כל שנה אני זוכר אותך. אתה עדיין בן 19, אני כבר 40. רק שני עשורים, אבל אלף שנות עצבות. אתה חיוך מתגרה ובלורית צהובה, אני לאות מתקדמת ושיבה מוקדמת. לכמה חודשים חלקנו מטר מרובע אחד בילדות, מאחורי אותו שולחן, באותה הכיתה. אחר כך בא החופש הגדול, וכיתות חדשות, ותיכון, וגיוס. שנים לא חשבתי עליך. עד הפעם הבאה שבה נפגשנו, כשהייתי עד למותך הנורא בעמק לבנוני. הלוואי שאתה לא היית שם. הלוואי שאני לא הייתי שם. הרבה חברים, מכרים, אנשים טובים, איבדתי מאז. אבל אתה היית החלל הראשון שלי, וכל כמה שנים ביום זיכרון אני שב לבית הספר שלנו, ורואה איך התמונה שלך שהיתה פעם הראשונה בשורת החללים, כבר התרחקה, ונוספו לה עוד עשרות פרצופים צעירים ומחייכים. ולצד הכאב, מתנחם שגם השנה הסירו ממנה את האבק, והציבו לצדה פרחים, ועברו בטוש שחור על שמך, גיורא.

חיפשתי דרך קיצור לג'יפ המקרטע, ולכן חתכתי לכיוון החבורה הקטנה שעמדה שם, בשולי הגבעה. הוא שכב על תלולית עפר, שלושת החיילים מביטים בו, דוממים. הוא היה מכוסה בשמיכה מאובקת, ורק נעליו בצבצו. במעלה הגבעה עמדו טנקים וירו כמו משוגעים. רעמי הפגזים החרישו את העולם. ורק הוא שכב בשקט, כאילו שום דבר לא אכפת לו. כשהם שמעו שאני בדרך למפקדת החטיבה, מאחור, הם שאלו "אתה יכול לתת לו טרמפ לתאג"ד?". לקחתי אותו. ככל שהתרחקנו, הלכו ועממו רעמי הפגזים. מדי פעם העפתי מבט לאחור, מציץ בגוויה שמוטלת אצלי בג'יפ. בסוף הכל שקט סביב. עצרתי, כיביתי את המנוע, ופניתי אליו "מי אתה? איך קוראים לך?". הוא שתק. הרמתי את שולי השמיכה והסתכלתי בו. הפנים שלו היו נקיות לגמרי מדם. לא נראה לי שהוא סבל ברגע שמת, אבל נדמה לי שהייתה במבטו מן הפתעה שכזו, כאילו אמר "היי, זה קורה לי, אני מת!". על דש החולצה שלו היה מחובר, בסיכת ביטחון, פתק קטן עם שמו ופרטי המחלקה והפלוגה. הגעתי לתאג"ד והנחתי אותו על החול, ליד שלושה חברים אחרים שחיכו לו, דוממים אף הם, מכוסים בשמיכה. אמרתי לו שלום, ולרגע אחד קטן חשתי, שאין לי קרוב ממנו בכל העולם. חודש אחר-כך הלכתי לבקר את ההורים שלו. בעצם לא היה לי דבר לומר להם, שהרי מעולם לא הכרתי אותו ולא ידעתי עליו דבר, גם לא על נסיבות מותו. ובכל-זאת, אני הרי נתתי לו את הטרמפ האחרון. עברו מאז הרבה שנים. היום, אני כבר לא זוכר את שמו, אבל לעולם, לעולם, לא אשכח אותו.

כל חיי אני אזכור את הבחור הגדול עם נשמה של ילד קטן ואוהב.כל כך טוב,כל כך נחמד ומאוד אוהב אדם.תמיד מחייך לכל אחד ומוכן לעזור.משה נהרג ללא סיבה ואני נותרתי כאן 11 שנה אחרי,עדיין מתגעגע ועדיין כואב.אהבתי אותך משה

בעוד דקה נעמוד בדומיה לבנו יעצור ממרוצו ויבכה בהמיה והמילים בוכות : הצבי ישראל, על-במותיך, חלל: איך, נפלו גיבורים. אל-תגידו בגת, אל-תבשרו בחוצות אשקלון: פן-תשמחנה בנות פלשתים, פן-תעלוזנה בנות הערלים. הרי בגלבוע, אל-טל ואל-מטר עליכם--ושדי תרומות: כי שם נגעל, מגן גיבורים--מגן שאול, בלי משיח בשמן. מדם חללים, מחלב גיבורים--קשת יהונתן, לא נשוג אחור; וחרב שאול, לא תשוב ריקם. שאול ויהונתן, הנאהבים והנעימים בחייהם, ובמותם, לא נפרדו; מנשרים קלו, מאריות גברו. בנות, ישראל--אל-שאול, בכינה; המלבישכם שני, עם-עדנים, המעלה עדי זהב, על לבושכן. איך נפלו גיבורים, בתוך המלחמה--יהונתן, על-במותיך חלל. צר-לי עליך, אחי יהונתן--נעמת לי, מאוד; נפלאתה אהבתך לי, מאהבת נשים. איך נפלו גיבורים, ויאבדו כלי מלחמה נזכור אתכם לעד

לא נשכח אותך.

ברגע הישמע הצפירה התייצב לנגד עיני יוסי דירהלי, המ"פ האגדי מסיירת אגוז. איש ענק היה, עתיר שרירים, עתיר נוכחות, סוחף אחריו את כולנו - חייליו - למארב חרישי מעבר לגבול; למרדף מחבלים סוער ומאיים; לסעודת שחיתות לילית; לריצת בוקר, לאימוני הירי והניווט. קשה היה להאמין שהאיש-סלע הזה ייכנע לדבר-מה. אך רסיס ארטילר קטן ומרושע ,שחדר לעורפו של דירהלי בהפגזה סורית תועה ברמת הגולן, הפיל אותו לעד! במהלך השנים "צברתי" חללים, אך שום ידיעה על חייל שנהרג לא הכתה אותי בהלם שכזה כמו הידיעה על נפילתו של דירהלי. וכך, מדי שנה ביום הזיכרון, הוא מתייצב מלוא קומתו ו... מחייך.

אתה חסר כאן כל כך ליאורי , הזמן לא מרפא , הכאב לא חולף , חבל שאת הזמן אי אפשר להחזיר אחורה . אוהבים ומתגעגעים אליך מאוד , שמור עלינו ועל כל עם ישראל מלמעלה . האתר לזכרו של סמל ליאור כהן http://www.liorcohen.2ya.com

מידי פעם נדמה שאולי נשכח אז לא, תמיד אתה כאן. משה ברדוגו 1962-1982 חבר. http://www.izkor.gov.il/izkor86.asp?t=510064

ברצוני לספר על חבר שאבד . הבזקי הגעגוע לאלעד לא מגיעים רק ביום הזכרון הם עולים ומגיחים לעיתים קרובות . אלעד היה חבר אמת איש אמת. למעשה האיש המוסרי ביותר שהכרתי מימי חיי . הוא הלך לעולמו במעשה גבורה. נפל במלחמה נגד החיזבאללה בלבנון. בן גרעין "גשם" לשדה בוקר קצין בצנחנים . אוהבים אותך אלעד ולעולם לא נשכחך .

דב לוי מחה"ן צנחנים פברואר 84 נהרג לחינם בלבנון! פוליטיקאים שלחו ילדים תמימים להלחם סביב זנבם יום בושה לעם ישראל וזיכרון עד לנופלים!

היינו בנות אותו הגיל. היא נשארה בת 20 אני כבר בת 25 אני זכיתי לחוות אהבה, ללמוד, לטייל. יהיו לי עוד הרבה הזדמנויות נוספות, והיא נשארה אי שם מאחור.

מעגלים מחסירי אונים ,נכרכים אט-אט סביב צוואר הבקבוק כאילו קאובוי מיומן משליך טבעות חבל ברודאו ומנסה ללכוד חוסר אונים מכוון הוא את קשר החנק לבטן הרכה וכל חזיתותיה באופן לא צפוי או צפוי עד לכדי אימה על גבי דפי נייר מודפסים מופיעות תמונות המספרות על דמויות לרוב מחוייכות שהחיוך לא ישוב שוב לשפתיהן על גבי דף נייר שכזה התנוסס גם חיוכו על גבי גלי האתר מתנגנים בנגיעה עדינה שירים עצובים לזכר לזכרו

עד עכשיו אני זוכר :את הפנים המחייכות ,את טוב הלב ,את ההפסד של כולנו יהי זיכרו ברוך.

Simcha - ever since I was little I realized that in families such as ours - Yom Hazikaron exists everyday. I wish we could have met - we would have had many things in common.

http://www.voice-healing.com/hebrew/Yom_Hazicaron.asp (שרה: אסתר שמיר)

התגייס לאצ"ל והוא רק בן 16, ונפל בקרב ליד העיר רמלה. בן זקונים להוריו שלא ידעו שהוא מגויס , (הוא אמר שהוא בן 18 כי רצה להצטרף לכוחות שנלחמו ליד רמלה). היה בחור יפה תואר וחביב. בגיל 16.5 נהרג . כל שנה ביום הזיכרון אני זוכרת אותו, בעיני הוא מסמל - יחד עם כל החיילים שנתנו את חייהם גופם ונפשם להגנה על המולדת - את התום , הגבורה, והאומץ. בחורים שלא חשבו פעמיים, קמו והצטרפו למאבק על קיומה של המדינה. אלה הגיבורים האמיתיים שבזכותם אנו חיים כאן . יהי זיכרו ברוך לעולמים.

ממפקדי וראשוני הנופלים במבצע כיבוש יפו בו לחם במסגרת שירותו באצ"ל הותיר ארוסה הורים שתי אחיות ואחיינים שלא היכירוהו מעולם יהי זכרו ברוך סיפור חייו ונפילתו http://www.izkor.gov.il/izkor86.asp?t=4643

בשנת 69 או 70 במוצב מול איסמעליה שכונה כמדומני "חור ג" נהרג לידי חייל בשם דוד פרידמן ז"ל. דוד פרידמן ז"ל היה איש "בני עקיבא" כנראה מוצאו מת"א ושרת בגדוד שנקרא "נחל לילה" או יתכן גם גדוד 908. באותו לילה בהפגזה כבדה מאד של המצרים נפגע קשה דוד ז"ל שהיה ממש כמטר ממני בתעלת המוצב ולאחר מכן באותו בוקר נפח את נשמתו. מי מכיר??? מי יודע???? לטלפון 0524371949 יהי זכרו ברוך.

איתן אותך תמיד ניזכור ולא רק ביום הזיכרון ,כמפקד חבר וחיל. נפל בשל''ג ביירות 1982

יושב מול המסך מביט במקלדת ולא יודע איך להתחיל.... 5 שנים עברו מאז, פאקינג 5 שנים!!!! יש תאריכים שמלווים אותי לכל החיים: ימי הולדת, תאריך גיוס, תאריך שחרור, תחילת לימודים, התאריך בשאיפה של הסוף לימודים וקבלת התואר, ולפני 5 שנים הצטרף לי תאריך שהוא הכואב מכולם. ה-4.4.01 לא יעזוב אותי בחיים. בתקופה ההיא הייתי תותחן, סוללת ברק, גדוד קרן מגולן. בדיוק דילגנו מג'נין לכיוון חברון, לישוב שנקרא פני חבר. יום אחרי זה עזבתי את החברים לקורס חובשים, זה היה ה-1.4.01 כשעזבתי את הסוללה, לא ידעתי שזאת הולכת להיות פרידה לתמיד ממפקד, 4 חברים ואח, לפחות ככה אני הרגשתי כלפיו. אידן, אני זוכר את הפנים שלך שקיבלתם אותי לצוות, צוות 1א' הצוות של אביסרור. את החיוך שלך מרוח מפה לאוזן, ואיך אני הצעיר שישר זרקו אותו מהטירונות לסוללה הותיקה לא יודע מה לעשות עם עצמו. קיבלת אותי והתחלת לדבר איתי, בהתחלה להרגיע אותי, ולספר לי על הצוות ועל זה שאין לי מה לדאוג ושהצוות הזה הוא הכי תותח שיש, וסיפרת לי את המור"קים שלו. היה לי קשה להיכנס לעולם שלך, ואתה ניסית.... הייתי ביישן, פחדתי אפילו מעצמי, לא ידעתי איך להתנהג בסביבה חדשה וניסיתי כמה שפחות להתבלט. אתה תמיד אמרת לי "בוא לראשון, תכיר את החבר'ה תאמין לי אתה רק תתלהב.... שרוטים ומצחיקים אחד-אחד, אתה תסדר שם עם כולם", ואני.... כל הזמן אמרתי שבהזדמנות, וכרגיל לא הגעתי. אני זוכר את השיחות עידוד שעשינו בעמדות שמירה בגנים-כדים, היית בא אליי לעמדה ב-3 ואפילו ב-4 בבוקר, כדי שאני לא אהיה לבד, וסיפרת, הקשבת וייעצת, והתקופה ההיא הייתה ממש קשה בשבילי. מיטה מעל מיטה, שיחות נפש לתוך הלילה והמזכרת היחידה שיש לי ממך מכל התקופה הזאת היא תמונה אחת, מוגדלת שעשינו בשא-נור בשחור לבן עם הצלם הרוסי. ואז, ב-4.4.01 כשנסעת עם יקי, אביעד, קליין, קרני, ואליסף בנגמ"ש לכיוון המנחת מסוקים, לאבטח את פואד שבא לבקר בגזרה, התהפכתם. אתה, קרני, אליסף ויקי נהרגתם במקום. קליין הרים ידיים במסוק בדרך לביה"ח, ואביעד עוד שכב בהדסה למשך שבוע עד שבסוף שטף דם במוח הכריע אותו. בהלוויות נקרעתי, לא ידעתי לאן ללכת.... אתה או יקי, יקי שלמדתי איתו 12 שנה ודרכנו הצטלבו שוב בסוללה, או אלייך. ואני מצטער שלא יכולתי להגיע אלייך, היה לי קשה, הייתי בהלוויה של יקי, עם כל החברים שלמדנו ביחד. ונשברתי הראש והלב היו בראשון ואני זוכר איך כפיר תפס אותי כדי שאני לא אפול. והנה הגעתי לראשון, לא לצאת עם החבר'ה השרוטים אלא לנחם את ההורים שלך. וכל פעם שאני בא לארץ, אני מגיע אליהם לבקר אותם ולראות מה שלומם ואני מרגיש שהם גם הורים שלי, אני בקשר עם אמא שלך כמעט יומיומי במסנג'ר (אם אין לי מבחנים), וכשאני יכול אני משתתף בכל דבר שהם מארגנים לזכרך. עברו 5 שנים, ואתה אף פעם לא נשכחת.... ואני מדבר מבחינתי. אתה לא יודע כמה רע לי שזאת השנה השנייה שאני לא מגיע לאזכרה, אני בקצה השני של העולם ואני כ"כ רוצה להיות ביום הזה לתת לך את הכבוד, אתה איתי לאורך כל הדרך. התאונה הזאת שקרתה לכם, הכווינה אותי למה שאני עושה ולומד היום, בגלל חלום והבטחה שנתתי אני עזבתי את הבית ואת המדינה. התמונה שלנו, השיחות שלנו, המוזיקה ששמענו והשטויות שהיית עושה לא עוזבים אותי, אתה שינית לי את החיים. אני זה אני בגלל שאתה היית חלק מהחיים שלי ואני מודה לאלוהים שנתן לי להכיר אותך ואני לא מצליח לסלוח לאלוהים על זה שלקח אותך, על זה שלקח אתכם. אני רוצה להודות לך על מה שעשית בשבילי, ומה שעשית ממני. אתה גרמתי לי לפתוח עיניים לשנות גישה, אתה שעודדת אותי ואיחלת לי בהצלחה לפני שעזבתי והחיבוק שנתת.... אני הולך לחתום את כל מה שכתבתי כאן בשורה משיר שכולנו כבר שחקנו, אבל בשבילי היא לא ואני מתכוון לכל מילה שם. "לנצח אחי, אזכור אותך תמיד"

אברהם לינקולן אמר פעם שתמיד דברים שרוצים לומר מישהו אמר זאת לפנינו טוב יותר. ואין כמו מילותיו לתאר את היום הזה :"...איננו יכולים להקדיש – איננו יכולים לקדש – איננו יכולים לרומם – קרקע זו. האנשים האמיצים, חיים או מתים, אשר לחמו כאן קידשוה מעל ומעבר לכוחנו להוסיף או לגרוע. העולם כמעט לא ישים לב, אף לא יזכור לאורך ימים, את אשר אנו אומרים כאן, אך הוא לא יוכל לעולם לשכוח את אשר הם עשו כאן. לנו, החיים, מוטב כי נקדיש חיינו למלאכה הלא-גמורה אשר אלה שלחמו כאן החישו עד הנה באצילות כה רבה. לנו מוטב כי נתמסר כאן למשימה הכבירה הניצבת עדיין בפנינו – כי ממתים דגולים אלה נשאב משנה מסירות לאותה מטרה אשר למענה נתנו הם את מלוא מסירותם – כי נתחייב כאן חגיגית כי מתים אלה לא לשוא היה מותם – כי אומה זו, תחת שמי אדוני, תזכה ללידה חדשה של חופש – וכי ממשלה של העם, על-ידי העם, למען העם, לא תכלה מן הארץ". למענכם, כל חבריי הנופלים מהצבא, מהתיכון, מהעבודה ומהחיים - מילים אלו מוקדשות לכם. מי יתן ויהיה בי הכוח ללכת לאורן של מילים אלו. לא אשכח לעולם.

בערב כואב זה אני רוצה לבקש סליחה מכולכם סליחה שיש מעט אנשים שעושים הרבה רעש וגורמים לאנשים לשנוא את מה שמיצגת המדינה הזאת סליחה מאותם הרבה אנשים שבאמת רוצים שיהיה כאן טוב אבל לא עושים כלום סליחה שהפכנו ממדינה שגיבורי התרבות של הם עבריינים שהופכים לסלבריטאים סליחה שאנחנו לוקחים כמובן מאליו עוד הרוג בפיגוע אני שאת סבא וסבתא שלי רדפו בשואה וסבתא וסבא שלי השניים רדפו בגלל שהיו יהודים במרוקו לאבא ואחיו שנתנו וחינכו אותי לאהוב את המדינה מתנצל פפניכם הורי הנופלים והנופלים אים אתם רואים מלמעלה שאנחנו לאאאאאאאא מעריכים בזכות מי המדינה הזאת קמה