רק הגשם, כשיבוא, יצליח אולי לעצור את התפשטות התופעה שמשאירה אבק לדימוי השחוק "כאש בשדה קוצים". בחודשים האחרונים אין כמעט קרן רחוב, נתיב נסיעה או פיסת מדרכה בלי רוח (ווינד), ציפור (בירד), או ליים (ליים). צהוב, שחור, לבן, ירוק. זה הנוף:
הזמזום בלתי פוסק. זקופי קומה הם דוהרים בזרם אינסופי. דוגמה - צומת אחד אקראי, ארבע דקות וחצי:
נהגים מקללים, הולכי רגל מתקוממים, חדרי המיון מתריעים, פייסבוק בוער, אבל המשתמשים בשלהם. ציפורי יום:
וציפורי לילה:
הטפטוף הדו-גלגלי השיתופי, שהחל בשנה שעברה, הפך הקיץ למגיפה, עד כדי כך שהתעוררה התקוממות אזרחית. תושבים תבעו "הסדרה", ענו להם: "תהיה הגבלה"; הולכי רגל התריעו: "סכנה", הבטיחו להם "אכיפה". אמרו: "נטיל קנסות". אז אמרו. אי אפשר לנצח את מה שזמין, זול ונוח.
המשתמשים מתמוגגים. יש ביקוש? יש אספקה:
יש גם פוטנציאל צמיחה:
שיחת רחוב: אב (שלא צולם) צועד לצד פעוט על קורקינט-צעצוע בדרך לגנון. שואלת: "מכין אותו לעתיד?" משיב: "זה הוא מבקש". בקצב הזה, עם קצת דמיון חופשי, זה עוד יקרה - עיר בלי אגזוזים, בלי צפירות, בלי בעיות חנייה.
כתבו בעיתון: "לפי נתוני בירד ישראל, הכלים שלה ביצעו יותר מ-2 מיליון נסיעות, באמצעות יותר מ-25 אלף משתמשים. יניב ריבלין (מנכ"ל): 'המטרה היא להוריד כלי רכב פרטיים מהכביש, ולפי סקרים שביצענו בקרב הלקוחות, 20 אחוז מהנסיעות שהם מבצעים כיום בבירד, הם ביצעו לפני כן במכוניות פרטיות'".
העסקים פורחים, אז מגייסים עובדים:
מקמבנים מחסנים:
יש מבצעים:
ופריחה של ענפים נלווים:
אלה פניו החדשים של המרחב הציבורי. עם אור ראשון - בסיס צבאי:
בהמשך היום - מערב פרוע:
אפשר להאשים את מי שרוצים - את הטכנולוגיה (סינית), את החברות (גלובליות), את המחוקק (מקומי), אבל בסוף אלה המשתמשים. זה הם שמסתכנים:
מספר נהג מונית (תחנת איכילוב): "שלוש פעמים קראו לי היום למיון. אחד אופניים חשמליים, שניים קורקינט. תאונות. בחורה נפגעה. יד ושתי רגליים בגבס. ולידה כל החלקים של הכלי השבור. זה חסר לי? אמרתי לה: 'לא לוקח גבס טרי, תזמיני אמבולנס שייקח אותך הביתה'".
כתבו בעיתון: "בשנה שעברה נרשמו 236 נפגעים, בהם הרוג אחד, בתאונות בהן היה מעורב קורקינט חשמלי, זאת לעומת 93 נפגעים ב-2017".
חוקי התנועה היו ואינם. ממשקפי הפקחית שהרכבתי, זו קטסטרופה:
אלה בני האדם, וכך הם מתנהגים. מה ששייך לכולם, לא שייך לאף אחד:
והזולת? למי אכפת?
3 באוקטובר, 07:45, רחוב מסילת וולפסון. פקח עירוני חבוש קסדה יורד מאופנוע וניגש להזיז שני כלים שחונים לרוחב המדרכה הצרה וחוסמים לגמרי את הדרך. שואלת בתימהון: "אתה צריך לבוא במיוחד בשביל להצמיד שני כלים לקיר?" משיב בהרמת כתפיים: "מה לעשות, פנו למוקד, אני באמת לא מבין". זו כבר הפקרות: שני חוצפנים חסמו וכספי הציבור מממנים את הפינוי. העיקר שהחברות פירסמו שהן מעסיקות סיירים שמסדרים.
וכאשר בעלי המכוניות יצטרכו לצאת ברברס?
הניסיון לחנך, כדי לצאת ידי חובה, עילג ומגוחך:
פעולות הנגד אגרסיביות:
מה כל כך מרגיז בזבובונים האלה - בסך הכול שני גלגלים, לוח עמידה וסוללה נטענת? הם לא המפגע הממונע הראשון והיחידי ברחוב העירוני; ובוודאי שלא הכי גדול. מכוניות יש הרבה יותר, והן יוצרות פקקים, מרעישות, מזהמות, ותופסות שטחי חניה עצומים; גם אופנועים יש יותר, וגם הם מסכנים הולכי רגל; בתאונות דרכים עירוניות נפגעים אלפים בשנה; ואופניים לא נקשרים בלי התחשבות בכל פינה? ובכל זאת, הכלים השיתופיים הם שמעוררים אגרסיה (בשעתו תועדו אופניים שיתופיים שהושלכו לפחי אשפה ולירקון).
למה? אולי מפני שהם לא רק כלי נסיעה, אלא גם רעיון. המצאה עכשווית, פשוטה וזולה, מפוזרת כמו זבל, שמצליחה לאתגר מוסכמות, לנעוץ סיכה בשיטה - לקרוא תיגר על רעיון הבעלות הפרטית. פתאום מכונית פרטית נראית הגזמה יקרה ומיותרת. האיום על הסדר המוכר והמקובל מעורר, כך נראה, יצר השמדה:
אבל גם הוונדליזם לא יעצור את החזון והממון. את פוטנציאל הרווח. נשבר הקטן, מביאים גדול. והמרחב הציבורי נאלץ לבלוע הכול:
זה מקומם, נכון. גם לא הכי יפה מבחינה אסתטית. ובכל זאת הזבובונים טסים. ציטוט: "מה שחשוב זה שיעור השימוש בתחבורה שיתופית, ובתל-אביב הוא הגבוה ביותר בעולם" (בראד באו, מייסד ליים).
אז מה סוד קסמה של התופעה המתפשטת? זמינות, מחיר ונוחות השימוש הם המובן מאליו. צריך להיות כאן עוד משהו. אולי זו המשחקיות שטבועה בצעצוע חדש; ואולי גם החוצפה קורצת. באף שלי, איט סמלז לייק טין ספיריט. רוח הנעורים מנצחת:
בני דור האיקס, הוואי, הזד, איך שלא קוראים להם, שמחים לאמץ טכנולוגיות חדשות, וששששועטים (השד יודע לאן):
כדאי אם כך להסתגל. הם לא ילכו (ברגל) לשום מקום:
"שכונה היא החלק בעיר, שאפשר לנוע בו בקלות ברגל, או במילים אחרות, אם להתחכם, החלק בעיר, שאין צורך ללכת אליו כי הרי כבר נמצאים בו" (מתוך "חלל וכו: מבחר מרחבים", הוצאת בבל, תרגום: דן דאור ואוולין עמר).
***
שנים חלפתי ברחובות שכונת מגורי, אבל רק בסוף ספטמבר 2011 התחלתי לראות אותם. בעקבות אסון משפחתי, התחלתי לשוטט. יום יום, במשך שעות. להסתובב, להתבונן, וגם לצלם. בהתחלה בעיקר גרפיטי. עוד ועוד ציורים, כתובות, סימנים שהשאירו אחרים. לאט לאט המבט התרחב והצטמצם. התרחב לבניינים ורחובות, הצטמצם לפיות מרזבים ושברי מדרכות. בחודשים שחלפו, נאספו ונאגרו אצלי אלפי צילומים, שהתבוננות חוזרת בהם מזהה דפוסים, מגלה תופעות, מעלה שאלות. הבלוג עוסק בהן. וגם בחולף ובמתקלף, באקראי ובארעי, בתרבות הרחוב הדינמית והעשירה של שכונה אחת, פלורנטין, בדרום תל אביב.
***
איך מכירים שכונה? מה יכול לייצג אותה? האם אפשר לתאר אותה בלי להתייחס לתושביה? למה כן מתייחסים? על מה נעצרת העין? האם היא נוטה להתעכב על השבור והפגום או על השלם היפה? מה ערכו התיעודי של קטע קיר או חלון ראווה בודד? האם הוגן לחבר בין ציור מרחוב מרכזי לברז כיבוי בסמטה צדדית? נחוץ ריבוי או די בתמונה אחת מייצגת? חייבים להתייחס לקבוע? מה ערכו של המשתנה? האם החלקים מתחברים לכדי תמונה שלמה, או שהתמונה השלמה מתפרקת? אין תשובות. הבלוג מחפש אותן.
***
פלורנטין קטנה. רחוב העליה במזרח, אליפלט במערב, דרך יפו בצפון ודרך שלמה (סלמה) בדרום. מצפון לדרום חוצים אותה: נחלת בנימין, הקישון ואברבנאל. ממזרח למערב - לווינסקי, מטלון, וולפסון, פרנקל (בעבר עמק יזרעאל) ופלורנטין. ביניהם יש רשת של רחובות קצרים, סמטאות צרות והמון אוצרות והפתעות.
מדי פעם נסחפתי גם מחוץ לגבולות הרשמיים הללו, למעגל השני שמגיע עד שדרות הר ציון, רחוב שלבים, רחוב גת רימון ודרך קיבוץ גלויות.
***
הבלוג המצולם הוא מסע במקום שלא צריך לחפש בו כדי למצוא.