ולא טוב להסיט את המיקוד בבעיה האמיתית. כל מי שחי עם הורים במשפחה לא הרמונית, לא חמה, לא אוהבת, לא תומכת, יוצא "שרוט", במידה כזו או אחרת. זה שבחלק מהמשפחות האלה ההורים מנסים לתקן את המצב, עבור עצמם וגם עבור ילדיהם, ומתגרשים, זה לא אומר שאילו היו נשארים יחד, היה טוב יותר לכולם. לכן, לא צריך להתייחס ל"ילדים להורים גרושים" אלא ל"ילדים ממשפחות מקולקלות".

גדלתי בבית שהיו צעקות ריבים ,אהבה גדולה לא שררה ששם,אבל ההורים נשארו ביחד כן למען הילדים,ולמען "הילדים"הייתי קורבן למצבי היחסים בין ההורים,את הכעס והתיסכולים שלהם ספגתי אני, ותאמינו לי הייתי מעדיפה לגדול עם הורים גרושים,ולא לגדול בין תסכול, שינאה,ומרירות בין הורים,אז כן צריך להתרגש גם למען הילדים

ממש כמו מיכלי מותק (שטרם קראתי את תגובתה אבל ראתי את הכותרת), גם אני לא מבינה למה בחרת לקחת קבוצה ענקית ולהפוך את עצמך לדוברת שלה. אני לא בת להורים גרושים, ההורים שלי מעולם לא התחתנו, ובאופן אמיתי אני לא זוכרת את התקופה שבה ההורים שלי היו יחד. אבל יש לי משפחה רחבה, וראיתי מה קורה אצל שכנים וחברים. וממרום 27 שנותי, והכרותי הרבה עם עולם הגירושין שהתחיל מאד לסעור במשפחה המורחבת בשנים האחרונות, אני יכולה לומר בפסקנות את הדברים הבאים: לא תמיד הדברים הם כמו שתיארת, יכולים להיות גירושין יפים. אמא שלי התגרשה מבעלה לפני יותר מ 30 שנה והם עדיין ידידים טובים. יש גם גירושין מכוערים שבהם הילד הוא כלי משחק. יש גירושין שבהם מערכת היחסים קשה, וההגעה לפתרון קשה, אבל שני הצדדים מנסים עד כמה שאפשר לגונן ולהרחיק את הילדים מחזית הויכוח. אבל בצד כל זה אי אפשר להתעלם מכך שהילדים הם חלק מההליך בין אם הם ירצו ובין אם לא: ענייני משמרות מזונות חינוך ועוד, הם דברים שיש לשני ההורים עניין בהם שכן על פי חוק שניהם מתפקדים כטפוטרופסים הטבעיים שלהם. כמובן שבמצב האופטמלי אף ילד לא צריך להרגיש "שאפשר להעריך אותנו כאילו הינו רכב יד שנייה: כמה מזונות אבא שילם? כמה ביקורים קיבל בתמורה? ומי נשאר בזכותנו עם הדירה? אנחנו יודענו שעכשיו אבא נלחם על כל שעה, ובעצם אנחנו רק כלי במשחק." שכן זו נקודת ראות מעוותת ביותר, דמי המזונות שהאב (בדר"כ אך לא חובה) משלם אינם מהוום אמדן ל"ערכו" של הילד בעינ האב או האם. דמי המזונות מהווים רק אמדן לשיעור ההשתתפות של האב בהוצאות גידול הילדים" ערכו של כל ילד עולה אלפי מונים על כל סכום מזונות שישולם. לאנשים בכלל ולילדים בפרט אין תו מחיר. אני מכירה ילדים להורים גרושים (בין אם הגירושין היו יפים ובין אם הם היו מכוערים) שנושמים לרווחה מעת הגירושין, ואני מכירה ילדים שגם אם הגירושין נעשו בהסכמה מלאה והדדית, מרגישים עם זה מאד רע. כפי שאמרתי קבוצת הילדים, ובכלל האנשים שגדלו במשפחות להורים גרושים היא ענקית, ויש בה המון גוונים ותתי גוונים. לא כולם מרגישים שהם שווי ערך למכונית ביד שנייה, לא כולם מרגישים שהם למדו לחיות בבועה. ולא לכולם יש סריטות מההליך. מכל האמור לעיל לא ברור לי איך יכולת ליטול לעצמך את תפקיד הדוברות של קבוצה כל כך גדולה, בעוד שאת מציגה השקפה כל כך חד צדדית של העניין (וגם לא נכונה). כמובן שיש לך זכות לדעה משלך ולהביע את רגשותייך, אך את זאת יכולת לעשות תוך שימוש בגוף ראשון נכון? פמברלי

כאילו שכולנו אותו דבר... שטויות במיץ, השלכה מחוויה אישית על הכלל.

אולי אני טועה, אבל אני מאמינה שעדיף הורים גרושים, שניתנת להם האפשרות להיות מאושרים מאשר חיים עם זוג הורים חסרי שמחת חיים, שמעבירים את זמנם כשותפים לדירה, מעמידים פנים, ומייחלים לזוגיות אחרת. ונכון, ילדיי שילמו ומשלמים מחיר כבד על החלטתי להתגרש, אבל אני בטוחה שאני אימא "טובה" יותר - סובלנית יותר, מכילה יותר, מאשר הייתי. אני גם סבורה שבנותיי רואות מודל של אישה שלא ויתרה על האושר שלה - וזה עדיף על אישה כבויה, שרק "מתפקדת".

אבל נשארו ביחד

מבין לליבך ומזדהה עם כאבך, אך יחד עם זאת, תמיד ישנה אפשרות נוספת! הבחירה היא שלך/שלכם! כנשוי בן 35 + 2 ובן להורים גרושים, האמן לי שהייתי במצבך לא מעט פעמים :) אבל, כפי שהגיב אחד המגיבים כאן, תיקשורת!!! זהו הסוד-לשוחח, "ליטחון" כמה שיותר עד שמגיעים להבנה או לעמק השווה. ממליץ לך ולזוגתך לקרוא ולעיין בתיארויית ה-nlp בנושא תיקשרות בינאישית ועל ההבדלים העצומים בהבנה שבין אדם לאדם, על אחת וכמה, בין גבר לאישה ( ראה גם: "גברים מנגה, נשים ממאדים" ). שווה לעיין ולחקור ואלי קצת להבין, כמה שההבנה של מסר אוביקטיבי מפורשת באופן סוביקטיבי לחלוטין, עי"י הפרט, עפ"י היסטוריית החוויות שלו. בקיצור, תהיה חזק פרידה זה פיתרון קל, כשם שהתאבדות זה פיתרון קל לחיים קשים. ולסיום, שורה משיר: "כנראה שהמוות הוא קל, כי החיים קשים..." בהצלחה

כמו, עוד הרבה דברים בחיינו הלא מושלמים...חובה לבצע באומץ גם דברים קשים כמו גירושין... כאבם של הילדים הוא צלקת לכל החיים בלבם של הורים שהחליטו להתגרש... אני אישית חובה כאב עצום בכל פעם שאני חשה שבני סובל בשל הגירושין... עם זאת אני מאושרת מאוד בפרק ב'..וגם בני זכה באבא נוסף שמעניק לו חום ואהבה.. ואני בטוחה שבהחלטתי האמיצה, הענקתי לבני חיים יותר טובים ויותר בריאים. ו

שלום מאיה (שם יפה), אני א. מטעמי דיסקרטיות רווק תלאביבי 34 185 ואשמח לשוחח איתך עניינת אותי ואני חש הזדהות עימך, זה המייל שלי כתבי לי : nav1@017.net.il

הורי לא התגרשו, אבל היו תקופות בחיים שלי שרציתי שזה יקרה. עבור שני הורי אלו נישואין שניים, ואני מניח שהם פחדו לעשות את זה שוב. אין לי כוח להתחיל אפילו לשפוך את כמות הביקורת שיש לי עליהם כזוג או גם כבודדים, או להסביר כמה כואב לי לראות אותם בכל מיני סיטואציות או כשאמא שלי מעמידה אותי למשל או מנסה להציב אותי כנגד אבא שלי כי "אבא שלך הוא כך וכך...או שהוא עושה X" או או לא יודע. אני מתקרב לגיל 28 ואולי באמת יש משהו בגיל הזה שמציף פתאום את הכל למרות שזה התחיל אצלי אפילו לפני כמה שנים. מעולם לא הייתה לי זוגיות, בגילי המתקדם מעולם לא החזקתי חברה. כן, התחלתי קשרים אבל תמיד משהו "התפקשש", כלומר אני פיקששתי ולא הבנתי אפילו מאיפה זה בא לי. מצאתי את עצמי עושה דברים שלא רציתי או חשבתי שנכונים, ולא עושה דברים שרציתי או חשבתי שנכונים. שקלתי טיפול פסיכולוגי אבל זה הפחיד אותי, החלטתי "ללמוד את הנושא", ומפה לשםמצאתי את התשובות שלי. את התשובות שלי מצאתי בספר שנקרא "השיבה אל הילדות" בהוצאת מטר, ספר קשה ספר פשוט קשה, ספר שמלא בתרגילים שמציפים רגשות, בכתיבת מכתבים לילד הפנימי, בכתיבת מכתבים מהילד הפנימי בחזרה... דברים קשים, פשוט קשים ומתישים. אבל מצד שני משחררים בצורה בלתי רגילה, אני מבין היום, כשאני רואה את ההשפעה החיובית עלי ואת החופש שאני מרגיש, כמה שהיחסים המעורערים של ההורים שלי פגעו בי ואיזה נזק הם גרמו לי, החל מהפחד של "לעשות את החבירה הלא נכונה" שבגללו פחדתי מלהיכנס לקשרים, וכלה בחוסקר מיומנויות רגשיות וחברתיות שלא היו לי, ודרך חוסר היכולת שלהם לתמוך בי בתקופות שהייתי צריך כי הם היו כ"F עסוקים בעצמם ובתסכוליהם. אני מבין אבל שהדרך היחידה להתגבר הי לעבוד על עצמי, לתת לעצמי את מה שלא קיבלתי ולרפא את הפצעים האלה, (למשל דרך עבודה מהסוג שתיארתי עם הספר ההוא). רק זה יצור בתוכי אדם שלם שמסוגל לקיים זוגיות נורמלית ומאושרת ולהיות הורה טוב כי גם אני לא ראיתי מעולם זוגיות בריאה וזה כואב מאוד, וזה חסר מאוד. וכן צריך גם לסלוח, לשבת עם עצמי ולסלוח כולל לתת לכל הרגשות המגעילים לעלות עד שהם משתחררים ונשארת רק הסליחה. יש משפט ששמעתי פעם על סיני אחד שאמר שהוא ניסה לשנות את כל העולם ובזיקנתו הוא הבין שאם היה משנה את עצמו היה עושה הבדל במשפחתו וזה הי מוביל לשינוי בעירו שמוביל לשינוי במדינה ומכאן לשינוי בעולם. זה מדהים אבל זה בדיוק מה שראיתי אצלי מרגע שהתחלתי לעבוד על עצמי. כן גם שינוי במשפחה שלי, כתוצאה מהדברים שהתחלתי לומר ולהוציא עם האחים שלי וגם להורים שלי. אני חושב שכל מי שהרגיש אי פעם את הצורך להיות הורה להוריו, ואולי זה מה שכואב כ"כ בשתי הסיטואציות, הן של הורים שהתגרשו, והן של הורים שאולי היה עדיף שיתגרשו יכול למצוא תשובות פורקן וריפוי אמיתי פנימי איפה שאני מצאתי. זה כמובן תחלת הדרך כי אחרי שמרפאים את הפבפנים ויוצרים אדם בוגר ובריא רגשית, צריך להתחיל ללמוד איך עושים את זה כמו שצריך בזוגיות. ספרים, יועצים קורסים וסדנאות ומה שלא יהיה עומד לרשות כל אחד מאיתנו, בסוף פשוט נופל האסימון. האמת הייתי מעדיף היום למצוא בת זוג שבעצם עברה מסלול דומה לשלי, שריפאה והתגברה ולמדה כי יהיה בסיס טוב להבנה, ויהיו יסודות חזקים. ותהיה נכונות ללמוד דרכים לדבר ולתקשר ולפתור בעיות, ותהיה רגישות לצרכים, ותהיה הבנה והיכרות אמיתי עם מי שאיתך. אומרים שבזוגיות תמיד מנסים לפתור את הבעיות עם ההורים ושל הזוגיות של ההורים. בת זוג כזו היא מתכון אידאלי בשבילי לעשות את זה. אני רוצה לסיים את זה באימרה של מישהו ותסלחו לי שאני לא זוכר את שמו "כל מי שיצר גן עדן על פני אדמות עשה זאת מתוך הגיהנום הפרטי שלו" ואני היום מבין למה הכוונה. חברי וידידי, אני כותב לכם בתחושה שאתם יכולים להבין את הכאבים שלי ואותי, וזה מרגש אותי, זה נוגע בי, לדעת שאני לא לבד, ולא היחיד, ולדעת שאני יכול לתת לכם משהו שאני רואה אותו כפיתרון אני מאחל לכולכם, מעומק ליבי, שתלכו בדרך שבה אני הולך היום, בדרכם שלכם. ותראו ותרגישו בעצמכם ותאהבו ותהיו מאושרים. בהרבה אהבה חן.

נשמע שעברנו חוויה דומה, אבל אולי לא הסברתי את עצמי. אני חיה עם הפחד הזה של להידמות לאבא שלי (עם התקפי העצבים וחוסר הסבלנות והאמון בבני אדם) ביחד עם הפחד להידמות לאמא (חלשת אופי). הנקודה היא, שהפחדים האלה היו הרבה יותר ברורים ומודגשים כשהם היו נשואים. החיים בבית היו באוירה של טרור תמידי, עם ביטול עצמי מחריד ו"הקטנה" של כל בני המשפחה. דוקא עכשיו, כשהקשר עם אבא שלי נותק (אני מאמינה שזה זמני, לצורכי ריפוי, ובטח יתחדש בעתיד, כשאהיה יותר מוכנה), אנחנו לומדים ללכת בכוחות עצמנו, לגלות מי אנחנו באמת, עם גב משפחתי והרגשה ביתית שבחיים לא היתה לנו. המשפחה גילתה את עצמה מחדש, לגמרי. נכון, יש הרבה עם מה להתמודד, אבל עכשיו זו התמודדות לצרכי ריפוי ולא לצרכי הישרדות... ומס' 45, שקראה לי שחצנית- אני לא מאחלת לך, ולאף אחד, לעבור לילה במשטרה אחרי שאבא שלך מנפנף מולך באקדח ומאיים להרוג אותך ואז מטיח לך את הראש בדלת. עד שהוא עזב את הבית הייתי נועלת את החדר כשאני הולכת לישון מחשש שהוא יקיים את האיום שלו, ולעולם לא נשארתי איתו לבד בבית. בבקשה, שקלי מילים, את לא יודעת עם מה הבנאדם שמולך מתמודד (אפילו שאני זרה מוחלטת עבורך).

נוסף להיותך ממורמרת יש לך רגשי נחיתות קשים! 9 לא מתנשאת, אלא שמחה וטוב לה אחרי שהיה לה רע הרבה שנים. היא מביאה את סיפורה האישי כדי להראות שיש גם צד אחר. כדאי שתבדקי עם עצמך מדוע בחרת להתעלם מהחוויות הקשות שעליהן כתבה, ולהתרעם על ששתפה אחרים באושרה. ד.א אדם אחר מתנשא רק אם את/ה מרגיש נחות/ה לעומתו...

בעצמם. אלה שהתגרשו מנסים להסיר מעצמם את רגשות האשמה ולכן תוקפים את אלו שאכן נפגעו מהגירושים של הוריהם.

הרי את זו את ויש ילדים אחרים שאינם מרגישים כמוך. אני למשל בת להורים נשואים ויש לי גם את השריטות שלי הידעת? בן של חברה שלי הוא בן יחיד לא מבחירה, וגם לו יש שריטות ויהיו בגיל 30. כל אדם ושריטותיו הוא ואין מכנה משותף גם בין אלה שהוריהם התגרשו. יום נפלא.

אני יודע שזה לא טור לעיתון וזו לא כותבת מקצועית (אולי), אבל יש לי הרגשה שכל המאמר חסר איזשהו סיומת. בתור מישהו שההורים שלו התגרשו בגיל 5 אני לא מצאתי כ"כ משהו שיגדיר את הגרושים והילדים שלהם כל אחד יש לו את הגירושים שלו יש את אלו ששמחו שהורים התגרשו כי המצב היה זוועה יש את אלו שההורים התגרשו ועד היום לא מבינים למה הכלליות של הכתוב זה לא לעניין

אין לי מושג מי אתה, אך דברייך מאוד מזכירים לי מישהו, שייתכן ובשל טראומות העבר פגע באישה, במאהבת, ובילדים... חבל, כל כך חבל! וההסטוריה המשפחתית כנראה חוזרת על עצמה...

בגלל אותה אחת... כמה שזה עצוב... מכירה אישית כמה משפחות שהתפוררו להן בגלל אותה אחת שלא עשתה דין ודיין לאף אחד. אבל זה לא רק בגלל אותה אחת. זה גם בגלל אותו אחד מגעיל, שהזין שלו היה חשוב לו יותר ממשפחתו. גם היא וגם הוא מגעילים!

1) אל תתחתנו - תעשו הסכם חיים משותפים 2) במקרה פרידה - כמעט ואין בעיות, הכול מוסכם מראש. בתור אחד שעבר גרושים לא קלים, מוכן לתת כתף תומכת (קשר של שיחות שיכול להתפתח) gu121@walla.co.il

תגיד תודה שהוריך לא התגרשו כן אולי סבלת מהמצב המתוח בבית אבל תאמין שזה היה יותר גרוע בגרושים שכן אישה מנצלת את החוק העלוב במדינתנו והורסת איתו ילדים וזאת רק לאינטרסים אישיים ואולי לעיתים יש ילדים שנהנים מהמשחק אבל שיגדלו יבינו כי הוסטו והושפעו מכוח התלותיות בהורים ויבינו כמה הפסידו אם מתגרשים אז רק יפה ונחמד כי אם ההורים מתגרשים אז ילדים לא מתגרשים מאבא

אני היום כבר בן 30 ולא הצלחתי למצוא לי את בת הזוג שלי למרות שיצאתי עם המון בחורות , אני פשוט מפחד להתחתן ולתת לילדים שלי להרגיש את מה שאני הרגשתי בתור ילד שכל בקשתו הייתה להעלם מהעולם הזה ....

גם אלו שנשארו וגם אלו שעזבו, לכולם מכנה משותף: אין למוסד הנישואין הרבה מה להציע, פרט אולי, במקרה הטוב... סוג של בטחון כלכלי ועזרה הדדית. יש גם ספור אחר, טוב ? מתה לדעת. תודה.

חלק גדול מתכונות ושריטות שמצאתם בעצמכם בבגרות מגיע מתורשה. קל לייחס ולהאשים את 'המצב' והכי טוב להאשים דמויות מוכרות. צריך 'כתובת' לכל כדור והנה יש את צידוק הילדות וההורים. רבים רבים נטו לייחס את מסכנותם לילדות מעברה, לעוני, לקיפוח עדתי ועוד. יש השורדים ומצליחים כך או כך ויש הכושלים גם עם ה'רקע הבעייתי'

מטומטמים.

קודם כל ל-9 - אני שמחה בשבילך שעד כה לא הרגשת "פגיעה" מגירוש הורייך, יכול להיות שבגלל שעדיין לא עבר מספיק זמן כדי שזה ישאיר צלקות או שאולי זה קרה לכם כיוון שאתם כבר בוגרים. אבל לא כך המצב לגבי ילדים קטנים שהוריהם מתגרשים. יותר קשה להם להבין ולקבל, והם צריכים להתמודד עם החברה ועם עצמם לאורך הרבה שנים עד שהם לומדים להגן על עצמם. תגובה ל-85, אילו היית בן להורים גרושים לא היית חושב כך, יכול להיות ש"שריטות" מגיעות גם מתורשה, אבל ילד להורים גרושים בהחלט מושפע מהמצב גם אם מנסים להתכחש לכך.

נכון שזה לא מדגם מייצג ונכון שזה רחוק מלהיות מחקר אקדמי, אבל 86 תגובות בפורום - נכון למועד כתיבת שורות אלו - הן מיני-מחקר לא רע. אפשר גם להגיד שהתגובות די אמינות שכן הן באות ב"שלוף" בלי מוכנות מוקדמת להשתתפות במחקר כלשהו. אז ברוך השם הורי (עדין) ביחד אבל אני בהחלט מבין אותה.

עובדה, בנשלי,חתיך מקסים גבוה נראה כמו דוגמן עורך דין ולא מצליח למצוא כלה. היו לו כלכך הרבה מערכות יחסים ושצריך להחליט הוא מקבל רגליים קרות ובורח. אני לוקחת על עצמי את האשמה . הוא ראה מגיל שנתיים נשואים מהגהינום . אלהים שימצא כבר מישהי טובה ותומכת והלוואי שינשא כי אני כבר בת 57 ורוצה להיות כבר סבתא כמו חברותי.אמן ישמצא!

חבל על החור השחור שאתם נמצאים בו. אף אישה לא אשמה בגירושי הוריכם והסבל שנגרם לכם בגללו. הרקע היה שם קודם ולמען בריאות הנפש שלכם כדאי שתירגעו ותבינו. איש לא חייב לכם כלום, גם לא "אושר משפחתי".