גם אני בת להורים גרושים , ואכן כל הפחדים צצים וצפים להם פתאום בסביבות גיל 30, כי אז אתה מבין את ההשפעה וההשלכות שהיו לכך עליך... אבל - אין טעם להאשים כי זה רק מקבע את התקיעות בחיים ! להיפך : חייבים לסלוח להורים כדי שאפשר יהיה להמשיך הלאה ... וזה לא דבר פשוט כלל וכלל - מקווה שאצליח לעשות זאת בעצמי !

האם להראות את זה להורים?אולי העיניים יפקחו להם. אני באמת רוצה לדעת

תודה לך SWEET LADY אני מאד מרוגש בעצמי. כל שבריר של שניה אני מחליט נשאר-עוזב-אורז-פורק-תומך ונבנה- מפרק ונהרס- שולט- נשלט דייייייייייייי !!! המוח נמס והנשמה נסדקת מכל גלגלי השיניים הזעירים שמסתובבים באופן לא הרמוני ובסדר לא סדר. מייחל לשלווה לנאמנות ולאהבה שכל כך מאפיינים אותי - אלו הצעצועים שנגזלו ממני והטיחו אותי לשאון הגדול של הכרך המאיים באי וודאות ואלי מלוות היצוריות המדהימות שאינן יודעות מה מחכה להן. אולי ב 2036 גם הן יכתבו בלוג כזה וידברו על אהבתן להורים הקשישים שלהן שהחליטו מה שהחליטו לפני 30 שנה ולכן הן אוהבות אותם קצת אחרת

ואני לא מבינה אילו דברים חיוביים יוצאים מכזה דבר. יש לי צלקות לכל החיים, אני נעה כמו מטוטלת בין שני ההורים (כל חג מתחילים עם יסוריי המצפון ורגשות האשמה) ובא לי להתנתק משניהם!!!! אני רואה אנשים עם שני הורים בבית, שדואגים לילדים שלהם, ושאכפת להם, ואני מסתכלת עליהם בתדהמה, כאילו הם נחתו מהירח. נישואים מוצלחים? עוד דבר שנראה לי בלתי אפשרי. וכן, אני רווקה, שמאוד מפחדת מחתונה. מאוד רוצה קשר, אבל מצליחה להבריח כל בחור בגלל חרדת הנטישה שיש לי (מעניין באמת איך פיתחתי אותה...). בקיצור - החיים נדפקו לי טוב טוב. אני מנסה להפיק את המקסימום, אבל זה מאוד קשה כשכל חייך מלווה אותך תחושת דפקטיביות והחמצה קשה. מה המסר? אין מסר. אולי לחשוב לא רק על עצמכם, אלא גם על הילדים.

גם אני ילדה להורים גרושים, בעצם כבר לא ילדה, אני דיי גדולה, בת 29. הוריי התגרשו כשהייתי בת שלוש, המצב "הקלאסי", תגידו??!! בוודאי, הרי מה חשתי, מה ראיתי,....מישהו זוכר בגיל כזה???? אבל כן, זה משפיע, אם תרצו ואם לא. להוריי לא היו גירושים מכוערים, לא היה מעורב בית משפט ולא גורמים אחרים. ואפילו להיפך הדבר, עד היום (שני הוריי התחתנו בשנית וגם הביאו ילדים ) אנחנו מתארחים אחד אצל השני ואין עויינות כלל וכלל. אבל כל המתואר בכתבה, נכון, במידה כזו או אחרת, לפעמים קצת יותר ולפעמים קצת פחות. ולא!!!!!!!! אני לא מאשימה!!!!!!!!!! אני מתמודדת. ולא!!!!!! אני לא מדחיקה!!!!! אבל צריך המון אומץ להודות בכך. וכתבה זו, אני חושבת, מיועדת בעיקר להורים, לאלה שהתגרשו ובאמת חושבים שהכל מושלם, שזה ממש רחוק מהמציאות.

אי אפשר לעשות הכללות. עדיף לפרק משפחה לא בריאה ושכל אחד מבני הזוג ינסה לבנות מחדש את חייו מלהישאר יחד מתוסכלים וממורמרים ולתת לילדים דוגמה של נישואים אומללים.

הורי לא התגרשו . גדלתי בבית אלים מאד, שבעתי מרורים. התחתנתי בגלל כל הסיבות הלא נכונות. התגרשתי משהבנתי איזה נזק נורא אגרום לילדי ולעצמי אם אשאר נשואה. ילדי גדלו בשקט, בבטחון. לא "לכלכתי" על אביהם , לא הייתי קרבן. לשני הגדולים מערכת זוגית יפה וטובה. קצת שטחי להתיימר ולכתוב בשם איזשהו "כולם" לא ברור . (ומוטב, אגב, לא לנסות ולחרוז חרוזים עילגים.)

לא האשה הנעלמת היא שהרסה את נישואי הורייך. אביך הבוגד (באמך, בך...) הוא שהרס אותם!!!

הייתה ילדות מהגהינום , אחי הגדול השתגע ( על באמת ) ואת הכמות של הבושות והקשיים הכלכליים אני בכלל לא יכול לספור , מצד שני זה מחשל מאוד .את הכלים האמיתיים קיבלתי אז כשכולנו היינו על הקרשים עם אמא חולה מאוד ,מצב כלכלי מעורער ואבא שחתך החוצה לפרק ב' בדיוק בזמן. היום אני מנצל היטב את הקשיחות העקשנות והמניפולטיביות שעזרו לי לצאת מהמצב וסה"כ אני מאוד מרוצה מעצמי , אבל אני בחיים לא יאהב ב100% תמיד יישאר חלק נעול עם אופציית יציאה - תודה רבה אבא .

זוגיות הורי היתה ועודנה גרועה ושניהם סובלים וסובלים. אני עצמי העברתי את הזוגיות שלהם לחיי וכך גם בן זוגי עד שאמרנו די! התגרשנו. לא קל, עצוב, לפעמים קשה אבל אני לא חושבת שלילדי קשה יותר ממה שלי היה. אני אפילו חושבת שהוקל להם : אנחנו בהחלט מחזקים אותם , מעניקים להם את כל צרכיהם , הם בקשר יומיומי טלפוני עם האב יומיום ורואים אותו פעמיים בשבוע. אני חושבת שאכן הם צברו חוויות קשות אבל הם גם למדו דבר או שניים בעקבות כך ולכן אני בטוחה שהם יצאו לחיים ילדים בריאים וחזקים. וגם מאושרים!!

אני אמא לשני ילדים קטנים והפחד מפירוק המשפחה מחזיר אותי אחורה לימים שהייתי חולה ואבא שלי לא היה כדי ללטף אותי ולנגב לי את הדמעות בלילה כשבכיתי. הוא פשוט לא היה. הצלקת היא לכל החיים.

קודם כל, תגידי תודה שהגירושים של ההורים שלך היו יפים. דבר שני, קחי בחשבון שיש כאלה שאצלם זה לא ככה. ממש לא ככה. ההורים שלי התגרשו שהייתי בת 6 היום אני בת 23 ואני רוצה להגיד לך, שככל שהזמן עובר האפקט של הגירושים האלה רק גובר. תחשבי על זה - אני לא זכיתי לראות מהי משפחה נורמלית, אז איך אני אדע להקים אחת משלי? בקיצור כל מקרה לגופו, אל תתנשאי ואל תדברי כאילו את יודעת הכל, כי את לא.

זה לא אנושי להיות עם אדם אחד 50 שנה - לגדל איתו ילדים, לבקר אצל הוריו ולעשות איתו סקס משגע. זה התאים לפני 80 שנה אבל לא מתאים היום. ואני מדבר על נישואים ללא בגידות. להיות רק עם אדם אחד. עם אותו גוף. הכל הופך מיכני. לחיות בלי תשוקה ובלי ריגושים. לנסות לכבד, לתקשר וכל החארטה של לעבוד על הזוגיות כדי להיראות טוב כלפי חוץ אבל להישאר עם השקר. אנשים נשואים שנים רבות זה אנשים שיושבים במסעדות בלי לדבר (אולי על עיניינים פורמלים של הבית והילדים), אנשים שנוסעים לסוף שבוע בבית מלון בלי לעשות סקס. אדם עצמאי (להבדיל מתלותי) שיודע לחיות עם עצמו (להבדיל מחלש) לא בנוי, בעולם הגדול של היום עם כל האפשרויות, לחלוק את כל חייו רק עם אדם אחד בלבד. אנשים מחליפים מקומות עבודה, איזור מגורים, חברים, נוסעים ממקום למקום, חשופים לטלויזיה, אינטרנט וכל המדיות האחרות - וכל ערב צריכים לסגור את היום עם אותו בן אדם שנה אחרי שנה אחרי שנה. גירושים זה דבר בלתי נמנע. צריך להיות חוק שנישואים לא יכולים להימשך יותר מ 20 שנה, אלא באישור מיוחד של בית המשפט. ככה אנשים יידעו שנשארו להם עוד כמה שנים יחד והם יהיו לא כבויים. אדם לא יכול שלא לקחת את בן הזוג כמובן מאליו. נו בסדר, אז אני אביא לה פרחים. מה זה יעזור באמת ? זה השקר הגדול של אלה שלא מתגרשים וחושבים שהם דופקים את הסטטיסטיקה. היום בעולם המתקדם שיעור הגירושין עומד על 50 אחוז. כלומר נשארו עוד 50 אחוז של אנשים שחיים בשקר - אלה הפחדנים הגדולים, שמוותרים על האני שלהם ועל השלווה שלהם ועל מה שהם באמת רוצים לעשות. אולי 10 אחוז מחיי הנישואים הם סבירים - ועדיין השיגרה מאפירה אותם. מסקנה: אנשים צריכים לדעת שהם מתחתנים לתקופה קצובה, ולא לפחד להתחתן. לילדים לא יקרה כלום כי גם הם יגדלו להיות בוגרים שמבינים שהחיים הם שקר, וגם הם ירצו לשנות ולהתגרש כי הם יודעים יותר טוב מאיתנו שחיים רק פעם אחת.

בטח שהיא תדבר בלשון רבים, וברור שזה יותר נוח. האם את בת להורים גרושים? אני כן. ואת יודעת מה?! הרגשתי נוח עם זה שהיא דיברה בלשון רבים. הרגשתי נוח עם זה שיש מישהו עם תחושות כשלי והוא העז להציג אותן. וגם בגללאני מרגישה שילדי הורים גרושים מתוייגים אוטומטי, לכן לי, באופן אישי, היה נוח לקרוא את הכתבה באופן אישי. ואם תרדי לשורש העניין, אז תביני שאחרי שתמיד היה מדובר בהורים ולא באמת בנו, הגיע הזמן שלנו להביע את עצמנו. יעל, תודה שכתבת בלשון רבים. כבת להורים גרושים הרגשתי שאת מדברת גם עליי.

משהו התפספס, אמרת הרבה דברים שהם נכונים, על שתי הקימוניות שרובנו נודדים אליה, על הרצון החזק לשמור על מה שכבר הקמנו, אל מול הרצון החזק להתחמק מאיפעם להיכנס למחויבות אמיתית. אבל לא כולנו ממורמרים, ואולי זה קשור לגיל בו היינו כשהם התגרשו, ואולי זה קשור להורים, אבל אני אישית לא רוצה לחשוב על גודל השריטה שיש לי כרגע, לו הוריי היו נשארים ביחד. אים ספק שלעולם נישאר ילדים להורים גרושים, השאלה היא מה המחיר אותו הינו צריכים לשלם בשביל להיות ילדים של הורים נשואים.

יכלו לפגוע בי פחות בילדות אם היו עושים את זה קודם. זוגיות גרועה וארוכה לפעמים קשה יותר לילדים מגרושים.

הענין נפל עלי לפתע פתאום, למרות שהקשיים בחיי הנישואים של הורי לא היו סוד עבורי. הפצצה נפלה עלינו כשהגענו לביקור בבית הורי ואז כל הרפש צף ועלה. מה שאלי ניתן להסתיר מילדים בגיל הרך, לא ניתן להסתיר מילדים נשואים עם ילדים משלהם. הבטחתי לאשתי לעשות הכל שחיי הנישואין שלנו לא יפגעו- ולא הצלחתי. נאלצתי להעזר בסיוע מקצועי כדי להציל את נישואי. נאלצתי לעשות את זה בעצמי ברגע לא פשוט- (הריון שני)- כדי לא לחזור על הטעויות של הורי וזה לא היה פשוט. לבסוף- הצלחתי. לא הייתי מוכן לוותר על חיי נישואים מסודרים וחיי משפחה תקינים וכל מאמץ היה כדאי כדי לא להגיע לאותם המחוזות שהורי הגיעו. זה היה קשה מאוד, אבל אפשרי. רציתי שילדי יגדלו במשפחה בריאה ושום דבר לא היה יותר מדי לצורך זה, ואני מתכוון בעיקר לעצמי! ילדים להורים גרושים- אל תאבדו תקווה לחיים טובים יותר מאשר חייהם של הוריכם! הדבר הוא רק בידכם!

הורי התגרשו כשהייתי ממש גדולה, כך ש"זכיתי" משני העולמות: בתור ילדה, נערה ובחורה סבלתי את הצעקות, הטרור, המכות והבושה. והיום, נשואה ואם בעצמי, יש בית נעים ומושך של סבתא לבוא אליו בלי טרור ומניפולציות, אבל גם רגשי האשם התמידיים, למה הוא לבד בחגים, ולמה אליו לא רוצים לבוא לישון אלא רק לדפוק כרטיס.

אין לי ספק שגרושי או יותר נכון הנישואין שלי היו החלטה מוטעית שנבעה בראש ובראשונה מחיי הנישואין הכושלים של הוריי,נישואין גרועים ביותר שנמשכו 53 שנים עד שאבי נפטר.דווקא לאחר גרושיי וחיי פרק ב שלי אני חש שעשיתי דבר כל כך נכון לעתיד בנותיי,הן רואות וחוות זוגיות נהדרת של אבא וזוגיות נהדרת של אמא,יש להן דוגמא מוחשית איך חיים חיי נישואין טובים וברור שזה ישפיע על עתידן ודרך לקיחת ההחלטות שלהן-נא לקחת בחשבון-אין שחור לבן,כל סיפור לגופו של עניין.

אני בת 35.הורי התגרשו כשהייתי בת 20 ביגלל חוסר נאמנות!.קראתי את כל התגובות וחשבתי לעצמי שבעצם כולכם צודקים-כל אחד במקרה שלו.כי ילדים שגדלו בבית אלים,בין אם מילולית או פיזית,אז בעיניי אין שום מחיר לגרושים מבחינת הילדים! זה הכרחי לשים לזה סוף!,אבל במקרים של בגידה,זה משאיר לנו משקעים לא קטנים!.כלכך רציתי שזה לא יקרה-אפילו בגיל 20 ואפילו שהייתי עדה לכל הריבים האלה ועם אמא שהיתה מפורקת לגמרי ושניסתה לשים קץ לחייה,ולא פעם אחת!!!.ואם כל זה,בזמנו עדיין רציתי שזה יהיה חלום!.ורק אחרי שנים רבות מאוד הבנתי שבעצם זה יצא לטובה!.ועדיין אני מתמודדת עם הקשיים של אמא שמקנאה כשאני מבלה עם אבא,וכשאני מזמינה אלי אז ממש לא בא לי שיהיו שניהם למרות שהשנים עשו את שלהם והיחסים טובים... אבא שלי נשוי בשנית ויש לו משפחה חדשה נהדרת שממש כיף לי איתם.אבל אמא שלי מהסרטים חלתה בסרטן והבריאה.אבל תמיד נישארה לבדה וכאילו צריך כל הזמן לקרקר סביבה ולא לעצבן אותה ולאכול בשקט את כל החרא שיש לה ליזרוק עלי מדי פעם!.בקיצור...זה מאוד אינדיבידואלי ומורכב לכל אחד מאיתנו שעבר את זה.יש לזה אין ספור וורסיות ואין ספור צדדים.אני נשואה באושר כבר 12 שנה.קיבלתי את הפיצוי הכי מתוק בעולם על כל הזבל שקיבלתי מהורי.זכיתי בענק!.אז אל יאוש זה יכול לקרות גם לכם!

אין אף אשה ושתהיה המושלמת ביותר שמסוגלת ל"חטוף" גבר מביתו מאשתו ומילדיו בכוח.אין דבר כזה. מה שקרה לך הוא שילוב של גורמים רבים שהביאו לתוצאה הזו. שיהיה לך ברור שאם זו לא היתה ההיא זו היתה מישהי אחרת, כי אביך כנראה היה בשל לעזוב את אמך. שאלת פעם את אמא מה היתה מערכת היחסים האמיתית ביניהם? אולי הכל היה בסדר רק למראית עין? ואפילו אם על פניו הכל נראה בסדר אולי היא אפילו לא היתה מודעת לרגשות האמיתיים שלו כלפיה? אולי למשל היא הייתה מאד שתלטנית והוא סבל שנים בשקט? אולי היא היתה רעה אליו בלי שידעתם? או שהוא פשוט הפסיק לאהוב אותה ולא היה מאושר ופתאום מצא אהבה ואושר. גם את רוצה לאהוב לא? גם את רוצה להיות מאושרת, את יכולה לנסות להבין אותו. יכולות להיות מאה סיבות שאת כנראה לא ממש יודעת, ולסביבה שלך (האמא הפגועה האמא שלה, האחים שלה וכו' נוח לתת לך להמשיך להאמין שבכל אשמה "האשה האחרת", וכולכם הקורבנות שלה. איפה החלק של אבא שלך בכל הסיפור ? מה, היא איימה עליו עם אקדח שיעזוב אתכם ויעבור לחיות איתה? הוא הרי עשה זאת מרצונו החופשי תחת שיקול דעת ומחשבה של אדם בוגר. חבל על רגשות השינאה והמרירות שממלאים אותך.כדאי לך לנסות לבדוק את העובדות האמיתיות ולהעמיד דברים על דיוקם, יכול להיות שזה יגרום לך לראות את הדברים אחרת ולהבין שלא הכל שחור ולבן ויש עוד גורמים חוץ מהאשה ההיא. אחרי שתדעי את העובדות האמיתיות, יהיה לך יותר קל.

הורים אינם חושבים שגרושין אינם משאירים צלקת ורובם עושים הכל כדי לא להגיע לכך,אך מלבד היותם הורים הם גםבני אדם שאינם מוכנים לקבור את עצמם במערכת חונקת לפעמים בגיל מאוד צעיר.אז עם כל הצער יש התמודדויות רבות בחיים ,לעיתים קשות יותר .השאלה מה אנו עושים עם חיינו ולא כל הזמן לחפש אשמים ,טפלי בעצמך ובני חיים טובים יותר למדי משגיעות הורייך ואל תתלי בהם שסיבה לכשלונך.

הזדהיתי עם כל מילה שלך. גם אני בת למשפחה שהתפרקה שנים מאוחר משהייתה צריכה להתפרק ואני הייתי זו שדחפתי את אימי לפרק אותה. גם אני כמוך חשבתי שהשארתי את כל העבר רחוק מאחוריי והמשכתי הלאה חזקה ובטוחה יותר, ניתקתי קשר עם אבי וצעדתי אל עתיד ורוד. רק אחרי שנים (ולא כל כך הרבה - 5,6) התברר לי שנפגעתי, נפגעתי הרבה מעבר למה שתיארתי לעצמי, הפחד להדמות לאבי או להיות חלשה כאמי, תגובות שלי שמזכירות לי את שלהם, בייחוד של אבי, מזעזעות אותי וגורמות לי לשים עצמי תחת זכוכית מגדלת 24 שעות ביממה. אני מקווה בשבילך שחייך יהיו יפים ומאושרים אבל אל תמהרי למחות נגד הסוברים אחרת, יום אחד תביני, אין לאן לברוח.