אימי טיפלה בסבתי בשנותיה האחרונות. ומה שגרם לה לקריסה ולאובדן העבודה, זה בעיקר טרטור בירוקרטי מיותר! לדוגמה, כש-15 דקות אצל רופא מומחה הופכות ל-6 שעות (כי קודם צריך להמתין לרופא שיתן הפניה, ובשני המקומות לא עוזרים בתו חניה, ומחכים שעה וחצי בתור כי קובעים תורים לא ריאלים). כל סידור קליל שיכל להיכנס להפסקה, הופך לסיוט של אובדן ימי עבודה, וזה מה שגרם לפיטוריה.

היא תהיי אפשרית רק אם אתה בעל ממון או שאחד הצדדים מפסיד משמעותית. הפתרון :סיוע אמיתי לקשיש באמצעות אנשים מקצועיים שימומנו על ידי המדינה.המטפלות של הביטוח הלאומי יודעות רק לשתות קפה וללכת. כל הזמן עם תירוץ אחר שמסביר שהן לא יכולות להשאר את כל השעות.אז הן כאילו מבקשות טובה ולאחר מכן הופכות את זה להרגל כי הן יודעות שאין למטופל ברירה. כי כל המטפלות אותו הדבר. הגיע הזמן להפוך את נושא הסיעוד לשירות לאומי. יש כל כך הרבה אנשים שלא מתגייסים לצה"ל מכל מיני סיבות. אז שיעברו הכשרה ויבואו לסעוד. וכל שאר המטפלות או שיעמדו בסטנדרטים או שימצאו להן עבודה אחרת. זה סוג של אנשים שרובן לא אוהבות לעבוד..

בישראל יש חידה לא מובנת, רוב העובדים השכירים נמצאים בעובדה מ 8 בבוקר עד 17:00 + זמן נסיעה.
כלומר משעה 18:00 צריך להתחיל בין ארוחת ערב לילדים, חוגים, ימי הולדת, שיעורי בית עד שעה 20:00.

אנחנו המכה של עצמנו!!!

בדרך כלל אחת.
השאר מתחמקים.

היום לילדים קשה לטפל בהוריהם המבוגרים מסיבות שונות
ראשית הם בעצמם הורים לילדים ולעתים לילדים קטנים, אם התחתנו מאוחר
אין להם זמן לעצמם, בקושי מתמרנים בין בית לעבודה
ואיך יטפלו גם בהורים ?
במיוחד אם הם גרים רחוק מהם והפקקים והעומס בכבישים והעומס במערכת הבריאות והתורים הארוכים...
והכי גרוע, הדיכאון שכרוך בזה, לראות את הוריך מזדקנים ונעשים חולים, חלשים, תלויים, קשה מאוד לראות את מי שהיה עמוד התווך והחוזק שלך, נעשה חלש וחולה, כאשר אין לך אפשרות לרפא אותו
זה עצוב , הזיקנה במדינתנו היא עצובה
וגם כאשר אנו נהיייה זקנים וחולים , ילדינו לא יוכלו לטפל בנו
זו המציאות
שתו ואכלו היום, כי מחר נמות