הכניסה לרחוב הראשי של מחנה הפליטים ג'נין, נראתה אתמול כאזור רפאים. צה"ל לא הטיל כאן עוצר, אבל הדממה והיעדר התושבים בלב המחנה, לצד מראות ההרס ומאות חורי הירי על קירות הבתים, מזכירים את התחושה ברפיח בשיאו של מבצע צוק איתן.
אספלט הכבישים מחורץ ומרוסק, ולא בשל עבודות לקראת סלילה מחדש. דחפורי ה־D9 של ההנדסה הקרבית שהיו הראשונים שנכנסו שלשום לפנות בוקר למחנה הפליטים, חישפו את כבישי המחנה ורק בקטע הרחוב הזה הפעילו תוך כדי כך שמונה מטעני גחון רבי־עוצמה – שכל אחד מהם מכיל עד 30 קילוגרמים חומר נפץ – שהוטמנו וחיכו שם לכוחות צה"ל.
הבתים עדיין עומדים על תילם, אבל סימני הקרבות שהתחוללו פה ביומיים האחרונים ניכרים היטב בכל פינה. כוח לוחמי חטיבת הקומנדו שאליו התלוויתי, מזרז אותי לסיים. החשש הוא שמחבלים חמושים מסתתרים פה בבתים. ההערכות הן ש־100–200 כאלו עדיין נשארו במחנה הפליטים, עוד כ־50 נפצעו ו־11 נהרגו בחילופי האש. השאר נמלטו על נפשם.
מעטים מאלו שנותרו מעיזים לצאת לפעמים, אחת לכמה שעות, ולירות על לוחמי צה"ל שאוחזים בכל סמטה, פרוסים על הגגות עם צלפים, ונהנים ממטרייה אווירית ומודיעינית שלא הייתה מביישת תמרון בדרום לבנון: טכנולוגיות מ־8200 ששמורות לצבאות טרור כמו חיזבאללה וחמאס, כלי טיס מזמזמים בשמיים ורחפן חכם לכל צוות. על רוב הטכנולוגיות שהוטלו למבצע הזה יש איסור פרסום צנזוריאלי.
אנחנו עוצרים במסגד עבדאללה עזאם. גם כאן, לגיחה זריזה מחשש לירי מהבתים הסמוכים. המסגד ניצב בצלע הר מיושבת, עם נוף מרשים לגלבוע ולשדות עמק יזרעאל. למורדות המסגד, ואדי בורקין, מפרבריה הידועים לשמצה של ג'נין. כאן נפל לוחם הימ"מ נעם רז ז"ל.
שלוש כיפות צבועות בגוון זהוב מקנות למקום תחושה של אתר דתי חשוב. גם חלל התפילה הענק, עמוס בשטיחים אדומים, מהודר לא פחות. החלון שפונה צפונה, לוואדי בורקין ולשכונת סבאח אל ח'יר, מנופץ. שברי הזכוכית עדיין פזורים על השטיח. דרך חלון זה והחלון שבקומת השירותים שמתחת, הפעילו מחבלים מרחוק, לפני כשבועיים, את מטען החבלה הגדול שפגע ברכב הפנתר הממוגן שבו ישבו לוחמי יחידת המסתערבים ימ"ס איו"ש, בדרכם החוצה מעוד פעולה נקודתית במחנה הפליטים.
לאלוף־משנה אריק מויאל, מח"ט מנשה, שדרש את המבצע הזה כבר לפני חודשים רבים, התקרית הזו הספיקה. הוא ומפקד אוגדת איו"ש, תת־אלוף אבי בלוט – מהדוחפים העיקריים למבצע – דרשו לתקוף מהאוויר, כמעט באותו מקום, חוליית מחבלים שיצאה לירות על מעבר גלבוע הסמוך. וכך אכן קרה לפני כשבועיים, בסיכול האווירי הראשון באיו"ש מאז האינתיפאדה השנייה.
מדובר במחנה פליטים קטן. פחות מחצי קמ"ר שטחו, על גבי שלוחה הררית שמחוברת ברחובות צמודים לעיר עצמה ולכפרים הסמוכים. 18 אלף תושבים גרים במחנה, ושלט UN כחול ומיושן בכניסה אליו מזכיר שזה בעצם מחנה פליטים. סניפי אונר"א, על בתי הספר והמרפאות של סוכנות האו"ם, עדיין פועלים כאן. בקרבתם, לפי צה"ל, מיקמו פלגי הטרור של המחנה את חמ"ל הפיקוד המשותף המרכזי שלהם, שהושמד מהאוויר במכת הפתיחה של המבצע. "תסתכל בסמטה הזו, כמה מצלמות אבטחה בכל פינה. הם רישתו פה הכל והכל מגיע בשידור חי לחמ"לים שלהם שמצאנו והרסנו", מצביע קצין בכיר ומסביר שהעיר הזו ומחנה הפליטים שלה הפכו למקום הכי מתועד באיו"ש.
הקצין הבכיר מודע לביקורת מימין על הכמות הקטנה יחסית של המחבלים שנהרגו במבצע, אבל לדבריו המטרה היא לא להרוג כמה שיותר חמושים כאן – כי יש מאות – אלא להגיע ליותר מאלף מטעני החבלה שהכוחות מצאו, נכון לאתמול, ולעשרות הנשקים. מדובר במספר בלתי נתפס של מטענים ביחס לאיו"ש, שהפכו את מחנה ג'נין למלכודת נפץ עבור הכוחות שפועלים בו. "נחזור לכאן בוודאות אחרי שנצא", הוא אומר.
על פי הקצין הבכיר, "רוב המחבלים שנהרגו במבצע הם בני 18, כאלו שלא חוו את חומת מגן והאינתיפאדה השנייה. הם מצלמים עצמם יורים מכאן צרור מרחוק לעבר יישוב בגלבוע, מעלים לטיקטוק ומקבלים 500 שקלים מארגוני הטרור. אפשר לגבור על המחבלים כאן. בחלק מהקרבות ראינו שפשוט נגמרה להם התחמושת, ואיש לא הגיע לחמש אותם. לא הגיעה גם תגבורת של מחבלים מגזרות אחרות. הם נשארו לבד".
במהלך הנסיעה החוצה בפנתר, על כביש ג'נין־חיפה הישן, בסמוך לאזור התעשייה שהטורקים בנו כאן, אני מזהה מבעד לחרכים המסורגים והמאובקים, שורת נגמ"שי נמ"ר גדולים, פרוסים בשדה פתוח ומישורי. זו תמונה מדהימה ועוד תקדים שמסמל את ההידרדרות הביטחונית לאחור: כלים משוריינים ביהודה ושומרון - לראשונה מזה כשני עשורים. "הם רק בעתודה כאן למקרה הצורך", מרגיע הקצין הבכיר, "הם עדיין לא פעלו כאן".
