פשוט עיצבה אותי למי שאני היום.
גדלתי בשכונת זבל אלימה. בזכות הסידרה למדתי שבעיות אפשר לפתור בדיבורים.
הערצתי את הסידרה, ליוותה אותי עד הגיוס. אני זוכר שאכלתי את הלב שפספסתי פרקים כשהייתי בבסיס, מנסה להתפלח למועדון בשביל לצפות בעוד פרק. לא היה לנו וידאו להקליט, אין כסף בבית.
בטיול לטורנטו ממש חפשתי את רחוב דגארסי ...
תודה לכל היוצרים ולשחקנים. לעולם לא נשכח אותך דגראסי !!

אחלה כתבה סמדר, אבל את הf-word הם לא אמרו במסגרת הסדרה אלא בסרט שנעשה כשהסדרה כבר נגמרה. Degrassi school's out אני עדיין בתול כי אני ממתין לספיידר ביי

לא מוות מסתורי ולא נעליים.
הוא היה אלכוהוליסט כאביו לפניו. אביו מת מאלכוהול והוא הלך בעקבותיו

בקיץ 1994 שידרו אצלנו עוד מספר פרקי המשך של דגראסי שעסקו בחופש של הנוער אחרי סיום התיכון ולפני המעבר לקולג׳. בפרקים האלה ווילס נוהג שתוי למסיבה וגורם למוות בתאונה ונכנס לכלא. סגר מעגל אחרי שההורים שלו בסדרה נהרגו ע״י נהג שיכור. אחרי 15 שנה הוא בעצמו מת מאלכוהול וסמים.

וגם הפרק עם הבחורה שהחליפה לבגדים חושפניים כל פעם שיצאה מהבית, היא היתה אחות של שמנמן לא מקובל עם החבר היפני שלו, וכמובן היה את החבר האנרכיסט של קתליין שניסה לשחרר חיות או משהו כזה (ולא קייטלין שזו הילדה שריפדה את החזיה חחח) טוב אני בשפל אפסיק כאן ðﾟﾘﾛ

היה קל להיזדהות. הם היו בני נוער רגילים כמו בכל תיכון. הרוב יש לציין מכוערים למדי. אחת יפה. אחת פריקית וחנון ממושקף.
רק שהם דברו אנגלית והכל היה נוצץ במושגים של אז לעומת התיכון המעאפן שלנו בארץ.

כאשר עזבתי את הארץ לפני כ-20 שנה כול הסובבים אותי (חברים, משפחה) ניסו ״לנחש״ האם עשיתי את מסיבות כלכליות (״בחול יותר קל להצליח כלכלית״) או פוליטיות (מקום ללא טרור ומלחמת קיום יומיומית). לא משנה כמה ניסיתי להסביר שזה לא זה ולא זה, הסבריי נפלו על אוזניים אטומות. אבא שלי מסכן עד היום מאשים את עצמו שעזבתי כי העסק שלו לא הצליח להתרומם. סיבתי העיקרית לעזיבה -שבזמנו הייתה נדירה אבל הלכה ותפסה תאוצה בשנים האחרונות- הייתה חברתית. לא שלא היו לי חברים בארץ, דווקא היו ועדיין יש דיי הרבה. אלה כי הרגשתי שישנו משהו חסר בחברה שלנו, מצד אחד חברה שמלבד איזורים מאוד מסויימים היא מאוד דתייה. ומצד שני, בזמנו לפחות, היו יותר מידיי ארסים שורצים ברחובות ובבתי הספר ופשוט כבר לא היה כיף לצאת מהבית. לכול מקום שיוצאים נתקלים בחבורות שרק מחפשות מכות בלי קשר לכלום. מעל לכול הרגשתי שזו חברה קטנה ומסוגרת ״למקומיים בלבד״ זאת אומרת בישראל, מעבר למסגרות הסובבות אותך היה קשה להתחבר לאנשים (לפחות בזמנו) הייתי צופה בסדרות כמו דגרסי, מלרוס פלייס ובברלי הילס והרגשתי שכצעיר בין 16-25 שם מעבר לים במדינות כמו קנדה, אוסטרליה וארצות הברית יש חיים כיפיים של סטודנטים כאשר בארץ האפשרויות הרבה יותר מוגבלות. בין אם טעיתי בהבחנתי ובין אם לא (לדעתי לא טעיתי, כי חיי הסטודנט שלי באוסטרליה היו ממש כמו בסדרות!) בזמנו זה היה אחד המרכיבים שדחפו אותי לעזוב.
אין לי שום דבר נגד הארץ ואני עדיין מתעניין, קורא Y net ומגיע לביקורים כול שנה.

הזוהר של '90210' (אם כי שנאתי את 'צילצול הפעמון' וכן את הגירסה של חיים סבן, 'סוויט וואלי' - קיטש צרוף, כמו כל היצירות שלו. מזל שעזב את התחום).

עדיף סיפורים עם קצת משהו שלא קיים במציאות.