במדבר הטלפון סוף-סוף שותק. אין פושים דרמטיים, אין "אמא אני רעב" ואין תזכורות לדדליינים. רק שקט בראשית שעוטף כמו שמיכה רכה אחרי לילה ארוך מדי בלי שינה. חודשים, אם לדייק, שבהם העולם התהפך ונשים מצאו את עצמן בחזית – של השיקום, של הנחמה ושל הבית הפרטי. במלחמה כמו בשגרה, נשים הן הציר, אורגות בין חלקי הפאזל החסרים לשלם מטולא כשכל יום הוא מאבק לשמור על שפיות בזמן שהלב דואג לרחוק.
אנחנו לוקחות לעצמנו רגע ומתעקשות עליו. חמשוש בערבה. התרופה ללב היא גיחה למרחב שאין בו קליטה, לשיח במעגל נשים שלא מצריך פאנל הסגברה, לקומזיץ שבוער ללא חיבור לשקע, לפויקה מתערסל שאינו באופציות של וולט, למרחב המוגן שהוא מחנה אוהלים. מהסחרור המיוזע והקולני בעין הסערה הישראלי אל האינסוף של ארץ ערבה, לדממה שמהדהדת שושלות נשים שלמות שפסעו כאן באותו פורמט ומאפשרת לנשמה הסדוקה פרופורציות. אף משתתפת לא הכריזה "אחוז היטב במוט האוהל כי גם אותי סופה נודדת סחפה", אבל יש אפשרות שהצוקים כן יריעו ואולי שמש גדולה של אור עוד תזרח עלינו.
חיבור נשי עם הטבע
אנחנו נפגשות בחמישי לפני הצהריים ליד קיבוץ יהל. הערבה מקבלת אותנו באדישות, השקט כמעט מוחשי והשמש עוטפת ונוזפת. זהו המסע ה-60 של קהילת "הולכות דרך" הצועדת כבר שבע שנים מייסודה ובניצוחה של טלי ברגר פרידמן, נשואה ואם לשניים מקציר, קונגלומרט של טיפול רגשי, הכשרת מלווים ומנחי קבוצות, ריטריטים וסדנאות התפתחות לנשים בארץ ובחו"ל. מופת מוביליות חברתית בעולמות הניו אייג’ של אשת עסקים בזכות עצמה. "החיים בעיניי הם מסע", היא אומרת, "אין לאן להגיע, יש רק לדייק את הדרישה הפנימית להיות חופשייה ומאושרת". רעיון פשוט ובו-זמנית עמוק שסודק את מעטה הציניות. "הסדנאות שלי משלבות טיולים, שהות וחיבור לטבע. מסע פנימי מתרחש במקביל למסע הפיזי. הטבע הוא רק הרקע, הבמה שעליה מתרחשת ההצגה האמיתית: המפגש של משתתפת עם עצמה באותה נקודה בזמן, ועם נשים אחרות".
אם כן בתוך “רק הרקע” הזה של מרחבי הערבה, 18 נשים מתחילות לעת ערב להקים את המחנה. אולי בשנות ה-40 העליזות לפרקים, אולי חצו בסטייל את גיל 50, צעירה בהבלחת התנסות, ותיקה עם חוכמת חיים מפוארת, חרדית מבית-שמש וערבייה מהגליל – נמצאות יחד, וגם קצת כל אחת עם עצמה. אוחזות ידיים, אבל גם חותכות לזריחה באיזו פסגה מקראית עם מזרן יוגה, כלי כתיבה או ציור. נעות בין קבלה לנתינה, בין חשיפה להקשבה, בין רביצה מתמסרת לפרץ קיצוץ פטרוזיליה נמרץ, בין דמעות שיתוף והזדהות לצחוק פרוע, בין שאיפת אוויר עמוקה בניסיון לשחרר שליטה ממה שקורה בבית לבהייה בנייד תוך מלמול התפילה הנודעת "אלי, תן לי וויי-פיי".
"אני פה עכשיו בגדול כי האלגוריתם טירגט אותי", אומרת לי בחן הפלפלי שלה חגית נאור סנדרין, בעלת מותג אופנה מאבן יהודה, "ובקטע של 'נותרו שני מקומות אחרונים'... מכירה את זה, את הפומו? הטיימינג של אחרי פסח, זה מה שגרם לי לתפוס את אחד מהמקומות האלה. זה המסע הרביעי שלי, ובאופן קבוע חגי תשרי ופסח שואבים אותי. אחרי הפיק העסקי אני מתפנה ל'הולכות דרך'. אליי. בלי ביטויים מעולמות הרוח, במדבר יש משהו מרפא. זה המרחב האינסופי, זה האין של רעשי הרקע. אני יכולה להרשות לעצמי ריזורט מעבר לאוהל, כן? אך ככל שאגיע למקום פשוט, יהיה לי פחות מאחורי מה להתחבא. זה זמן שלי נטו עם עצמי, ואני אף פעם לא מרגישה לבד. לכאן אני גם לא צריכה לחשוב מה ארזתי, איך איראה, איזה לוק יצטלם כראוי לאינסטגרם. לא בקטע של עולב, יותר במובן של מה בא לי באותו רגע ופחות איך אני נתפסת. זה לא סוחט אותי – וזה מנצח".
להשתחרר מהעבר
טיפול באמצעות שטח (Wilderness Therapy) הוא תת-דיסציפלינה של טיפול קוגניטיבי התנהגותי, וסדנאות טיפול באמצעות שטח מוכּרות במערב בגרסאות שונות מאז שנות ה-50 של המאה הקודמת. דלות הגירויים הקיצונית למוח האנושי ביחס להצפה שבחיי היומיום, השקט הוויזואלי שמחליף את זיהום האור ואת בְליל הצבעים והמסכים בגוני חום רך ואינסוף תכלת, החלום על כפתור הווליום האודיטורי שמתגשם, מערכת המגע הסומטו-סנסורית כולה שנפרדת מהמודרנה, על ויסות מזג האוויר ועל המכשור והציוד הנוחים שבבית, ונחווית מחדש בקִרבה למקור, בפשטות הבסיסית של החיים לאור הכוכבים ולחום מדורת העצים, בבלתי אמצעיות של היגיינה, לינה והפקת מזון טרי בשטח, בחיבור לבסיס: אוויר, מים, אדמה, חום אנושי. כל אלה הוכחו מדעית כמרגיעי תודעה. אנחנו מוצפות במידע רועש ומאיים והערבה מציעה מפלט מרגיע ממנו, היא מאפשרת למצוא מחדש כיול וקול פנימי עם פחות דעות אחרים.
"'לפעמים נדמה לי שמה שעושה עוול לחיי יותר מכל זו הנוקשות שלי. ראיית החיים בשחור-לבן וההסכמה לעיתים להקריב את כל חיי, את כל אושרי, על מזבח סימן הקריאה'", פותחת טלי את מעגל הנשים בשירה של רחלי ראובן ("מגיעות לך ידיים", 2019), "'אני לומדת שבין לחיות על מלואי ובין למות עד הסוף בדמי ימיי, יש אפור וטוב ומושלם עד מאוד'.
"העבר שלנו הוא הבסיס לרוב הקשיים והסבל שאנו חוות היום. המסקנות, האמונות המגבילות שרכשנו לאורך השנים, הן תשתית הכאב שלנו מתקופות שבהן היינו חסרות אונים אל מול המציאות. כמו שאני רואה זאת", ממשיכה טלי בהנחיה, "המשימה העיקרית שלנו כאן, כנשים מתפתחות, היא להחזיר לעצמנו את החירות, השמחה וההנאה מהחיים. המציאות החיצונית, שהיא לרוב ניטרלית, פשוט מתרחשת. היא השתקפות של העולם הפנימי שאני מתחזקת, הסיפור שאני יוצרת סביבה ובתוכי. הסיפורים האלה יכולים להיות לנו כלוב – או מסלול המראה, אם נסכים לראות אותם כיצירה דינמית שניתן לשכתב".
הנשים במעגל שומעות אותה ושותקות. ספק בוהות בלהבות שבמרכז המנדלה האנושית שאנו, ספק מחפשות את המילים או את הקול. והם נמצאים, כל משתתפת בזמנה או עם העזרה שהיא נזקקת לה. לאחת בן לוחם בסדיר שאינו יכול לחשוף את עיסוקו, והיא כמעט לוחשת את "שביל קליפות התפוזים" שסללו מלב אל לב: הוא נוטש בהתמדה מקרית יומן אישי במדים המלוכלכים. אחרת גילתה באקראי נכס, והוצפה באירועים מיסטיים ובמחשבות על הורה מוריש שמעולם לא הכירה. שלישית פגשה בגיל צעיר מדי את הרוע האנושי, והצטיינה בתחיבת חוויותיה אל הלא-מודע עד שמאיימות לחנוק אותה. אחרת עוסקת במילואים בתמיכה ראשונית למתמודדים עם פוסט-טראומה מחרבות ברזל כמעט ללא הפוגה, עד שתיאורי הלוחמים השיגו וכמעט שטפו אותה.
אין קוד, עצה נכונה או חוקיות למערך התגובות במעגל. לפעמים מספיק שאישה שמעה את עצמה, לפעמים מתגלה אחות לצרה שכבר פנתה לנתיב עשייה, לפעמים פורץ זעם מול מחוות גוף שנקשרת פתאום בדמות ובמקום שלא מכאן, לפעמים זה חיבוק אינטואיטיבי מדויק מזרה גמורה. זה לא חוג דרמה, לא טיול נחמד בנוף מדברי וגם לא סדנת בישול. זה מרחב נשי נטול מסכות שבו אפשר להניח לרגע את כל התפקידים והציפיות שהיו ויהיו, לרופף מגננות, להשיל מעלייך את "המשקל העודף" של החיים, כל מה שלא באמת שייך אלייך, להיות חלק מקבוצה שתומכת ומבינה, שיש לה מכנה משותף עמוק, ולפגוש את עצמך ואת האחרות במקום הכי ראשוני וחשוף.
חגיגת טעמים מהאדמה
טלי ברגר פרידמן, המאסטרית עם החוכמה, המיילאג' והרגישות שלה, מנחה ארבעה מפגשים קבוצתיים כאלה לאורך הסופ"ש. אתם מניחים נכון 1: הניב של פרדס חנה-כרכור קיים ב"הולכות דרך", כן. במינון הסביר נשמעים תדייקי לי אותך, דברי אלייך יפה, מחוברת לשפע, לבריאה, תובנה, קשב, קשר, האני הגבוה, הנמוך הבינוני. שרדתי לספר. אתם מניחים נכון 2: לאורך 60 מסעות היו גם תקלות. הלוגיסטיקה לעילא של "הולכות דרך" עדיין לא מייצרת את סיקס סנסז שחרות ולא נקלטת בלוויין. האוהלים האישיים פשוטים ונעימים, הקולינריה היא חגיגת טעמים שמגיעה היישר מהאדמה ומידיים אוהבות לכדי ארוחות מלכות, המקלחת המדברית אינטימית לכל רוח, וכן – הייתה המשתתפת שהלכה לאיבוד ואותרה עם יחידת חילוץ ערבה על סיפו של שיטפון, הייתה הסופה החורפית שהעיפה את המחנה והציפה את הציוד האישי, היו התאמות של פירוק ובניית המטבח מחדש בידיים חשופות נגד כיוון הרוח. כל הרפתקה היא יתד בלמידה ההתנסותית, שכן שהייה במדבר משלבת התנסויות – ועיבוד יחסית מהר שלהן. ככל שתנאי השטח קיצוניים ומאתגרים יותר, כך נדרשות פעולות אינטנסיביות יותר כדי להתמודד עימם, ובהתאמה נוצרות חוויה פנימית והזדמנות לשינוי בפרשנות האישית של המשתתפת – ושל הקבוצה.
"לומדת לתת אמון שהאושר שלי ממתין באפור הזה, הטוב הזה, האנושי, הלא-מושלם בכלל", ממשיכה רחלי ראובן בשירה "מגיעות לך ידיים". "לומדת להבין את הגם וגם, הככה וככה, את הלפעמים/ את טעמם המתוק והליכתם הגמישה והיציבה של האפורים בשדרה המרכזית שנקראת חיים".
"המסעות הקודמים שהשתתפתי בהם הביאו אותי לכדי סערות, חזרתי לחיי עם נושאים פתוחים להתעמק בהם", מסכמת חגית נאור סנדרין, "מהנוכחי אני יוצאת בתחושה שספינת חיי התייצבה. הפעם הרגשתי לראשונה שאני יכולה לחוות את מעגלי הנשים מזוויות שונות, מעיניהן של דמויות נשיות שונות במשפחה שלי. בסטטוסים ובגילים. אולי זו הסיבה שזה נקרא 'מסע'?"
אז מה בעצם קורה שם, בערבה, עם "הולכות דרך"? מסע אל עצמך, בתוך נוף עוצר נשימה ובחברת נשים מעוררות השראה שהן את ואני. ניקוי ראש אמיתי, גם משריקות השוטר הפנימי. חיבור מחדש לאיתני הטבע ולכוח הנשי הקולקטיבי. זו מתנה של שקט ושל קשב בעידן הסוער והתזזיתי שלנו, והיא יקרת ערך. בכולנו שוכנת עדיין הילדה שהתאמצה לדרוך רק על הקווים שבין מרצפות המדרכה, רק על הפסים השחורים במעברי החצייה, רק לנסות למצוא חוקיות בעולם, להשיג שליטה במתרחש או ידיעה מה יילד יום. הילדה הזו גדלה באפורים, היא הולכת דרך במסע והיא לא לבד.
פורסם לראשונה: 00:00, 16.06.25
