כגרושה אני נעלבת לקרוא את שכתבת
כל כך הרבה אי דיוקים.
הייתי מצפה ממישהי כמוך עם נסיון בתחום לרמה גבוהה יותר

ואחד יסודות החשובים שמירת טהרת המשפחה.
מקטין את הסיכויי לגירושין.
יהודי.

אחד פעמית תן לה בקטנה אחי וזרוק אותה לשטחים חחח

"הלוואי והגרוש שלי קרא אותה"...
נראה לי שעם כל הניסיון שלך את פשוט צריכה להתקשר אליו לפני שהקנאה תגמור אותך.

מנטורית עאלק, בזבזנית של מילים סתמיות. פלא שגרושה? איזה בנאדם יכל לסבול את הדבר הזה לידו

כל מה שעשתה ותירגלה כמו תלונות שווא, מרירות כעסים מריבות, הסתרת כספים., צרחות צעקות טרור ועוד
היא תעשה לגבר הבא.
מה שהצליח יחזור על עצמו.

מרגישה שאני לא יודעת לקראת מה כני הולכת אני בת 30 פלוס לא טוב לי אבל מפחדת לעשות צעד2

כל מי שכותב תגובה שלילית על כתבה לא יודע על מה הוא מדבר. זה נכון כל כך.. יצאתי לשוק הזה לפני שנה. וראיתי אלפי גרושות שמחפשות זוגיות אך בסוף אני עם מישהי בת 26.. מה שלא נכון זה שגברים לא עוזבים. גם זה קורה. נשים שרוצות כמה שיותר כסף בגירושים לא מבינות דבר פשוט. את הנכס היקר מכל שזה ילדים כבר קיבלתם. הייתי לוקח את הילד שלי הביתה..

מתגרש מחר על הבוקר, יום לא קל אבל שלם עם זה. דווקא שומע המון סיפורים מגרושים שהחיים טובים אחריי, במיוחד אם אשתך היתה כלבה ושלי היתה... התחתנו לפני 10 שנים והאהבה שלה אלי לא ידעה גבולות. הכל התהפך כשנולדו הילדים, רק הם עניינו אותה. ובסוף הוסיפה בגידה זנותית עם מישהו מהעבודה שלה בטענה שזה סמפטום של מערכת יחסים לא טובה... לכי קיבינימט פרוצה. אני ממחר מתחיל לחיות... ערן

אבל בחיים האמיתיים זה לרוב לא כך..
ישנם המון זוגות נשואים שחיים מתוך פשרה גדולה וכואבת, ונשארים נשואים רק כי הם לא יכולים לדמיין את עצמם לבד, בלי תמיכה כלכלית, בלי גב.. ושלא נדבר על הסטיגמה שנדבקת בהם..
אז הם נשארים נשואים... וזה לא אומר שהם באמת מאושרים.
לדעתי, רק אחוז מאוד קטן מאושר באמת...

לנשוי, שעומד לפרק את נישואיו, ובעיקר לנשים שמפרקות את המשפחה, אין מושג קלוש לאיזה עולם הם עומדים להיכנס, ואיזה דירדור אישי ומשפחתי הם עומדים לחולל. השימחה המזויפת ש"הינה אני ואף אחד לא יגיד לי יותר מה ומתי לעשות" ו"אני הולך/ת לזיין את כולם/ן", מתגלה די מהר כתחושת ריקנות. אין גרושים וגרושות מאושרים! יש כאלה שנמצאים בתקופת אוברדוז, כמו אחרי לקיחת סם, למשך תקופה בת שנה-שנתיים של שבירת מסגרות ומוסכמות ובה מותר לעשות הכל, לכאורה ויש להם חיוך מטומטם על הפרצוף. אחרי תקופה זו, מתחילים להפנים את החסרונות הגדולים ומבינים שמשפחה יש (היתה) רק אחת וכל הזיונים מתגלים כריקים מתוכן וחסרי תכלית. ואז מבינים שכל בת/בת זוג יהווה אך ורק "רכב חלופי". הבעיה שהליך הגירושין הוא לרוב בלתי הפיך, עם משקעים וצלקות, וצריך לחשוב 300 פעם אם לעשות זאת, או אולי לחיות כמו השכנים, בנישואים פתוחים (לא באופן רשמי אבל מה שקורה בווגאס, נשאר בווגאס) או במיטות נפרדות.