אינטרנט  |  ynet  |  בעלי מקצוע  |  קניות  |  ספקים למשרד

   חדשות תוכן ועדכונים 24 שעות - Ynet


משגר רקטות גרמני, "נבלוורפר41", מלחה"ע ה-2
משגר רקטות גרמני, "נבלוורפר41", מלחה"ע ה-2 
 
משגר רקטה 107 מ"מ מאולתר, נישא, בשימוש ארגוני הטרור הפלסטינים
משגר רקטה 107 מ"מ מאולתר, נישא, בשימוש ארגוני הטרור הפלסטינים צילום: לע"מ
 
משגר קטיושות במערב ביירות, מלחמת שלום הגליל, 1982
משגר קטיושות במערב ביירות, מלחמת שלום הגליל, 1982 צילום: מיקי שוביץ, לע"מ
 
 פורמט להדפסה  הדפס

אתרים נוספים
 בחזרה אל הקטיושה הראשונה - כתבה באתר ynet


ערכים קשורים
 חץ וקשת
 פירוטכניקה
 אבק שרפה
 ספרד
 האימפריה העות'מאנית
 איסטנבול
 ז'ן ד'ארק
 פיוטר ה-1
 הודו
 נפוליאון ה-1 בונפרט
 קופנהגן
 מלחמת ארה"ב-בריטניה, 1812
 גירוסקופ
 מלחמת האזרחים האמריקנית
 מלחמת העולם הראשונה
 רוברט הצ'ינגס גודרד
 מנוע סילון
 הרמן יוליוס אוברת
 ורנר פון בראון
 נאציונל-סוציאליזם
 חקר החלל (1)
 קונסטנטין אדוארדוביץ' ציולקובסקי
 לווייתנאים
 מלחמת העצמאות
 מלחמת העולם השנייה
 יוסיףּ ויסריונוביץ' סטלין
 גולאג
 טיל
 אפגניסטן
 אנגולה
 המלחמה על מקורות המים
 מלחמת ששת הימים
 מלחמת יום הכיפורים
 מלחמת לבנון (הראשונה)
 מלחמת אירן- עירק
 מלחמת וייטנם
 תנועות טרור
 פלסטינאים
 בית שאן
 הארגון לשחרור פלסטין
 לבנון
 קרית שמונה
 חיזבאללה
 גראד
 מלחמת לבנון השנייה
 מבצע דין וחשבון
 מבצע ענבי זעם
 מכ"ם
 לייזר ומייזר
 יוזמת ההגנה האסטרטגית
 רונלד רייגן
 כיפת ברזל
 קסאם
 המרד הערבי
 גוש קטיף
 שדרות
 אשקלון
 מנוע רקטי
 חומרי נפץ וחומרים הודפים


תחומים קשורים
 היסטוריה צבאית


 
 
 

רקטות


Rockets

היסטוריה |  רקטות במאה ה-19 |  בין מלחמות העולם |  לקראת מלחמת העולם השנייה |  רקטות הרעשה במלחמת העולם השנייה |  קטיושה יצאה לשוח |  רקטות הרעשה לאחר מלחמת העולם השנייה |  נשק רקטי במזרח התיכון: כארטילריה |  נשק רקטי במזרח התיכון: כנשק טרור |  קסאם |  בחנו את עצמכם

רקטה, בטכנולוגיה צבאית, מערכת נשק המיועדת להביא ראש קרבי למטרתו באמצעות הנעה רקטית בלבד, בלא הנחיה. כלומר, לאחר שיגור הרקטה אין עוד דרך לשנות את מסלולה, אפילו בתיקונים קלים, עד לפגיעתה במטרה. בכך שונות הרקטות מהטילים, המצוידים במערכות הנחיה מסוגים שונים. (לפי הגדרה זו, הטיל הבליסטי הוא רקטה.) הראש הקרבי (רש"ק) של הרקטה המודרנית מכיל לרוב חומר נפץ מרסק, אם כי יש גם רש"קים אחרים, כגון חומר נפץ בצורת מטען חלול לחדירת שריון ובטון, עשן להסתרה, מטען תבערה או תאורה, וכן רש"קים לפיזור מוקשים או פצצונות, ועוד.  

 


היסטוריה

לפי המקובל, השימוש הצבאי הראשון ברקטות היה בסין העתיקה, במאה ה-13. עוד קודם לכן היה נפוץ, בכל רחבי העולם העתיק, השימוש בחצי תבערה (חצים שנורו מקשת רגילה, אך ראשיהם נמשחו בזפת או בחומר דליק אחר, הוצתו קודם לירי וגרמו לשריפה במקום פגיעתם); השכלול הסיני התבטא בכך שלחִצים הוצמדו "מנועים רקטיים" – למעשה, זיקוקין די-נור רגילים, שהיו ידועים בסין העתיקה זה שנים רבות – אשר הגדילו את טווחם בהרבה. הזיקוק הוצת קודם לירי החץ שאליו הוצמד, ואבק השרפה שבו מוּלא שימש הן כמטען הודף והן כמטען תבערה. נראה שנשק זה הופעל לראשונה בשנת 600 לספירה בקירוב, במלחמות בין ממלכות סין השונות, כמו גם בינן לבין אויביהן מן החוץ. 

 

חצי תבערה רקטיים בסין

 

הפיתוח החשוב של המאה ה-13 היה ויתור על גוף החץ ושיגור הזיקוק מתוך כן פרימיטיבי, דומה לזה ששימש לשיגור זיקוקים – קנה קצר של חזרן (במבוק) או של נייר קשה, שהזיקוק נפלט מתוכו. לחילופין השתמשו בכן שיגור בצורת לוח עץ ובו חריץ, שלאורכו הונח הזיקוק. בשני המקרים, הכן ניתן לסיבוב ולהגבהה, כדי לתת לזיקוק את המסלול הרצוי. זאת ועוד, חלק ממטען אבק השרפה הופרד מהמטען ההודף באמצעות מחיצה של נייר עבה או עץ, והתלקח רק עם פגיעת הזיקוק במטרה. מעתה היה זה נשק רקטי אמיתי – מצויד ברש"ק.

 

העדויות הראשונות לשימוש בו מתארות את התגוננותה של העיר קאי פנג במצור שהטילו עליה המונגולים ב-1232, אם כי יש לציין שהן היו ציוריות יותר מאשר עובדתיות. קשה לקבוע לפיהן כי אכן נעשה שימוש ברקטות "אמיתיות" בקרב זה: ייתכן שהיו אלה עדיין חצים מצוידים בזיקוקים. אולם בעשור הבא, כאשר תקפו המונגולים את העיר לגניצה (ליגניץ) בפולין, יש עדויות מהימנות לכך שהם עשו שימוש ברקטות בעלות רש"ק תבערה. זאת ועוד, הרקטות הללו שוגרו לא ביחידוּת, אלא מתוך "כוורות" שהכילו עד 1,000 כנים, והופעלו בבת אחת.

 

הנשק הרקטי התפשט במהירות, ועוד באותה מאה השתמשו הערבים ברקטות במסע הכיבוש שלהם בספרד. לקראת מחצית המאה ה-14 החל השימוש בנשק חם באירופה, ובכלל זה ברקטות – בין היתר, כאשר תקפו הטורקים העות'מאנים את קונסטנטינופוליס ב-1453. אגב, המילה "רקטה" (rochetta) הופיעה לראשונה בשנת 1379, בכתביו של איטלקי בשם מורטורי (Muratori), לתיאור חץ התבערה המסתייע במטען הודף.

 

עם זאת, התפתחות הארטילריה הקנית היתה מהירה יותר מהתפתחות הרקטות. התותחים והמרגמות, מראשית הופעתם, היו מדויקים יותר ובעלי טווח גדול יותר, והרקטה עמדה בצִלם. צבאות עשו בה רק שימוש מוגבל, בעיקר כאשר לא נמצא בידיהם די נשק ארטילרי – למשל, בהתגוננות העיר אורלאן מפני הבריטים ב-1429, בהנהגת ז'ן ד'ארק. לפיכך, ההתפתחות החשובה הבאה בתולדות הרקטה חלה רק ב-1668, כאשר נבנתה בגרמניה רקטת ענק במשקל 60 ק"ג, עם רש"ק של 7 ק"ג אבק שרפה. היא היתה עשויה עץ עטוף בבד. ב-1680 נבנה במצוות הצאר פיוטר "הגדול" בית חרושת לרקטות במוסקבה, שסיפק לצבאו בעיקר רקטות תאורה.

 

רק לקראת סוף המאה ה-18 הופיעו רקטות בעלות גוף מתכת, בהודו. שליטי נסיכות מייסור (Mysore), חיידר עלי ובנו טיפו סולטן, פיתחו רקטות משוכללות יותר מכל מה שנמצא אז באירופה, אשר הגיעו לטווח של יותר מקילומטר אחד. שכלול חשוב אחר שהנהיגו ההודים היה מקל חזרן ארוך מאוד שהוצמד לגוף הרקטה והשתרבב מאחור, כדי לשפר את יציבותה. בקרבותיהם נגד הבריטים בעשור האחרון של המאה הפעילו שליטי מייסור מספר גדול של רקטות, בהצלחה לא מבוטלת, אם כי בסופו של דבר עלה בידי הבריטים להביסם ב-1799.

 

 


רקטות במאה ה-19

את לקחי השימוש ההודי ברקטות למד היטב קצין תותחנים בריטי, ויליאם קונגריב (1772 – 1828, Congreve; לימים סר ויליאם). הוא החל לערוך ניסויים פרטיים, וב-1805 הציג לראשונה רקטה עשויה מתכת באורך מטר אחד ובקוטר 10 ס"מ, עם מקל ייצוב באורך 5 מ', שהגיעה לטווח 1,800 מ' – יותר מרוב תותחי התקופה. קונגריב פיתח בהמשך סדרה של רקטות בגדלים שונים, ששימשו את הצבא הבריטי בהצלחה מסוימת במלחמות נפוליאון – בין השאר, בהתקפה על עיר החוף בולון ב-1806. כן עשו הבריטים שימוש מרובה ברקטות בהתקפה על קופנהגן ב-1807, שעשתה שמות בעיר, ואחר כך במלחמת בריטניה עם ארצות הברית (1812). בין השאר, במלחמה זו תקפו הבריטים ברקטות את פורט הנרי שליד בולטימור, מדוברה שצוידה במיוחד לצורך זה. ההתקפה נכשלה, ודגל ארה"ב המשיך להתנוסס על חורבות המבצר. מראהו הפעים את הפרקליט האמריקאי פרנסיס סקוט קי (Key), שחיבר בו במקום שיר בשם "הדגל זרוּע הכוכבים"; לימים נעשה שיר זה להמנון הלאומי של ארצות הברית, והאמריקאים עדיין שרים על "זוהרן האדום של הרקטות".

 

גם לאחר מכן המשיך קונגריב בפיתוח הרקטות שלו, וב-1815 הנהיג חידוש חשוב: מקל הייצוב (שהיה צמוד עד אז לגוף הרקטה מן הצד) הוצמד לרקטה מאחור, בהמשך לציר האורך שלה, עם מעטה פליז שהגן עליו מפני גזי הפליטה של הרקטה עצמה. כך עלה בידו לשפר את היציבות ולהגדיל את הטווח עד 3 ק"מ. אחריו בא בריטי אחר, ויליאם הייל (Hale), ונפטר כליל מהצורך במקל ייצוב: הוא פיצל את מפלט הרקטה לכמה נחיריים נטויים בזווית, שהעניקו לרקטה סחרור סביב ציר האורך שלה (שהוא גם כיוון תנועתה). לפי העיקרון הגירוסקופי, סחרור כזה שומר על יציבות התנועה בכיוון טיסתה של הרקטה.

 

בהמשך הופיעו שכלולים נוספים, ונעשה שימוש ברקטות בכמה מלחמות, אך למרות כל זאת, הרקטה לא נעשתה אמצעי לחימה חשוב. במלחמת האזרחים האמריקנית, לדוגמה, השפעתה על שדה הקרב היתה מזערית בהשוואה לארטילריה הקנית, והמצב הזה נשאר בעינו אפילו במלחמת העולם הראשונה, אף על פי שהופיע בה חידוש חשוב בתחום זה: רקטות שהרש"ק שלהן עשוי חומר נפץ מרסק. כמובן, גם פגזי התותחים ופצצות המרגמות היו כאלה.

 

 


בין מלחמות העולם

עוד לפני שהצטרפה ארה"ב למלחמת העולם הראשונה החל המהנדס האמריקאי רוברט גודרד בפיתוח רקטות בעלות הנעה משופרת, ובמהלך המלחמה הציג כמה דגמים לניסוי. אולם המלחמה הסתיימה בטרם נכנסו אלה לשימוש, והצבא האמריקני איבד את עניינו ברקטות כעבור זמן קצר. הגרמנים ניסו בימי המלחמה רקטה ללא רש"ק, אשר נועדה להנחית קרס מחובר לכבל עבה מעבר לגדרות תיל, על מנת למשוך את הכבל בחזרה ולפרוץ כך את הגדרות, אבל לא נחלו הצלחה רבה. הצרפתים ניסו רקטות בעלות רש"ק תבערה כדי לפגוע בבלוני תצפית גרמניים – "טילי קרקע-אוויר" הראשונים. אך גם כאן, פיתוחם של תותחי נ"מ היה מהיר יותר, והם התגלו כיעילים יותר.

 

בימי המלחמה התנהלו שתי תוכניות, האחת בבריטניה והאחת בארה"ב, שציינו בדיעבד את פרידת דרכיהם של הרקטה והטיל. תוכנית AT הבריטית והתוכנית האמריקנית שנקראה "הג'וק של קטרינג" (the Kettering Bug) על שם מנהלה, צ'רלס קטרינג, פיתחו מטוסים ללא טייס שצוידו בהנחיית רדיו. אבל שתי התוכניות כאחת לא נחלו הצלחה, ושתיהן נזנחו בתום המלחמה. עם זאת, אפשר להצביע על תוכניות אלה כמציינות פרשת דרכים חשובה: באחת הדרכים נמשך פיתוח הרקטה, בעלת מטען הדלק המוצק וחסרת מנגנון ההנחיה המאפשר שינוי כיוון לאחר השיגור (אם כי הרקטות צוידו במנגנונים יותר ויותר משוכללים לשמירה על יציבות המסלול שנקבע להן מראש); בדרך אחרת התנהל פיתוח הטיל הבליסטי, שרבים מסוגיו היו בעלי דלק נוזלי, ומנגנוני שמירת היציבות שלו היו משוכללים יותר בדרך כלל; ועוד בכיוון אחר פותח המטוס ללא טייס, בעל המנוע הסילוני בדרך כלל (אם כי אחדים מדגמיו הראשונים צוידו במנועי בוכנה), שהסתייע במנגנוני הנחיה. הטיל המונחה האמיתי הופיע רק אחרי מלחמת העולם השנייה.

 

במשך שנים אחדות אחרי תום מלה"ע הראשונה ניהל חיל הקשר האמריקני תוכנית לפיתוח רקטה גדולה בעלת מייצבים גירוסקופיים ומכשירים אחרים לשמירה על יציבות המסלול, אך נמצא שבעיות התכנון היו קשות מדי, וגם התוכנית הזאת נזנחה. בגרמניה, לעומת זאת, נשאו המאמצים פרי. פעילותה של אגודת הרקטות הגרמנית, גוף פרטי

בראשות הרמן אוברת וּורנר פון בראון, הגיעה לתשומת לבם של השלטונות אחרי עליית הנאצים לשלטון. הצבא פרש את חסותו על האגודה, ופיתוח הרקטות במסגרתה פנה מכאן ואילך לכמה כיוונים מקבילים. החשובים בהם היו פיתוח טילים בליסטיים ארוכי טווח ומטוסים ללא טייס, מחד גיסא, ופיתוח נשק רקטי טקטי, מאידך גיסא.

 

בתקופה שבין המלחמות התנהל חלק ניכר מפיתוח הרקטות במסגרות לא-רשמיות, כמו האגודה הגרמנית בראשית דרכה. בעיקרו של דבר, הפעילים באגודות אלה חלמו על שימוש ברקטות לחקר החלל: גם גודרד וגם אוברת ראו עצמם כממשיכי דרכו של קונסטנטין ציולקובסקי הרוסי, הראשון שטען (בסוף המאה ה-19) כי המנוע הרקטי הוא האמצעי המתאים לתנועה בחלל. האגודה הבין-פלנטית האמריקנית ומקבילתה הבריטית בדקו סוגים שונים של מנועים רקטיים – חלקם בעלי דלק נוזלי, חלקם בעלי דלק מוצק – וערכו ניסויים רבים, שלעתים עוררו את זעם השלטונות האזרחיים. גם באיטליה, באוסטריה, בצרפת ובמדינות אחרות פעלו גופים דומים. ואילו בברית המועצות, חקר הרקטות התנהל מלכתחילה בחסות ממשלתית, שכן לא היה בארץ זו מקום ליוזמה פרטית מכל מין וסוג.

 

ראוי לציין כי גם אם רוב פיתוחי הרקטות באותה תקופה נועדו לקידום חקר החלל או לשימוש צבאי, היו גם כמה תוכניות לפיתוח רקטות לשימושים אזרחיים. למעשה, השימוש האזרחי הראשון הופיע כבר ב-1821, בדמות צלצל רקטי לציד לווייתנים. דגמים משוכללים יותר שלו עדיין מופעלים כיום בעיסוק הבזוי הזה. שימוש ימי חיובי יותר היה שיגור חבלי הצלה אל ספינות טובעות ואל אנשיהן. ב-1855 חל פיתוח חשוב בתחום זה – הופיעה הרקטה הדו-שלבית הראשונה, פרי המצאתו של סא"ל א"מ בוקסר (Boxer) האנגלי. הדבר האריך פלאים את טווח שיגורם של חבלי ההצלה, והטרים את פיתוח הטילים הרב-שלביים של העתיד.

 

בין הרעיונות האזרחיים האחרים אפשר למנות את רקטות הדואר שפיתח לראשונה אוסטרי בשם פרידריך שמידל (Schmiedl) ב-1931; דואר רקטי אף פעל הלכה למעשה באוסטריה ובכמה מדינות אחדות במשך שנים ספורות, עד שהופסק מטעמים מובנים. הוצעו גם מכוניות מירוץ, רכבות ואפילו מזחלות שלג בעלות מנועים רקטיים. אבל בשנות ה-30, ככל שהידרדר המצב הבינלאומי, הואץ פיתוח הרקטות לשימוש צבאי, ורוב צבאות העולם החשובים החלו לעסוק בו – אם ע"י אימוץ הגורמים הפרטיים שכבר פעלו בתחום זה (כמו בגרמניה) ואם בהקמת מסגרות חדשות משלהם.

 

 


לקראת מלחמת העולם השנייה

תוכניות הפיתוח הצבאיות של שנות ה-30 התנהלו בכמה כיוונים נפרדים: אחד מהם היה הרקטה האישית המיועדת לשימוש כנשק חודר שריון ומבקיע בטון. הבזוקה האמריקנית, שנוסתה לראשונה ב-1940, היתה האופיינית ביותר לתחום זה: משגר קל ונייד לרקטה לא-גדולה, בעלת רש"ק של מטען חלול (לאחר זמן הוכנסו לשימוש גם רש"קים אחרים), שאדם אחד יכול להפעילו. נשק דומה פותח גם בגרמניה (פנצרפאוסט ועוד), בקנדה (הפיאט ששימש את ההגנה ואת צה"ל במלחמת העצמאות), ובמדינות אחרות.

 

כיוון אחר, שגרמניה הקדימה בו את יתר המעצמות הודות למאמץ מו"פ מרוכז שבראשו עמדו פון בראון ואוברת, היה פיתוחם של המטוס ללא טייס ושל הטיל הבליסטי – כלי הנשק שנקראו V1 ו-V2, בהתאמה. שני אלה הופעלו בשנות המלחמה האחרונות, בעיקר נגד מטרות אזרחיות בבריטניה, וגם אם לא השפיעו על מהלך המלחמה (שכבר נטתה בעליל לרעת הציר), עוררו עניין רב בקרב בעלות הברית. כך התפתח מירוץ בין הסובייטים מזה לבין האמריקאים והבריטים מזה, לעבר אתר הבנייה והשיגור של טילים אלה בפנמינדה (Peenemünde) שעל חוף הים הבלטי. שני הצדדים שבו מדעני טילים ותפסו טילי שלל, וכך הניחו את היסודות לתוכניות הפיתוח שלאחר המלחמה, בארצות הברית ובברית המועצות כאחת.

 

אבל הפיתוח העיקרי של רקטות בצבאות העולם באותה תקופה התמקד ברקטות טקטיות, או בשמן המשותף המדויק, רקטות הרעשה (barrage rockets). מדובר ברקטות לטווח קצר יחסית, בעלות רש"קים כבדים ככל האפשר, המופעלות כנשק ארטילרי. כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה, רוב הצבאות הגדולים שהשתתפו בה היו מצוידים בסוג זה או אחר של רקטות כאלה.

 

ההבדל הבולט ביותר בין משגרי הרקטות הללו לבין הארטילריה הקנית מתבטא באופן השיגור: תותח ומרגמה משגרים את קליעיהם דרך קנה ארוך ביחס לאורך הקליעים, וזה מעניק להם גם כיוון והגבהה וגם יציבות בתנועה. בתותחים, היציבות משופרת עוד יותר הודות לחירוק – חריצים לולייניים בקדח הקנה, המעניקים לפגז סיבוב סביב ציר האורך שלו. אשר לאופן ההנעה, המטען ההודף את פגז התותח הוא רכיב נפרד ממנו, המובער בבת אחת ומעניק לפגז את מהירותו מכוח התפשטות הגזים בקנה, שאין להם מוצא מלבד הלוע.

 

הרקטה, לעומת זאת, משוגרת מכן קצר יחסית לאורכה, שמעניק לה רק כיוון וזווית הגבהה. בראשית הדרך היה הכן עשוי מארבעה או יותר פסי מתכת קצרים, מחושקים בטבעות, שהרקטה מחליקה ביניהם בכיוון ובזווית ההגבהה שניתנו לכּן מראש. בהמשך הפכו הקנים לצינורות פתוחים בשני קצותיהם. ייצוב הרקטה מרגע צאתה מהכן תלוי במנגנונים העצמיים שלה, כגון נחירי מפלט נטויים ליצירת סחרור, או משטחי ייצוב ("סנפירים") בקרבת הקצה האחורי שלה. המטען ההודף את הרקטה פועל במשך זמן רב יחסית, וממשיך להאיץ אותה גם אחרי שעזבה את הכן. טווח הרקטה תלוי בכמות הדלק המצויה בה, במסה שלה (ההולכת ופוחתת עם שריפת הדלק) ובזווית ההגבהה של שיגורה. אולם דיוק הפגיעה של הרקטה נמוך יחסית לשאר הנשק הארטילרי.

 

סוללת משגרי רקטות רב-קניים רוסית במלחמת העולם ה-2, 1943 (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)

 

מנגד, משגר הרקטות קל ונייד בהשוואה לארטילריה הכבדה (ובכלל זה אפילו הארטילריה המתנייעת). הצמדת כמה כני שיגור יחדיו כ"כוורת" מאפשרת ירי ברצף מהיר (ירי כמה רקטות ממשגר כזה בבת אחת אפשרי, אך אינו נהוג, משום שהרקטות ישבשו זו את תנועתה של זו). רצף הירי הוא יתרונן הגדול של הרקטות הטקטיות על פני התותחים והמרגמות: אפשר לבצע באמצעותן הרעשת שטח – הנחתת מספר גדול של רש"קים על תא שטח נתון בעת ובעונה אחת, למעשה – כדי לבלום הסתערות חי"ר, או כדי לאלץ את האויב לתפוס מחסה במהלך הסתערות עליו. בהפעלה מסיבית כזו, מלבד פגיעותיהן הישירות, יש לרקטות גם השפעה פסיכולוגית עזה על הכוחות שנגדם הן מופעלות ב"הרעשת מרבד". כמו כן, בניית המשגר קלה וזולה בהרבה מייצור נשק ארטילרי.

 

ניתן לשגר רקטות ממשגרים קלים, שאפשר לא רק להציבם על הקרקע, אלא גם להתקינם תחת כנפי מטוסים, על סיפון ספינות או דוברות, ועל גבי כלי רכב יבשתיים שונים, משוריינים ואחרים; קל להסתיר את משגרי הרקטות הקרקעיים, לפחות עד להפעלתם הראשונה; והמיומנות הדרושה לתפעולם פשוטה, יחסית לנשק ארטילרי אחר. עם זאת, טעינת המשגר מחדש אחרי שיגור היא עניין ממושך בהרבה מטעינת תותח או מרגמה. מגרעת נוספת: הרקטה משאירה מאחור שובל גזים ועשן הנראה למרחקים, וקל מאוד לאכן את המשגר לאחר הירי. לפיכך חייב המשגר הרב-פעמי להחליף עמדה אחרי כל שיגור.

 


רקטות הרעשה במלחמת העולם השנייה

כמעט כל הצבאות הגדולים שהשתתפו במלחמה היו מצוידים בנשק רקטי עם פתיחתה, והמשיכו לשכללו במהלך שנות המלחמה. גרמניה הקדימה את שאר המעצמות בפיתוח נשק רקטי טקטי, ובצאתה למלחמה כבר היה ברשותה משגר רקטות רב-כנים, שנקרא נבלוורפר (Nebelwerfer, "מפזר ערפל", משום שיעודו המקורי היה יצירת מסך עשן).

 

נשק זה היה מסוגל לשגר את הרקטות שלו בזו אחר זו בתוך שניות אחדות. במקור הותקן המשגר על מרכב של תותח קל, ונגרר מאחורי משאית. הדגם הראשון שפותח היה נבלוורפר 41, בעל שישה כנים לרקטות בקוטר 150 מ"מ ובמשקל 34 ק"ג, שהגיעו לטווח 6,800 מ'. בהמשך פותח על אותו מרכב דגם 42, בעל חמישה כנים לרקטות 210 מ"מ במשקל 114 ק"ג, שטווחן הגיע עד 8 ק"מ. במרוצת המלחמה הותקנו שני סוגי המשגרים על גבי זחל"מים (רכב קרבי משוריין קל), מה ששיפר את ניידותם; אלה נקראו פנצרוורפר (Panzerwerfer). בהמשך פותחו דגמים כבדים יותר, לשיגור רקטות חנ"מ של 280 מ"מ ורקטות תבערה של 320 מ"מ.

 

מלבד זאת פיתחו הגרמנים רקטת הרעשה כבדה יותר בשם ריינבוטה (Rheinbote) – רקטה ארבע-שלבית במשקל 1,700 ק"ג, אלא שמשקל הרש"ק שלה היה רק 40 ק"ג. ידוע רק על שימוש מבצעי אחד שלה, נגד אנטוורפן בינואר 1945, כאשר שימשה עיר זו כנמל הראשי של בעלות הברית באירופה. האפקטיביות של הריינבוטה היתה כמעט אפסית. וכן הופיעו בגרמניה, לקראת סוף המלחמה, רקטות אוויר-קרקע שונות, ובעיקר רקטות אוויר-ים, נגד ספינות שטח, לצד כמה טילים מונחים. כל אלה הוטלו למערכה בטרם פותחו כראוי, והאפקטיביות שלהם היתה זעומה.

 

ריינבוטה - רקטה גרמנית רב-שלבית, מלחמת העולם ה-2

 

ארצות הברית ובריטניה פיתחו אף הן סוגים שונים של רקטות. אחד הפיתוחים האמריקניים החשובים ביותר התבסס על רקטה בקוטר 4.5 אינץ' (114 מ"מ) ובמשקל 17 ק"ג; הדגם הראשון שלה היה M8, ושוגר ממטוסים לעבר הקרקע. בהמשך הותאמו רקטות אלה לירי מהקרקע, משני סוגי משגרים: בעל 8 כנים (שנקרא "קסילופון") ובעל 60 כנים, שנקרא "קליופי" (Calliope, עוגב קיטור). זה האחרון הותקן גם על טנק שרמן M4. בשנים הבאות של המלחמה פותחו עוד דגמים רבים, שהחשוב מהם היה M16, לירי מהקרקע, משני סוגי משגרים: בעל 24 כני שיגור, שנקרא "האניקום" (Honeycomb, חלת דבש), ובעל 60 כנים, שנקרא "הורנטס נסט" (Hornets' Nest, קן צרעות).

 

במקביל פותחו סוגים אחרים של רקטות בחיל הים האמריקני, בין השאר כנשק נגד צוללות המטיל מטעני עומק, אך בעיקר להרעשת חופים במבצעי נחיתה. הכנים הותקנו על גבי דוברות מיוחדות, ונועדו לספק הרעשת מרבד ממש לפני הגעת הנחתים לקו החוף. גם הבריטים פיתחו רקטות משלהם, למטוסים ולספינות. אולי החשובה מהן היתה רקטת אוויר-קרקע טייפון – כוורת של 4 רקטות 60 ליטראות תחת כל כנף של המטוס. (יצוין שגם גרמניה פיתחה רקטה בשם "טייפון", רקטת קרקע-אוויר דווקא.) כן פיתחו הבריטים רקטות קרקע-אוויר, בעלות מרעום-זמן, שלא התגלו כיעילות ביותר. בשני צבאות המערב, השימוש ברקטות הרעשה יבשתיות היה מועט. הבריטים ניסו בתחילה לפתח משגר רקטות קל שאדם יחיד יכול לטלטלו, לירי רקטה של 5 אינץ'. אולם עד מהרה גילו כי מוטב ליישם פיתוח זה למשגרי ים-קרקע מרובים, על גבי דוברות, שיכלו לשגר עד 1,000 רקטות בפחות מדקה אחת.  

 

 


קטיושה יצאה לשוח

ברית המועצות ניהלה תוכנית אינטנסיבית למדי ומרובת כיוונים של פיתוח רקטות למן סוף שנות ה-20, ובראשית הדרך התמקדו המאמצים ברקטות אוויר-קרקע שנועדו לפגוע בשריון. במסגרת זו פותחו שתי רקטות: 82-RS (קוטר 82 מ"מ, אורך 60 ס"מ, משקל 6.8 ק"ג, משקל רש"ק 360 ג') ורקטת 132-RS (קוטר 132 מ"מ, אורך 84.5 ס"מ, משקל 23 ק"ג, משקל רש"ק 900 ג'). היו להן שני סוגים עיקריים של רש"קים, חנ"מ וחודר שריון. שני הסוגים לא הוכיחו את עצמם כאפקטיביים, אבל מטוסים סובייטיים רבים נשאו רקטות כאלה במשך כל המלחמה.

 

ב-1936, אחרי שהגיע לברה"מ מידע על הנבלוורפר הגרמני, הוחלט להסב את רקטות האוויר-קרקע לרקטות הרעשה. התוכנית עלתה על שרטון כעבור זמן קצר, כאשר ראש צוות הפיתוח של רקטות RS, גרגורי לַנגֶמָק, נעצר ב-1937 במסע הטיהורים הגדול והאכזרי שניהל סטלין. הוא נכלא, עונה, הועמד למשפט מבוים והוצא להורג. עוד אחרים מאנשי הצוות נעצרו אף הם, אולם הורשו להמשיך בעבודתם במחנות גולאג מיוחדים, שנקראו "שרשקה", ובהם עסקו אסירים בעלי כישורים מיוחדים במחקר ופיתוח בתחומים שונים. כיוון שכך, תוכנית הרקטות הסובייטית התנהלה בחלקה במחנות כאלה.

 

ב-1938 הוחלט על הסבת 132-RS להפעלה ממשגר רב-כני קרקעי. באוגוסט 1939 החלו הניסויים במשגר 13-BM, וב-1940 הוחל בייצור המשגרים הללו, שהיו בעלי 16 כנים. אולם הייצור התנהל בעצלתיים, ומספר המשגרים שעמדו לרשות ברה"מ כאשר תקפה אותה גרמניה ביוני 1941 היה מועט. עם זאת, הם הוכיחו את יעילותם במגננה, וניתנה הוראה להחיש את ייצורם. משגרי 13-RS הותקנו בעיקר על גבי משאיות – תחילה מתוצרת מקומית, ובהמשך גם משאיות שהתקבלו מהמערב במסגרת "החכר והשאל" (סיוע צבאי שהעניקה ארה"ב לבעלות בריתה) וכן על גבי טרקטורים. בתוך זמן קצר הונהג תקן אחיד לרקטת 132 מ"מ – אורך 180 ס"מ, משקל 42 ק"ג, משקל רש"ק 22 ק"ג, טווח מרבי כ-5 ק"מ.

 

זמן קצר אחרי כניסת ברה"מ למלחמה הוחלט על הסבה דומה של הרקטה האווירית הקלה יותר, 82-RS, וכך פותח 8-BM, משגר שהותקן על גבי מרכבים של טנקים קלים (24 כנים), משאיות (36 כנים), ובהמשך ג'יפים (8 כנים) ומשאיות כבדות (48 כנים). רקטת 82 מ"מ, הקלה יחסית, הגיעה עד לטווח 10 ק"מ.

 

הרקטות עצמן שוכללו במהלך המלחמה, וכן פותחו דגמים חדשים שלהן, כגון רקטות 20-M לשימוש במשגרי 13-BM, בעלות רש"ק של 18.4 ק"ג וטווח 5 ק"מ, ורקטות 30-M (קוטר 300 מ"מ, טווח 2.8 ק"מ, משקל רש"ק 28.9 ק"ג), שנועדו בתחילה לשיגור ממשגרים נייחים. ב-1944 נבנו להן משגרי משאית שנקראו 31-BM ובהם 12 כנים במשגר. בה בעת שוכללו גם רקטות האוויר-קרקע שמהן פותחו רקטות הקרקע-קרקע מלכתחילה.

 

משגרי הרקטות 13-BM הופעלו לראשונה בקרב בלימה ליד אורשה בבלרוס ב-7 ביולי 1941, ונחלו הצלחה מרובה. בעקבות זאת הוכיחו רקטות ההרעשה הסובייטיות את כוחן גם בקרבות בלימה ומגננה אחרים, וכאמור, ניתנה הוראה להחיש את ייצורן ולהקים גדודים, חטיבות ולבסוף אוגדות של משגרים. רקטות אלה נעשו חביבות מאוד על חיילי ברה"מ, שהעניקו להן כינוי חיבה לבבי – קטיושה (לפי שיר סנטימנטלי שהיה אהוב עליהם; צחוק הגורל, בהתחשב בהתפתחויות מאוחרות יותר, הוא ששיר זה בתרגומו לעברית היה אהוב מאוד גם בישראל, ובמשך שנים רבות היה אחד הפופולריים מבין שירי תנועות הנוער). הגרמנים, שלא היו שותפים לחיבה הזאת, כינו את המשגרים בשם "עוגב סטלין", על שום צורתם והרעש המיוחד שהם משמיעים בעת שיגור.

 


רקטות הרעשה לאחר מלחמת העולם השנייה

בתקופה שלאחר מלה"ע השנייה עסקו צבאות המערב, ובייחוד צבא ארה"ב, בפיתוח טילים בליסטיים לטווחים שונים, מן הטקטי ועד הביניבשתי. במקביל החל פיתוחם של טילים מונחים, מן הטיל האישי נגד טנקים או נגד מטוסים ועד טיל השיוט, ורקטות ההרעשה נזנחו שוב למשך שנים רבות.

 

ברית המועצות, לעומת זאת, אמנם התקדמה במרץ גם בתחומים הללו, אך בד בבד המשיכה בפיתוח הקטיושות שלה. הדגם החדש הראשון היה 14-BM, משגר רב-כני לרקטות 140 מ"מ. ב-1963 תפס את מקומו 21-BM "גרָאד", שנעשה הנפוץ מכל משגרי הרקטות בעולם. מדובר במשגר בעל 40 פסים, מותקן על גבי משאית, ובו רקטות 122 מ"מ מדגמים רבים ושונים, בעלות רש"קים של חנ"מ רסס, של פצצונות נ"ט, של עשן ועוד. משקל הרש"ק נע בסביבות 20 ק"ג, עם הבדלים ניכרים מדגם לדגם. טווח השיגור המקורי היה 20 ק"מ, אך שכלולים שונים האריכו אותו עד 40 ק"מ.

 

שכלול חשוב בגראד, לעומת הקטיושה המקורית, הוא הסיבוב האטי שכן השיגור מעניק לרקטה, מה שמשפר מאוד את דיוק הפגיעה. משגר גראד מסוגל לשגר את כל 40 הרקטות שלו בפחות מ-20 שניות, וזמן טעינתו מחדש כעשר דקות. ברית המועצות ייצאה משגרי גראד למדינות רבות בעולם, וחלקן פיתחו את מערכות הנשק הללו הלאה בכוחות עצמן. מבין אלה, יצוין סאכּר-18 המצרי, פיתוח מקומי של 21-BM, המצויד בדרך כלל ברש"ק של פצצות מצרר ולא של חנ"מ.

 

לאחר מכן הופיע 24-BM, משגר של 12 רקטות 240 מ"מ בעל רש"ק של 27 ק"ג (חנ"מ-רסס) וטווח עד 10 ק"מ. לקראת סוף שנות ה-70 פיתחה ברה"מ משגר חדש, 27-BM שכינויו אוּרָגָן, בעל 16 כנים. הוא מסוגל לשגר רקטות לטווח של עד 35 ק"מ. משקל הרש"ק 90 עד 100 ק"ג, ואחד הדגמים מיועד לפזר מוקשים נגד אדם על פני שטח רחב. כך, מטח של 16 רקטות יכול להניח שדה מוקשים רחב ידיים בבת אחת. צבא ברה"מ הרבה להשתמש ברש"ק זה במלחמתו באפגניסטן. הדגם הסובייטי החדיש ביותר, שפיתוחו נמשך ברוסיה אחרי התפוררות ברה"מ, הוא 30-BM. זהו משגר בעל 12 כנים לרקטות 300 מ"מ בעלות מגוון של רש"קים, ובכלל זה חנ"מ רסס, פצצונות נ"ט, פצצות מצרר ועוד. הוא מסוגל לשגר את 12 הרקטות שלו ב-38 שניות, וזמן הטעינה מחדש הוא 36 דקות.

 

אשר לארה"ב, במקרה או שלא במקרה, ההחלטה על פיתוח משגר רקטות הרעשה חדיש נפלה בסוף 1975, אחרי שהוכיחו הקטיושות (ביתר דיוק, גראד) שוב את עוצמתן – הפעם, במלחמת האזרחים באנגולה. צבא דרום אפריקה, שהתערב במלחמה זו לטובת אחד הצדדים, יוניטה (Unita), נבלם על ידי מטחי הרקטות של כוחות קובה שסייעו לצד האחר, MPLA, ונאלץ לסגת. ייתכן שהתזמון היה מקרי, אבל הפנטגון החליט בעת ההיא על פיתוח מערכת הנשק הקרויה MLRS – מערכת לשיגור רקטות מרובות – שסימנה M270. באמצע 1979 החליטו ממשלות ארה"ב, גרמניה, צרפת ובריטניה על פיתוח משותף של המערכת. באמצע 1983 קיבל צבא היבשה האמריקני את סוללת MLRS הראשונה שלו. בהמשך החל הייצור גם באירופה, ועד כה צוידו ב-MLRS צבאותיהן של ארבע עשרה מדינות, ביניהן ישראל.

 

M270 הוא משגר המותקן על מרכב של נגמ"ש ברדלי, בעל שני מארזים של שישה כנים בכל אחד, המסוגל לשגר 12 רקטות בפחות מדקה אחת. קוטר הרקטות 227 מ"מ, אורכן 3.94 מ' ומשקלן 308 ק"ג, והן פועלות, ככל רקטות ההרעשה, בדלק מוצק. יש כמה סוגים של רש"קים, במשקל ממוצע של כ-60 ק"ג. הסוג הנפוץ ביותר, שסימנו M77, נושא 644 פצצונות נגד אדם; סוג אחר מטיל 26 מוקשי נ"ט; שני הסוגים מיועדים לפיזור מגובה שנקבע מראש מעל פני הקרקע. הטווח המקורי של MLRS היה 32 ק"מ, אך שכלולים נוספים האריכו אותו פי שניים ויותר. דגם אחר של M270, חדיש יותר, משגר טילים מונחים לטווח של עד 300 ק"מ.

 

 


נשק רקטי במזרח התיכון: כארטילריה

ראשית יש לציין כי מגוון השמות והכינויים של סוגי הנשק הרקטי הטקטי בזירת המזה"ת עשוי לבלבל, לא רק משום שמספר הדגמים גדול מאוד, אלא גם משום שאותו דגם עצמו, כאשר הוא מיוצר במדינות שונות, עשוי לקבל שמות שונים. זאת ועוד, שינוי קל במבנה הנשק עשוי להוליד שם חדש, ומנגד, לעתים נקראים דגמים שונים באותו שם. הכינוי "קטיושה", לדוגמה, שהוצמד תחילה לדגם הסובייטי 13-BM בלבד, עשוי להקיף כיום גם דגמים מתקדמים יותר של BM, כגון גראד ואורגן.

 

ירי קטיושות בביירות, מלחמת האזרחים הלבנונית, 1975 (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)

 

13-BM ו-BM-21 היו משגרי הרקטות הראשונים שהופיעו בזירת המזה"ת, במסגרת עסקאות הנשק השונות של מצרים וסוריה עם ברית המועצות, עם צ'כוסלובקיה ולאחר מכן עם סין העממית. לאחר זמן סופקו למדינות אלה גם דגמים אחרים מבין אלה שתוארו לעיל. מצרים החלה בייצור מערכות כאלה בעצמה, בהתבסס על הדגמים הסובייטיים, והפעילה אותן נגד צה"ל. סוריה השתמשה בנשק זה נגד יישובים אזרחיים בצפון ישראל בתקופת "המלחמה על המים" ובמלחמת ששת הימים. לאחר מכן נעשה שימוש ברקטות הרעשה במלחמת יום כיפור, משני הצדדים. כמויות גדולות של קטיושות נפלו לידי צה"ל בששת הימים, וכבר בסוף 1967 הוקמו בצה"ל יחידות קטיושה, במסגרת חיל התותחנים. אלה השתמשו תחילה בנשק שלל, ולאחר מכן הוחל בייצור רקטות 24-BM בתעשייה הצבאית הישראלית (תע"ש). הן הופעלו במלחמת יום כיפור ובמבצע שלום הגליל, ולאחר מכן הותקנו על מרכב של טנק שרמן. משגר זה נקרא 240-MAR.

 

משגרים שנלקחו שלל בידי צה"ל במלחמת שלום הגליל, 1982. מימין, משגר קטיושות רב-קני מדגם BM-21 בקוטר 122 מ"מ. משמאל, משגר רב-קני נגרר, קוטר 107 מ"מ מתוצרת צפון קוריאה (צילום: ברוך רימון, לע"מ)

 

לאחר זמן החליפו את "הקטיושה הישראלית" משגרים חדישים. 290-MAR היה פיתוח מקורי של תע"ש, משגר של 4 רקטות 290 מ"מ, בעלות טווח של 22 ק"מ, על מרכב של טנק שרמן או צנטוריון. פותחו גם דגמים אחרים, שלא נכנסו לשירות בצה"ל מסיבות שונות. בשלהי שנות ה-90 רכשה ישראל מארה"ב 48 משגרי M270, הקרויים בצה"ל מטל"רים (מטולי רקטות), ובתחילת שנות ה-2000 הוכנסו בהם שיפורים ישראליים – בראש ובראשונה מערכת תיקון מסלול, המשפרת את דיוק הפגיעה. המטל"ר המשופר עדיין אינו טיל מונחה, אבל דיוקו משתווה לזה של נשק ארטילרי קני, לכל הפחות.

 

שיגור רקטה ממשגר רקטות אמריקאי M-270 MLRS  בידי צה"ל (צילום: אביב דיבון, דובר צה"ל)

 

במהלך מלחמת אירן-עירק עסקה אירן בפיתוח נמרץ של מערכות נשק מסוגים שונים, ובכלל זה נשק רקטי. הפיתוח נמשך גם אחרי תום המלחמה, וכיום יש בידי אירן מספר רב של רקטות מדגמים שונים. בין אלה אפשר למנות את אראש, השם האירני לקטיושה 122 מ"מ; פאג'ר 3 (240 מ"מ, רש"ק 40 ק"ג, טווח 40 ק"מ); פאג'ר 5 (333 מ"מ, רש"ק 90 ק"ג, טווח 75 ק"מ); שאהין 1 ושאהין 2 (333 מ"מ, רש"ק 190 ק"ג, טווח 13 ו-20 ק"מ, בהתאמה). הגדולה ברקטות הטקטיות האירניות כיום נקראת זלזאל 2 (610 מ"מ, רש"ק 600 ק"ג, טווח 200 ק"מ). למעשה, אפשר לראות את זלזאל 2 כטיל בליסטי טקטי.

 

 


נשק רקטי במזרח התיכון: כנשק טרור

הרקטות שתוארו עד כה נועדו במקורן לשיגור ממשגרים רב-כניים, כנשק ארטילרי להפעלה בשדה הקרב. אולם כבר בשנות ה-60 המוקדמות החל שימוש אחר שלהן, כנשק בדיד: משגר חד-פעמי לרקטה יחידה, שלמעשה אינו אלא חצובה פשוטה שעליה נשענת הרקטה. אפשר להפעילה באמצעות מנגנון זמן, כך שהמפעילים יכולים להתרחק מהמקום בעוד מועד, וכמובן, אין משמעות רבה לעובדה שנקודת השיגור ניתנת לזיהוי לאחר מעשה, לפי שובל הרקטה. הווייטקונג עשה שימוש נרחב בקטיושות סובייטיות נגד מטרות אזרחיות וצבאיות במהלך מלחמת וייטנם, ומשם עבר הרעיון למזרח התיכון. מצרים החלה בפיתוח קטיושות בדידות כבר באמצע שנות ה-60.

 

דיוק הפגיעה של הרקטות המשוגרות בדרך זו אינו גדול, אך כאשר מדובר בנשק טרור המיועד להפעלה נגד מקומות יישוב, הדיוק אינו השיקול הראשון במעלה: חשובות יותר היכולת להפעילו בהסתר וההשפעה הפסיכולוגית על האזרחים שבאיזור המטרה.

 

ארגוני המחבלים הפלסטיניים קיבלו מערכות קטיושה בדידה מיד אחרי מלחמת ששת הימים, והן הופעלו לראשונה בספטמבר 1968 נגד בית שאן, מבסיסי אש"ף שנמצאו אז בבקעת הירדן. כעבור חודשים אחדים שיגר אש"ף, מבסיסיו בדרום לבנון, את הקטיושות הראשונות שפגעו בקריית שמונה.

 

משגרים נישאים מאולתרים בשימוש ארגוני המחבלים לירי רקטות 107 מ"מ. נתפסו ונוטרלו בקרבת ירושלים, 1974 (צילום: לע"מ)

 

בשנים הבאות הצטיידו בנשק זה ארגוני מחבלים נוספים, ובראשם חיזבאללה, והפעילו אותו לעתים מזומנות, בעיקר נגד יישובי הצפון. הודות לקשר האירני ההדוק שלו, צויד חזבאללה במבחר גדול של נשק רקטי, למן הקטיושה והגראד (מתוצרת אירנית או אחרת) ועד זלזאל 2 – רובם לירי ממשגרים חד-פעמיים לרקטה בדידה, אך חלקם במשגרים רב-כניים רב-פעמיים. לפי אחת ההערכות, ערב מלחמת לבנון השנייה (2006) היו בידי חזבאללה 13,000 רקטות מדגמים שונים.

 

שלוש פעמים יצאה ישראל לפעולה צבאית רחבת ממדים בדרום לבנון, במטרה להפסיק את ירי הרקטות לשטחה: במבצע "דין וחשבון" (1993), במבצע "ענבי זעם" (1996) ובמלחמת לבנון השנייה. בכל שלוש הפעמים, וכן בפעולות בקנה מידה מצומצם יותר (בעיקר ירי ארטילרי ותקיפה ממטוסים), לא עלה הדבר בידי צה"ל. האפקטיביות של הרקטה כנשק טרור שבה והוכיחה את עצמה. במהלך מלחמת לבנון השנייה ירה ארגון חיזבאללה אלפי רקטות לשטח ישראל, למרות פעולתם המאומצת של כוחות צה"ל באוויר וביבשה, לא נרשמה הצלחה במניעת ירי הרקטות.

 

ההתגוננות מפני פגיעת רקטה היא עניין קשה ביותר, משום שמשך התעופה שלה קצר מאוד בין השיגור לנפילה. למרות זאת הוחלט ב-1995 על פיתוח משולב, ישראלי-אמריקני, של מערכת ליירוט רקטות. היא נקראה בתחילה "נאוטילוס", ואחר כך M-THEL (ראשי התיבות של Mobile-Tactical High-Energy Laser, לייזר עתיר-אנרגיה טקטי נייד). למערכת שלושה רכיבים עיקריים: מכ"ם המזהה את הרקטה במעופה, מחשב המזהה את נקודת הנפילה הצפויה שלה ומחליט אם יש ליירט אותה (בשל חוסר הדיוק, רוב הרקטות אינן גורמות נזק רב), ומכשיר לייזר המשגר אלומת אור קוהרנטית לעבר הרקטה ומשמיד אותה. לייזר זה מבוסס על פיתוחים שנעשו בארה"ב במסגרת יוזמת ההגנה האסטרטגית – תוכנית "מלחמת הכוכבים" – שיזם בשעתו הנשיא רונלד רייגן.

 

הניסוי המוצלח הראשון של נאוטילוס נערך כבר באמצע 1996, אך המשך הפיתוח נתקל בקשיים מחמת העלות הכבדה של הפיתוח עצמו, והעלות הצפויה של פריסת המערכות המבצעיות: הואיל וטווח הנאוטילוס/M-THEL הוא כ-5 ק"מ בלבד, יש צורך במספר רב של מערכות כדי להגן על צפון מדינת ישראל. על רקע זה הובעו הסתייגויות רבות מצד הדרג הצבאי והמדיני הבכיר, בישראל ובארה"ב, ופיתוח המערכת הופסק למעשה. עם זאת, בתחילת 2006 החלה היערכות ראשונית לקראת פיתוחו המשותף של טיל נגד רקטות.  ב-2010 השלימה ישראל את פיתוחה של מערכת "כיפת ברזל" שנועדה ליירט רקטות קצרות טווח.

 


קסאם

אנשי חמאס מתכוננים לשיגור רקטות מדגם "קסאם 2"

 

אולי יותר מכל סוג אחר של נשק טרור, הרקטה הקרויה קסאם ממחישה את יתרונותיו של אמצעי לחימה זה: קלות הייצור והתפעול, ויכולת החמיקה מפני זיהוי לפני שיגור. הקסאם, הקרוי על שמו של עז אד-דין אל-קסאם, ממנהיגי המרד הערבי של 1936, הוא רקטה מתוצרת בית שפיתחו שניים מאנשי חמאס ברצועת עזה, נידאל פתחי רבאח פרחאת ועדנאן אל-ע'ול, בסוף שנות ה-90. נשק זה הופעל לראשונה באמצע 2001, והשימוש בו נמשך מאז ואילך – נגד מוצבי צה"ל, יישובי גוש קטיף עד לפינוים, ויישובי האיזור הקרוי כיום "עוטף עזה". 

 

במהלך שנות ה-2000 פותחו מספר דגמים של רקטת קסאם: תחילה הוכנסו לשימוש רקטות קסאם 1 (קוטר 60 מ"מ, משקל רש"ק 0.5 ק"ג, טווח מרבי 3 ק"מ); מחמת הטווח הקצר, הרקטות הראשונות ששוגרו נחתו בתוך רצועת עזה. אך במרס 2002 נרשמה הפגיעה הראשונה בשדרות.

 

בסוף יוני 2002 נפלו שני ההרוגים הראשונים מבין אזרחי ישראל, שוב בשדרות. לאחר מכן פותח קסאם 2 (קוטר 150 מ"מ, רש"ק כ-6 ק"ג, טווח 8 ק"מ), ואחריו קסאם 3 (קוטר 170 מ"מ, רש"ק 10 ק"ג, טווח 10 ק"מ). דגם אחרון זה פגע בסוף 2005 באשקלון.

 

איור: דרור ברלי, אינפוגרפיקה ידיעות אחרונות

 

במהלך 2007 נודע כי ארגון חמאס הצטייד גם ברקטות מדגם גראד. מספר רקטות מדגם זה נורו לעבר אשקלון וסביבתה, ובחודשים דצמבר 2008 - ינואר 2009 גם לעבר אשדוד.

 


בחנו את עצמכם
.

 





חזרה לעמוד הקודם
חזרה לעמוד הראשי של האנציקלופדיה

חדשות
דעות
כלכלה
ספורט
צרכנות
תרבות ובידור
רכילות Pplus
מחשבים
בריאות
ירוק
יהדות
תיירות
רכב
אוכל
יחסים
סרטים
הוט
כלכליסט
משחקים
מקומי
לימודים
מדע
לאישה
דרושים
ynet-shops
ynettours
winwin
בעלי מקצוע
ביגדיל
 

אודות ועזרה
כתבו אלינו
עזרה
מדיניות פרטיות
תנאי שימוש
מפת האתר
ארכיון
מרכזי המבקרים
Israel News
 
אודות האתר
RSS
הפוך לדף הבית
ניוזלטרים
פרסמו אצלנו
אנציקלופדיה
באבלס
ערוצי תוכן
חדשות
כלכלה
ספורט
תרבות
בריאות
מחשבים
נופש
Xnet
Yschool
יהדות
דעות
צרכנות
תיירות
אוכל
רכב
בעלי חיים
שופינג לאשה
כיכר השבת
יחסים
אסטרולוגיה
מעורבות
ירוק
לאשה
דילים
ynetArt
kick
כלכליסט
בלייזר
רכילות Pplus
מנטה
משחקים
mynet
מפות
פרוגי
כלים ושירותים
קניות
מניות
דרושים
מחירון רכב
דירות להשכרה
קופונים
זיכרונט
ידיעות בתי ספר
ידיעות אחרונות
דירות למכירה
לוח רכב
יד שניה
בעלי מקצוע
משחקים Games
עברית
דירות חדשות


YIT  - פיתוח אינטרנט ואפליקציותApplication delivery by radwarePowered by Akamaiהאתר פועל ברישיון אקו"םהאתר פועל ברישיון תל"יאקטיב טרייל
-nc  כל הזכויות שמורות לידיעות אינטרנט ©