100 שנה מאז אבד הזמן
"בעקבות הזמן האבוד" הוא תרגום של חיים שלמים. פרוסט חי בתקופה שבה העיר, כמו הטקסט שלו, צומחת לכל עבר, וגבולותיה נמצאים מעבר ליכולת התפישה שלו. העיר והטקסט הן טריטוריות אינסופיות שהסופר עורך בהן את חיפושו הנואש

הבה נדמיין את עצמנו לרגע עוקבים אחר אדם בן 26, מזיע, רץ כמו מטורף במורד שדרת סאן ז'רמן הפריזאית לכיוון מערכת העיתון 'לה גולואה', העומד לסגור מהדורה. השנה: 1897. השעה: ארבע לפנות בוקר. בתוך הז'קט שלו, צרור דפים עם טקסטים קצרים המתארים בנימה אימפרסיוניסטית שמלות של נשים אריסטוקרטיות מתוך המסיבה של מאדאם דה פולינייק: נשף שהוא נכנס אליו ללא הזמנה. האדם רוצה בכל כוחו שיפרסמו את רשימותיו על השמלות. הוא רוצה למצוא חן בעיניי הנשים בעלות ההשפעה הלובשות אותן, וכך להשיג הזמנות לעוד נשפים.

 

  • עדכונים נוספים גם בפייסבוק של ynet
  • הצטרפו לעמוד של ynet תרבות ובידור בפייסבוק

     

    בראשו של אותו אדם מסתובב ב"לופ" הרעיון הבא: לפרסם ספר, לפרסם ספר, לפרסם ספר. יש לו עוד כמה בעיות נוספות: הוא סובל מתסמין אדיפאלי חמור, הוא נוירוטי, יהודי למחצה בתקופה לא נוחה, היפוכונדר, חנפן, עצלן, יש לו שתי ידיים שמאליות, הוא מסתיר מהסביבה את נטייתו המינית, הוא פחדן, הוא נודניק: הנודניק הכי גדול בפריז. לאדם הזה קוראים מרסל פרוסט.

     

    פרוסט בתעודת הזהות, אך לא מרסל פרוסט הסופר שאנו מכירים, מחבר רומן קולוסאלי בן 3000 עמודים, המשול לנהר ללא גדות. כדי להפוך לפרוסט של ממש, זה המתחרה בשמים על מקום מלכותי עם ג'יימס ג'ויס, הוא יצטרך לעבור הרבה דברים בשנים שיבואו:  לסבול, להשתנות, לאבד את אמו, לאבד את הזמן כדי לנסות, מאוחר יותר, להשיג אותו מחדש.


    פרוסט. שתי ידיים שמאליות (צילום: GettyImages)

     

    עכשיו, הבה נסתכל טוב טוב על אותו פרוסט גולמי הנמצא בביתה של מאדאם דה פולינייק. פרוסט נשען, ראשו מונח על עמוד הנמצא באמצע האולם, מסתכל על חברו היהודי יליד ונצואלה, מאהב מזדמן, המלחין ריינלדו האן. האן המנגן מיצירותיו בפסנתר ושר בקול בריטון עדין. והאן שר מנגינות המבוססות על שירי פול ורלן וויקטור הוגו, בעודו מעשן, גופו נטוי שמאלה ואחורנית, מסתכל לכיוון הקהל המהופנט לנוכח קסמו האישי והמוזיקאלי. משהו לא בסדר בתמונה הזאת (התלויה כיום כציור נידח במוזיאון הלובר).

     

    העולם הזה נעלם, עוד שנייה מתפרק, עומד לקרוס. פרוסט מבין את זה באופן אינסטינקטיבי. עוד מעט יבואו המודרניסטים, המלחמות, פרשת דרייפוס, הסוריאליזם, האקציסטנציאליזם והפסיכולוגים. האנשים הללו, האריסטוקרטים, נמצאים שם כתפאורה חיה אך קלוקלת, מאזינים לשירי הטרום-פופ של ריינאלדו האן, מוזיקה שאינה אלא רקוויאם לעצמם, מוזיקה מעוטרת כתחרה, כמו הרהיטים העמוסים הממלאים את הבית.

     

    והזמן האבוד נמצא שם, כמעט בפתח, מקבל ביטויים התחלתיים ברשימות ובספרים שפרוסט כותב ושאינם צולחים. "הנשפים של מדאם למייר, מביאים אלינו את יופיים של אותם נשפים שהיו ותמו. לא נוכל לשחזר את כל מה שאהבנו בקודמיהם שהלכו לעולמם. משם יופיים הטהור, וגם הצער", כותב פרוסט באותן שנים.

     

    התחיל בתור מושא ללעג

    פרוסט הצעיר כותב יצירות די בינוניות אם לומר את האמת: "התענוגות והימים" ספר שנמכר ביוקר (ללא מבצע) ונכשל מיד; "ז'אן סנטל" (רומן בן 1000 עמודים שייצא לאור רק אחרי מותו) טקסט מבולבל ולא מוגמר, מעין גרסה מעוותת ולא מתוחכמת של "בעקבות הזמן האבוד", רשימות בעיתונים שונים בהן ביקורת ספרים וסקירת מסיבות שבהן הוא מתעקש, בתור היחצ"ן המולד שהוא היה, לכתוב כי במסיבה נכחו בין היתר "א, ב, ג.... ומרסל פרוסט".


    פריז בתחילת המאה. בעולם הבוהמה, פרוסט נחשב ללעג

     

    בעוד שהסופר שלנו נהפך למושא ללעג בקרב אליטה ואינטליגנציה פריזאית מסוימת, פרוסט ממתין, מסתכל, מתאמן, נמצא בו זמנית בפנים ובחוץ. מקובל ונחות. הוא כותב במשך שנים את אותו ספר, בזיווגים שלא ממש תפסו.

     

    בין 1897 ועד 1904 פרוסט מחכה ולומד. סופג אמנות, ציור, בישול, אופנה. הוא מפתח את תשוקתו למוזיקה ובייחוד למלחינים כגון דביסי, פראנק, ד'נדי, ווגנר, פורה, שוברט. הוא לומד להעריך ארכיטקטורה ואת החוויה הקוגניטיבית במפגש עם בניינים, עם כנסיות. כאן נזכור לרגע שפרוסט מתרגם מאנגלית (בלי לדעת את השפה, אלא בעזרת אמו וגב' נורדינג'ר) את "תורת אמיאן" מאת ג'ון ראסקין ספר המהלל את חווית הזיכרון הכמעט פיזית הנוצרת במפגש עם מבנים מן העבר.

     

    הוא מדקלם את ספריו של ראסקין "אבני ונצייה", "שבעת פנסי הארכיטקטורה" ממש בעל פה. הוא כותב מבוא היסטורי לספר של ראסקין, טקסט שיפורסם בעתיד כמסה בודדת המוכרת לנו כ"על הקריאה". פרוסט הופך למיכל המתמלא בתרבות מערבית, עד שהוא נהפך ל"סיר לחץ" המאיים להתפוצץ. עכשיו הכל כמעט מוכן, חומרי הגלם מוכנים: התרבות לוחצת, הכתיבה לוחצת, רוצה לצאת החוצה. פרוסט הסופר רוצה להיוולד, חסר רק המפנה, המפץ הגדול.

     

    המנועים הפרוסטיאניים נדלקים כאשר נוצר ה"נפט" הנכון להפעיל, סוף סוף, את חדר המכונות של "בעקבות הזמן האבוד". החומר הדליק של פרוסט עשוי מנת כישלון ושתי מנות אסונות אישיים. ב- 1899 הוא נוטש את ז'ן סנטל, רומן שעליו עבד כחמש שנים. פרוסט מבין שאל הפסגה הוא לא יגיע. אנדרה ז'יד קורא את עבודותיו הראשונות והוא דוחה אותן. אולם למרות הכישלון ואולי בגללו, הביצית של רומן המופת כבר מופרית. הסופר מתחיל להתבודד. המולקולות הפרוסטיאניות מתחילות להתחלק בגרסאות של טקסטים חדשים.

     

    דרכו פנויה לתת יד חופשית אל הפנטזיות שלו, גם אל אלו הסדיסטיות: הוא נותן את רהיטי אמו כמתנה לבורדל לגברים, ומזמין משלוחים של עכברים. במפגשים המיניים מורה לשכירים לדקור את הייצורים במחטים מיוחדים באורך 20 סנטימטר כדי לשמוע את צרחותיהם, הגורמות לו הנאה מינית.


    בתוך הנוף הפריזאי נולד הזמן האבוד

     

    ב-1908 פרוסט מספר לחבריו שיש לו חומר חדש: טקסט הקרוי "נגד סאן-בוו", מסה על נשים, מסה על אמנות הרומן, על אריסטוקרטיה, ויטראז'ים, הומוסקסואליות ועוד: ההפרייה צלחה. רשימת הטקסטים החדשים עליהם פרוסט מדבר היא "סקירת מערכות" מוקדמת של עובר הרומן בהתהוות.

     

    מרסל פרוסט ממשיך בירידה אל התהום עד שסוף סוף ב-1911, בדיוק לפני מאה שנה, הוא יוצא מעל פני השטח אל העולם, עם גרסה ראשונה של בעקבות הזמן האבוד ביד. משם פרוסט רק יתקן: כל עמוד יהפוך למאה דפים. הספר תופח וגדל לפרופורציות מפלצתיות. הוא מתבודד מן החיים כדי לכתוב פיקציה על החיים. כל פסוק מתרחב, כל מילה מולידה תאור חדש. פרוסט ערבב בתוכו את כל צבעי החיים, כל חבר, כל אדם, בניין, כל עיר שהוא ראה וכל רגש שחש, עד שקיבל פלטה מלאה ששימשה לו לבניית הדמויות והסיטואציות כמתזמר, כצייר של ממש.

     

    לדוגמא: הסופר ברגו בספר, מורכב מאנטול פראנס, כמה פרטים מאמיל זולה וטיפת פלובר. הסונטה של וינטיי בספר, מורכבת מפראזה מאת המלחין סן סאנס, אופרה של ווגנר, סונטה של פורה, נגינה של ריינאלדו האן, פואמה סינפונית של ד'נדי ויצירה לכינור ופסנתר של סזאר פראנק. כך הוא נוהג: פרוסט יוצר עולם שלם מקביל, זהה אך שונה לחלוטין מזה הקיים בחוץ.

     

    בעקבות הזמן האבוד הוא תרגום של חיים שלמים. הוא כולל סימפוניה של רגשות, מסרים סמויים ותאורים אימפרסיוניסטים כמו אלה של דביסי או סאטי במוזיקה או רנואר בציור. בעקבות הזמן האבוד מייצג את העושר המאקסימלי, את שיאי השפה היפה כאמצעי לביטוי הרעיון הספרותי. אך הספר מייצג גם מבוי סתום, גודש תרבותי וחומרי שממנו ניתן היה לצאת רק בהתפרקות, בדה-קונסטרוקצייה משחררת. אחרי פרוסט הסופרים הצרפתיים לא יוכלו עוד לכתוב בצורה הזאת. לכן, נראה בעשורים הבאים סופרים שונים לחלוטין מפרוסט, כגון סלין, ארטו, בטאי או סארטר.

     

    הפרדוקס של החיים המודרניים

    מרסל פרוסט בא ללמד את כולנו את הפרדוקס הגדול בחיים המודרנים. קודם כל, הוא מטרפד את הרומן הבורגני והנוח: הוא מנחית עלינו רטוריקה בלתי פוסקת בלי כיווניות ברורה, בלי עלילה של ממש, בלי סוף טוב, עם דרמה גדולה: אנו מכירים את אובייקט תשוקתנו רק כאשר מאבדים אותו. פרוסט כותב מתוך הריקנות הזאת.

     

    אבל בו זמנית פרוסט חש געגועים כלפי עולם אבוד בעל מוסר וקודים אוניברסלים, שבו כבר אינו יכול להשתכן. הוא חיי חיים סובייקטיבים בצורתם הקיצונית, אך בכתיבתו הוא זועק אל השמים כדי לקבל חזרה את שאבד: הוא בורא מנגינה מדומיינת ואוניברסלית שהיא בעצם כל המנגינות יחדיו (הסונטה של וינטיי), הוא נושא בתוכו מין שהוא כל המינים, והספר מספר את עלייתו ושקיעתו של בית שמתנהל כמו מדינה שלמה (ביתה של הדיקסית מגרמון). פרוסט מתאהב בקבוצת נשים ‘כמכלול’, מתאהב בפיסה אנושית בלתי נפרדת (אלברטין וחברותיה).

     

    פרוסט חיי בתקופה שבה העיר, כמו הטקסט שלו, צומחת לכל עבר, וגבולותיה נמצאים מעבר ליכולת התפישה שלו. העיר והטקסט הן טריטוריות אינסופיות שהסופר עורך בהן את חיפושו הנואש ממש. החיפוש בעיר אצל פרוסט מתקפל אל תוך הבית, מן הבית אל החדר, מן החדר אל המיטה, מן המיטה אל העצמי ומן העצמי אל ההתרוקנות הטוטאלית של העצמי אל תוך הטקסט.


    כאן נוצרה "מדלן". פריז 1900

     

    עכשיו נשתמש במילה המתועבת ביותר בקרב הפרוסטיאניים: "מדלן" (המצביעה על כך שהמשתמש במילה לא המשיך לקרוא את "בעקבות הזמן האבוד" עם סיום הקריאה בכרך הראשון). אך בכל זאת, המדלן משמשת לנו הקבלה טובה בין פרוסט לשהותם של אדם וחוה בגן עדן: ברגע שפרוסט טובל את המדלן שלו בכוס התה, הוא אוכל מן הפרי האסור. התקרית מפעילה את הזיכרון האישי שלו ובכך נזרק פרוסט מגן העדן אל תוך הביצה של החיפוש אחר עולם פרטי ששווה להקריב את החיים למענו. וברגע שפרוסט פותח את תיבת הזיכרון האישי, הסובייקט - אותה המצאה של העולם המודרני, כובש את הקיום שלו.

     

    פרוסט כבר לא יכול לקבל מחסה באוטופיות האבסטרקטיות של הרפובליקה השלישית הצרפתית. המדינה לא מצליחה לנחם אותו. ובכך לא נותרה לו ברירה אלא להחליף כאמור את הזיכרון הקולקטיבי הלאומי שעד כה בנה את הנרטיב של כל אדם ואדם, לטובת הזיכרון הפרטיקולרי שלו, הנותן לו כוח לחיות וסיבה לכתוב רומן כה מהפכני.

     

    העולם הפרוסטיאני החדש נמצא כולו  - למרות הקושי - בתיווכו של האני. אך מרסל פרוסט מלמד אותנו לקח חשוב: עדיף לנו לזכור בכוחות עצמנו במקום שמישהו יזכור במקומנו. זה מסביר למה היה הראשון לברוח מפריז כאשר ההפצצות הגרמניות מאיימות לקלקל את יופיים של השמיים.

     

    ב-1913, פרוסט מפרסם את חלקו הראשון של הספר בהוצאת "גראסט", כמו הרבה פעמים בימינו, במימון עצמי. אנדרה ז'יד דוחה את הספר בהוצאת גאלימר, מבלי לקרוא אותו. זאת כי הוא מכיר את פרוסט לפני שהיה פרוסט. מאוחר יותר הוא קורא את הספר ולא יספיקו לו השנים (והוא חי הרבה שנים), להתחרט על הטעות שלו. לא נספר כאן על ההצלחה המאוחרת של פרוסט ולא על פרס הגונקור ועל הביקורות המהללות. ידוע שהממסד מעניק פרסים בדיעבד, אך ורק לסופרים מתים.

     

    בחלוף השנים פרוסט ממשיך לתקן בעזרת העוזרת האגדית שלו סלסט אלברט. הוא חי בחדר שלו, לעיתים מזמין בירה קפואה ממלון ריץ הקרוב לביתו בבולבר הוסמאן. לפעמים הוא ניגש למלון עצמו בשלוש לפנות בוקר, שם ממתין לו שולחן ומגישים לו אוכל כאשר כל הדלתות סגורות. לפעמים הרכב מוזיקה קאמרית מנגן בחדרו. ריינאלדו האן מבקר אצלו.

     

    הרופאים מבקרים אצלו. בתחילת שנות העשרים של המאה ה-20 מצבו הבריאותי מחמיר אף יותר. הוא מקבל מרשמים ש"בוודאי יעזרו" כטיפול לאסתמה שלו: אופיום, לאודנום, מורפיום. אבל שום דבר לא יכול לעצור את פרוסט מלכתוב ולתקן את ספרו עד נשימתו האחרונה.


    המפגש עם ג'ויס. 7 גרסאות סותרות

     

    עוד לפני שפרוסט מתחרה עם ג'ויס על מקום של כבוד בשמים, השניים נפגשים, ב-19 במאי 1922, כמה חודשים לפני מותו של פרוסט ו-3 שבועות לאחר הפרסום של "יוליסס". על המפגש ישנן לפחות 7 גרסאות סותרות. אבל הן מסכימות בפרטים הבאים: ג'ויס, ששונא מוזיקה קלאסית, נמצא בפריז ומוזמן לצפות בבכורה של בלט עם כוריאוגרפיה של דיאגילב ומוזיקה של איגור סטרבינסקי. אחרי הקונצרט כולם הולכים לקבלת פנים המאורגנת על ידי ויולט ווסדני שיף, זוג פריזאי אמיד. בין הנוכחים: סטרבינסקי, דיאגילב, פיקאסו וג'ויס.

     

    בשתיים לפנות בוקר סטרבינסקי הולך, דיאגילב הולך, הם עייפים. פיקאסו כבר שיכור, וג'ויס יושב שם כועס. לפתע נכנס אדם עם שחור מתחת לעיניים ופרצוף של "קוסם סיני" לפי העדויות. מדובר בחברינו מרסל פרוסט. כל המאמצים מושקעים בלהביא את שני המחברים לשוחח. שואלים את פרוסט האם הוא קרא את ג'ויס. "לא", הוא עונה. פרוסט שואל את ג'ויס האם הוא מכיר ברומן מסוים. "לא". האם ג'ויס אוהב את הטרפלס שמוגשים עתה. "לא". וברגע שמתחילים לנגן את ה"פבאן לנסיכה שהלכה לעולמה" של רוול, ג'ויס נוטש בזעם. גאונים לא מדברים, הם יפגשו ישר בשמיים.

     

    בהמשך פרוסט עובד כמו מטורף ימים ולילות, מיטתו מלאה בדפים. הוא מקריא,

    סלסט אלברט משכתבת ומתקנת על המניוסקריפט. הוא נמצא בתחרות נגד הזמן והוא לא יכול לנצח, לא יכול לסיים. בלילה האחרון השניים עובדים עד שפרוסט מזהה כי אצבעותיה של סלסט קפואות. הוא משחרר אותה ואומר: "את חושבת שאצליח לסחוב עד הבוקר? יש עוד הרבה עבודה". 

     

    אך הוא אינו שורד. בבוקר יפתחו את חלונות חדרו לראשונה אחרי שנים רבות של סגירה מוחלטת וניחוח הפרחים יתערבב באטמוספרה הכבדה של החלל. הצלם מן ריי יצלם את תמונתו המפורסמת, שפניו של פרוסט עוד נראות בה צעירות. הסופר מת, נכון. אבל יצירתו הנפלאה, פועמת בכל מי שנותן לה מקום בתוכו, עד אשר יוחזר אלינו הזמן שאבד.

     

    אוריאל קון הוא עורך הוצאת סמטאות ספרים. חומרים חשובים עבור הרשימה, מאת: ג'ורג' פיינטר, טומס אלוי מרטינס, ז'ן ז'ק ננטיז, וולטר בנימין, ג'ון רסקין, ססר איירה, סמואל בקט וסרחיו פיטול.


  •  

    לפנייה לכתב/ת
      קישורים ממומנים
       תגובה חדשה
      הצג:
      כל התגובות לכתבה 100 שנה מאז אבד הזמן
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
      דעה
      פרוסט. חיבר רומן בן 3000 עמודים
      צילום: gettyimages imagebank
      7 לילות
      ynet ספיישל