' ה-3 "הגדול" (עלה לשלטון ב-1333) עודד את השתרשותן של הקהילות בפולין. בשנה הראשונה למלכותו, הוא אישר ואף הרחיב את הזכויות שניתנו ליהודים. כעבור 20 שנה, הוא החיל את הזכויות הללו גם על השטחים שנוספו לממלכתו. אגדות מספרות כי הוא החזיק פילגש יהודייה, אסתרק'ה, שילדה לו שתי בנות. לפי עדויות מוצקות, המלך הזה הסתמך על פעילות מסחרית שניהל היהודי לבקו (Lewko) או לֵייְבְּקֶה; סוחר ומינהלן מלכותי זה הגדיל את עושר משפחתו כאשר קיבל בחכירה את מִכרות המלח של בית המלוכה.

 

תיעוד נוצרי סיפר כי במהלך המגפה השחורה (1347–1352), "נטבחו כל היהודים (...) כמעט בכל רחבי פולין" (או "ממלכת קרקוב וקהילותיה, תלמידי-חכמים שבהן ואוכלוסייתן", לפי תיעוד יהודי מאותה עת). ואולם, התמונה לא היתה שלילית בלבד: פולין נחשבה כמקלט ליהודים שנמלטו מפרעות "המגפה השחורה" בגרמניה. גם בקרקוב (1407) היו פרעות, על רקע עלילת-דם וגם על רקע הטענה כי היהודים הרבו את הונם באמצעות "ריבית נלוזה".

 

בחצרו של ולדיסלב ה-2 יגיילו (שלט משנת 1386 עד 1434) בלטו אנשי-עסקים יהודים. אבל הוא גילה עוינות כלפי היהודים בממלכתו אשר לא היו בני-חסותו ואשר לא היה לו אינטרס ישיר בהם. בסוף המאה ה-15, היו בתחומי פולין-ליטא לפחות 60 קהילות יהודיות, ובהן בסך הכל 20–30 אלף יהודים.

 


התגבשות הקיבוץ היהודי בפולין

מעמדם החוקי של יהודי פולין התבסס על כתבי-זכויות מיוחדים: "חוק קאליש (Statut Kaliski 1264)", מאת בולסלב ה-5 "החסיד"; כתב-חוקים אשר הדוכס הגדול ויטולד (Vitold) בליטא העניק (1388-1389) ליהודי ברסט-ליטובסק וליהודי גרודנו.

כתבי-זכויות כאלה הועתקו ממסמכים דומים שהביאו איתם יהודים מגרמניה ומבוהמיה ומהונגריה. כך, היהודים קיבלו הגנה (יהודי-חסות) בתור מלווי כסף, ובתור "משרתי לשכת המלך".

 

המלך קז'ימייז' ה-3 והיהודים. ציור של Wojciech Gerson, המוזיאון הלאומי, ורשה, פולין (1874)

 

קז'ימייז' ה-3 הרחיב והעמיק (בשנת 1334, ושוב כעבור שלושה עשורים) את "חוק קאליש". קז'ימייז' ה-4 יגיילו אישרר (1453) מעמד זה.

 

הכנסייה הקתולית בפולין, הבינה כי יהודים אינם "רק" מושא לשנאה דתית, אלא גם מתחרים כלכליים הצוברים נכסים. מועצת הכנסייה בפולין (1267) תיכננה את סגירת היהודים בשכונות שיוקפו בחומה או בחפיר. במאה ה-15, היא דרשה כי יחויבו לשאת סימן זיהוי צבעוני על דש הבגד. במהלך המגפה השחורה, זה הקל על הפּרעות.

 

 


תרומת היהודים לכלכלה במאות 14-16

בזכות חשיבותם לכלכלת פולין, התגברו היהודים על הגזרות נגדם. חשובים היו לא רק יהודי-החסות של המלך, אלא גם סוחרים ואנשי-עסקים שפעלו באורח עצמאי. פעילות זו פרחה (במאות 14–15) בעיקר באזורים כפריים, וכן בערים אשר לא הושלטה בהן מסורת הגילדות הגרמנית.

 

מבחן חשוב למעמדם של יהודי פולין התרחש כאשר מנהיגי העיר קרקוב הפעילו לחצים ואיומים קשים על הקהילה היהודית שבה, והצליחו (1485) להחתים את פרנסי הקהילה על התחייבות לעזוב לחלוטין את כל ענייני הסחורה והמסחר. מטרת המנהיגים הפולנים היתה למחוק את העוצמה אשר היהודים השיגו בתחומי המסחר, או לפחות למנוע את הגדלתה. אבל, לא היהודים ולא הפולנים יכלו לעמוד בהגבלה זו שהטילו המנהיגים. מלבד העירוניים, כל המעמדות בפולין היו זקוקים מאוד לפעילותם של היהודים, וגם העירוניים חמדו חפצי משכית, כגון כובעים וענקים, אשר יהודיות עיצבו בבתיהן, ושניתן להן (בתור "העבריות העניות") היתר מיוחד להמשיך ולמכור אותם על אף האיסור הכללי שהוטל על הקהילה. נוכח המשך הפעילות הכלכלית של היהודים, והתעצמותה, מנהיגי הפולנים העירוניים בקרקוב חזרו לפעול נגדם. היהודים גורשו כליל מתחומי העיר (1495), אבל ללא הועיל, היהודים התיישבו בקז'ימייז' (Kazimierz) הסמוכה, והמשיכו להשפיע על המלאכה והמסחר בעיר הגדולה קרקוב.

 

ערים פולניות אחרות, כולל ורשה בשנת 1527, ניסו גם הן להפעיל סמכויות מיוחדות נגד היהודים: חוקים אלה נקראו "זכות-יתר שלא לנהוג סובלנות כלפי יהודים". מלבד מניעת התיישבות עירונית קבועה של יהודים, לא היתה בחוקים אלה כל תועלת מהסוג שביקשו יוזמיהם. היהודים היו מאוד מעורבים במשק הפולני, והשפעתם בו חרגה ממשקלם באוכלוסייה. אפילו יוזמי המהלכים הללו נגד היהודים הבינו כי יהיה בלתי-אפשרי להפעיל את המשק בלי היהודים: בעת הגירוש מקרקוב, אלמנת הבנקאי פישל קיבלה היתר להמשיך לגור ולקיים עסקים בתחומי קרקוב עצמה.

 

גם פשוטי העם היהודים, שלא השיגו הישגים פיננסיים גדולים, הרגישו את הרווחה, ונהנו מחופש תנועה. בכלל, קהילת יהודי פולין התפשטה כמעט בכל רחבי הארץ. יהודים היוו חלק משמעותי מן האוכלוסייה ברוב העיירות והכפרים, ולא מעטים היו המקומות שבהם הנוצרים היוו מיעוט. יתר על כן, היו מקומות רבים שלא היה להם כל קיום, אלמלא היהודים. בני האצולה הבכירה רצו במזומנים שיאפשרו להם להתגורר במרכזי התרבות ולהקדיש את מרצם לפעילות מדינית – במקום להישאר באזורי הכפר ולנהל את עבודת-האדמה ואת המסחר הזעיר שנלווה אליה. הם חתמו על הסכמים עם יהודים, אשר חכרו מהם אחוזות או ענפי-משק ספציפיים בהן. האציל קיבל דמי מפתח (klucz), והיהודי ניהל את המשק, רכש את כל התוצרת ומכר לאצילים ולאיכרים את כל התצרוכת שלהם.

 

הבולטים באנשי-העסקים היהודים הצליחו להשתלט למעשה על גושי אחוזות, ונחשבו למעין אצולה מקומית (הלבוש האופייני של חרדים בימינו הינו העתק מן הלבוש של אצילי פולין באותה עת.) מגמה זו התפתחה והעמיקה באזורים התת-מפותחים. בתחומי האחוזות הקיימות, וכן בסְּפר הפולני (וולין Wołyń, פודוליה, אוקראינה המערבית), הקימו האצילים "עיירות פרטיות" (כמו העיירות המלכותיות שהוקמו קודם-לכן בפקודת הכתר), כדי ליהנות מפרי עבודתם של המתיישבים החדשים. לשם כך, הם הציבו את עצמם בתפקיד נותן-חסות ומגן פעיל ליהודי שטיפל בעסקיהם הללו. האצילים צברו הון רב – בזכות הניהול הרציונלי אשר היהודים הפעילו באחוזות ובעיירות הפרטיות, ובזכות קשרים בינלאומיים שהעמידו לרשות מגמתו של המשק הפולני אשר באותה עת יזם ייצוא תוצרת חקלאית (דגנים, בקר, מוצרי יער) לאירופה המערבית. הלקוחות החדשים היו מוכנים לשלם יותר, והאצילים התעשרו. הפעילות הכלכלית, שביצעו היהודים, התרכזה בירידים הגדולים (ירוסלב Jarosław ובעיקר לובלין): אלה שימשו לאנשי-העסקים, "הגבירים" היהודים, הזדמנות קבועה ונוחה לקיום מפגשים, בדרג כל-ארצי ואף בינלאומי, שבהם נחתמו חוזים ובוצעו עסקות אשראי.

 


תקופת הפוגרומים

שנאת-היהודים הגיעה לביטויה הקיצוני ביותר בגזרות ת"ח ות"ט (1648). במהלכה היו פוגרומים (פרעות) רבים ונוראיים, אשר הקוזקים האוקראינים בהנהגתו של בוגדן חמיילניצקי, והפולנים, ערכו ביהודי הארץ. הפורעים רצחו 100 אלף יהודים, אנסו אלפי נשים יהודיות, שדדו רכוש רב, חיללו והשמידו ספרי-תורה ואבזרי פולחן מקודשים, והחריבו 300 קהילות.

 

מייד בתחילת המרד (מאי 1648) הוחרבו קהילות יהודיות ממזרח לנהר דנייפר (Dnieper). חלק מבני קהילות אלה הצליחו לברוח, כולל באמצעות גיוס לצבא הפולני אשר נסוג מערבה אל מעבר לנהר ולקרבת ארצו המקורית. אלה שלא עזבו את אזורי המרידה, נרצחו באכזריות. היו שהמירו את דתם, כדי להינצל. חלק מהם, וגם מי שלא נרצחו, הועמדו למכירה בשוקי-עבדים אצל הטטרים. הצבא הפולני התבצר ממערב לדנייפר, בערים שכבר היה בהן חיל-מצב פולני. היהודים, אלה שברחו בשלב הקודם, וכן המקומיים תושבי אוקראינה המערבית, התרכזו בהן. אולם האיכרים המורדים הטילו עליהן מצור, פרצו את קווי ההגנה של לוחמיהן – וטבחו את רוב היהודים, וגם חלק מהאוכלוסייה הנוצרית.

 

בין הנהרות דנייסטר (Dniester) ודנייפר נפלו קהילות היהודים בזו אחר זו. העיר הראשונה, נמירוב (Nemirov) נפלה כאשר הקוזקים התחזו לצבא פולני, וכך נפתחו שעריה בפניהם; לפחות 6,000 אלפים יהודים נהרגו על קידוש-השם כאשר סירבו להתנצר, ועוד מאות יהודים עונו למוות. אחרי-כן השתלטו המורדים על העיר טולצ'ין הבצורה (Tulchin מדרום לנמירוב), כאשר תושביה הפולנים הגיעו עימם לעסקה: חייהם יינצלו, בתמורה להסגרת היהודים לידי האיכרים; נרצחו 1,500 יהודים, ואחר-כך מיהרו המורדים להפר את ההסכם והשמידו גם את הפולנים הנוצרים. הפּרעות המשיכו ככל שהמרד התקדם מערבה: טבח גדול (סוף יולי) ביהודי העיר פולנואה (Polonnoye), ובאוגוסט בריחת יהודי הקהילות האחרות בחבל וולין – למעֵט יהודי העיר באר (Bar ממערב לנמירוב) שהתבצרו בה ונטבחו; ולבסוף (אוקטובר–נובמבר) חורבן הקהילות שבסביבת העיר הגדולה לבוב (Lvov), במיוחד העיר נארוב (Narov). העיר לבוב עצמה ניצלה, כאשר המורדים התייאשו מכיבושה והסכימו לקבל כופר – אשר היהודים תרמו חלק ניכר ממנו. מעשי-טבח המוניים בוצעו גם בכל הערים שבגבול רוסיה הלבנה, מצפון-מערב לאיזור וולין.

 

עוד גל פרעות בוצע כעבור שש שנים (1654), כאשר צבא רוסיה ("חיל המוסקבאים") והקוזקים יצאו למסע-כיבוש במערב. סבלו ממנו יהודי פולין, בעיקר קהילת לובלין; וגם יהודי חבל מוגילב (Mohilev) אשר ברוסיה-הלבנה, ובמיוחד יהודי מוגילב עצמה. שכניהם הנוצרים הבטיחו לכובשים כי יגרשו את היהודים ויחרימו את רכושם. ההבטחה הוגשמה בשנת 1655, כאשר הצבא הפולני התקרב אל העיר, היהודים סולקו מערבה, ונרצחו בידי הרוסים.

 

מלבד אנטישמיות (שנאת-יהודים) מושרשת, ניתן לפי היסטוריונים אוקראינים ופולנים למצוא רקע ענייני לפרעות הללו שהתרחשו במסגרת מרידת הקוזקים והאיכרים נגד שלטון הפולנים באוקראינה. מבחינת המורדים, היהודים היוו גורם מוביל בהשתלטות פולין על ארצם. יהודים יִשבו כפרים חדשים ועיירות מלכותיות או פרטיות, שימשו מפתחי ערים, ובשעת סכנה אף התגייסו כלוחמים. שיטות הניהול הקפדני שלהם באחוזות, אשר האצילים הפולנים הפקידו בידיהם כמנהלים-מטעם או כחוכרים עסקיים, נתפסו הלכה למעשה כניצול קשה כלפי האיכרים. כמו כן, יהודים חכרו כנסיות ובכך פגעו ברגשות הדתיים של האוכלוסייה המקומית. לטענות אלה, שהעלו היסטוריונים, לא נמצאו עדויות תומכות במסמכים ובמקורות מן התקופה הרלוונטית.

 


דמוגרפיה של יהדות פולין במאות 16-18

הפוגרומים מחקו עשרות שנים של גידול במספרם של יהודי פולין. בשנת הפוגרומים, יהודים אלה מנו 300 אלף ויותר. כשני דורות קודם-לכן, בשנת 1578, היו בפולין לא יותר מאשר 100 אלף יהודים.

 

באמצע המחצית השנייה של המאה ה-16, היהודים היוו בקושי 3% מ-10 מיליון התושבים. חשיבותם הכלכלית גרמה לכך שנפרץ האיסור על ישיבתם בערים: ברוב המקומות, הם היוו כמעט 15% מן האוכלוסייה העירונית. בשנת 1569, בדרום-מזרח הארץ (אוקראינה, פודוליה, וולין), נמנו 24 קהילות יהודיות; בתוך 30 שנה, מספרן הוכפל כמעט פי-ארבעה (80 קהילות) – ובשנת 1648 היו 115 קהילות באיזור ההוא, שהיווה את עיקר הקהילה היהודית בארץ. בנוסף היו עשרות קהילות בפולין-הקטנה (מתוכן התקיימו 41 בסוף המאה ה-16), ועוד עשרות בפולין-הגדולה (כולל 52 קהילות שהיו קיימות בסוף המאה ה-16). בתוך כמאה שנים, האוכלוסייה היהודית של פולין כמעט השלישה את גודלה. במִפקד רשמי (1764) נמנו 750 אלף יהודים; להערכת היסטוריונים, המספר הנכון היה 900 אלף (מתוכם, 60% באוקראינה ובסביבותיה).

 

יהודים רבים חזרו לחכור אחוזות, ולנהל את עבודת התושבים הנוצרים. הם השתלבו היטב בהיררכיה: לפי עדויות של יהודים בני התקופה, החוכרים ראו את הכפריים הפרבוסלבים (איכרים שהשתייכו לכנסייה הפרבוסלבית), כאנשים המצויים בשפל-המדרגה והמשמשים "עבדים ושפחות" ליהודים ולפולנים שמעליהם. למעשה, הכפריים הוכנסו למשטר עבודת-כפייה, אשר החוכרים היהודים אירגנו למען בעלי-האחוזות. לעומת זאת, מנהיגות יהודי חבל וולין קבעה תקנה (שנת 1602) ולפיה הצמיתים לא יועבדו בשבתות ובחגים.

 

גם בערים המלכותיות, היהודים חזרו לבלוט: הם עסקו במרבית ענפי המלאכה והמסחר, בעיקר בייבוא (חפצי מותרות ומיכון) ובייצוא (תבואה ובקר), והפעילו מרץ רב שהביא אותם להצלחות עסקיות ולחיים נוחים. הצלחותיהם נשענו גם על מערכת הקשרים שלהם, ובמיוחד זו שפעלה בירידים הגדולים: ירוסלב ולובלין למסחר הפנים-ארצי, ברסלאו (Breslau) ולייפציג (Leipzig) שבגרמניה למסחר הבינלאומי.

 


תור הזהב של יהדות פולין

כבר במאות 13–15 היתה פולין מקום ליהודים שנחשבו גדולים בתורת-ישראל: יעקב סברא מקרקוב, תלמידים מובהקים של רבי יהודה חסיד, רב יום-טוב ליפמן מילהאוזן (בקרקוב), רב שמואל מינץ (בפוזנן), יעקב פולק. חשיבות הלכתית, שחרגה (למן אמצע המאה ה-16 ואילך) מתחומי פולין, נודעה לרב משה איסרליש מקרקוב אשר חיבר הגהות – כלומר, תיקונים ותוספות לטובת מסורת רבני אשכנז וצרפת – על ספר "שולחן-ערוך". רב שמואל אליעזר אידל'ס (מקרקוב) כתב פירוש חשוב לתלמוד וכיהן כרב בלובלין. בעיר זו גדלו וחיו גדולים-בתורה כה רבים (חכמי לובלין), עד אשר נודעה בכינוי "ירושלים של פולין".

 

בני-העם – בעיקר במחוזות דרום-מזרח פולין – פיתחו גם תרבות דתית, אשר אחרי-כן צמחה ממנה החסידות, שהיו לה יחסים מעורבים וקשרים מורכבים עם התרבות הרבנית. המייסד, רבי ישראל בעל שם טוב, חי ופעל בחבל פודוליה. תלמידו, רבי דב בר ממזריץ' (Miedzyrzec) פעל בחבל וולין. לא רק הרב אידל'ס התרעם על רבני פולין, אשר "משתררים (נוקטים שררה)" שלא לשם-שמיים ו"רוכשים מינויים בכסף ורודפים אחר הכבוד". פשוטי-העם הגיבו על כך בפיתוח תנועת החסידות, שכבשה את ליבם של מרבית יהודי פולין (בניגוד ליהדות ליטא).

 

מנהיגות יהודי פולין התארגנה בתחילה בתור "ועדים" קהילתיים. הוועדים כוננו מערכת מפגשים וייצוג (אזורי וכל-ארצי) – "ועד ארבע הארצות", אשר חבריו נבחרו בידי הרבנים והעשירים כך שנחשבו למייצגי הקהילה כולה והיוו חלק מהאוטונומיה שיהודי פולין הפעילו במאה ה-16 ואילך. מעמדו של ועד ארבע הארצות בוטל, רובו ככולו, כאשר (1764) השלטון הפולני ביצע רפורמה במיסוי ושינה את גביית מס הגולגולת. בתוך זמן קצר התפוררה מסגרת יהודית זו.

 


היהודים בפולין המחולקת

בעקבות תהליכי קריעת פולין (1772–1795), רוב היהודים הפולנים מצאו עצמם בתחומי רוסיה, השאר היו בתחומי שליטתן של אוסטריה ההבסבורגית ושל פרוסיה הגרמנית. בראייתם של השליטים לא נתפסו היהודים כקבוצה אתנית מגובשת: יהודי הסְּפר המזרחי, קצוות חבלי נובוגרודק( Novogrudok), גרודנו (Grodno), וילנה, ויהודי ביילורוסיה היו ליטאים, יהודי גליציה המזרחית התערבבו ביהודי אוקראינה הוותיקים, יהודי מחוזות פוזן (בפולנית: פוזנן) ושלזיה (בפולנית: שלונסק) ופומרניה (בפולנית: פומורז'ה) קיבלו מעמד מובחן בקרב יהודי גרמניה, ושאר היהודים, בוורשה, ב"פולין הקונגרסאית" ובגליציה המערבית – שמרו על צביון פולני.בחבל אשר כונה אחרי-כן בשם "דוכסות ורשה הגדולה", היו (לפי נתוני 1808) בערך 205 אלף יהודים שהיוו 8% מן האוכלוסייה; הם היוו 28% מתושבי הערים. ב"פולין הקונגרסאית" נמנו בשנת 1828 לפחות 384 אלף יהודים, שהיוו 9% מן האוכלוסייה; לפחות שני-שליש מהם התגוררו בערים, והיוו 58% מתושביהן.

 

כאשר מרדו הפולנים (1830), היו יהודים שרצו להצטרף אל המרד. ההנהגה הפולנית הייתה חלוקה סביב השאלה האם יש לאפשר ליהודים להילחם. גורמים שמרנים התנגדו לשיתופם של יהודים בלחימה כיוון שחששו שהדבר יביא להענקת שיוויון זכויות ליהודים לאחר המלחמה. כ-850 יהודים לחמו במרד של 1794, במסגרת מיליציה יהודית בהנהגתו של ברק יוסלביץ'. ב-1832 פרץ מרד נוסף ובו גם כן השתתפו לוחמים יהודים. מפקד היהודים ב-181 היה יוסף ברקוביץ', בנו של יוסלביץ', שנהרג בקרב ב-1809. אחרי כשלון המרד, ובעיקר עקב המשבר אשר התחולל באזורי הכפר (שנות ה-40' של המאה ה-19), הורע מצבם של יהודי הכפרים, והם היגרו בהמוניהם אל הערים. בריכוזים העירוניים, הלך והתרחב הפער החברתי: נוצרה שכבה דקה של קפיטליסטים, בעלים למפעלי הטקסטיל, בעיר לודז', בנקאים גדולים, קבלנים בולטים – ולעומתה פרולטריון, אשר חווה תקופות אבטלה ארוכות בגלל נטייתם של המעסיקים הפולנים להעדיף את העסקת בני עמם. התרוששות יהודי הערים הביאה אלפי יהודים עניים להיענות לעידוד הממשלתי, והם פנו אל עבודה חקלאית באזורי הכפר. אלה שנשארו בערים (והם היו הרוב המוחלט של הקהילה) הפכו לפרולטרים. התגברה ההגירה אל אירופה המרכזית והמערבית, וגם אל אמריקה הצפונית והדרומית.

 

הצאר הרוסי אלכסנדר ה-2 כלל מרכיב יהודי מובהק במדיניותו הפייסנית. בתוקף היותו מלך פולין, חתם (1862) על צו שהעניק הקלות ליהודים: נפתחו בפניהם כל ערי "מלכות פולין", וגם האזורים הכפריים, שבהם אף הותרה להם רכישת אדמות האצילים. נקבע כי בתי-המשפט יקבלו עדויות מיהודים, במסגרת שוויון לפי החוק, מושל פולין קיבל הנחיה, לבדוק את ההגבלות על יהודים ולהקל בהן. אבל יהודים הצטרפו אל הפולנים אשר החריפו את הסתייגותם מהיבלעות ארצם בפאן-סלביות שהנהיג הצאר. הרב של ורשה, דב בריש מייזלש, היה ידוע (כבר במרד 1832) כפטריוט פולני. רבנים אחדים חתמו על קריאת ההגמונים הפולנים למרד נגד שלטון רוסיה בארצם. ממשלת המורדים פנתה (1863) בכרוז אל "אזרחים בני דת משה"  כדי שלא לוותר על חלק חשוב מהאוכלוסייה. האכזריות שנקט השלטון הרוסי בדיכוי המרד הפולני פגעה גם ביהודים, ונוכח תפקידם במרד, שלטון זה גיבש והעמיק גישה עוינת כלפיהם. אך זה לא העניק להם נקודות-זכות בעיני הפולנים, להיפך, הם ראו הזדמנות לסלק את היהודים ממעמדם בחברה הפולנית, אשר בה הם, המיעוט הבולט ביותר, נחשבו כגורם מפריע ומעכב.

 

הדמוגרפיה היהודית היוותה רקע ליחס זה: בשנת 1841 היו בפולין "הקונגרסאית" 373 אלף יהודים; רבבה פחות מאשר בשנת 1828, אבל משקלם היה יותר גדול, ונוכחותם יותר בולטת, כי ההגירה מאזורי הכפר אל הריכוזים העירוניים גרמה לכך שכמעט כולם (86%) התגוררו בערים. יהודי השטחים שסופחו אל רוסיה, אשר נדונו לחיי עוני והשפלה ב"תחום המושב", היגרו מערבה. מספר היהודים הפולנים גדל והגיע (שנת 1870) ל-815 אלף, וב-1897 היו 1.32 מיליון יהודים פולנים. הם היוו כמעט 14% מהאוכלוסייה. ב-1862, משקלם היה גדול מאוד בענפי המסחר (הם החזיקו 72% ממנו); ב-1888 שלטו יהודים על 79% מהפעילות המסחרית, אבל שיא זה לא החזיק מעמד, וב-1897 החזיקו היהודים "רק" 62% מהמסחר בוורשה.

נתוני שנת 1900, לגבי גליציה, מסכמים את מצבה של יהדות פולין: חלק ניכר (29.5%) עסקו במסחר, והחזיקו 91-81% מהסחר הקמעונאי, חלק קצת יותר קטן (26.5%) התפרנסו ממלאכה ומתעשייה, בסדנאות זעירות ובמפעלים קטנים, כמעט 18% עסקו בחקלאות, היו לא-מעטים (כמעט 12%) שכירי-יום, כולל מנקות ומבשלות בבתי העשירים, וכן היו בעלי מקצועות חופשיים ופקידים (כמעט 7%); בערך 8% היו חסרי פרנסה למעט מה שהצליחו להשיג בקבצנות. כמו אלה-האחרונים, רוב היהודים היו עניים מאוד, היה מיעוט קטן של עשירים, מקרב בעלי-האחוזות וכמה סוחרים.

 

במשך רוב המאה ה-19, כמעט כל יהודי פולין היו דתיים או, בעקבות תנועת ההשכלה, נאמנים למסורת היהודית, תוך הסתגלות לחיים המודרניים ולהשקפות החדשות. היו גם מתבוללים, בעיקר בקרב העשירים ביותר (בתחילת המאה ה-19 התנצרו בוורשה 70 משפחות בנקאים ואילי-תעשייה וסוחרים). חלק ניכר מהמתבוללים הגיע ישירות מקרב החסידים, בגלל אורח-החיים הצייתני הנוקשה שהונהג בקהילותיהם. בקרב הדתיים, היה רוב מוחלט לחסידים. במשפחות החסידים האמידות, היתה תופעה מעניינת: הבנים חונכו ללימוד תורה ולקיום מצוות ואילו הבנות קיבלו גם השכלה כללית פולנית, ומבחינה זו, ולעיתים גם מבחינת הלכי הנפש, היו קרובות במידת-מה לתנועת ההשכלה ואף לזרם המתבוללים. יהודי פולין, אשר היו ברובם המכריע נתיני רוסיה הצארית, לא סבלו מן ה"סופות בנגב", הפרעות שהתחוללו באירופה המזרחית בתחילת שנות ה-80 של המאה התשע-עשרה.

 

הנטייה אל ההתבוללות נחסמה לא רק על ידי האנטישמיות, שהבהירה כי אינה מוכנה לסבול את היהודים אפילו אם יהיו דומים לאוכלוסייה הנוצרית, אלא גם על ידי הציונות, אשר (למן 1897) הגבירה את השפעתה ביהדות פולין. דתיים רבים התנגדו לה, אבל היו גם רבנים בולטים (הידוע ביותר: שמואל מוהליבר) שהשתלבו בתנועת חובבי-ציון. בין האגודות הציוניות של יהודי פולין, בלטו "מנוחה ונחלה" שהקימה את המושבה רחובות ו"גאולה" שהשתתפה בהתאגדות "אחוזת בית" אשר יסדה את תל-אביב.

 

הפרוליטריון היהודי היווה רקע נוח להתפשטותם של רעיונות סוציאליסטיים: רעיונות אלה התגבשו ולהשפעה ניכר אשר מפלגת "בונד" (סוציאליסטים יהודים לא-ציונים) השיגה בוורשה ובמקומות רבים נוספים. בשנת 1912, בבחירות לפרלמנט (דומה) של רוסיה הצארית, רוב יהודי ורשה תמכו במועמד השמאל הפולני. הימין הפולני (מפלגת "דמוקרטיה לאומית") ניסה להתנקם ביהודי פולין, אשר אותם שנא ממילא, ואירגן נגדם חרם כלכלי.

 

 


בין מלחמות העולם

לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, הוקמו כמה מועצות-לאומיות של יהודים, בניסיון להשתלב בדמוקרטיזציה של החיים הפוליטיים בפולין, אנשיהן ניהלו משא-ומתן גם עם הימין הפולני, "מפלגת דמוקרטיה לאומית", וגם עם השמאל ואפילו עם המנהיג פילסודסקי.

 

בנובמבר–דצמבר 1918, כמאה יישובים במזרח הארץ היו זירה לפרעות של פולנים; נהרגו לפחות 100 מיהודי יישובים אלה ונפצעו 1,200 אנשים ונשים; בשנת 1919 היה עוד גל פרעות כאלה – יותר מצומצם (52 קהילות נפגעו) בהיקפו, אבל יותר קטלני (200 הרוגים). העולם היהודי (בהנהגת יהודי ארצות הברית) הגיב במחאות, ובקריאה להטיל על פולין עיצומים דיפלומטיים וכלכליים. הפולנים האשימו את יהודי ארצם כי "גייסו גורמים זרים נגד המדינה אשר זה עתה הצליחה לחדש את עצמאותה". מדיניותן של ארצות הברית ובעלות-הברית שלה, להגן על המיעוטים הלאומיים במדינות שנוצחו במלחמת העולם הראשונה ובמדינות שנוצרו בעקבותיה, נחשבה בפולין כהתערבות לא-הוגנת בעניינים פנימיים.

 

עם זאת, הסיבה העיקרית ליחסם הקשה של הפולנים כלפי יהודי ארצם אינה נעוצה בעניינים הללו, אלא בכך שרוב הציבור התקנא בהצלחתם הכלכלית של היהודים, אשר היוו את מרבית המעמד הבינוני בפולין העצמאית. כמו כן הכעיס אותם המאמץ היעיל, שימוש בכוחם הכלכלי ובזכות-ההצבעה, אשר יהודים עשו כדי להשיג שוויון מלא בפני החוק וכדי לכונן אוטונומיה בנושאי תרבות. יהודי פולין (בשנת 1921: כמעט 2.85 מיליון נפש) היוו בה מיעוט גדול מאוד, בערך 10.5% מהאוכלוסייה. רובם השתלבו בענפי המשק החשובים ביותר, שהם מסחר וביטוח (כמעט 36%) ותעשייה (כמעט 32%); ואף שלטו בשני-שלישים מן המסחר הפולני כולו. נוכח התהליכים הדמוגרפיים באוכלוסייתה הנוצרית של הארץ, גידולה המהיר, והתרכזותה בערים, הוקטן במידה ניכרת חלקם של היהודים באוכלוסיית פולין, ירידה של 0.7% בתוך עשור. בשנת 1931, הם מנו 3.11 (ויותר) מיליון נפשות; אבל הן היוו 9.8% מן האוכלוסייה.

 

סרטון באדיבות בית התפוצות ע"ש נחום גולדמן, ת"א

במשך רוב שנות קיומה של הרפובליקה (1921–1939), הפולנים המשיכו לנקוט עוינות כלפי המיעוט הלאומי הבולט הזה (יותר מאשר כלפי המיעוטים האחרים). נוסחיהן של הגזרות הממשלתיות, ויישומן, היו כאלה שהן פגעו במיוחד ביהודים. כלכלת הקהילה נפגעה פחות מאשר תחומים אחרים, מכיוון שיהדות ארצות-הברית הגישה סיוע רב. יהודים בעלי מקצועות חופשיים ספגו חלק ניכר מן הקנאה והעוינות של הפולנים. משרות ממשלתיות (שירותי רפואה, מערכת המשפט) היו סגורות כמעט לחלוטין בפני יהודים. האוניברסיטאות אמנם לא הצהירו במפורש על אפליית יהודים, אבל הפעילו אותה ביעילות: בעיקר באמצעות החמרה בבחינות, הן הגבילו את מספר היהודים אשר יכלו ללמוד, ולמן 1937 הוקצו להם חלקים ספציפיים ("כסאות גטו") באולמות-ההרצאות. זה היה שיעור אשר הסטודנטים הפולנים הפנימו היטב. רבים מהם נקטו (החל משנת 1934) פעולות איבה כלפי יהודים, וחוללו מהומות שבהן נהרגו 30 איש ונפצעו 200 ויותר. התוצאות נרשמו בסטטיסטיקה הרשמית: שנת 1925 – יותר מ-8,000 סטודנטים יהודים (כמעט 22% מכלל הלומדים); 1935 – בערך 7,000 סטודנטים (אפילו לא 15%); 1939 – בערך 4,000 (רק 8% מהלומדים).

 

השוק בגטו לובלין, 1934 (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)

 

בענפי המלאכה, בחינות מקצועיות (לתארי "שוליה" ו"אומן") הופעלו באופן שהכביד על היהודים. גורמים ממשלתיים לא הפנו הזמנות אל סדנאות בעלות יהודים. ההתקפה על היהודים התבצעה גם בעולם המסחר. איגוד הקואופרציה הפולני הפעיל את מוסדותיו, ובפומבי, נגד מקורות המחיה של היהודים. סיסמתו המליצה לפולנים, לסחור רק עם אחים-לדם. קבוצות אנטישמיות העמידו משמרות בפתחיהן של חנויות בבעלות יהודית, ולפעמים מנעו באורח ישיר תנועת לקוחות אליהן. הממשלה הכניסה את עצמה לשותפות בענפי משק חשובים (תעשייה, ייעור, משקאות), ובכך סילקה את היהודים מנכסיהם, וגם בתחומים אחרים ננקטה מדיניות רישוי ומדיניות מיסוי, שהיוו שיטה לנשל את היהודים מפעילותם במשק. ראש-הממשלה, גנרל סקלדקובסקי (Skladkowski) אמר בפירוש (מאי 1935) כי אמנם אסור לפגוע בגופם של יהודים, אבל בהחלט אפשר לנהל נגדם מאבק כלכלי.

 

אנשי הקהילה היהודית חשפו בפומבי את טיבן המפְלה של התקנות הממשלתיות ואת אופיים העויין של הצעדים שננקטו נגדם, ונאבקו בפרלמנט כדי לשנות את המגמה. הוקמו בתי-ספר למלאכה (רשת "אורט"). בסיוע יהודי ארצות-הברית (ארגון "ג'וינט") פותחו מוסדות קואופרטיביים להענקת אשראי ליהודים. הדמוקרטיה הפרלמנטרית של הרפובליקה הפולנית היוותה כר נוח ונאות למאבק היהודים נגד אפלייתם ונישולם. מבחירות לבחירות הוגדל מספר הצירים היהודים ב"סיים" ובסנאט.

 

בשנות ה-30', גם על רקע השתוללות הנאצים בגרמניה, האנטישמיות הלכה והתגברה. ב-1934 הוקם ארגון אנטישמי קיצוני, "המחנה הלאומי הרדיקלי" (O.N.R), אשר העמיד לעצמו את המפלגה הנאצית כדגם לחיקוי. במארס 1936 נרצחו שלושה מיהודי פשיטיק (Przytyk) ורבים נפצעו; ובמאי 1937 נשדדו חנויות היהודים בבריסק (Brześć). הקהילה היהודית הגיבה בארגון שביתות כלליות כמחאה. ממשלת פולין אף הקימה (1937) ועדת מומחים, ושלחה אותה לבדוק את אפשרות ביצועה של תכנית מדגסקר כדי למצוא מקום ליהודים מחוץ לאירופה.. פעולה זו אינה מפתיעה, על רקע הצהרות בוטות לגבי השאלה היהודית. סגן נשיא הפרלמנט הבהיר קודם-לכן כי בפולין יש מקום לחצי-מיליון יהודים ולא יותר, 14 מחברי הפרלמנט מטעם מפלגת השלטון אירגנו הצהרה ציבורית (דצמבר 1938) ולפיה היהודים הינם "אזרחים זמניים" במדינה.

 

עיקר יהדות פולין היתה דתית-חרדית. מבחינת רובו של ציבור זה, מוקד המחשבה והעשייה לא היה מחשבותיהם של הגויים – אלא המסורת שנקבעה ומוסדה בידי הדורות הקודמים: חצרות האדמו"רים היו מרכזי לימוד-תורה והיוו את ליבן של קהילות שוקקות חיים. לימוד התורה התרחב, וכלל (בעיקר בספָר המזרחי של פולין) גם התעמקות בכתבי תנועת-המוסר אשר לא הסתפקה בשינון כתבי-הקודש ובפרשנותם אלא ביקשה להעמיק גם את הרגשות ("יראת-שמים") ולשפר את ההתנהגות ("המידות") במישור הבין-אישי. רבני החסידות והמתנגדים להם ("ליטאים") הפעילו מפלגה מודרנית, "אגודת ישראל", שהיתה לה עיתונות וארגוני נוער. המודרניזציה התבטאה גם בייסודה של רשת בתי-ספר לבנות ("בית יעקב") ובאירגון "בנות יעקב" שניהל את שעות-הפנאי של בנות הקהילה הזו.

 

קטע  מתוך כתב העת העברי "הצפירה" (באדיבות הארכיון הציוני, ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית) 

 

מיעוט ביהדות פולין התייחס לאיומי הרשויות באורח יותר פעיל. ההתארגנויות הציוניות ("החלוץ" אשר כמחצית מחבריו חיו בפולין, "השומר הצעיר", "החלוץ הדתי") קיימו מערכות הכנה ספציפיות – "קיבוצי ההכשרה" – בשביל הרבבות שהתכוונו לעלות אל ארץ-ישראל. התנועה הציונית נתנה בעיקר הרגשת שייכות: מוסדות חינוך (רשת "תרבות", ומקבילותיה הציוניות-דתיות "תחכמוני" ו"תושייה"), עיתונים, מועדוני ויכוחים ומרכזים לבילוי. המעש הציוני הזה השתלב בפעילות התרבותית הענפה של אותו חלק ביהדות פולין שלא היה ציוני: עיתונים ("הצפירה" בעברית, ועיתונים ביידיש ובפולנית), מוסדות חינוכיים ("צישא" ועוד) ומרכזי מחקר מדעי ("ייווא"), וכן ספרות מגוונת אשר קודמה גם באמצעות בטאונים ספרותיים. כל זה שירת אוכלוסייה יהודית גדולה, אשר בשנת 1939 מנתה 3.351 מיליון נפש – הריכוז היהודי הגדול ביותר בעולם, ומרכז הכובד של היהדות.

 


יהודי פולין בשואה

הנאצים, אשר אחת ממטרותיהם המרכזיות היתה להשמיד את יהודי אירופה, התמקדו כמובן בפולין. הם אכן הצליחו לחסל כמעט 90% מיהודי הארץ. כשכבשה גרמניה וסיפחה ב-1939 את מערב פולין נמצאו בו שני מיליוני יהודים.

 

 

גירוש היהודים וריכוזם בגיטאות

 

ב-21 בספטמבר הוחלט על גירושם של היהודים אל תחום הממשל הכללי (General Gouvernamant; אזור הממשל הצבאי הגרמני בשטחי פולין שלא סופחו לברית המועצות או לגרמניה לאחר הסכם "ריבנטרופ-מולוטוב" ). הנאצים הפעילו את חוקי הגזע: שלילת זכויות האדם, השפלה, מניעת כל פעילות משקית. ביום 26 באוקטובר 1939 החלו רשויות הממשל הכללי בפירסום סדרת צווים: כל יהודי מגיל 14 ועד גיל 60, חייב בעבודת-כפייה; חל איסור על שינוי מקום המגורים; חובה לדווח על כל הרכוש היהודי; פקדונות היהודים ירוכזו בבנק אחד, ויוקפאו; איסור על החזקת 2,000 זלוטי ויותר; חובה לענוד, על זרוע שמאל, סרט מסומן במגן-דוד ("אות הקלון").

 

יהודים בפולין בתחנת רכבת, לפני שליחתם למחנות ריכוז, 1939 (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)

 

הפתרון הראשון שתיכננו הנאצים וביצעו לגבי היהודים, היה "התחום הסגור (Reservat) של לובלין". בתוך כחצי שנה אחרי ההחלטה בעניין הגירוש, 95 אלף יהודים (רובם כולם פולנים, מיעוטם מווינה ומחבל מורבסקה-אוסטרווה אשר במורביה) הובלו בקרונות-משא אל מעבר לנהר סן – במקום שומם, המצוי בקרבת העיירה ניסקו אשר מדרום-מערב ללובלין – ונצטוו להכין מחנה אשר יקלוט עוד מגורשים. קהילת לובלין עצמה נאלצה לקלוט אלפי יהודים, שגורשו מן הרייך הגרמני ומצ'כיה שהפכה למדינת-חסות שלו.

 

אחר כך ויתרו הנאצים על רעיון "האיזור הסגור" (אולי מכיוון שלא היה שם מקום כדרוש), וגם על הרעיון (אשר ממשלת פולין העלתה לפני המלחמה) בדבר ריכוז ארבעה מיליוני היהודים באי מדגסקר. במקום זאת, ננקטה שיטה אחרת: עד 1941 הוקמו בערי פולין המרכזית גטאות, אשר אליהם הוכנסו יהודי הארץ ויהודי הארצות (בעיקר: בוהמיה ומורביה) שנקשרו באורח הדוק לרייך הגרמני עצמו. הם סבלו שם מתנאי צפיפות נוראיים, שהוחמרו באמצעות האימה אשר השליטו הנאצים. התוצאה היתה גידול (אפילו פי שמונה) בשיעורי התמותה של בני הקהילה. יהודי שעזב את הגטו בלי רשות, נענש באורח שהלך והחמיר והגיע עד להוצאה-להורג. הגטאות היוו למעשה מחנות-ריכוז ראשוניים, כהכנה למחנות הייעודיים שהוקמו (1942 ואילך) לצורכי מערכת עבודת-הכפייה ולשם ההשמדה.

 

 

מחנות העבודה

 

מערכת עבודת-הכפייה, שקלטה את היהודים אשר נכללו בצו הראשון של הממשל-הכללי, התפתחה למן קיץ 1940 והפכה להיות מרכיב עיקרי בפתרונות שחיפשו הנאצים לגבי היהודים. במקום מקומות-עבודה שתיפקדו בצד הגטאות, אורגנו מחנות גדולים בכל תחום הממשל-הכללי היה מלא במחנות עבודה. אל המחנות הללו, שהיו שמורים היטב מפני מגע עם העולם, הועברו רבבות גברים יהודים שנותקו ממשפחותיהם. הצבא הגרמני השתמש בהם לצרכיו: סלילת כבישים והקמת גשרים, בניית ביצורים ליד קו הגבול עם איזור הכיבוש של ברית המועצות במזרחה של פולין, הכשרת קרקע, ועבודות כלליות במפעלי תעשייה.

 

מחנות-העבודה נטלו את חלקם בתהליך הקטנת מספרם של היהודים אשר נמצאו בתחומי הכיבוש: הושלטה בהם אכזריות רבה, התזונה היתה בלתי-מספקת, וכל זה קיצר את חייהם של רבבות עובדים. עוד המונים נרצחו באורח ישיר. אחרי הפלישה לתוך איזור הכיבוש של ברית המועצות (סוף יוני 1941) אירגנו הרשויות הנאציות את האוכלוסייה המקומית של אזורי הספָר הפולני (אוקראינה המערבית, וולין, גליציה המזרחית) והחל גל פוגרומים שבהם נרצחו לפחות 11 אלף יהודים. פוגרום מחריד היה ביישוב ידוובנה (Jedwabne), ב-10 ביולי 1941, כאשר תושבים פולנים ריכזו את כמעט כל שכניהם היהודים באסָם גדול ושרפו אותו על כל הכלואים בו. גל הפוגרומים לא נפסק במשך זמן רב: ברובנה, בנובמבר 1941, נרצחו 15 אלף מתוך 21 אלף היהודים.

 

פליטים יהודים נמלטים מקרקוב, מרץ 1941 (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)

 

ההשפלה והצפיפות והשוד, ההרעבה והעבדות, ומעשי-הטבח הישירים – כל אלה לא הספיקו ככלים לחיסול מהיר של העם היהודי. הנאצים הגיעו עד-מהרה אל הפתרון היעיל מבחינתם: מחנות-השמדה. כאשר אלה היו מוכנים לשימוש, החלו רשויות הממשל-הכללי בהריסת הגטאות. בתחילה בוטלו הקטנים שבהם, ותושביהם הועברו אל הגדולים. גם גטאות מרכזיים אלה בוטלו אחרי כן.

 

 

מחנות ההשמדה וחיסול הגטאות

 

על רקע הצעדים לחיסול הגטאות התארגנו מחתרות יהודיות ובכמה מן הגטאות פרצו התקוממויות: מרד גטו ורשה, ומרידות בגטאות ביאליסטוק, קרקוב , צ'נסטוחובה, לבוב. ההתקוממות הבולטת ביותר היתה בגטו ורשה. ב-10 במאי החליט הימלר על "פינוי סופי" שיוחל על כל 300 אלף יהודי תחום הממשל הכללי. בסוף יוני חוסל הגטו בעיר לבוב. מפקד ס"ס בגליציה, פריץ קצמן (Kazman) הכריז כי האיזור "נקי מיהודים (Judenrein)". ההכרזה היתה מוקדמת: מחנה ינובסקה (Janowska) ליד לבוב חוסל ב-20 בנובמבר. היא לא היתה ממש מוגזמת, בתחילת 1944, כאשר שיחררו חיילי ברית המועצות את המחנה באיזור טולסטה, נמצאו בו רק כמה מאות יהודים. הגטו של קרקוב חוסל באמצע מרס 1943, וכעבור חצי שנה חוסלו שאר הגטאות במחוז זה. בנובמבר החלו הגרמנים ברצח היהודים שהצטופפו במחנות איזור לובלין. באביב 1943 חוסלו יהודי הגטאות של ערי איזור ראדום (Radom), למעט מי שנחשבו כשירים לעבודה. בגטו לודז' נותרו בכל זאת (קיץ 1944) 70 אלף יהודים, והם חוסלו עד סוף אוגוסט.

 

לפני חיסול הגטאות, הגרמנים הפעילו במרץ רב את תוכנית ההשמדה הישירה, "הפתרון הסופי", שנשענה על שיטות ארגון ועל טכניקות מודרניות. בפולין היו שבעה מ-14 מחנות ההשמדה שהקימו הנאצים ועוזריהם. מבחינת מספר הנרצחים, מחנות אלה היו היעילים ביותר: 3.6 מיליון קורבנות יהודים. שנאת היהודים שאיפיינה את הפולנים הֵקלה על הנאצים בהפעלת תוכניתם: רבבות פולנים קיבלו על עצמם תפקידים זוטרים במנגנון ההשמדה.

 

שילוב כל האמצעים שנקטו הגרמנים לגבי היהודים היה יעיל: בסתיו 1943 הושלמה למעשה השמדת כל יהדות פולין. הנותרים, בעיקר כשירים-לעבודה, חוסלו כמעט כולם בתוך כשנה נוספת. אלה שנשארו בחיים למרות הכל, 11% מהאוכלוסייה היהודית שנמנתה בשנת 1939, משויכים לארבע קבוצות:

*  300 אלף שהגיעו אל ברית המועצות בהגליה יזומה (בידי הסובייטים), נוכח פלישת הגרמנים בקיץ 1941, או בבריחה אשר בחלקה נעזרה בגורמים חיוביים מתוך האוכלוסייה הפולנית.

*  כאלף שהסתתרו, ואשר חלקם נשאו תעודות מזויפות המעידות כי הם "ארים".

*  בערך 13 אלף יהודים אנשי הצבא הפולני אשר ברית המועצות הקימה (צבא אנדרס);

*  כ-50 אלף אשר שרדו את כל האימים עד לשיחרורם בידי חיילי ברית המועצות. בהם חלק מ-350 היהודים אשר הגרמנים העבידו במחנה גנשיובקה, בתחומי גטו ורשה ההרוס, ואשר שוחררו בידי גדוד צופים שהשתתף בהתקוממות 1944.

 

 

הפרטיזנים היהודים

 

הבורחים ממזרחה של פולין, וחיילי צבא אנדרס, לא היו היחידים שנטלו יוזמה בעת השואה, מאביב 1942 ובמשך כשנה, בערך 50 אלף יהודים ברחו מן הגטאות וממחנות-עבודה ואף מן המשלוחים (טרנספורטים) המיועדים להשמדה; אבל רובם נהרגו בתוך זמן קצר, והנותרים היו פרטיזנים באיזור לובלין. בשנים 1942–1943, פעלו בתחום הממשל הכללי 30 יחידות פרטיזנים יהודים, מהן היו שמיסדו קשר עם מחתרת "צבא העם" הקומוניסטית והפרו-סובייטית, והיו ששמרו על עצמאות. בתחום הממשל הכללי היו 3,000 פרטיזנים יהודים. וכן, ביערות מזרחה של פולין,  איזור אשר בתקופה זו קשור בהיסטוריה של ברית המועצות, נלחמו 30 אלף פרטיזנים יהודים, ורבים מהם ניצלו.

 

 


התקופה הקומוניסטית ולאחריה

אחרי שצבא ברית המועצות שיחרר אותה מן הכיבוש הנאצי, היו בפולין כמה רבבות ניצולים יהודים – מתוך 3.351 מיליון נפש, אשר חיו בה לפני השואה.

 

ביולי 1944, הוקם בלובלין ועד יהודי כמוקד סיוע לניצולים וכארגון לחיפוש ילדים יהודים שהוסתרו אצל משפחות נוצריות. אחרי שיחרור ורשה, "הוועד המרכזי של יהודי פולין" כלל בערך 200 ועדים מקומיים. ה"ג'וינט" העביר מזון, בגדים ותרופות. 80 אלף יהודי פולין החלו בשיקום. הוקמו עשרות קואופרטיבים למלאכה, וכן 34 חוות חקלאיות ובהן מאות פועלים יהודים. "אורט" הקים רשת להכשרה מקצועית. הופיעו כתבי-עת יהודיים בנושאי תרבות וחברה ופוליטיקה. השלטון הקומוניסטי אישר בחפץ לב את פעילות התנועות הציוניות, שאירגנו את העלייה לארץ ישראל ולמדינת ישראל. במיוחד בלטו ה"קיבוצים" (לילדים יתומים, ולמבוגרים): מסגרות הכשרה, בערים ובכפרים, שבהן למדו עברית וקיבלו הכנה מגוונת לקראת העלייה.

 

האנטישמיות המשיכה להיות תופעה נפוצה. היא נשענה גם על העובדה שיהודים, בעיקר מאלה שהיו בברית המועצות בעת המלחמה, בלטו בהנהגת התהליכים הכלכליים והפוליטים. היו דיווחים רבים על בריונים – בעיקר, אנשי המפלגה הלאומנית הראקציונרית (Narodowe Sily Zbornje) – שהיכו יהודים, גם באורח קטלני, בעיקר ברשת הרכבות ובאוטובוסים. בשנת 1945 נרצחו כך 353 יהודים. בולט בחומרתו הפוגרום בקיילצה (Kielce): ב-4 ביולי 1946, עשרות מתושבי העיר התאספו בחזיתו של בית אשר בו התגוררו רוב המשפחות היהודיות ופעל בו גם "קיבוץ" קטן – לאחר שהופצה שמועה כי ילד קטן (בן 9 שנים) הוחזק שם בניגוד לרצונו, במשך שלושת הימים הראשונים של החודש, וראה במרתף הבית גוויות של פולנים מעונים. היו שם שוטרים, שביצעו חקירה על סמך שקריו של הילד (הוא חשש מעונש על כי יצא מן העיר בלי רשות מהוריו), וכמאה חיילים. אנשי כוחות הביטחון אספו את הנשק שהיהודים החזיקו בבית. שוטרים ירו בתושבי ה"קיבוץ" שבקומה השנייה, כנראה על רקע אי-מסירת הנשק. חיילים שלחו ידם בביזה. הדיירים היהודים הובלו אל הרחוב. שם התנפל עליהם האספסוף באכזריות רבה. בתוך שבע שעות, נהרגו 42 יהודים (וכן שני פולנים) ונפצעו 50 או 80 איש ואשה – מתוך 200 היהודים בעיר.

 

בקיץ 1946 הגיעו אל פולין 154 אלף יהודים מברית המועצות, כחלק מהסכם לחילופי אוכלוסין בין שתי המדינות. למעט הקומוניסטים היהודים, אשר רצו לכונן מחדש "חיים יהודיים חופשיים ומלאים" – יהודי פולין לא שכחו את אימי התקופה הנאצית ואת הסיוע שהנאצים קיבלו מאת פולנים רבים מאוד, וראו את חייהם בארץ זו כמצב זמני. הם היגרו אל ארצות הברית ואל מדינות באירופה ובאמריקה הדרומית, וכמעט 107 אלף עלו לישראל במשך שלוש השנים הראשונות לקיומה. כאשר המשטר סגר את השערים (1947), נותרו בפולין בערך 100 אלף מתוך 234 אלף היהודים שנמנו בה שנה קודם לכן.

המשטר הסטליניסטי הורה על פירוק המפלגות הציוניות, וגם הטיל איסור על קיומה של מפלגת "בונד" (בלתי-ציונית). נאסר על לימוד עברית ועל שימוש ביידיש כשפת הוראה, וכדי ליישם איסור זה הולאמו בתי הספר שהקימה הקהילה. הסוכנות היהודית נחשבה, בעיני המשטר הרודני, כ"כלי בידי האימפריאליזם". "הוועד המרכזי של יהודי פולין" הוכרח לנתק את קשריו עם הקונגרס היהודי העולמי. ניתן אישור להגירת יהודים שהזדהו כציונים, ו-23 אלף מהם עזבו אל ישראל.

 

אחרי תקופת ההפשרה שהתחוללה באמצע שנות ה-50, ההנהגה החדשה בראשות גומולקה הסכימה לחידוש פעילותם של ארגונים יהודיים אחדים. באותה עת הגיעו לפולין מברית המועצות 25 אלף יהודים שלא נכללו בהסכם חילופי האוכלוסין הקודם. אבל הם, כמו מחצית מהוותיקים, מיהרו לצאת מערבה.

 

עשור לאחר התבססות המשטר הקומוניסטי בפולין, חיו שם בערך 30 אלף יהודים. רבים, בעיקר המתבוללים, בלטו בצמרת המפלגה והמדינה וכן בחיי התרבות הכלליים. הקהילה הקטנה של יהודי פולין הקומוניסטית התמעטה עוד יותר, אחרי האירועים הפוליטיים שיזמו (בשנים 1967–1968) אנשי קבוצת גומולקה. איש זה, שליט פולין מאוקטובר 1956 ועד סוף 1970, היה ידוע במשך רוב הזמן כמתנגד לאנטישמיות וכמי שהקל על יציאת יהודי הארץ אל ישראל. אבל כאשר נקלע ללחצי הקומוניסטים הקיצוניים במפלגתו, העמיד את יהודי פולין בתפקיד שעירים-לעזאזל. נגד היהודים התנהל מסע הסתה חסר-תקדים בחריפותו ובהיקפו (מצד קבוצתו של גומולקה ובעיקר מצד מתנגדיו), שנודע בכינוי "אנטישמיות ללא יהודים": הם הואשמו כי הינם "קוסמופוליטים חסרי-שורשים", רבים פוטרו ממשרות ציבוריות, בוטלו ארגונים יהודיים רבים והשאר רוקנו מכל תוכן, הודח נשיא "האיגוד החברתי–תרבותי של יהודי פולין", היידיש הוכרזה כ"שפה זרה". היוזמים הקפידו למנוע התקפות פיזיות על הנפש ועל הרכוש.

 

אחרי התפרצות אנטישמית זו, מרבית יהודי הארץ (20 אלף) עזבו אותה. נותרו כ-9,000 נפש, רובם זקנים. בשנת 1973, השלטון כפה הגירה על מאות מיהודי הארץ. בסוף העשור ההוא, חיו בפולין 6,000 יהודים. הם שמרו על קיום בסיסי, ללא מוסדות קהילתיים וללא שירותי דת (רב, מוהל, חזן).במשבר הכלכלי והפוליטי של 1981, שוב נזקק השלטון ליהודים בתור שעיר-לעזאזל. באמצעי התקשורת הופצה תעמולה אנטישמית, ויהודים רבים הושלכו לכלא. לפני קריסת המשטר הקומוניסטי, היתה הממשלה מעורבת לטובה בהסכם אשר הסדיר את הוצאת מנזר הנזירות הכרמליטיות משטח מחנה ההשמדה אושוויץ. ממשלת פולין הדמוקרטית התערבה (שנות ה-90' של המאה העשרים) למניעת הקמתם של דיסקוטק ומרכז מסחרי בסמוך לשטח המחנה. אחרי-כן (יוני 1999), היא פעלה לסילוק הצלבים הרבים שהובאו אל המקום בהתרסה.

 

החירות שהרגישו הפולנים אחרי נצחון "סולידריות" וביטול המשטר הקומוניסטי, היתה לה מעין תופעת-לוואי אנטישמית: באמצעי התקשורת היו השמצות כלפי יהודים, ברחובות הופצו פרסומים לאומניים, וחוללו בתי-קברות יהודיים. המיעוט היהודי הקטנטן הובלט לרעה גם במערכת הבחירות שנערכה בנובמבר 1990, מועמד "סולידריות", ולנסה, רמז בפומבי כי יריבו מזובייצקי הינו ממוצא יהודי (זו טענה חסרת כל בסיס).

 

הוועדה האפיסקופלית הפולנית, גוף מייצג של הקהילה הנוצרית בארץ זו, הגיבה ב-1991 לגילויי האנטישמיות. הופצה "איגרת רועים" (דרשה–הטפה מאת המנהיגות הדתית), שהביעה התנגדות מפורשת לאנטישמיות והגדירה אותה כחטא מבחינת הנצרות. כמו-כן כללה האיגרת גינוי לנוצרים אשר סייעו לנאצית בהשמדת יהודים. נוכח התייצבותם זו של המנהיגים הנוצרים נגד האנטישמיות, הקים הנשיא ולנסה (מרס 1991) "מועצה נשיאותית" לעניינים יהודיים–פולניים ולמאבק נגד האנטישמיות. הוא גם הביע התנצלות על חלקם של פולנים בשואה, בעיקר על רקע הטבח בידוובנה. הפרלמנט הפולני אישר (1997) הצעת חוק להחזרת רכוש יהודי קהילתי בפולין. בישראל ובארגונים יהודיים מתחו ביקורת על כי החקיקה קבעה שהרכוש הקהילתי יוחזר לקהילה היהודית בפולין (ציבור קטן ההולך ונעלם), ולא לידי גופים כגון הארגון היהודי להשבת הרכוש (איל"ר).

 

לפי נתוני הקונגרס היהודי העולמי חיים בפולין כ- 8,000 יהודים (נכון ל-2005). יש להם שני מוסדות עיקריים, ארגון הקהילות הדתיות והארגון התרבותי של יהודי פולין (חילוני), וכן ועדה לתיאום בינם ולתיאום עם ארגונים אחרים שהינם בעלי צביון יותר מקומי או יותר מצומצם בפעילותו. בוורשה פועלים בתמיכתה של קרן לאודר בית ספר יסודי וגן-ילדים. כמו כן מופעלות כמה קייטנות, ויש פעילויות ספורט. קיים מכון היסטורי יהודי בוורשה, יש מרכז לתרבות יהודית בקזימייז' אשר ליד קרקוב, מודפסים ומופצים כמה כתבי-עת, והתיאטרון היידי על-שם קמינסקה הינו יחיד מסוגו בעולם.

 





חזרה לעמוד הקודם
חזרה לעמוד הראשי של האנציקלופדיה

חדשות
דעות
כלכלה
ספורט
צרכנות
תרבות ובידור
רכילות Pplus
מחשבים
בריאות
ירוק
יהדות
תיירות
רכב
אוכל
יחסים
סרטים
הוט
כלכליסט
משחקים
מקומי
לימודים
מדע
לאישה
דרושים
ynet-shops
ynettours
winwin
בעלי מקצוע
ביגדיל
 

אודות ועזרה
כתבו אלינו
עזרה
מדיניות פרטיות
תנאי שימוש
מפת האתר
ארכיון
מרכזי המבקרים
Israel News
 
אודות האתר
RSS
הפוך לדף הבית
ניוזלטרים
פרסמו אצלנו
אנציקלופדיה
באבלס
ערוצי תוכן
חדשות
כלכלה
ספורט
תרבות
בריאות
מחשבים
נופש
Xnet
Yschool
יהדות
דעות
צרכנות
תיירות
אוכל
רכב
בעלי חיים
שופינג לאשה
כיכר השבת
יחסים
אסטרולוגיה
מעורבות
ירוק
לאשה
דילים
ynetArt
kick
כלכליסט
בלייזר
רכילות Pplus
מנטה
משחקים
mynet
מפות
פרוגי
כלים ושירותים
קניות
מניות
דרושים
מחירון רכב
דירות להשכרה
קופונים
זיכרונט
ידיעות בתי ספר
ידיעות אחרונות
דירות למכירה
לוח רכב
יד שניה
בעלי מקצוע
משחקים Games
עברית
דירות חדשות


YIT  - פיתוח אינטרנט ואפליקציותApplication delivery by radwarePowered by Akamaiהאתר פועל ברישיון אקו"םהאתר פועל ברישיון תל"יאקטיב טרייל
-nc  כל הזכויות שמורות לידיעות אינטרנט ©