הפעם היה תורה של נתניה "לארח" תגרה המונית של אריתריאים. אזור השוק בעיר הפך במוצאי שבת לשדה קרב בין מתנגדי המשטר האריתריאי לתומכיו, שבו אף צד לא לוקח שבויים. הם לא רואים בעיניים, האריתראים, כשהם הולכים מכות בינם לבין עצמם, ולא בוחלים בכלום. לומים מברזל, אלות עץ, סלעים, סכינים, הכל הולך. זו קטטה שהסתיימה עם אדם אחד שנרצח בדקירות סכין ולמעלה מ־20 פצועים. את רמת השנאה ביניהם והאלימות המתפרצת ראינו בקטטה ההמונית שפרצה בדרום תל־אביב בתחילת החודש שעבר, שבה נפצעו 157 אנשים, כולל שוטרים. בנתניה ירו במוצאי שבת גז מדמיע ושוטרים נאלצו לבצע ירי חי באוויר כדי להשתלט על הקטטה, בתל־אביב ירו השוטרים כדורי גומי וביצעו ירי חי, ממש כמו בהפרות הסדר הקשות בשטחים.
מאז הקטטה הגדולה בחודש שעבר, הרוחות מסרבות להירגע. בשבועות שחלפו נספרו כמה תגרות קטנות, ובאמצע השבוע שעבר נרצח אריתראי בדרום העיר. בעקבות המהומות הושמו 40 אריתראים במעצר מינהלי, אבל לא בטוח שיהיה אפשר לגרשם – שכן ישראל מנועה מלגרש אריתראים בחזרה לארצם, הנחשבת לאחת המדינות הדכאניות בעולם, דיקטטורה שלא מתקיימות בה בחירות ושחופש העיתונות בה מדורג במקום האחרון בעולם.
זה עסק ביש שלא ברור איך נצא ממנו, וראש הממשלה בנימין נתניהו הוא אחד האשמים המרכזיים בתסבוכת הזו. עד שהסתיימה בניית גדר הגבול עם מצרים, שנתניהו עצמו יזם את הקמתה, הספיקו להיכנס לישראל מהגבול הפרוץ כ־40 אלף אריתריאים. במהלך השנים עזבו רבים מאלו שהגיעו למדינות מערביות שהסכימו לקלוט אותם, בעיקר קנדה, ולפי המוקד לפליטים ומהגרים נותרו כיום בארץ כ־23 אלף אריתראים. המספר הזה יכול היה להיות קטן יותר משמעותית אם נתניהו לא היה חוזר בו מההסכם שהוא עצמו חתר לסגור מול סוכנות האו"ם לפליטים, ושבמסגרתו היו אמורים לעזוב כ־16 אלף אריתראים את ישראל בהסכמה ולעבור למדינות מערביות. לחץ מהבית ומגורמי ימין קיצוניים גרמו לו להתקפל, ולמצב להסתבך.
מי שמשלמים על כך, כמו תמיד, הן השכבות החלשות – שהמדינה דואגת להחלישן עוד יותר. רוב הקהילה האריתראית מתרכזת בתל־אביב, אבל אלפים גרים גם בנתניה, באשדוד, בבני־ברק, בפתח־תקווה, בבאר־שבע, בירושלים ובאילת. הם מתרכזים בשכונות הקשות שבהן מחירי השכירות נמוכים, ועובדים בעבודות שאנחנו הישראלים מזמן כבר לא מוכנים לעשות. הם פתחו לעצמם מכולות וחמארות שהחוק אינו מרשה למכור בהן אלכוהול, אבל לכולם ברור שמוכרים בהן אלכוהול. יש להם כנסיות באולמות שהם שוכרים, שבהן גם מתקיימות חתונות ושמחות.
לנו, הישראלים, אין כמעט מושג מה קורה ביניהם בתוך הקהילה. פתאום מסתבר של"אדומים", תומכי המשטר, יש את המקומות שלהם, ול"כחולים", מתנגדי המשטר, יש את המקומות שלהם. שהם לא מתערבבים מפני שהשנאה ביניהם עזה ויוקדת עד כדי כך שהם יכולים להרוג אחד את השני.
עד שפרצו המהומות הקשות לפני כחודש, מעטים הישראלים שידעו בכלל שישנה מתיחות ושנאה כזו עזה בתוך הקהילה האריתראית בישראל. היו ביניהם בעבר קטטות, לרוב סביב אירועים שיזמה שגרירות אריתריאה, אבל שום דבר שדומה למה שקורה כעת. רובנו משקיפים על הצרה הזו מהצד, אבל יש לא מעט ישראלים שחיים לצידם. הם חוששים עכשיו הרבה יותר, כי אי־אפשר לדעת מתי תתלקח קטטה ובאיזו עוצמה, ומה יקרה אם יקלעו אליה. והכי נורא: אין להם על מי לסמוך. כי על מי הם יסמכו? על ראש הממשלה הדמגוג שמטיל אחריות על כולם, אבל לא לוקח אחריות על דבר? או אולי על השר הכושל שאחראי על המשטרה?
