שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    דגראסי היה התיכון של כולנו
    נערים שיחקו בה נערים וגם הביאו איתם רעיונות מהבית - ובזכותם "דגראסי" הייתה סדרה שאפשרה למתבגרים בכל העולם להזדהות עם הבעיות של הגיבורים שלה, מהריון ועד ההחלטה הגורלית מה ללבוש לבית הספר. סמדר שילוני חזרה לתיכון הקנדי ולג'ואי ג'רמיה. הוא, אגב, שנא את הכובעים
    התיכון. לא ארץ לחלשים. ברור, יש מיעוט קטן בתוכנו שמביט אחורה בערגה ומסמן את התקופה היפה בחייו, אבל רובנו יודעים: זה היה הר טרשים קירח, יקום מתסכל שהורמונים, חצ'קונים ומעט מאוד מודעות עצמית חברו בו יחד כדי להפוך את חיינו לערימה מתסכלת של לקחים סתומים על החיים. ומי ידע את זה טוב יותר מהאנשים שהביאו לכם את הנעורים ארוזים בפרק שבועי ושמו "דגראסי", סדרת הנעורים האולטימטיבית עד היום ואולי לנצח.

     

    לקום בבוקר וללכת לבית הספר. הפתיח

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    הגדולה של "דגראסי" על שלוחותיה (והכוונה ל"דגראסי ג'וניור היי" ו"דגראסי היי") הייתה במסר הברור שהיא שלחה לצופים שלה: כן, התבגרות זה מעפאן. אבל לפחות אתם לא לבד שם. ידע כל מתבגר אבוד שאותם האתגרים שהוא ניצב מולם מטרידים כמעט כל מתבגר בגילו, וישאב מכך נחמה. הבסיס של "דגראסי" עלה בקנדה בסוף שנות ה-70 כמיני סדרה בשם "הילדים של דגראסי", שנוצר על ידי לינדה שוילר, מורה בבית ספר תיכון, וקיט הוד, במאי קנדי.

     

    היא מומנה למעשה על ידי הממשלה הקנדית כתוכן חינוכי - היו בה רק ארבעה פרקים, שעקבו אחרי חייהם של כמה ילדים שגרו ברחוב דגראסי בטורונטו. שוילר והוד החליטו לעלות כיתה ולעבור לחטיבת הביניים. חלק מהשחקנים של "הילדים של דגראסי" המשיכו לסדרה הבאה אבל כדמויות אחרות.

     

    כן, התבגרות זה מעפאן. כוכבי "דגראסי"
    כן, התבגרות זה מעפאן. כוכבי "דגראסי"
     

    הרעיון היה ברור: סדרה על בני נוער צריכה להיות משוחקת על ידי בני נוער ובמובן מסוים להיכתב על ידי בני נוער. שוילר והוד עשו הכל כדי שהסדרה תרוויח את מה שבסופו של דבר הפך לסימן ההיכר שלה: הקול הריאליסטי והאותנטי שגורם לצופים, גם היום, בעולם שהשפה הרשמית שלו היא אימוג'ים, להרגיש ש"דגראסי" היא סינתוז מדויק של התקופה ההיא. לא משנה מאיזו עדה, לא משנה באיזה חלק של העולם.

     

    עוד בשידור חוזר:

    סופר כלב: על "ידיד לעת צרה"

    בלשים בלילה, ומתח מיני מסביב לשעון

    שנים חיכינו לנשיקה בין טוני לאנג'לה: "מי הבוס"

     

    זה התחיל באיסוף השחקנים, ומדובר ברוך השם ב-52 ילדים. שוילר והוד קבעו החליטו שהסט שלהם יהיה בית ספר אמיתי ולא אולפן. הם פיזרו פליירים באזור שבו הם התכוונו לצלם והזמינו ילדים לאודישנים. מפיקים לרוב יעדיפו בני 25 שמגלמים בני 16 ומנסים לגלגל על הלשון טקסטים של מתבגרים, אבל שוילר והוד התעקשו שהילדים יהיו בגיל של הדמויות אותן הם מגלמים. "שחקן בן 25 מביא איתו עוד עשר שנים של ניסיון חיים, וזה ניכר", הסבירה שוילר. הרוב המכריע של הילדים היו נונ-אקטרז ולא שיחקו מעולם. הרעננות הזאת היתה חלק מהעניין.

     

    אחרי שגובש הקאסט נוצרה גם שיטת העבודה – שוילר והוד היו כותבים את התסריט, כל הילדים היו מגיעים לבית הספר ומתיישבים לקריאה ראשונה. בסוף הקריאה הם היו מדברים על התסריט והילדים היו נותנים את האינפוט שלהם בנוגע לעניין החמקמק הזה שכותבים מבוגרים כל כך מנסים ללכוד – מה קורה לעזאזל בראש של בני נוער. השחקנים היו מציינים אם הדמויות שלהם חשבו ופעלו כמו שבני נוער היו חושבים ופועלים, וחשוב לא פחות, איך הם היו אומרים את זה. או כמו שהגדירה את זה השחקנית שגילמה את קייטלין, "אנחנו בעצם שומרים עליהם שהם לא יחזרו לילדות שלהם בשנות ה-50".

     

    השחקנים הביאו צרות מהבית
    השחקנים הביאו צרות מהבית
     

    כדי לשמור על הקו הזה, שוילר והוד השאירו את השילוש הקדוש - הלבשה, שיער ואיפור – מחוץ להפקה. התלמידים הגיעו עם הבגדים שלהם מהבית ואיפרו את עצמם אם הם רצו. וכן, השיער של ספייק (אמנדה סטפטו) היה כזה גם מחוץ לסדרה, והיא ממש תיעבה אנשים שניסו לגעת בו. אם מסתכלים על רשימת הנושאים הכאובים שעלו ב"דגראסי", אפשר לקבל את הרושם שמדובר בסדרה אפוקליפטית. היו שם כמובן החשודים הרגילים – סמים ואלכוהול (לא נשכח את ג'ואי ג'רמיה מוכר לקייטלין ומלאני ויטמינים בתור סמי הזיה), הומופוביה וגניבה מחנויות, אבל גם נושאים שעד היום, ובטח אז, נחשבו נועזים – איידס (1990), התאבדות וכמובן הנרטיב הכי זכור, זה שזיכה את הסדרה בפרס האמי לתוכניות ילדים – הריון בגיל הנעורים (או הנגטיב שלו – הפלה בגיל הנעורים).

     

    למעשה הסיפור של ספייק כאמא צעירה, שנכנסה להריון בגיל 14, ילדה את אמה (שנקראה על שם פרס האמי) וחזרה ללימודים, היה כל כך משכנע, שחלק מהצופים הציעו לשלוח לה בגדים עבור התינוקת. כמעט בכל ראיונות הרדיו ומפגשי המעריצים שהיא השתתפה בהם אחרי התוכנית, ביקשו בני נוער שהיא תספר להם איך זה לעשות סקס והאם כדאי להם לקיים יחסי מין עם בני הזוג שלהם. הורים ציפו ממנה ומשחקנים אחרים להבין את המתבגרים הפרטיים שלהם עד שבשלב מסוים היוצרים התחילו לחשוש שהמעריצים מצפים מהשחקנים להפוך ליועצים על סמך ידע שלא קיים אצלם. "זה כל כך הצחיק אותי", סיפרה אמנדה באיחוד של הסדרה מאוחר יותר. "הדמות שלי נכנסה להריון אבל אני מעולם לא קיימתי אפילו יחסי מין".

     

    לא אהבה שנגעו לה בשיער. ספייק
    לא אהבה שנגעו לה בשיער. ספייק
     

    חלק מהנושאים גורמים לגופי שידור להסס אפילו היום. ארצות הברית של אמריקה, שהעלתה ריאליטי שבמרכזו עומדות נערות שהפכו לאמהות, סירבה לשדר את הפרקים שעסקו בהפלות. מדינות אחרות דרשו לשנות את הסוף שבו נערה בוחרת לבצע הפלה (ואפילו לא מתחרטת אחר כך, החצופה) או שידרו אותם יחד ובסופם שיבצו פאנל של מומחים.

     

    שוילר והוד לא נרתעו מנושאים שנויים במחלוקת. "אם מדברים על זה בחצר בית הספר, אנחנו צריכים להיות מסוגלים לדבר על זה בטלוויזיה", היה המוטו של שוילר. את הסיפורים החשובים הם הצמידו לדמויות הראשיות כדי שהסיפור לא יימשך רק פרק או שניים ויוזנח. ראינו אותם שבוע אחרי שבוע, גם אם העיסוק לא היה באישיו עצמו אלא פשוט בתקשורת של הדמויות האלה עם הילדים האחרים, שהייתה חלק מאוד חשוב בסדרה.

     

     

    כשסילוק סייסנסי (שגילם את ייק) רצה לעשות עגיל באוזן וההורים שלו סירבו, הוא שכנע את אחד התסריטאים בסדרה לגרום לייק לעשות עגיל באחת העונות. "חזרתי הביתה עם עגיל, אבא שלי התעצבן אבל אמרתי לו ' זה היה בתסריט, אבא, מה יכולתי לעשות?'. ג'ואי סחב את הרכב של ההורים שלו ועשה איתו תאונה אבל לפחות יצאה מזה גם סצנה לסדרה. ניל הופ (ווילס) איבד את אבא שלו חודש לפני שווילס איבד את שני ההורים המאמצים שלו בתאונה שעירבה נהג שיכור.

     

    "פחדתי מהסצנה הזאת", הוא הודה באחד מסרטי המייקינג אוף. "פחדתי שאני אתחיל לחשוב על אבא שלי. ובאמת בסצנה של ההלוויה הסתכלתי על ארונות הקבורה וראיתי את אבא שלי שוכב שם. אבל אני חושב שזה עזר לי במידה מסוימת כי הרגשות שלי התערבבו עם הרגשות של הדמות".

     

    טרגדיה על המסך ובמציאות. ווילס
    טרגדיה על המסך ובמציאות. ווילס
     

    "דגראסי" הפכה להצלחה בקנדה וגם בלא מעט מדינות מחוץ לה. השחקנים שלה התבגרו יחד איתה ומחטיבת הביניים עברו ל"דגראסי – תיכון" (Degrassi High), כשהם ממשיכים לנטר נושאים גדולים וחינוכיים אבל לא מזניחים גם נרטיבים פחות בומבסטיים שמעסיקים בני נוער, להלן שברוני לב למיניהם, מה נלבש לבית הספר (הבדיחה הקבועה על סטפני הייתה שהיא יוצאת מהבית בחליפת סקי ומגיעה לבית הספר בחוטיני), האם אני שטוחה מדי בשביל נבחרת השחייה, האם לרכוש קונדומים לדייט ראשון וכמובן השאלה הגדולה – מי עשה את זה עם מי ומתי.

     

    סטפן ברוגרן, סנייק בשבילכם, אפילו עשה היסטוריה כשהפך לשחקן הראשון בטלוויזיה הקנדית כשאמר בשידור את ה-F word, בשנת 1992. בדיאלוג שלו עם ג'ואי הוא אמר Joey Jeremiah spends his summer dating Caitlin and fucking Tessa”". סטייסי מיסטיסין (קייטלין) זכתה להיות השנייה כשאמרה אותה ממש כמה שניות אחריו. השורה שלה היתה "You were fucking Tessa Campanelli??". התשובה, למרבה הצער, הייתה כן.

     

    מתוך הסדרה

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    "דגראסי" הגיעה לסיומה כשהשחקנים שלה סיימו תיכון וכבר לא יכלו להמשיך לגלם את עצמם בבית הספר. בית הספר נשרף בפרק האחרון וסימל את פרידתם של השחקנים מגיל ההתבגרות. עוד דבר שנשרף הוא הכובעים של פאט מאסטרויאני (ג'ואי ג'רמייה). "זה התחיל מבארט והפך לקטע. בכל עונה התחננתי, אפשר בבקשה איזו סצנה בלי הכובע הארור?" חשף מאוחר יותר באיחוד, "בסוף שרפתי את כולם חוץ מאחד. יכול מאוד להיות שבגלל זה אני קירח היום"). רוב המשתתפים שלה דיווחו על קושי במציאת עבודה חדשה במשחק למרות הצלחת הסדרה, ואולי דווקא בגללה. במקרה או לא, שמונה מהשחקנים הם היום מורים בבתי ספר.

     

    ג'ואי וקייטלין גרסת 2017

    ג'ואי וקייטלין,2017. אין כובע, יש קרחת
    ג'ואי וקייטלין,2017. אין כובע, יש קרחת
     

    בעקבות איחוד מוצלח של הקאסט המקורי, התברר שאמה, הבת של ספייק, היא היום בגיל תיכון מה שהיווה תירוץ להעלאת "דגראסי – הדור הבא", עם קאסט חדש

    לחלוטין (והפעם באולפן, ולא בבית ספר אמיתי לאכזבתם של התיירים שמגיעים לקנדה ומבקשים לראות את בית הספר), שגם אותה כותבת שוילר וגם היא מצליחה. "דרכי התקשורת של בני נוער היום מאוד שונים", היא מדווחת, "הם למשל עושים דייטים בקבוצות ומתקשרים בעיקר באינטרנט, אבל הנושאים הבסיסיים נשארו זהים".

     

    חלק מהשחקנים המקוריים המשיכו לסדרת הבת בתפקיד עצמם מבוגרים. חלק נעלמו לגמרי (ניל הופ, שגילם את ווילס, מת באופן מסתורי בגיל 35, ומותו נודע רק חמש שנים מאוחר יותר). האגדה מספרת שארון ספלינג עצמו ביקש לעשות גרסה אמריקנית של "דגראסי", אבל היוצרים סירבו כי רצו "להשאיר אותה קנדית", וספלינג המאוכזב הלך הביתה ועשה "דגראסי" משל עצמו. קראו לה "בברלי הילס 90210", שכמו בחיים זה די דומה, בסך הכל הבדל של כמה ספרות. כבודה של "דגראסי" בפנתיאון של סדרות הנוער שמור, ומתבגרים מכל העולם ממשיכים לצפות בה ולאהוב אותה ולזכור שלא משנה איפה הם נמצאים, הם לא לבד.  

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "דגראסי היה התיכון של כולנו"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים