הכרתי אותו בקורס ע"ר שניתן לנו כל מדריכי בתי ספר שדה ב1987. אני זכרתי את עובדת היותו מקושר לכולם ועם חיוך תמידי. "כזה מין טיפוס משלנו עם סנדלים ןמחביבי הבנות" יום שישי ה24.2.89 אני בשירות המילואים הראשון שלי בשכם ומודיעים לנו שיש חייל הרוג בקסבה למטה. העיר כולה "על הרגליים" אבנים, צמיגים והמולת ירי מלווה אותנו למטה ככוח תגבור אל העיר. אני מקבל את השם של החייל ההרוג - בני מייסנר.

כמו בכל שנה, הקהילה היהודית בקייפטאון התייחדה הערב עם זכר הנופלים בטקס מרגש בהשתתפות מאות יהודים וישראלים בני כל הגילים: תנועות הנוער הציוניות: הבונים, נצר, בית"ר, בני עקיבא. נציגי ההסתדרות הציונית ובתי הספר היהודיים. נציגות נכבדה הייתה גם לרבני העיר מרפורמים ועד חרדים. לא ניתן היה להזכיר את עשרים אלף שמות הנופלים, אך שמותיהם של העולים מדרום אפריקה שנפלו במערכות ישראל, עשרות רבות, הוקראו אחד לאחד, והעלו דמעות בעיניים. לא יעזור לכל המקטרגים- אחרי הכל אנחנו עם אחד והכאב הוא של כולנו.

הזכרון הפרטי שלי שייך לחברי אלון לויןז"ל הזמן עובר והלב לא מפסיק לדמם, החלל רק הולך וגדל. שני דברים מלווים אותי כל חיי. המפגש האחרון עם אלון וקבלת ההודעה על מותו.עד היום בכל שיחת טלפון של חבר ילדות ובמיוחד של מיכל שבישרה לי את ההודעה, אני חש חרדה לשאול מה נשמע. מפחד לקבל עוד בשורה ונזכר בצמרמורת שעברה בי עם קבלת ההודעה. אלון נשאר צעיר וחזק וכל מה שנותר לנו הוא לספר ולחנך את ילדינו על אישיותו המיוחדת. ליבי עם המשפחה

אביעד יצחק קוליץ ז"ל בן לזהבה ויוסף אח ליהונתן, יעל ונדב נולד בי"ט שבט תשמ"א (24/01/81) נולד וגדל ברובע-היהודי, בעיר העתיקה בירושלים. למד ברובע-היהודי ובישיבה התיכונית "נתיב-מאיר" וסיים את לימודיו בביה"ס הדתי הפתוח מל"ד. מקטנותו היה גונב לבבות. ילד יפה בעל עיניים ירוקות וגדולות ופרצוף תמים אשר תמיד קרן מטוב-לב. ניחן בידי זהב ובכשרון אומנותי לצייר וליצור. בחור שתקן, שאמר מעט ועשה הרבה, ואשר היה מוכן להפוך עולמות למען חבריו ואוהביו. אביעד התגייס לתותחנים באוגוסט 1999. בתום המחזור הראשון שלו כלוחם בסוללה, יצא אביעד לקורס מפקדי צוותים, אותו סיים בהצלחה. בתום הקורס שובץ, על-פי בקשתו, לפקד בסוללה על אותו הצוות ממנו יצא כלוחם. אביעד השאיר בסוללה חותם עז כמפקד אהוב, חכם, צנוע ומלא שמחת חיים. כמפקד, תמיד ראה לנגד עיניו את טובת חייליו, דבק במשימתו ושאף להיות הראשון. ביום י"א בניסן תשס"א (04/04/01) נפצע אביעד קשה בראשו, בעת מילוי תפקידו, בהתהפכות הנגמ"ש עליו פיקד, סמוך למנחת "פני-חבר" שבהרי חברון. בהתהפכות זו קיפחו את חייהם חמישה חיילים נוספים. לאחר שבוע בו נאבק על חייו נפטר אביעד בחול-המועד פסח, ביום י"ח בניסן תשס"א (11/01/01) והוא בן 20. יהי זכרו ברוך.

ג'ינג'י אמיתי, תמיד רק צוחק. היה חבר של כולם וכולם אהבו אותו. נפל בפיגוע בבית ליד ב 1995. הי"ד.

שני חיילים בני עשרים. נוער של שדרות נורדאו בת"א. יואל נהרג בחווה הסינית סמל במסייעת של 890 תוך כדי נסיון חילוץ של טנקיסט. מנחם שולמןיצא מתופת החווה הסינית ללא שריטה ונהרג ביום העצמאות 1974 בהגנה על פסגת החרמון. בראש השנה 1973 ישבנו שלושתנו במרפסת ביתו של יואל שוסהיים. ושניהם ניסו לשכנע אותי לא להתגייס לצנחנים הם הרוגים ואני מבכה את ה"חלל" שבתוכי.הם מלווים אותי בכל ארוע שבחיי בשמחות בעצבונות.כל צנחן מזכיר לי אותם.

I live now in the US, but I was in the Army (In Shcem) and even thought I am miles away, my heart bleeds for every brother and sister I lose in the never ending war for our home land. I cry and grieve for one, for all who are lost. There are places in ones heart that cannot be taken away by distance, and my heart holds a very large space for all our soldiers, for all our brothers and sister, after all, KOL ISRAEL ACHIM.

לא נעים לקלקל את אוירת הצער והאחדות הלאומית השורה על רוב העם ביום זה, אך דווקא משום כך, זה אולי הזמן האמיתי לשאול: מה קורה עם אותן משפחות שכלל לא בטוחות שיקירם אכן שוכב שם מתחת למצבה. המדובר בעיקר במלחמת יו"כ השערורייתית, בה ואחריה שרר בלגן אדיר, ונעשה ניסיון לסגור תיקים ע"י שלטונות הצבא והרבנות הצבאית (בטענה שהדבר יביא לנחמה למשפחות...). גם אחי היה ביניהם, נלחם בקרב על התעלה, חצי שנה נעדר, ואחר כך שיכנעו את הוריי לקיים הלוויה. הלוויה של מה? של גל אבנים או של גופת חייל מצרי או סורי? (כפי שהוכח אחר כך בכמה מקרים). דווקא היום, כשיש אפשרות לבדיקות די.אנ.איי, הצבא והרבנות מתחמקים מנסיון לאמת את זהות הקבורים שם.

אבא איבד רגל בבית הספר לשוטרים כשעלה לתצפית עם מרידור אליהו במסגרת האצ"ל סמוך לקום המדינה. הפגז קטע לאבא רגל וסינוור עד כדי עיוורון את עיני מרידור. מרידור שימש לאבא רגליים ששימש למרידור עיניים ביורדם מהבנין. בדיוק עשרים שנה אחרי כן בפסח 1968 הוכרע על ידי הפציעה והוא בן 46. אני הייתי בן 12. אבא כונה מתי כי היה גאון במתימטיקה. בעוד שנה אהיה בגילו של אבא שנפטר. אבא שאהבתי ולא אשוב לראות עוד. יהא זכרו ברוך.

נדמה לי שלפעמים אני עדיין רואה אותך מביט בי מהחלון שלך כשאני עומד בתחנת האוטובוס ומחכה לקו 3.

בלונדון התקיימו הערב ויתקיימו מחר טקסי זכרון. קשה להיות רחוק מהבית ביום כזה. יש בי מין ריקנות שקשה לי להסביר.

Everytime a hear of another dead soldier adding on to the long-long list, It kills me a bit as well. You don't have to be in Israel, and Stand fo 2 minutes for it to "hit" you, it's something that will never leave. I miss you, Avi B. Avi F., Cousin Yossi N. (which I don't even remember, he died when I was a child) and of course, David S. and to "aluvim", We do remember.

ארבע וחצי שנים חלפו ועדיין קשה לי לדבר על אורי בלשון עבר. אורי קצין בסיירת מטכ"ל וב"שמשון" ומ"פ בצנחנים, נפל על אדמת לבנון, מרחק פסיעה מהבית בו גדול בקרית שמונה. רבות דובר על גבורתו, על מבצעים עלומים בהם השתתף, על כישוריו הבלתי נתפסים, אולם כמי שהכירו מיום לידתו, אני תמיד נזכר דווקא בפן האנושי שלו, כיבוד ההורים, ההומור הנפלא. תמיד הוא כינה אותי "בן דודי האהוב" והייתה זו אהבה הדדית, שהחלה עוד בהיותו רך בשנים, כשהיה מקפץ על גבי והסתיימה מספר ימים לפני נפילתו, כשבאתי לבקרו בבית הוריו. אורי היה ישן בדיוק והחלטתי שלא להעירו. כך אני זוכר אותו, גיבור ישראל הנם את שנתו. שלושה ימים אחר כך, הוא נפל כאשר הוביל פלוגת צנחנים למארב בלבנון. יהי זכרו ברוך!

עלם יפה - נסיך משפחתנו בן דודי האהוב והיקר,נפלת באסון המסוקים על חלומך-להיות טייס.השארת משפחה שאינה כתמול שלשום מאז לכתך.נסיך הכתר של הוריך, אם שבורה ואחיות שאינן מוצאות מרגוע. אישה צעירה ותינוקת.ואנו מסביב שכועסים,איך אלוהים העז?

לעולם לא נישכח,זהוי השמצה,

זה באמת עצוב... באמת שלאף אחד לא אכפת

עד היום יש לי את הקלטת של הסרט שהכינה לזכרו חברתו גאיה. כל כך כואב, כל כך עצוב, מערכת יחסחם, חיים, שהונצחו בסרט נוגע ללב ומרגש עד דמועת. מעניין מה קורה היום עם גאיה ואיך היא מתמודדת ביום שכזה. יהי זכרך ברוך ערן, וכל האנרגיות החיוביות לך גאיה קורן.

לאחר מותו של סגן אלון לוין ז"ל חבר ילדות במלחמת שלג נזכרתי במפגש האחרון שלנו. אלון ירד מהאוטובוס סחוט מעייפות בדרכו הביתה. אלון היה צנוע ועניו ומעולם לא התפאר במעשיו. כעבור שנים הלכתי לקריון ומולי מופיע אבישי גדרון אני משיר מבט רואה את אבישי חייל בגולני תלמיד שלי לשעבר בנם של רפי ועמית גדרון.עמית עובדת כפקידת השכבה בבית הספר בו אני עובד. את המחשבה הראשונה שעולה במוחי אני מנסה לדחוק ללא הצלחה. אני נזכר בפגישה האחרונה עם אלון וחושב על אפשרות שאבישי יהרג כמו אלון. לא העזתי לומר את מחשבותי לאף אדם. זה היה המפגש האחרון עם אבישי כעבור שלושה חודשים הוא נהרג באסון המסוקים. המחשבה של הפגישה בקריון מטרידה את מנוחתי עד היום

ani adam charedi yesh li karov mishpacha shenafal lifney 10 shanim ani margish baceeve shel col mishpacha shemeabedet yakir mi yiten velo neda od shcol vaetsev veshehashem yavi lanu et mashiach tsidkenu sheyigal otanu mitsarotenu

Gal,he was my neighbor in herzliya,a beautiful kid that grew to be a smart and talented guy who joined the israely "shayetet" where he lost his life.i'm blessed to have knowen him! to his family i would like to say that they should be ,(and i know they are ) very proud of him,he was someone that no one that knew him will ever forget!!! be strong ,one day you'll meet him again because i'm sure he is somewhere wonderfull, a place kept only for the best ones!!! with love Ella.

אנשי הכפר היו הולכים מדי בקר אל בית הדאר לשמוע את רשימת הנופלים. זוועה. יום אחד הלך האדון ב. למרכז הכפר ולא חזר עד לפנות ערב. לא יכל היה להתייצב לפני אשתו, אשר לה מספר כחול על הזרוע, ולהודיע לה כי בנם הבכור נפל (היה בן נוסף, צעיר). לבסוף ראינו אותו מגיע. ואז ראינו גם את אשתו, שלא ידעה את נפשה, מתחילה להכות אותו בכל כוחה והוא לא נע ולא זע...

בן זקונים, חביב כולם, ילד חמד, חיוך תמידי על פנים זורחים. נהרג בפעולת כראמה. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

הגבר: אני כותב לך מתחת לגדר, אני כבר מצטער אם הנייר מתלכלך, גם לפעמים אני מוחק מילה ומחליף אותה באחרת, אני חושב עליך עם כל שורה שנגמרת. את מבינה אני מעבר לגדר, אני מצטער אם אני לא בא לבקר, אבל את איתי בלב עם כל דקה שעוברת, אני חושב עליך , האם גם את זוכרת? האישה: אני מבינה, רק שמור על עצמך, כמוך, גם אני עסוקה במלחמה, אני בוכה ודמעה מטשטשת מילה שנמרחת, אני רואה אותך ניצב בכל שורה שנגמרת. הגבר: חרטתי את שמך על הגדר, אני רואה אותך והזמן לא חדל, יריות לבי מפלחות את הדממה, מתי תיגמר המלחמה הארורה? האישה: חרטתי את שמך על לבי, אני שמה את ידך בכף ידי, אל תדאג נצור את האש, היה חזק ואל תתרגש. הגבר: אני כותב לך את המכתב, את שומעת את קולי? הזיכרון הזה הוא כל שהורשתי לך אהובתי, אני חי, אני נושם אדמה ועשב, אני אתך ואני לא יודע יותר מהו עצב.

אתה בואדי מתכוון לאלה שלה ישראלים לאלו שלא טעמו את טעם הכאב אני עדיין זוכרת אותו שכן בת שש הייתי מלחמת ששת הימים דוד הכאב הראשון שלי אחריו באו כלכך הרבה שכיום לא זקוקה ליום זיכרון או בכדי לזכור את כולם ולא חשוב היכן אני נימצאת אני תמיד נושאת בליבי את כולם אבל טוב לדעת שיש יום בו באיזה שהו מקום יש עוד אנשים שמחלקים אותו כאב כמוני שכבו במנוחה אחי ואחיותי כי לא שכחנו ולא נשכח

בדמעות בעיניים אני רוצה להודות: להודות לאלו שלא ישובו עוד ונתנו את חייהם כדי שנוכל לחיות פה. להודות לאלו שסבלו על אובדנם - הורים, בנים, נשים, חברות, חברים ומכרים. להודות לכולכם ששיתפתם אותי בסיפורים המרגשים. לי אין סיפורים משלי אבל אני מבטיח שאני אזכור כמה שאוכל מהסיפורים ואמשיך את הזיכרון בלבבי.. יהי זכרם ברוך ושלא נדע עוד מלחמה..

אני זוכר את היום שהגעתי למוצב באזור מטולה. המחשבה שאני הולך להיות מילואימניק יחיד, זקן, "החובש", בין שאר הסדירים לא עשתה לי חיים קלים. עד שפגשתי את איתמר. נמוך קומה אך קורן מאושר. כל הזמן חייך וצחק עם קורטוב של רצינות. היה חולה על קורנפלקס 'קוקו' עם השוקולד בבוקר ולחקות קולות של יצפאן.. ישנו מיטה ליד מיטה יותר משבועיים. הוא ללא ספק עשה לי את השירות. אין מילים לתאר מה הרגשתי קצת פחות משנה לאחר תום המליואים שלי כשראיתי את התמונה שלו בעיתון עם שאר חבריו מצוות גולני שנפלו באסון המסוקים.... לחייך איתמר - היית ללא ספק אחד הטובים שבינינו!

חברתי ששירתה איתי בצריפין נהרגה כארבעה חודשים לאחר שחרורי מצה"ל בפיגוע הדריסה בצומת אזור. רק חודשיים וחצי עברו והגעגועים אליה רק גוברים בכל יום שעובר. היא היתה מלאך שתמיד עזר לכולם ושמר על הרוח הטובה בין כל חיילי הבסיס, היא הייתה מיוחדת במינה. אני אוהבת אותך, כוכי. יהי זכרך ברוך.

מאז שאני זוכר את אבי הוא נקשר תמיד לכוחות הביטחון.הוא תמיד היה עם מדים והסתובב איתם בגאווה עם כל אותות המלחמה מהעבר. אדם אהוב היה אבא שלי, כבוד גדול רכשו לו כולם, בכל תפקיד ובכל מקום בו היה הביעו כולם שביעות רצון והוא אכן ביצע הכל בצורה המושלמת ביותר. המערכת בה היה היתה בשבילו אידיאל שהשיג. אכן איש גדול. מאז שאני זוכר את אבי הוא נקשר תמיד לכוחות הביטחון...

תמיד מספרים על החיילים שנופלים אבל משום מה שוכחים שהיו גם חילות שנפלו. אני זוכרת את נטע מראשון לציון שהיתה איתי בצופים ונפלה בפיגוע בבית ליד בגיל 20 בלבד. היא דחתה את גיוסה בשנה כדי לבוא לעשות שנת שירות בדימונה, ויכול להיות שבכך קבעה את גורלה ומותה. אני כבר גדלתי והתחתנתי אבל היא נשארה עדיין ילדה, עם החיוך והשיער האסוף שלה ומדי הצופים. יהי זכרה ברוך לא אשכח אותה לעולם

עברו מעל 11 שנה מאז היום שבו הודיעו לנו שיורם איננו. יורם- עד היום אני עוצר וממש מסוגל לראות מול עיני את חיוכך הביישן. אני זוכר את הנחישות שלך, ילד קטן, להתנדב ל"גבעתי" ורק עם המדים קלטנו פתאום שאתה כבר גבר. אין לך מושג עד כמה אנחנו מתגעגעים אליך. היה שלום יורם. שמור עלינו מלמעלה. יהה זיכרך ברוך.