כולם מדברים על ארנונה וצבי. כלומר, על לאורה ריבלין ושלמה בראבא. זוג הקיבוצניקים מ"שישה אפסים", שהזכייה בפרס הראשון בלוטו מכריחה אותם להתמודד - דווקא בישורת האחרונה של חייהם - עם הסודות והשקרים שהצליחו להסתיר כל השנים: צבי יוצא מהארון; ארנונה יוצאת לחפש את הליבידו שאבד איפשהו לפני 50 שנה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
גם ריבלין וגם בראבא כבר עשו מספיק תפקידי חיים, מוערכים ומדוברים, אבל מה שקורה ב"שישה אפסים" מזכיר שוב כמה ענקים הם. נדמה שאפילו הם מופתעים מעוצמת התגובות והרגש שמקבלות הדמויות שלהם בסדרה. יש כאן הישג כפול: אחרי שנים שהטלוויזיה מתעקשת לשכנע אותנו שהעולם שייך לצעירים, הגיעו ארנונה וצבי ולא רק עשו את ההפך - אלא הוכיחו שעם שחקנים טובים ותסריט כתוב היטב, גם לכם לא יהיה אכפת לשמוע את סבא וסבתא שלכם מדברים על סקס אנאלי.
"שישה אפסים" של כאן 11 עוסקת בבלגן שמביא איתו כסף גדול. הודות לריבלין ובראבא היא גם מציגה כמה מהסצנות הנועזות והמפתיעות שנראו לאחרונה על המסך, והיא עושה את זה במידת העדינות והבוטות הנכונה. מי שלא ראה את לאורה ריבלין נערכת עם ויברטור חדש בסלון לקראת מפגש עם נקודת הג'י שלה לא ראה את אחד הרגעים החשופים והכנים השנה בטלוויזיה הישראלית. אגב, יש מי שלא ראה. הילדים של ריבלין, למשל. "נכון, באופן כללי מלחיץ אותם לראות את אמא שלהם על הבמה או המסך, בלי קשר למה היא עושה שם. הם גם קולטים בקטנה כל מיני דברים שקהל רגיל לא מבחין בהם. כבר ב'קרובים קרובים' היה להם קשה, במיוחד לאמנון ונינה שהיו אז גדולים, שכל אחד ברחוב ניגש לדבר איתי. הפקעתי את הפרטיות שהייתה לנו לציבור.
"לכן יש לי איתם דיאלוג פנימי, שהם אפילו לא יודעים שמתנהל אצלי. במקרה של 'שישה אפסים' ידעתי שאני לא מתפשטת, אבל חששתי ממה יעבור עליהם. לא התייעצתי לפני, אבל כן סיפרתי על הסדרה. אמרתי שהתסריט מעולה ויש שם סצנה של זיון וסצנה של אוננות שאני לא חושבת שירצו לראות. אמנון, בן אדם עם צורך מאוד חזק בפרטיות, שנדמה לי שהכי סבל כילד מהציבוריות הזו, פרץ בצחוק חזק וקצר, שאמר הכול. כאילו 'זה יקרה, ונתמודד איכשהו'. הנכדים כן רצו לראות. הם פחות אמביוולנטיים לגבי המשחק שלי. אמרתי שהם יכולים, חוץ מהפרקים עם סצנת הסקס והוויברטור. אני חושבת שזה היה יכול להיות מביך בשבילם".
בראבא: "אני עשיתי טעות. לקחתי לפרמיירה את הבת הקטנה שלי, בת השמונה. לא ידעתי בדיוק למה אני בא, כי כל סיפור הצטלם בנפרד. אחר כך היינו צריכים לעשות לה מרתון הסברים. זה לא היה מתאים. וכן, זה קצת מביך, פה ושם, אבל מצד שני זה אומץ נחוץ, שמשתלם בסופו של דבר".
שניהם ידעו שהם רוצים את התפקיד הזה, הרבה לפני שהבינו מה הוא יעשה להם. "אני מרפרף על תסריטים ו-90 אחוז לא אוהב או לא עושה, אבל אשתי, שמר גאון, קראה בעיון ואמרה: 'זה יוצא דופן'. השילוב בין הכתיבה המשובחת של נויה אורן לבין הבמאי האלוף ניר ברגמן יצרה אירוע שאי אפשר היה לסרב לו. אני זוכר שהסוכנת שלי אמרה, 'אתה לא פנוי לעשות את זה' ואמרתי לה, 'תפני הכול, אני חייב לעשות את זה'. מודה שאני לא זוכר חיבוק מקיר לקיר קונצנזואלי כזה משום דבר שעשיתי. זה נוגע באנשים בכל הגילים. בסוף זה סיפור על אנשים מבוגרים שמרגישים שלא מיצו את עצמם, שלא הגשימו את החלומות שלהם. הדבר הזה משותף ליותר אנשים ממה שחשבתי".
ריבלין: "רואים ששום דבר לא מתקהה בשנים האלה, אפילו שהמעטפת קצת אחרת. הכמיהות, היחסים, מורכבות החיים בכל גיל, ובמיוחד בגיל שלנו - שיש פתאום פנאי להסתכל על עצמך ולשאול שאלות. הכסף הוא גם נקודת המפנה. אז נפערות התהומות ואתה פתאום קולט איפה היית ועל מה ביזבזת. ממה התחבאת ומה החבאת".
הדמות של צבי מסתירה חיים שלמים בתוכה. ארנונה מדחיקה כי אין אופציה אחרת. עד כמה אתם מסוגלים להזדהות עם המנגנונים האלה בכלל?
בראבא: "החיים שלי התנהלו בצל ההסתרה. זה התחיל כבר בילדות. אבא שלי שיחק אותה גיבור, אבל הסתיר את זה שהוא פחדן. אמא שלי התחפשה לישראלית, אבל חיכתה שהגרמנים יחזרו. פעם היא אמרה לי בסוד, 'אני מרגישה שהם עצרו את הרכבת, אמרו ליהודים: קחו הפסקה, תבנו מדינה, תקימו משפחות, וברגע שלא תהיו מוכנים נחזור עם הכלבים ונמשיך לנסוע'. הייתי ילד אסטרונאוט שעוקב אחרי פרפרים. מנותק. שרוצה להיות לבד. אמא שלי אמרה לי: 'זה לא יכול להימשך'. הפכתי את עורי. אנשים חושבים שאני משוגע, ספונטני, שעושה ואומר מה שהוא רוצה, בעצם אני מחביא כבר שנים את הילד האותנטי, התמים. במובן הזה אני הסתרה מהלכת".
צבי מסתיר את החיים שהוא רצה לחיות. במקומם הוא חי את החיים שציפו ממנו.
"זו הסתרה דרמטית, ספציפית מאוד, אבל אם הייתי מביים מחדש את המסע שלי, הייתי מעדיף להתבודד בטבע, להיות אנונימי, לאפשר לעצמי להיות אותנטי במקום הדמות הזאת שמחייבת כל הזמן להתגייס, לענות על ציפיות, להצטיין, להרגיש שאני עובד, אבל למעשה אני מחכה בכלל שאוכל להרפות".
ריבלין: "אני מאוד הפוכה מארנונה. במקור, אני בן אדם מאוד לא ישיר וקצת מבוהל. עם השנים חינכתי את עצמי, ואני משתפרת. אבל המקצוע שלנו מאפשר לנו להתחבר עם אזורי הדמדומים המוסתרים והחשוכים ולהאיר אותם חוקית על הבמה, ואז זה גם מהדהד חזרה לחיים".
צבי וארנונה הם קורבנות של "מה יגידו". גם אתם?
בראבא: "ה'מה יגידו' מנהל את חיינו, במיוחד כשחקנים. בסוף כל שחקן רוצה שכל האלף איש שיושבים באולם יאהבו אותו. העיסוק הזה בלהיות פופולרי וחס וחלילה לא לאבד את הקהל, לצערי, מנהל אותי עד היום. אני לא אומר עד הסוף את מה שאני חושב, שוקל מילים. בגיל 73 קיוויתי שאצפצף על כולם ואדבר חופשי, אבל לא. אני עדיין לכוד במה יגידו. מחכה להשתחרר".
ריבלין: "ה'מה יגידו' בהחלט מנהל אותי באיזשהו אופן, ועדיין עשיתי דברים לא שגרתיים בחיים שלי. נפרדתי מבעל שאהבתי מאוד ועברתי לחיות עם גבר שאהבתי. זה משונה, כי כמו שכבר אמרתי, בתוכי אני בן אדם מבוהל. הניגוד הזה, של חששות ופחדים, מול חוצפה מהצד השני, התקיים בי לאורך השנים. לפעמים זה שמר עליי, לפעמים ממש לא".
הגיל נותן אישור לבעוט בהרבה מוסכמות. לומר "פאק איט" על דברים שלא העזת קודם ולנהל דיאלוג גלוי מול עצמך.
"תמיד הייתי בדיאלוג כן מול עצמי, עם אנשים טובים סביבי שאיפשרו לי להיכנס יותר באומץ למקומות שנראים חסרי מוצא וחשוכים שיש בי ולהאיר אותם. וכשאתה מאיר את האפלה הזו, זה גם מעיר את כל האפשרויות שלך ומפנה הרבה אנרגיה טובה לעשייה. מאפשר להיות בזרימה עם כל הבלגנים שלך, להיות חשוף ולא לפחד. להבין שמותר לך להרגיש גם דברים פחות מקובלים. מותר לשנוא, מותר לקנא. מותר להיות קצת צר עין. אם את מרשה לעצמך את זה, את גם יכולה לשים לזה גבולות".
בסוף זה סיפור על פספוס גדול. על מה שהיה יכול להיות. עד כמה החמצה היא מרכיב דומיננטי בחיים שלכם?
בראבא: "חלק גדול מחיי עסקתי בחרטות. למה הלכתי ימינה ולא שמאלה. למה לא הייתי אבא יותר מוצלח לילדים הראשונים. למה לא הבנתי יותר מוקדם שאני צריך להמשיך כבר הלאה. עד שלמדתי באמת שהקלישאה - שהכל היה הכרחי כדי להגיע לתחנה הסופית, שבמקרה שלי היא מאוד מבורכת ומוצלחת - נכונה. עשיתי מסע ארוך וקשה, אבל הגעתי לנווה מדבר. זה היה שווה את ה-40 שנה בדרך".
ריבלין: "אני לא מרגישה מוחמצת בשום שטח. להפך, עם השנים אני מרגישה שאני מגשימה דברים שבכלל לא העזתי לחלום עליהם".
ארנונה וצבי נדרשים להתחיל מחדש. אתם הייתם מסוגלים להיזרק ככה שוב לחיים?
"אף פעם אין לדעת, כי החיים חזקים ממך, אבל לא חושבת. אני חיה עם איש שאני מאוד אוהבת. לא רואה את עצמי בשום אופן, למרות שהוא חולה, פותחת פתח לאירועים אחרים".
בראבא: "אם היו אומרים לי לפני 15 שנה שאהיה היום במקום שבו אני נמצא היום, הייתי צוחק. נראה לי אבסורד. פתאום אני חי חיים של זוג צעיר. לוקח את הילדה לבית הספר. משלם משכנתה. למרות שיש מיחושים מדי פעם, המיגרנה התגברה ויש עייפות מצטברת, יש משהו מאוד מרענן בהזדמנות לראות את העולם שוב דרך עיניים של ילדה, בגיל מבוגר. רצה הגורל הטוב ואני מתגעגע לעתיד יותר מתמיד. אני מוכן לשנים רבות של רוטינה. רק שלא יכאב".
ארנונה נתפסת בסדרה כקיבוצניקית מרירה וכאליטה ישנה. גם הדיאלוג שלה עם עופר חיון בסדרה כתוב כמו מפגש בין ישראל הראשונה לשנייה.
ריבלין: "יש בזה משהו. ההתנשאות הלא-מודעת לעצמה עדיין קיימת. עם השנים זה משתנה, תודה לאל. גם אם היא קיימת כיום, אנשים כבר מבינים שזה פגום ונורא. אי אפשר להתעלם מזה יותר".
גם את המאבק במהפכה המשפטית היו מי שצבעו כקרע בין ישראל הראשונה לשנייה.
"זה כבר לא לגמרי נכון, תודה לאל. מיתוג לא מדויק. אבל כן, ביבי ושותפיו משתמשים, מבעירים ומלבים את האש ומקבעים את הקיפוח כדי להרוויח עוד שנאה ועוד קולות לעצמם. אבל המאבק פה גדול יותר והוא שיעור יוצא מן הכלל באזרחות לכולם, ובמיוחד לצעירים שלוקחים חלק חשוב כל כך במחאה".
שניהם נמצאים בתקופת שיא מבחינת עשייה. ריבלין מריצה בהצלחה את המופע "בע זרה" ותיכנס בקרוב לנעליה של גולדה מאיר - במחזה חדש בתיאטרון הבימה. בראבא סיים בשבוע שעבר את צילומי הסרט "ים טתיס", שביימה אשתו שמר גאון ומשחקת בו בתו שי, על גבר מזדקן שבוחר למות, ומתחיל להופיע עם השירים של "זהו זה" על הבמות הכי גדולות בארץ.
העבודה המשותפת של השניים ב"שישה אפסים", מספרת ריבלין, התנהלה כמעט בדממה. "לא דיברנו הרבה במהלך ימי הצילום, אבל זרמה בינינו כל הזמן איזו הבנה, על המקום הלא-רע בכלל שאנחנו נמצאים בו היום בחיים עם כל המורכבויות. איזו רכות של שני פרטנרים שלא צריכים לדבר מי יודע מה, ועדיין יודעים כל מה שצריך לדעת אחד על השני. זה פתח לנו את הלב. הרבה יותר ממה שרואים בסדרה. פרץ שם מעיין טוב ומרגש ופרטי מבלי שנכביר במילים".
זו לא הפעם הראשונה שהם משחקים יחד. למעשה, האקדח במערכה הראשונה של צבי וארנונה הונח כבר לפני 40 שנה - כשהשניים נפגשו על הבמה ב"סטריפטיז אחרון", סאטירה פוליטית של יהושע סובול והלל מיטלפונקט, שביים גדליה בסר, בעלה של ריבלין, ורצה בהצלחה יותר מאלף פעם. בראבא גילם אז טרנסג'נדר, ריבלין שיחקה זונה חשפנית. בסוף הערב שניהם התפשטו.
"כן, את התחקיר שלי ליציאה מהארון של צבי עשיתי כבר לפני הרבה שנים", צוחק בראבא. "כדי להיכנס לדמות, נפגשתי עם גילה גולדשטיין, שהייתה האמא של הגייז בארץ והטרנסג'דרית הראשונה בישראל. הלכתי איתה לתל ברוך, היא עבדה שם אז, ולפנות בוקר היא הייתה חוזרת הביתה ומניחה תפילין. דמות מאוד צבעונית. היו מחכים לנו הגייז הראשונים של תל אביב אחרי ההצגות.
"הדור הדפוק של הפלמ"חניקים, שחשבו שכל האמת מונחת בידיים שלהם. שהם יודעים מה טוב. רובם לא החליפו דיסקט עד היום. העולם השתנה כבר שש פעמים, אבל הם עדיין עם סיפורי הגבורה שלהם"
"עברו 40 שנה אבל זה עדיין טרי מאוד אצלי. הרגשתי בדמות הזאת של הטרנסג'נדרית, לא יודע להגיד לך אם כשחקן או כאדם, פעם ראשונה בבית. הרגשתי שאני מרחף. זו אולי הדמות שהייתה לי איתה את ההזדהות הכי גדולה. עברתי מטמורפוזה של קתרזיס ערב-ערב. אמא שלי חטפה הלם. לא יצאה שלושה חודשים מהמיטה מהאימה שהבן שלה לא יחזור להיות סטרייט. החוויה המכוננת הזאת הייתה לנגד עיניי גם כשהגעתי לעבוד על צבי ב'שישה אפסים'".
הדור שלכם היה יותר חשדן ושמרן והומופוב. היה הרבה יותר קשה להיות הומו או אפילו סתם גבר רגיש.
"נכון, הדור הדפוק של הפלמ"חניקים, שחשבו שכל האמת מונחת בידיים שלהם. שהם יודעים מה טוב. רובם לא החליפו דיסקט עד היום. העולם השתנה כבר שש פעמים, אבל הם עדיין עם סיפורי הגבורה שלהם. אבא שלי היה חלוץ פטריוט. כשהייתי בן חמש הוא רצה שאהיה שחקן. זו תופעה נדירה שאבא מעודד את הילד שלו לעסוק באמנות. אבל כשקיבלתי זימון לקורס טיס הוא שכח לגמרי מכל הנושא ואמר לי, 'אני בראבא, אתה תהיה בר כוכבא' ושלח אותי אליו. גם אחרי שזרקו אותי מהקורס התעקשתי ללכת לקומנדו הימי. היינו ישראלים מורעלים. אשתי הראשונה הייתה אמריקאית. היא רצתה שנחיה באמריקה. אחרי חודש הרגשתי שאם אני נשאר שם, אני אמות פיזית, ועל רקע הפטריוטיות נפרדתי מאישה שאהבתי אהבת נפש. זו הייתה תקופה קיצונית ששום דבר אלטרנטיבי לא יכול היה להיכנס בה לנישה השמרנית הזו של הרובה והקילשון".
היה לזה מחיר. התסכול המיני והבדידות של ארנונה כאישה לא נחשקת מלמדים שהייתה הסכמה שבשתיקה, בעיקר אצל נשים, שזו דרך לגיטימית לחיות.
ריבלין: "אני המומה מזה, אבל מכירה טוב נשים צעירות ממני שמחקו את נושא הסקס מהחיים שלהן. לא רק שהוא לא קיים, קשה להן אפילו לראות את זה בסרטים. נשים שסגרו את הפרק הזה. יש בינן ובין בני זוגן ידידות ואהבה גדולה, אבל האלמנט המיני לא קיים. אפילו דוחה אותן. אני מוכרחה להודות שזה הכניס אותי להלם. מה דעתי? אנשים עושים את הבחירות שלהם. אני לא נכנסת למקומות שלא מכניסים אותי אליהם. אדם צריך לחיות איך שהוא רוצה".
בראבא, גילית משהו על הקהילה הלהט"בית בישראל? זה מסוג התפקידים שבטח גורמים לשחקן להרהר.
"לא הייתי צריך ללכת רחוק. יש מספיק גברים שמנהלים חיים 'הגונים' ואיך שנכבה האור, הם הולכים לחדר האחורי ועושים דברים אחרים. הסיפור של צבי, ברמה האינטימית, מוכר לכולנו. לא צריך תחקירי עומק. רק לגלות בתוכך את האזור הזה. לי, באופן אישי, לא יצא בגלגול הזה להתנסות".
אומרים שמבוגרים פתוחים יותר להתנסויות חדשות.
"כאיש צעיר זה סיקרן אותי. כשהייתי בן 25 ראה אותי איזה חבר בניו יורק במועדון גייז, רוקד עם תחתונים על השולחן. הוא שאל מה עשיתי שם. אמרתי לו, בגיל ההוא הלכתי על הקצה וחיפשתי ריגושים. אבל זה רחוק. בגלגול הבא נשקול עוד אפשרויות".
בשבוע שעבר שודר הפרק האחרון של "שישה אפסים" (כל הפרקים זמינים גם בכאן BOX). הביקורות פירגנו, הבאזז היה גדול, ועדיין עם כל המיליונים מסביב, ספק אם באקלים הטלוויזיוני הנוכחי דמויות כמו ארנונה וצבי - סיפור קטן על זוג בני 70 ומשהו שהקריב את עצמו למען עקרונות חברתיים מיושנים - היו מקבלות סדרה בלי עוד שותפים צעירים מסביב. "בסוף זה עניין של כתיבה טובה או לא", אומרת ריבלין. "לא בגלל הדמויות הנוספות זה עבד כל כך טוב".
היו מאשרים, לדעתכם, סדרה על שני אנשים מבוגרים בלי המעטפת של הכסף שהם זכו בו? גילנות היא דבר שמתקיים גם על המסך.
בראבא: "אנחנו מתחילים את סיבוב ההופעות של 'זהו זה'. מי בכלל ציפה שנעמוד על במה ונשיר לאלפי אנשים?"
אבל ההצלחה של "זהו זה" יוצאת דופן. אתה כמעט לא רואה על המסך סדרות על אנשים מבוגרים.
"אתה צודק. אנחנו חיים בעולם שרוצה רק אנשים צעירים. את הזקנים צריך להגלות כמו אסקימוסים, שייסגרו בדיור מוגן, ושלא יפריעו - ויזואלית ואסתטית. מהבחינה הזו, הסדרה שלנו היא אולי סנונית ראשונה. אולי מישהו ירים את הכפפה ויראה שראוי לתת גם להם ביטוי. האמצעים היום השתפרו בצורה שקשה לתאר. אם המצב הבריאותי מאפשר, אני מוצא שזו תקופה שבה אנשים מבוגרים יכולים לפרוח".
קצת כמו שקרה לשניכם השנה.
ריבלין: "אני לא מסתובבת הרבה ברחוב. אם אני לא עובדת, טוב לי בבית, אבל יצאתי לאחרונה להוציא כסף לחו"ל. חיפשתי הרבה זמן כספומט של יורו. פתאום עצרו אותי אנשים. במכוניות. על אופנועים. צעירים. פירגנו לי ולסדרה. כותבים לי גם הרבה בפייסבוק. המון תגובות מרגשות מגברים, נשים מבוגרות וצעירות כאחת. כנראה יש משהו מעורר הזדהות בארנונה, בישירות, בגסות ובעדינות שמתגלה בה. יש גם כאלה שכותבות לי שהן אוהבות אותה ושונאות אותה בעת ובעונה אחת. ויש גם איזו הפתעה מזה שאנחנו נותנים ביטוי לחלקים האלה שפחות מדוברים, ואני דווקא לא בטוחה שזה בגלל הגיל השלישי. ארוטיקה. תשוקה. אף פעם לא היו לי תגובות כאלה".
חזרת לימי התהילה של "קרובים קרובים".
"כן, אבל קצת אחרת. עכשיו מפרטים ניואנסים של משחק וכתיבה. גם מבקשים סלפי, למרות שארנונה היא לא איזו יפהפייה. אבל היא באמת מתנה ענקית".
פורסם לראשונה: 00:01, 28.07.23
