אני לא מכירה אישית חלל צה"ל אבל בכל שנה ביום הזכרון אני "פוגשת" חללים חדשים דרך סיפורם האישי של המשפחות והחברים בערוץ 3.כל משפחה והזכרונות שלה, כל חלל וחייו המיוחדים. והסיפורים נותנים לך אפשרות להתקרב, להכיר, לזכור ולא לשכוח. הכאב עצום והדמעות לא מפסיקות לרדת. כ"כ הרבה חללים,וכ"כ הרבה צער וכאב. יהי זכרם ברוך.

מאז שהייתי ילדה קטנה ידעתי, לסבא היה פעם עוד אח, אח גיבור שהיה בלח"י ונהרג בפעולה. אבל זה בערך הדבר היחידי שידעתי כי אצלנו במשפחה - לא מדברים על זה. סבא שלי איש מלא חיים, מצחיק, ליברלי ונאור אבל יש דברים שאצלו סגורים בקופסה. כל זה עד אסון המסוקים. באסון המסוקים- הייתי סטודנטית נטולת טלויזיה, אז הלכתי לביית של סבא בי-ם כדי שאוכל להתעדכן, יש לי מפתח משלי אז נכנסתי לבד ומצאתי את סבא שלי, האיש החזק הזה יושב מול הטלויזיה ובוכה. ישבתי לידו והחזקתי לו את היד ופתאם הכל השתחרר - איך הוא קרא בעיתון!!! על זה שאחיו ה"טרוריסט" כפי שהיה כתוב נהרג, איך מיהר לחזור מחיפה לירושלים כדי להיות זה שיספר להוריו שלא קראו את העיתון בעברית. איך הגיע לי-ם ממש חצי שעה לפני הלוויה, כי אז לא המשפחה קבעה את מועד הלוויה. הבריטים העבירו את הגופה לחברא קדישא והם אלו שהגיעו למשפחה ורק בשביל להודיע שתיכף יוצאת הלוויה. איך הכלב של צביקה חיכה חודשים ליד תחנת האוטובוס, מחכה אולי יחזור. הייתה לי הזדמנות ובאחד הקורסים באוניברסיטה יכולתי לכתוב עבודה על הלח"י וללמוד מעט יותר על צביקה ועל כיצד נהרג - יש 3 גירסאות לפחות. התמונה של צביקה תלויה היום בין עציצים בביתו של סבי. וכל פעם שאני מגיעה לשם אני עומדת מולה ומבקשת סליחה על שנים שלא עלינו לקברו ולא זכרנו אותו בימי הזיכרון. ודבר נוסף תראו איך אסון נוראי כמו אסון המסוקים יכול לפתוח דברים שהיו קבורים 50 שנה בלב של אדם מבוגר שבחר מרוב כאב לשכוח.

גם אני ראיתי את הסרט על יובל אלכוי-ולא אשכח אותו לעולם (למרות שזה היה לפני מזמן). אני אפילו זוכרת שגאיה אומרת שאין מי שיאכל מהסירים -ממש הכל חרוט בזכרוני. כל כך עצוב ואין לי יותר מילים.

לא הכרתי אותם יותר מדי. הם היו החברים של אחי מהצבא, המפקדים שלו, וחבר ילדות אחד. הם נהרגו בנסיבות שונות, בזמנים שונים, בדרגות שונות של זוועה. אבל בימי הזיכרון בשנים האחרונות, כשנשמעת הצפירה, ובזמן השירים השקטים והעצובים ברדיו ובטלוויזיה, אני תמיד חושבת עליהם, אני תמיד מזילה דמעות על אותם אנשים שאני לא ממש הכרתי, אבל עושה לי עצוב כל פעם מחדש לחשוב עליהם. יהי זכרם ברוך.

מדהים

תמונתו ניבטת למולי בפניו ניכר המעבר מנערות לבגרות והוא תמיד איתנו בחולצה הכחולה שלו עם השרוך, אותה חולה שהביאה אותו לכאן, לא"י, לקיבוץ. והנה הוא בדרך לחופשת הפסח וגשם זלעפות וג'יפ מתהפך מוות. משפחתו עדיין בניכר הם יגיעו אחריו הוא יחיה בקרבנו תמיד: הדוד שלא הכרתי: רפאל אבו-יצחק אח אמי

ואדי אל עיון 03:45 בבוקר כח גבעתי נתקל בחולית מחבלים, הכח מסתער מחבל אחד הרוג אחד פצוע ואחד נמלט מאוחר יותר חוסל. ולנו מפקד אחד הרוג, עופר אליהו זה היה שמו. ואנחנו היינו חיילים באמצע המסלול, ועופר לימד אותנו להיות לוחמים להבין מהי מטרתו של לוחם בגבול הצפון. היה איש אשר החיו ובמותו היה אגדה. "שוב בלילה אני חולם עליך במדי צבא שהיו מדיך, הם יורים בך ופוגעים בך ואתה בוכה, אולי צאת מנוחה בין חיילים מוטב לך........ תהה נשמתך צרורה בצרור החיים-פלוגת צבר מחזור מרץ 1991

ביום הולדתי ה20 נסעתי לחיפה עם הגדוד שלי . אביב מור ,סמל 7 במסייעת של 932 נהרג במקום המקולל (מני רבים)במוצב כרכום .כשיצאתי מבית הקברות נתנו לי ברכות ליום ההולדת ואני רק רציתי שתהיה בחיים . יהיה זכרך ברוך .

א סי היה חברי במשך קרוב לשנתיים התחברנו בבסיס עברו מאז קרוב ל-8שנים ואן יום שאני לא חושבת עלו על חיוכו על השמחת החיים שהיתה לו על החלומות שלו, על הריח שלו על באכפתיות האן סופית הוא אהב אופנועים ופחדנו מאהבה הזאת את שירי שלמה ארצי דקלמנו שרנו הוא נתן שפע של אהבה שעד היום בהיותי בת 28 חסרה לי האהבה הזאת הכל כך מיוחדת.

איתי נהרג ביוצאו למארב בהר דב עם כיתה של חיילי "שקד" גבעתי בתאריך9.9.99 ע"י חוליית מחבלים שהציבו לכח עצמו מארב בנקודת המארב המתוכננת.איתי נהרג במקום! איתי היה גדל גוף ונשמה שנדמה היה כי שום דבר לא יוכל להכניע את חיוכו וטוב ליבו !המחבלים הצליחו להכניע את גופו אך לא את חיוכו וטוב ליבו אשר נחרתו לעד בזכרוני וילוו אותי כל ימי חיי ! יהי זכרך ברוך .אמן.

לאחר יום כ"כ קשה, יום של זיכרונות,כאב ובכי אנו עוברים לחגוג את יום העצמאות. את מה אנחנו חוגגים בדיוק? איזו מן עצמאות שכל יום נהרגים אנשים חפים מפשע וחיילים??

אף פעם לא היינו חברים קרובים. היינו יחד בהרבה מסגרות - באותה כיתה (רוב הזמן), בתנועת הנוער, במסיבות המושב... תמיד היית מוקף חברים וחברות. קומתך הגבוהה מיתמרת מעל כולם והחיוך שלא מש מדל שפתיך השרה מצב רוח טוב על כולם. בשבת האחרונה לפני שנהרגת בתאונה מחרידה ומקוממת נפגשנו במקרה במושב. עכשיו אני חושב שהיתה זו יד הגורל שהפגישה אותנו 'פגישת פרידה'. מי יתן ותהייה החלל האחרון ממושבנו. יהי זכרך ברוך

עם השנים, מתו שני אנשים קרובים לי בהרבה, אבל אני רוצה לכתוב על אייל, כי הוא היה הראשון. היינו בני 17, חניכים בשבט "אביב" של הצופים, והימים ימי מלחמת לבנון הראשונים. אייל אפילו לא היה המדריך שלנו, אבל קצת לפני שנהרג, הגיע לעזור למדריכה שלנו הבנות להעביר לנו פעולה על חינוך מיני. הוא היה גבוה מאוד. ענק. עם עיניים כאלה שובבות וטובות, ובאותו אחר-צהריים בלתי נשכח גם נבוכות להפליא. שהרי בכל אופן, היינו בתיכון והוא הסביר לנו "על זה". קצת אחרי כן הודיעו שהוא נהרג בטנק. חלפו כמעט 20 שנה, ועד היום אני זוכרת, וקצת מעריצה עדיין, את המדריך ההוא מרמת-אביב.

מאוד ריגש אותי לקרוא תגובה זו דני ז"ל היה בן דודה של אימי והיה בן בית אצל סבתי דבורה פרייברג שגרה בישגב בת"א הוא ביקר רבות בבית סבתי והיה כמו אח לאימי ולאחיותיה על שמו נקראו שתי בנות במשפחתי דנה ודנית אני הכרתי אותו לצערי רק מסיפורים על אישיותו יופיו וטוב ליבו יהי זיכרו ברוך עדי

לזכר גיסי שלא היכרתי דוד וטנברג שנפל במלחמת יום כיפור בסיני ב- 73-10-15 בצומת טרטור לכסיקון והוא בן 19 בנופלו. יהי זכרו ברוך.

את איתן לא היכרתי מאודי ,אבל את כל הכתבות עליו אני זוכר ולא מפספס. הבחור פשוט נכנס לי ללב-ממש מלח הארץ הוא ומשפחתו. גיבור צבאי ואנושי שלצערי לא הספיק להכיר מספיק את בתו. במקרה אנו נולדנו באותו תאריך ולשנינו יש בנות באותו גיל. אני מקווה לבקר בקרוב בצימר שהוא בנה בבית הוריו ברמות נפתלי. יהי זיכרו ברוך -עם ישראל גאה בחיילים כמוהו, אני מצדיע לו

היה לי הכבוד ללמוד בכיתת התיכון ממנה נפלו מקסימום חללים במלחמת יום הכיפורים.ואלה שמותיהם : 1)שלמה הלפרין אותו הכרתי מילדות. איש מבריק שנון אלוף נוער בשחמט ,בן לפרטיזנים בשואה שנפל בקרב המיותר בעיר סואץ. 2) אורי עקביה שנפל כמ"פ בחטיבת ברק ברמה"ג. בחור משכמו ומעלה . 3) יגאל פסו: מ"פ בגולני שנפל בכיבוש החרמון . בחור ציוני ברמ"ח גידיו , דוגמא ללוחם חושב. 4) יהושע ויאטר: נפל כמ"פ בגולני בכיבוש החרמון . ידען ואיש מופנם מעורר כבוד. 5) דרור בן ארויה: בחור יפה תואר ונפש שחש בטיול בחו"ל למות בקרב בחרמון. יהי זכרם ברוך.

למתעניינים בגורלה של גאיה קורן, שהיתה החברה של סר"ן ערן אלכוי: היא התחתנה. יש לה ילדה והיא מצפה לתינוק נוסף. והיא עתונאית ב"ידיעות אחרונות".

העצב הזה שחונק אותך לא רק ביום הזכרון אלא עצב שהולך איתך לכל מקום כל הזמן ואתה נותן לו אפשרות לכאוב בפומבי רק ביום הזכרון. לצערי יש כמה אנשים שאהבתי ואיבדתי בחיי ואני לא אשכח אותם כל עוד נשמה באפי......

אני הייתי בצופים , הוא היה בנוער העובד, נפגשנו מס' פעמים אצל חברים משותפים ובעיקר בים. היה לו מין חיוך שובה שהקרין שמחת חיים אמיתית. כשנפגשנו, שאל לשלומי ותמיד ידעתי שהתכוון לזה באמת. מאוחר יותר שמעתי שהתגייס לנחל, איך לא. הפעם הבאה היתה כבר שיחת טלפון של חברה שאמרה לי - הוא נהרג. מאז כל יום זיכרון החיוך הזה שלו חוזר ועולה כאילו מסתכל רק עלי ומחייך. אני לא יכולה להגיד: "הוא היה הכי טוב", הכי נחמד, הכי רגיש... כי לא באמת הכרתי אותו, רק לומר הוא היה כמונו: נער צעיר שכל החיים לפניו ועכשיו הוא אינו.

לא נפרדתי ממך אז כאשר הלכת. אני זוכר את השנים שבילנו יחד בבית הספר, היית חבר גדול ואדם מיוחד. להתראות.

יום הזיכרון מזכיר לי תמיד את שמואל שש ז"ל שעמו עבדתי כמה שנים. שמואל שכל את בנו דרור במלחמת לבנון (נהרג מפגיעת כוחותינו בטנק ישראלי). פגשתי אותו לראשונה, כשנה אחרי האסון. מצאתי איש שבור לרסיסים שנאחז בחיים רק למען בנו. אם ראיתי בחיי איש עצוב, זה היה שמואל. 9 שנים אחרי נפילת בנו מת שמואל מדום לב. לב שהתאמץ להישרד ולא יכול היה עוד. אני זוכר אותך שמואל בגעגועים גדולים וחושב כל הזמן על אהבתך לדרור.

גם אני הקלטתי בזמנו את הסרט שגאיה אהובתו הכינה לזכרו ועדיין שומרת אותה לעצמי. אני הכרתי את ערן כשהיה מ"פ בצנחנים בגדוד בירוחם, שם שרתתי. ערן בלט בצורה יוצאת דופן בתכונותיו הטובות והיה למושא הערצה בקרב חייליו וכל הסגל. תמיד נזכור אותך ערן. יהי זכרך ברוך.

את אמיר פגשתי בטירונות שיריון לאחר ששנינו נפלנו מגיבוש טיס. בטירונות היינו שלושה חברים ירושלמים, אמיר, אסף ואני. בשבוע מורשת קרב במסגרת הטירונות, עלתה הפלוגה צפונה לביקור במוצב גולני ששבועיים קודם לכן ספג הפגזת מרגמה. זכורה לי בבירור התמונה שבה עמדנו, אמיר ואני, על עמדות התצפית, משקיפים אל הנוף הלבנוני המרהיב ומתלוננים אחד בפני השני עד כמה "שיריונרים ג'ובניקים" אנחנו, בעוד גולני הם "הקרביים" באמת. ימים ספורים לאחר הביקור במוצב ניתנה לשלושתנו ההזדמנות להפוך "קרביים" ולהצטרף לסיירת השריון. במהלך המסלול הקשה של הסיירת החליט אמיר לפרוש ולחזור לשיריון. מאז נפרדו דרכינו למעט מספר פגישות בודדות בנקודת איסוף החיילים בימי א' בבוקר, בהם סיפר לי אמיר כמה הוא מאושר בשיריון. מספר חודשים לאחר מכן נתבשרתי כי אמיר, השיריונר "הג'ובניק" נהרג כאשר הטנק שלו עלה על מטען צד במסגרת פעילות מבצעית בלבנון. אמיר זידנר - יהי זכרך ברוך

היה טייס, היה יפה, שר לנון, ואבא שלו קרא לו ציפציף, כי הוא נהג לעצבן את כולם בקול גבוה ומרגיז. כשהביאו את ארונו הביתה, אמר האב לבני המשפחה: ילדים, תגידו שלום לציפציף". ראיתי אתמול בטלוויזיה את הסרט שעשו עליו חברים ובני המשפחה, ועד עכשיו אני לא מפסיק לדמוע. יהי זכרו ברוך.

כפקידה פלוגתית לשעבר שלך, שחר, אזכור תמיד את החיוך היפה שלך, את טוב הלב והדרך המיוחדת שלך לשמח לבבות. היית החייל שקיבל הכי הרבה מכתבים מהחברה שאותה הכי הרבה אהבת. נזכור אותך תמיד שחר, יהי זכרך ברוך.

הייתי ילד בן 13, התפאלתי מהבחור הטוב והשקט אשר התגורר בלוד קרוב לתחנה המרכזית ליד השוק. אחותי הייתה חברה שלו, במלחמת ששת הימים לא שמעו ממנו, כולם חששו ולא ידעו מה קרה איתו, המשפחה וחברים נסעו לחפש אותו בגיזרה הדרומית, האב שהיה אלמן מצא את גוויתו בדרום. כששמעתי שהוא נהרג בכיתי כל כך הרבה לא האמנתי שבחור צעיר ויפה אשר ידיו היו כה שריריות יכול לההרג. מציאות כל כך מוכרת באזורנו הייתה בילתי נתפסת לילד בן 13 שזה אני. לאחר מציאת הגופה הלכתי עם אחותי לבקר בבית, מראה האב השבור שבר את ליבי, המבט המיוסר והכואב הרס אותי, היום בהיותי אב ל-2 אינני מבין כיצד ניתן להתמודד עם מות ילד, מות ילד זה סוף העולם, רק המוות בכוחו להפסיק את הכאב. מפה אני פונה לערבים ולישראלים, כולנו בני אדם, לכולנו אמא ואבא, לכולנו משפחה, האדם הוא כה פגיע כה חשוף למוות בבקשה להפסיק את האש ולהביא שלום לאזורנו, בבקשה ערפאת,בבקשה שרון הפסיקו עם הטרוף...

כולם היו טובים, כולם היו מיוחדים באשר הם ,כולם הקריבו את חייהם למען המדינה. אולם מבין אותם שמות ,אותם תמונות ,אותם כתבות בעיתון ,קשה לי לשכוח אחד מיוחד שלא הכרתי ,רס"ן אורי אזולאי. כנראה שאותם תכונות שהפכו אותו למנהיג עוד בחייו ממשיכות גם לאחר מותו . ולחשוב שלא הכרתי אותו בחייו ..... יהי זכרו וזכר אותם קורבנות במלחמתנו האין סופית למען הזכות לחיות בארצנו ברוך.

שירתנו יחד באותה יחידה. לא היינו קרובות במיוחד, אבל אני זוכרת את שירה היטב. אני זוכרת ראש עם הרבה תלתלים שחורים ארוכים, חיוך ממזרי,עיניים צוחקות, בחורה עם המון שמחת חיים ואנרגיות. לאחר ששירה נפטרה מדום לב והיא רק בת 19, נודע לי שהיא כלל לא היתה חייבת להתגייס בגלל בעיות בריאות אך היא התעקשה והתנדבה לצבא. מוות ושירה - המילים האלה נראות כל-כך לא קשורות כי שירה היתה סמל לחיים ולאהבת החיים. עברו כבר 9 שנים מאז ששירה נפטרה, אבל אני עדיין חושבת עליה המון ולעולם לא אשכח אותה. יהיה זכרה ברוך.

כל שנה ביום הזה אני נזכר בך מחדש ולא שוכח את התאריך הארור 2/5 שנלקחתה מאיתנו יהיה זכרך ברוך