הבנאדם לקח עכברים ותקע בהם מחטים רק בשביל להינות מהצרחות של העכברים.

אז למה לא עשו לו כלום ?   מה, זה היה חוקי פעם ?

 

אז אם ככה, אולי 100 שנה לפני זה היה בסדר לתקוע מחטים באנשים ונקרא סיפור על עוד גאון שיושב בשמים עם הפרוסט הזה, שמשחק עם ווגנר שש-בש ושלושתם מתחרים מי היה יותר אכזרי ודפוק ?

 

ועוד משהו:

אם הוא כתב אלף עמודים על מה שקורה ומה שהוא חושב בלי עלילה וזה עוד אחרי רומן שהפסיק של 1000 עמודים ועוד איזה 1000 עמודים פה ו 5000 עמודים שם,

נראה כאילו הוא כותב את החיים בשידור ישיר.

גם אני יכול עכשיו לכתוב מיליון מילים על כל פעולה ומחשבה:

 

"אני צמא, בא לי מים, אני הולך לברז, בזמן שאני הולך לברז אני נזכר שהייתי ילד ונפלתי.......1000 מילים על הזיכרון.......הגעתי לברז, אני מוזג כוס מים, המים רטובים ומרטיבים לי את השפתיים......1000 מילים כמה המים רטובים......זהו שתיתי, אני כבר לא צמא........1000 מילים כמה הייתי צמא......

.

מדובר בחלק האחרון של היצירה - כשיש עוד המון חלקים לפניו שלא תורגמו עדיין?

 

והאם הם מוותרים מראש על תרגום השאר?

 

ממש עשה לי חשק לקרוא את הספרים

אוריאל, כל הכבוד על הכתבה..מופת של כתיבה משובחת

 

גודש הבלים מדהים, ג'ורנליסטי למהדרין.

 

פרוסט היה ונותר סופר חד פעמי, בעל איכויות נדירות. אי אפשר למרוח סתם על תאוותו עלק  לפרסם ספר בכל מחיר... האיש היה גאון, גאון, גאון.

 

המבוא הכי טוב ליצירת פרוסט הם הדפים שתרגם מהזמן האבוד   יהושע קנז במוסף הספרותי של הארץ  לפני הרבה שנים.  תרגום מופתי, בהיר ונקי המגרה לעוד והמבהיר לקורא מיד: של נעליך!

 

אני הולכת להדפיס אותה. פשוט מדהימה.

ואפילו לא בהיכל התהילה הצנוע של המין האנושי. הישרדותו של ספר לאורך זמן תלויה בגורמים רבים. איני מאמין ש'בעקבות הזמן האבוד', כמו גם 'יוליסס', ישרדו את העידן המודרני. שהיי אחה הם מציינים מובהקים של ספרות למען ספרות. המבקרים חוגגים, אך בין מכרי איני מכיר ולו אחד שבאמת קרא את כל יוליסס , ודאי שלא את כל 'הזמן האבוד'. מכרי, אגב, חלקם המכריע אנשי ספרות ועורכים. כמו שכתב בואחס, יצירה ששורדת היא יצירה שמציחה לטבוע סמל רב עוצמה, כדוגמת דון קישוט, המלט, אדיפוס, וכו'. שתי היצירות, 'הזמן האבוד' ו'יוליסס', הן יצירות מתוחכמות מדי, ארוכות מדי, והיעדר העלילה גורם לכך שרק כמה פרופסורים באוניברסיטה קוראים אותן כדי לכתוב עליהן עבודות שיוכלו לפרסמן בכתבי עת אקדמיים. לא האקדמיה היא שגורמת ליצירה לשרוד: כוח החיים שביצירה, הרגשות המפעמים בה, הסמליות של דמויותיה, ו- העלילה, כן, כן, העלילה - אלה המרכיבים שקובעים את הישרדותה של היצירה. לטעמי הסיכוי ש'הזקן והים' הפשוט ורב העוצמה ישרוד את סלקצית הדודות - גבוהים אלפי מונים ח\מסיכוייהם של 'בעקבות הזמן האבוד' או 'יוליסס'.

קצת יותר מדוייקים?
תודה
יפה

ואולי יש מצב שפעם אקרא את זה
נשלח מהאייפון שלי

כשרון שלא מין העולם הזה.

ספר שאפשר לפתוח אותו באופן אקראי, לקרוא קטע ולהתענג עד אורגזמה

 

על משקל האלגוריתם של המורים למתמטיקה (10 לאלוהים, 9 לי-למורה, ומ-8 ומטה לתלמידים) זה 10 לתנ"ך, 9 לפרוסט, 8 ל-ס.יזהר ותום וולף, דוסטויבסקי ויעקב שבתאי, אביגור-רותם ופוקנר, עגנון ומרקס. והיתר תתיצבו בשורה אחריהם

 

מה יהיה הסוף עם התרגום של הלית ישורון?  לוקח לה יותר זמן מאשר לפרוסט לכתוב את הספר (יותר מ-20 שנים) . וכל שנה, כבר לפחות 3-5 שנים, לכבוד ראש השנה היהודי וראש השנה הלועזי, מנחם פרי מהספריה החדשה ביחד עם הצל החיוורת שלו מודיעים לנו שהכרך ה-5 בתרגום יוצא "השנה"

כותב כתבה מעניינת, אבל מוכרח להכניס כל מיני 'איזמים' דה-קונסטרוקטיביים למינהם שרק מזכירים לכולם שמדעי הספרות, כמו יתר מדעי הרוח, אינם מדע, את האגרסיה שלו וההתנשאות הפסאודו-אינטלקטואלית שלו.

לא כל מי שהתרשם מהקטע על עוגיות המדלן הפסיק לקרוא אחרי זה.

הקטע על עוגיות המדלן הוא קטע אירוטי נהדר. רק להזכר בצורה של העוגיה (בשבילך קון - קונצ'יטה) כדי להבין.

וגם לא לסנובים אקדמאים, או אחרים. מי שאומר שליקק את האצבעות, או רחמנא ליצלן "התענג" על קריאת הספר הגדול הזה מעיד על עצמו שלא הבין אותו.

הקריאה בפרוסט - שחיוני לקרוא אותו בשפת המקור או באנגלית  - היא מאמץ כביר. הקריאה היא בעצם תהליך של התפתחות וצמיחה או הרחבה  של אני  הקורא. פרוסט לא מספר לנו הבלים על תקופה היסטורית שהסתיימה מזמן ועבר עליה הכלח. הוא מסביר לנו,  בין השאר, את  העולם המקיף אותנו כאן ועכשיו, את חברינו ואת קרובינו.  פרוסט קורע את המסוה  מאנשים מנופחים ויהירים בכשרון שאין שני לו.  ספרו הוא נסיוב אנטי פרובינציאלי, אף שפרוסט אהב את הכפר ואת האנשים הפשוטים. בין השאר, "החיפוש אחר הזמן האבוד" חושף עם תופעת האנטישמיות האירופית. התיאור  כיצד מרסל הוגלה ל"אגף היהודים" במסעדה  היוקרתית, מהדהדים ממנו תופי הטם טם של השואה המתקרבת. ההדרה של היהודים בחברה היתה תופעה נפוצה באירופה, מסתבר  זמן רב לפני  הכיבוש הגרמני.  פרוסט היה מתעד גדול של האנטישמיות האירופית לזניה וסוגיה. בעיקר הוא  מלמד אותנו איך לחשוב, איך להתבונן ואיך לפתח רעיון. קשה לתרגמו לעברית, ומן הסתם נחוץ מתרגם המבין את דבריו... את האירוניה  שלו ואת עומק מחשבותיו - וזה מאד מאד נדיר.  ודי לחכימא. קריאתו היא מאמץ עצום, כאמור, אולם גם עוגן וגלגל הצלה ליחיד החושב, שאינו מוצא  דרכו בעולם.  יצירתו מהווה "מורה נבוכים" לאדם המודרני -  ובעיקר עבורנו  - משום שאנו יהודים. באופן פרדוקסלי פרוסט, שצמח במשפחה מתבוללת , מחבר אותנו ליהדות, יהדות האינטלקט, יהדות התבונה והחריפות, שהיתה קיימת באירופה לפני השואה והצמיחה מתוכה שורה של גאונים חילוניים למהדרין  ששינו את פני העולם.  

ושמו פרוסט. מרנין.