ומדי שנה אני מתייצב כאן ו"מדליק" אבוקה פרטית לזכרו של יוסי דירהלי, הלוחם האגדי מסיירת אגוז. שלושים שנים עברו מאז הייתי חניך ופקוד שלו, אך דבר לא נשכח. וכל שנה, ברגע הישמע הצפירה, הוא מתייצב לנגד עיני, נפיל ענק ויפה תואר שכמותו. מעט המקרים שאתה פוגש בחייך אדם רב-עוצמה שכזה. עוצמה - גם בכוח הזרוע, גם בכוח האישיות. כגודל שריריו כך מידת הנוכחות המחשמלת שלו. טורבינה אנושית מחוללת אנרגיה בכולנו, חייליו, ובכל עת: ברגעים הסוערים ביותר - בעיצומו של קרב, ברגעים החרישיים ביותר - במארב שמעבר לגבול; בסעודת השחיתות הלילית כשנחזור ונחצה את הגבול חזרה; בריצת הבוקר, באימוני הירי והניווט. איש לא יכול היה להיות אדיש לדירהלי, והוא סובב לו בעולם בביטחון מוחלט כאילו דבר לא יכול היה לגעת בו. לא הרוח, לא הברק, לא פגז או קליע תועה. בשני העיטורים שקיבל עוד בחייו, עיטורי העוז והמופת, הוא זכה על מעשים שרק מי שסמוך ובטוח שהוא חסין מפני-כל, יבצעם. אבל הרסיס הקטן והמרושע שחדר לעורפו של דירהלי ביום הרע ההוא ברמת הגולן, יכול לו גם יכול, והפיל את דירהלי לעד. במהלך השנים "צברתי" חללים, אך שום ידיעה על חייל שנהרג לא הכתה אותי בהלם שכזה כמו הידיעה על נפילתו של דירהלי. וכך, מדי שנה ביום הזיכרון, הוא מתייצב מלוא קומתו ו... מחייך.

ביום הזיכרון הראשון שלנו כחיילים המודעה הממוסגרת שחור עדיין היתה תלויה על שערי בית הספר שלנו. האינסטינקט משך אותנו לטקס המסורתי בבית הספר, וכולנו, שעד לפני זמן קצר ישבנו באותה הכיתה בדיוק במקום הזה, עמדנו דום לזכרך. בכל שנה באביב, גיורא, אתה חוזר אלי. בחטיבה ישבנו על אותו ספסל, כמעט שנה. מעולם לא הצלחנו להתחבב זה על זה, מעולם לא היינו חברים. מעולם לא בנינו על קשר. הגורל קשר אותי אליך לתמיד. נפגשנו שוב ביום ההולדת ה-19 שלי, שם - בין עשרות קצינים וחיילי רבנות עם שקים שחורים - ראיתי את מי שהיית עד לפני שעה קלה, כשעוד ישבת בין חיילי החימוש במשאית הספארי. שם, למרגלות מארג' עיון, מוטל על אדמה רעה, נפרדתי ממך, ומאז אתה איתי. בימי הולדת, בימי זיכרון, לפעמים בסתם ימים, לפעמים עם הילדים שלי, ותמיד עם השיר ההוא, של נעמי שמר. לנצח אזכור.

תנחומים למשפחות השכולות יהיה זכרם ברוך של הנופלים ומי יתן שלא נדע עוד צער ומלחמות

בכל השנה ובמיוחד היום אני נזכר בחמשת חברי שנפלו באסון השריפה בסלוקי - שמעון, שומט,ידג, רועי ואורן היו 5 לוחמים בני מחלקה אחת שנפלו בתאריך 28.8.97 באסון השריפה לאחר שחיסלו 5 מחבלים באומץ רב. היריעה תקצר כאן מלספר את נפלאות כולם אך אני חייב להזכיר את גדולת נפשם ואומץ ליבם של שני הלוחמים יוצאי אתיופיה - שומט וידג שעבורם אנו צריכים להיות גאים ולהרכין ראש. אני בטוח שהנפילה שלהם קשה שבעתיים למשפחות שעלו מאתיופיה יהי זכרם ברוך

שמואל יוסף (שרמה) , מכרם התימנים ת"א, היה רק בן 16 כשהתגייס לאצ"ל (אמר שהוא בן 18), ונפל בקרב במלחמת השחרור ! היה בן הזקונים במשפחה שידעה לא מעט אסונות. לימים הוכתרה אימו חנה,ז"ל, ליקירת הכרם. אני זוכרת אותך שמואל, בחור יפה, מלא חיים, גיבור שנפל על הגנת המולדת והוא רק בן 16!

נוחו על משכבכם בשלום ושלווה, מי יתן ותהיו החללים האחרונים שמת"ק עזה איבד. ה' יקום דמכם ואמן שהבת עוולה שהרגה אתכם תשרף בגיהנום לנצח נצחים. יהיה זכרכם ברוך, אוהב ומתעגע

ואחי שותק – שושנה ויג ואחי שותק- אמיר גלבוע אחי חזר מן השדה בבגד אפור. ואני חששתי שמא חלומי יתבדה והתחלתי מיד את פצעיו לספור. ואחי שותק. אחר חיטטתי בכיסי הסגין ומצאתי איספלנית שיבש כיתמה. ובגלויה שחוקה את שמה תחת לציור של פרחים. ואחי שותק. אז התרתי את הצרור והוצאתי חפציו, זכר אחר זכר. הידד אחי, אחי גיבור הנה מצאתי אותותיך! הידד אחי אחי גיבור! אשיר גאווה לשמך! ואחי שותק ואחי שותק ודמו מן האדמה זועק משטבעו את מטבע הלשון "משפחת השכול" לא הייתי במשפחת השכול, ומשהייתי במשפחת השכול לא הצלחתי לרדת לסוף דעת הצירוף הלשוני. ולא איני זקוקה לפירושים לשוניים למושג. הפירושים כתובים על פנינו פני משפחת השכול. ובכל זאת ניגשתי למילונים וללקסיקונים בניסיון לתהות אחר המושג "שכול" כמבקשת להיות אקדמית, כמבקשת לנתק את הרגש מן השכל. לנסות לעטות לכבוד יום הזיכרון עמדה מדעית ופחות עמדה אישית, פחות מעורבת יותר מרוחקת, פחות אינטימית יותר מפענחת. המונח שְכוֹל במשמעותו המילונית "מצבו של אדם שילדו מת"(רב מילים יעקב שויקה), במילה ומילה (אוצר המילים הנרדפות איתן אביניאון) שם התואר שַכּוּל : בודד, גלמוד יתום, ערירי. ושם העצם שם מעניק למושג שני פירושים: פירוש ראשון גלמידות, דלדול, ערירות(בדידות), ופירוש שני: אובדן הבן, שיכול. מעניין ההגדרות מתייחסות למושג במובן מצומצם ומייחדות את הגלמודות והיתמות לדרגת ההורים. באמת אין טעם לסטות מהגדרה זו, אם נסמן את דרגת השכול הגבוהה היא דרגת ההורים. הם שאיבדו את היקר להם מכל, והם שיחושו לעולם את חיסרון הענף שנגדע. אולם במערך השכול לא נתנו ולא נותנים עדיין את הדעת אל המעגלים הנוספים שאכן נותרים גלמודים, שאף הם הופכים באחת לנכים. נכות האחים השכולים והאחיות השכולות היא נכות שאין מדברים עליה. ואין מתייחסים אליה. לרוב האחים עדיין צעירים בהילקח מביניהם אחד האחים, ולרוב באים המנחמים ואומרים בקול דואב, הזמן ירפא, הזמן יעשה את שלו. האובדן אמנם קשה אולם כוחותיך אחי, ישיבו לך את חדוות החיים. התעלמות הסביבה התומכת במשפחות השכול מן האחים השכולים במיוחד בראשית שנות קיום המדינה הייתה התעלמות עקבית התעלמות שלא ראתה באחים בעלי מעמד כזכאים להכרה. רק בשנים האחרונות קמו מחקרים אשר ראו באחים השכולים צד שנפגע במערך השכול, צד שלא התייחסו אליו. להורים השכולים ארגנו קבוצות תמיכה, ואילו לאחים השכולים מעט התייחסו. ציפו שחוסנם הנפשי יעמוד להם מבלי שיזדקקו לתמיכה מצד אנשי המקצוע. רק בשנים האחרונות הוענקו לאחים הטבות בדמות טיפולים פסיכולוגיים, ומימון שכר לימוד חלקי בהשכלה הגבוהה. דבר שלא היה מקובל לפני כעשור. מן ההכרה שהיא מזערית ניכר שהמדינה חשה שנגרם עוול לאחים השכולים אך עדיין לא הצליחה למזער את מידת הנזק באופן הנדרש. הגלמודות נוחתת באחת על ההורים, כי בשעה שהם חווים את תחושת האובדן לא ניתן יהיה להבין עד כמה נגדעה נפשם. נכון, מתוך מהלך הכאב לא שמים לב שגם האחים זקוקים לתשומת לב. נשאלת השאלה אם יש דרך לתקן עיוות של שנים. ואם התייחסות מחודשת לבעיה תקל ולו במעט את הכאב. נאומו של בנימין נתניהו לפני כחודש מעל קברו הטרי של אהוד מנור העלה למודעות ציבורית מחודשת את בעיית האחים השכולים. נתניהו הצליח באמצעות דבריו מעל הקבר הטרי לעורר שוב את הנקודה שמנור כה ביקש להעלותה למודעות הציבורית. אחי הצעיר יהודה היא דוגמה מובהקת לתחושת הכאב של האחים השכולים. שיר המנהל דיאלוג בין אח חי לאח מת, בניסיון לעוררו שוב לתחושת חווית החיים. האם אתה שומע? האם אתה יודע? ולאחר כל שאלה ריטורית מספר מנור איך החיים ממשיכים במלוא עוצמתם על אף הנכות. בבית הראשון הטבע ממשיך לפרוח, הוא מצליח להעביר בהמשך בתי השיר את הדרך הארצית מן השלולית אל בית ההורים הממשיכים לצפות לבן שישוב, לחברים המתגעגעים, ובסיום הוא מדבר על נקודת האני "...אחי הטוב אני זוכר את שתי עיניך והן פותרות חידה, ובני הקט יפה כמוך בשמך לו אקרא יהודה..."

מעניין שהספרות השכילה להנציח את כאב שכול האחים. בשירת ימי הביניים מוצאים בשירי קינה של שמואל הנגיד התייחסות לתחושת האובדן של האח השכול. "הים ביני ובינך" אף הוא נסב על קינתו לרגעי היחד שהיו ואינם בינו לבין אחיו. אני אעשה הכול להיות במחיצתך . הסופר משה שמיר בפרקי אליק, מתאר את געגועיו אל האח שנולד מן הים האח הבכור שממנו נפרד בעקבות מלחמת השחרור. המשוררת חמוטל בר יוסף שוזרת לאורך יצירתה הלירית בכל אחד מספריה את אותות שכול האחות שנפרדה בטרם עת מאחיה הבכור. כשהייתי בת שבע עשרה בחופשת הקיץ בין כיתה יא' לכיתה יב' בחמישה בחודש אוגוסט 1974, בשעות אחר הצהריים. אני עדיין יכולה לחוש את הספסל בתחנת האוטובוס עליו ישבתי מסיימת פגישת אוהבים עולה על האוטובוס שמחזיר אותי לבית הוריי. בפתח הבניין בשכונת רסקו באפרידר אשקלון, עמדה דודתי גילה מחזיקה את כרסה בחודש השביעי להריונה. עמדה בכניסה בוכה, מבטה היה שבור ומנופץ לרסיסים. הבטתי בה וידעתי את הנורא. "ומה יהיה עליי?" אלה היו המילים שמיררתי עם בוא הידיעה עם בוא הידיעה על נפילת אחי הבכור טוביה פיינגולד ז"ל בחולות בלוזה בעת תמרון אימונים צבאי. אחי גדול ממני בשנתיים וחצי כה קיווה לראות אותי במדי הצבא, כה ציפה לשרת עימי במקביל ובאחת נקטע החלום המשותף של שנינו. החברים שבאו לבקר אותנו בימי השבעה הלכו ונעלמו במהלך השנים, האמת היא שרק בימי השבעה היו מבקרים אותנו. החברים נעלמו לחלוטין ולא זכיתי לראותם עד עצם היום הזה. כשאני קוראת על חברים שעורכים טקסי זיכרון לכבוד החבר שנפל בעת שירות צבאי, או בעת קרב איני יודעת אם הדבר אמיתי, לא היו לאחי חברים לאחר שנהרג הם כולם התאדו. ואני נותרתי עם הרצון לחלוק את כאבי עם החברים שלא היו, ואני נותרתי שם כדי למצוא את מקומי מחדש בתוך המערך המשפחתי. כבר לא הייתי הבת האמצעית המפונקת בין שני האחים. כבר הייתי האחות שנמצאת בעמדה חדשה מנסה לתפוס את החלל הריק שנוצר, ואף פעם לא ידעתי אם אני כעת הבכורה או שמא אני עדיין האמצעית. הוריי תמיד הקפידו להזכיר לכולנו את אותו הסדר אחי המת אני ואחי הצעיר . תמיד הייתי שם באמצע בין שני האחים האח שאיננו והאח שישנו. הקשר שהיה ביני לבין אחי הבכור היה קשר אחים חם ואוהב, היה טוביה האח הבוגר האח שכתבתי אליו מכתבים בגיל ההתבגרות, זוכרת את מספרו האישי ואת כתובת הדואר הצבאי שלו שנים רבות לאחר שנהרג כמו יתרחש נס ואשוב לכתוב אליו יום אחד. ההורים היו שם לידנו ולמעשה הרבה שנים לא היו ממש הם עצמם. במיוחד קשה היה לראות את האם שהייתה סך הכל בת שלושים ושבע בהיותה אם שכולה. מאותו יום שאספו אותה מבית ההבראה, מקום עבודתה היא לא הצליחה להתאושש. גם בימים שהתאוששה וחייכה אלינו, במיוחד כשנולדו הנכדים והיה לה איזה מפלט מן הכאב ידעתי שיש רגעים שבהם היא לא איתנו יש רגעים שבהם היא נזכרת בגובה קומתו, בחיוך שהיה על פניו, בתפארתה שנלקחה ממנה במוות אכזרי, במוות מיותר, סתם תאונת אימונים. שנים ראשונות היו ההורים השכולים תובעים מן הצבא את תיק החקירות, ומן הדיונים בבתי המשפט הצבאיים תמיד יצאו בהרגשה שלא קיבלו תשובות הגיוניות. אט אט הפכתי מאחות מפונקת לאחות שחרב עליה עולמה, התוכניות שתכננתי החלו להעלם אחד אחד.

מאחות הפכתי לאם, הייתי צריכה לתמוך באם כדיי שלא תתפרק לנו המשפחה ובאחד הימים בעת שירותי הצבאי אף המלצתי להוריי לעבור דירה מעיר הולדתי, כדי להתחיל התחלה חדשה בעיר אחרת שוקקת חיים. מנסה לחבר את הוריי להוויה חדשה והתחלה חדשה. כתבתי המון באותה תקופה מנהלת דיאלוג עם אחי טוביה, מנסה להמשיך להחיותו באמצעות כתיבת שירים. באמצעות כתיבה על רקע השריטה שבלב. חיי היום יום היו חזקים ממני וגם הרצון לא להכאיב שוב להוריי ובמיוחד לאמי ז"ל הפך אותי לדמות שפוטה. קיבלתי על עצמי ביודעין או שלא ביודעין דברים שלא רציתי, ועסקתי רוב השנים בריצוי האחרים. פחדתי לגעת בדברים, ופחדתי לפגוע באחרים במיוחד באמי הסובלת והמיוסרת, כי הרי דיי הכאב שהיה שם טמון לה עמוק בלב. עשיתי הרבה מציווי ליבה, והלכתי הרבה פעמים בדרכים שימצאו חן בעיניה שומרת את פרץ הרגשות לעצמי, וכן בוכה הרבה, וכן שומרת על הרצונות שלי חבויים רק לי עצמי. שכול אחים הוא שכול שעוד ילמד ועוד ידברו עליו רבות. על מה שלא נתנו את הדעת עוד יתנו את הדעת. אין אפילו בכוחי לכתוב מהן תחושותיי, שלא לדבר מהן תחושות אחי הצעיר, ומהן תחושות חבריי האחים השכולים, שכן רק הם מסוגלים להבין מה עובר עליי גם כשאני מחייכת, רק הם מסוגלים להבין מתי החיוך הוא חיוך אמיתי או חיוך מאולץ. אולם מה טעם לדברים אלה, ומה טעם למילים, ומה טעם לבכי ומה טעם לצחוק? ואחי שותק ואחי שותק ודמו מן האדמה זועק

במלחמת העצמאות. גבורה הייתה שם

הלך הבן שלי גאה לטקס יום הזיכרון בתיכון - עם הכומתה הסגולה והנשק המיוחד - לפגוש את החברים שקיבלו חופשות מיוחדות לאירוע. אתמול הוא אמר: אני לא מאמין שהשנה אני הולך לאזכרה של חברי הטוב. יהי זכרם של הנופלים ברוך

אני איתכם בכאבכם בכל יום זיכרון מדי שנה, אנחנו משפחה שכולה אחת גדולה. מי ייתן ובעז"ה יבואו ימים יפים ושקטים עלינו ועליכם ושלא נדע צער עוד לעולם.

לא נשכח את נחשון וקסמן...את המילים האחרונות שלו בקלטת..את החוסר אונים שלו מול המחבלים הארורים. מחבקת את המשפחה ברגעים אלו של הצפירה.

כל יום שעובר , הגעגוע רק הולך ומתגבר :( יהי זכרך ברוך http://www.liorcohen.2ya.com

גיבור ישראל מעולם לא הבנתי את המשמעות של המילה הזאת, אבל כששמעתי את נסיבות מותו,הבנתי.

יקוד הסוף אל מול הלמות הלב, ודממת שתיקה. ישא מסע השחורים, את אהבת המרחבים והתכלת, כי באתי אצלכם ערירית ונותרתי בדודה. שרלה פוגץ'

היה האדם הכי מקסים חכם וטוב לב שהכרתי לעולם לא אשכח אותך ...

חבר יקר, בחור אצילי וחייכן, גדול מהחיים , נפל בקבר יוסף תוך נסיון להגן על חיי חפים מפשע. זכרך איתנו לעד

תנחומי הכנים למשפחת טלסניקוב,שקמו אתמול מהשבעה על דן. ז'אן יקירי-תהיה חזק,אנחנו אוהבים אותך מאוד,שלא תדע עוד צער.

עוצם את עיני, אתה יכולת להיות עכשיו בעל משפחה. שניים / שלושה ילדים, אהבה. היינו יוצאים יחדיו לפקניק , מבלים, צוחקים. כבר שנים אתה חסר. ועוד שנה חלפה, זיכרונך לא דוהה. ברוחי נשארת לנצח.

אני רוצה ליזכר בחברים שלי שנפלו : בני, עדי, קיקיס, שנפלו בקרבות

אמא, ילדך נשלח לישון מוקדם מהרגיל, הלוואי וזו בדיחה, מי יתן וזה תרגיל. נפשו מהלכת בבטחה ופניו לבן צחור, לא ידע הוא עוד כאב ולא יביט אחור. הוא ישן שנת ישרים, שנת גיבורים, אשר בדרך זו, אולי העדיפו ללכת רבים אחרים. ילדך גיבור אמא, ילדך הוא לדוגמא, אך מחוץ תהילת שמו, ובתוך ליבך ....דממה. תוהה את אמא, תוהה את שוב ושוב, איך פגו הפכו להם נעורי שנות אור, לקופסת אבן כבדה, שעליה אותיות בשחור. אך דעי לך זאת אמא, כי על גודל כאבך האמיתי, לא נוכל אנו לשער ולדעת, על כמה תחפצי בחייו, ועד כמה תרצי בו לגעת. מוקדש לזכרו של קובי אלגמיס ז"ל כפיר.

תגיד, אתה חושב ששכחתי? אני לא צריכה ימי זיכרון וצפירות, בשביל לזכור אותך, אפילו שבמשך השנים, הדמות שלך לאט לאט נהיית יותר ויותר מעורפלת. היום, כמו בכל שנה, הכאב מתחדד עוד יותר וננעץ, ואני חושבת, מי היית, אם היית היום. גדלנו ביחד, אמנם היית מבוגר ממני בכמה שנים, אבל עברנו ילדות מאושרת, עם הורים נהדרים. "האבאים שלנו עובדים ביחד בעבודה", קשקשנו יום אחד כשהיינו קטנטנים ברמת הזאטוט. ואכן, משפחות צמודות, קרובות, חווינו יחד חוויות והרפתקאות, טיולים, פיקיניקים בשבת, ארועים. מאז שהלכת, עברו יותר מ10 שנים. אבל המבט של אמא שלך, ועיניה הכבויות מאז, אלו אלמנטים שנראים תמיד טריים, כאילו רק עכשיו קרה. כשאני מסתכלת באלבומים מילדותי, ותודה להוריי באמת שהרבו בצילומים, עולות התמונות הנוסטלגיות, חלקן בשחור לבן, שלי יושבת במרפסת ביתך, שלך משחק בכדורגל באמצע קפיצה. אני חושבת שאם היית איתנו היום, לבטח היית עושה משהו גדול ואמיץ, כרגיל, כפי שהיית מתפקד תמיד. בן בכור, שההורים תמיד היו גאים בו. ועכשיו, אני גדולה ממך בהרבה, מהגיל בו היית כשנפלת. הערצתי אותך כבר מגיל הגן, תמיד היית לי לדמות כובשת, קסומה כזו, המשלבת קשיחות ורוך, במינון שצריך, במקום ובזמן הנכון. וכמה מלחמות נלחמת, רק התגייסת, וכבר התרוצצת לך בכל האיזורים החמים, לא נחת לרגע, בקושי ראו אותך, אבל התגאו בך כולם, נו מה, יחידה מובחרת. הרי לך לא יכול לקרות כלום. אתה חזק, אתה לא סתם בן תמותה רגיל. כ"כ התבגרת, משהו בשובביות הילדותית, ההקנטות, והצחוקים, התחלף בבגרות, בדאגה לחברים שלך בשטח, באחריות, בחוסן נפשי. כבר לא היית ילד של אמא ואבא, היית חייל, של הצבא. היית חוזר הביתה על מדים, מאובק, היינו נפגשים, ותמיד חשבתי איך הירוק של העיניים מסתדר עם הירוק של המדים, ואולי גם ההפך. ובאותו יום ארור, שהוקפת אתה וחייליך במחבלים, מצא הכדור הכסוף את הדרך אל ראשך, בס"מ החשוף שהותירה הקסדה. היית כ"כ מוגן, אפוד, נשק, ויריתם חזרה, כל הפלוגה היתה גיבורה, וכדור אחד של מחבל מזורגג, פגע באספלט וניתר לרקה, איזה חוסר מזל. כמה שעות קודם לכן, עוד היית בבית, במקלחת, שואף את ניחוחות הבישולים של אמא שלך שמילאו את המטבח וטיילו בבית. ואז, צלצל הטלפון, עידכנו אותך במה שקורה כשאתה בחופשה. וחייל אחד חולה, נדהם כשהתנדבת להחליף אותו. לא חשבת פעמיים. ישר עשית, פעלת, כן אומרים תמיד שהטובים הולכים. והלכת לפעילות כשבעצם היה זה תורו של חייל אחר. חייל שהיום- אולי הוא אפילו כבר אבא, בזכותך. גם כשנפצעת, עוד לפני היריה, פינית פצועים, ואמרו לך שאתה מדמם ופצוע, אבל לך לא היה אכפת מעצמך. אין כמו חברים, אף אחד לא נוטש חברים בשטח. נכון? נשארת בשדה הקרב לעזור לאלו שנפגעו, מסור, אמיץ, בלי חששות, ואז... חטפת. נלחמת במלחמה הזו, בשביל אחרים, באופן הכי לא אגואיסטי שקיים, ולו רק היית יודע כמה מלחמות עוד היו אחריך. נלחמת להציל את חייהם של אחרים. אח"כ, בבית החולים, נלחמת 4 ימים על חייך שלך. ואמא ואבא לא הרשו לי לבוא אז ולראות אותך גוסס, אני זוכרת. "הוא צמח" הם הסבירו לי כשחזרתי מבית הספר. ידעתי שמבחוץ אתה כבר מת, גמור, אבל אמרו שאולי אתה עוד מרגיש ושומע, והעיקר שתחיה, לא חשוב הנזק. אמא שלי ישבה ליד מיטתך, דיברה אליך שעות, על הקטיף בפרדס, ועל ריצות בשדות היכן שגרתם, על בחורות וים ועל כל מה שמוכרחים להמשיך. היא ביקשה ממך, שתישאר, לא משנה אפילו אם תהיה נכה. העיקר שתהיה. נאבקת, כולם יודעים, גם הרופאים, אבל הסיכוי בשבילך היה מאוחר. עיניים בורקות, חיוך גמיש עם גומות, פצצה של אנרגיה, פתאום הכל כבה. אמא שלך, נכנסה לתוך החושך, ומצאה את האור בדמות האלוהים. האשה החמה והזוהרת, מצאה נחמה בדת, והתרחקה מכולם, גם ממשפחתה, אבל היא טוענת שהיא מדברת איתך כל הזמן, ואתה עונה. אבא שלך הזקין ביום אחד - 20 שנה. אחותך שתקה. אחיך הקטן רק בן 4, ועוד לא הבין. והנה אנחנו בתמונה ביער, והנה שנינו מצולמים עם שיפודים ביד, והנה אתה מניף כדור, ואני בצד מחייכת. הנציחו את השם שלך בכל מיני צורות. איש לא שכח ולא ישכח, פלצני ככל שייראה הדבר, יש זכרונות שנשארים חקוקים כמו קעקוע.

את ההורים שלי אני בקושי רואה ביום הזיכרון. הם מתרוצצים מאזכרה לאזכרה, מבית עלמין אחד לשני, כדי להספיק לבקר את כולם... ואתה בטח, איפה שאתה נמצא עכשיו, כ"כ לא רוצה שיעשו ביג דיל ויטרחו כ"כ. "עיזבו, יש פקקים בדרך" בטח היית אומר, ואני יכולה לדמיין את הפנים שלך מולי, חבר שלי. הילד של החברים של אמא ואבא, ילד שעשה לי פרפרים בבטן עוד לפני שבכלל ידעתי מה משמעותם. כן, תמיד הטובים הולכים, ולפעמים אני נודדת במחשבות, למה זה באמת כך? עוד לא נולד החייל שנפל ואמרו עליו :"זה, היה מה זה סנוב" או "בואנה ההוא אף פעם לא היה נחמד". אחותך כבר התחתנה וילדה. אחיך כבר מזמן אחרי בר מצווה. זוכר את הנדנדה בחצר? איך היית דואג לי שלא אפול? איך היינו מפלחים שסקים מהעץ של השכנים, ואוכלים כל מיני דברים דביקים, ולמה לעזאזל ענית לשיחת הטלפון ההיא?... פששש... איך הספידו אותך, היה טקס יפה ועצוב, וכל החברים המצ'ואים שלך, בכו בזרועות חבריהם, יבבו בקול כשהמפקדים שלך דיברו בקול סדוק ושיבחו אותך על שהצלת אחרים. היית מורעל על הצבא, זה היה כ"כ ברור, עוד כשהיית ילד קטן, תמיד היתה בך ההתלהבות שמעבר. חדור מוטיבציה באופן שלא ייאמן. הרי אם לא היית יוצא למשימתך האחרונה, היית אוכל את עצמך על זה שהחברים שלך שם ואתה פה. לא עשו עליך סרט, ההורים שלך צנועים, שונאי פירסום. לא שידרו את הלוויה שלך בטלויזיה. המשפחה רצתה להתאבל בפרטיות, בשקט. בשבעה, הנדנדות בחצר עמדו מיותמות. רק הרוח העבירה בהן נדנוד קל ויבש. החבר שלך יצר שיר לזכרך, והדיסק הזה שמור אצלנו בבית, במקום בו לעולם לא יינזק. כמו מוצג מוזיאוני שאסור בו לגעת. החברים שלך, אלו שנותרו בחיים, יצרו לעצמם משפחות משלהם. ואתה, בן 20. גם מחר. תמיד. אני.

מכתב גלוי לצמרת הפיקוד הצבאי שנכחה ופיקדה במקום הארוע: אני מאשים ! זעקה מעולם המתים - אליכם (שולחי) החיים ארבע וחצי שנים עברו מהיום בו עזבה נשמתי את עולמכם. רק 19 שנה חייתי עימכם, ובהן טרם חוויתי אלא רק את תחילת ליבלובם של חיי. רק מריחה המתוק של ההבטחה לעתיד הספקתי להתבשם - ונלקחתי. נזרקתי. סילקתם אותי מחייכם - מלווה בהבטחות שווא ורמייה. אתם, ששלחתם אותי לשמור עליכם בקבר יוסף - הפכתם אותו לקברי. צפיתם במותי במשך שעות - ולא הושטתם יד. אף לא ללטיפה מנחמת ומרגיעה. ראיתם את הדם הזורם לאיטו מגופי, את מלחמתי הנואשת על כל נשימת חיים נוספת, שמעתם את חרחורי גסיסתי בהחנקי מדמי הניגר לתוכי, את זעקות ותחינות חברי שהפקרתם יחד עימי - אך אתם עמדתם מנגד - ולבכם אבן. שכחתם את ההבטחה. הפנתם את ראשיכם, אטמתם את אוזניכם, מחקתם זכרון היותכם בני אנוש - והפכתם רמה ותולעה. לא אפשרתם לי ולו תקווה לדקת חיים נוספת. מנעתם את חילוצי והבאתם עלי את מותי, ביסורים, באיטיות, בעינויי גוף ונפש. אתם - ששלחתם אותי בשמכם ולמענכם - חנקתם את נשמת אפי. אתם - שבעוורון לבכם הפקרתם את חיי - היישרתם מבט אל הבגידה. אך אתם לא מרפים. וגם במותי מנעתם ממני את המנוחה, השקט, השכחה והשחרור המובטחים. שנים של שקרים וטיוח ורמייה ושתיקות ובוז וזלזול שאינם מאפשרים לי להמשיך הלאה וללכת בדרכי. כי צוותי בכך. מטעמכם: לשמור על המולדת ועל הרעות ועל חברי ועל האמת - ואילו אתם, שולחי - שכחתם אותם. ועד שתזכרו - אעמוד אני על המשמרת. למענכם. ולא אסוג, ולא אחת - כי כך לימדתם אותי. ואני עדיין מחכה. קרוע ופצוע ומדמם, נע ונד בין העולמות - ומנוח לי איין. מחכה שתתעוררו ותודו ותתקנו ותינקו ותתחזקו - אך אתם מחופרים בתעלותיכם, במנהרות האטימות שחפרתם - מדמים שמשם לא אראכם. אך אני רואה ושומע וממתין לשעה, ליום, בו ינקוף לבכם. וכבר עברו להן כך ארבע שנים ויותר. ובאזכרת יום השנה למותי חיכיתי לכם. במיוחד. אני, משפחתי, אוהבי ושוחרי האמת המתנו לכם ליד קברי. המתנו עד בוש - כי לא באתם. וקברי נשאר יתום. אתם - שעמדתם מול אויבים ויכולתם להם, אתם - ששולחים חיילים אליי קרב ומיישירים להם מבט, אתם - שכוחכם עמד לכם בצפיתכם במשך שעות בצאת נשמתי - לא היו בכם העוז והרוח להביט באבן המונחת על קברי. אפילו פרח לזיכרי לא שלחתם, ולא מילה. ולא אות. כאילו לא הייתי. אני קיים - גם אם מתתי. את צלם האדם שאיבדתם - שומר אני עבורכם. בשבילכם. צאו כבר מן המחילות. אני רוצה לנוח. _____________ מדחת יוסף ז"ל בית הקברות הצבאי - בית ג'אן.

אתה אח של אמא שתמיד נזכור... למרות שכבר 35 שנים אתה לא איתנו! ממני קובי! אוהבים אותך מאוד משפחת חיים!

במותך עזבת אותי במותך המתת אותי במותך הרדמת אותי במותך כיסית אותי במותך הערת אותי במותך הנשמת אותי במותך אהבת אותי במותך החכמתי במותך העשרת אותי הלכת, פרחת, עלית, ועכשיו, אתה שומר. אני אוהב אותך, אור.

בגיל 37 אב ל3 ילדים מקסימים,קטנטנים. נפלת בלבנון ,במלחמה הארורה,במילואים.ולא הספקת לראות אותם בשיא פריחתם,איך גדלו והפכו לתפארת,ואיך אשתך הגאה נשאה בנטל הנפשי,והקשה מכל. תהה מנוחת עדן