אלפי מטבחים לוהטים לא הכינו את שף אסף גרניט לסצנה שחווה בעזה. הוא במדים, מסופח לחיל הרפואה, חובש ומדריך חובשים, יומיים אחרי פתיחת המלחמה. הצוות נכנס למתחם ארעי שבו מוחזקים מחבלי חמאס כפותים, חלקם פצועים, מדממים. "סיטואציה מאוד קשוחה. אני פוגש את הצוות הרפואי שמטפל במחבלים שבויים שעכשיו הביאו, אזוקים. הם פצועים, וצריך לחקור אותם. כמובן שיש מגוון פציעות ויש לנו ערך לחיי אדם, גם אם הם רוצחים".
דילמה מטלטלת.
"אני מגיע והם עצורים על הרצפה, שומרים מסביבם. הסיטואציה היא כזו: ילד בן 19 צריך לשים אנטיביוטיקה על פצע של מחבל שאולי רצח עשרות רק לפני 24 שעות, בהדרכה שלי נניח. איך אתה בכלל מסביר לאותו חייל את ההיגיון כאן? זה מבחן נפשי ואתי מטורף. המחשבה הזו לא יוצאת לי מהראש".
אתה והצוות שלך טיפלתם גם בנוח'בות בעצם.
"כן בטח".
קל כמו ראגו של פטריות על פולנטה.
"תשמע אתה מסתכל על פצע, מורח יוד או מה שצריך ומתקדם. לא מסתכל על מי הבן אדם ברגע כזה. לרופאים היה קושי הרבה יותר גדול מלנו, החובשים. הם צריכים לתקשר איתם, לאבחן, לא רק משהו טכני של לשים תחבושת. ברור שכשאני עושה את זה מול מחבלים כאלה, לפעמים אני לא יכול להבין את עצמי. אבל אתה צריך להזכיר לעצמך שאתה אנושי ושיש פה גם ממד חשוב של יעילות. צריך לחקור אותם, לכן הם צריכים להיות כשירים. זה עוזר לסדר את ההיגיון".
טוב, לפחות שם לא ביקשו סלפי.
"אלה היו הימים הראשונים, עוד לא היה בית חולים שדה, רופאים עשו שם ניתוחים בשטח. יום אחד באים חבר'ה של השב"כ, מביאים עציר חדש. מצמידים אותו לקיר, לבדיקה רפואית. אחד הבחורים מהשב"כ, בחור עם כיסוי פנים כמובן, מסובב אליי מבט וצועק, 'יו אסף גרניט!' אני אומר לו, 'בוא תסיים רגע ואז אפשר יהיה להתחבק'. רגע מוזר בטירוף".
כתבות נוספות למנויים:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
פאסט פורוורד חודשיים. מהגיהינום של עזה מגיע גרניט, הפעם במדי שף המישלן, לשבוע האופנה בפריז. חליפות, סטילטו, כוסות מבעבעות ומעצבת-העל סטלה מקרטני, בתו של פול מקרטני, שהזמינה אותו לתצוגה שלה כאורח כבוד. "כשהתחילה המלחמה סטלה כתבה לי שהיא חוששת מהמצב בישראל ודואגת ושאלה מה שלומי. שלחתי בתגובה תמונה במדים. היא כתבה לי, 'אני לא מאמינה, שמור על עצמך'. בערך חודשיים אחר כך היא עושה את שבוע האופנה בפריז ומזמינה אותי".
מה פתאום אתה על החיוג המהיר שלה?
"מכירים כמה שנים, מאז שעשיתי לכבודה ארוחה בלונדון כשקיבלה פרס מפעל חיים. גם בשבוע האופנה הקודם עשינו את הארוחה שלה בטקס, ואז אורח הכבוד היה רוברט דאוני ג'וניור. השנה היא ביקשה שנהיה אחראים על הארוחה שאחרי האירוע ואמרה, 'האורח השנה הוא אבא שלי. אני לא יודעת את מי הוא מזמין, אבל כנראה רציניים. תבוא לתצוגה'".
יסטרדיי עם פול מקרטני.
"חתיכת חוויה. הגעתי וישראלי אחד זיהה, אז צילם, מה שגרם לעוד עיתונאים לצלם אותי למרות שהם בכלל לא מכירים. מושיבים אותי בשורה ראשונה. בשורה מולי אנה וינטור, העורכת של 'ווג', רינגו סטאר ופול מקרטני. התצוגה מהממת, שואו פסיכי. נגמרת התצוגה, אני רץ למסעדה כי הם רצים לאכול. סטלה נכנסת, מציגה את פול, מוציאה את הטלפון ומראה לו את התמונה שלי במדים. אומרת לו, 'אתה יכול להאמין שזו תמונה שאסף שלח לי לפי חודשיים?' נראה לי שמקרטני היה קצת בשוק. הם התיישבו לאכול. סטלה מציגה לי את כולם. מוציאים מנות, אני עובר לראות אם הם נהנים. ואז אני שומע את מקרטני שמחפש אותי".
אולי חסר לו מלח.
"הוא קם מהשולחן, מסתובב, מחפש אותי. תופס אותי ביד, מחבק אותי וממש מרים אותי. בן אדם בן 80 פלוס. אני לא מבין, אני בראש שלי אומר, למה הביטל הזה מחבק אותי ואיך הוא מצליח? אני לא בחור קטן. ואז הוא אומר לי, 'אני טבעוני 45 שנה, לפני שידעו מה זה טבעונות, ותמיד האוכל שלי הוא תירוץ למשהו טבעוני. זה מדהים שאתם עושים אוכל יצירתי וטעים. תודה רבה לך על זה ועל כל מה שאתה עושה עבור סטלה'. אני משתדל להישאר נונשלנט ואומר לסטלה: 'אבא שלך הרגע הרים אותי'. והיא ענתה, 'והוא פאקינג בן 81!'".
לתייק בספר.
"לי זה היה מרגש כי האיש אייקון יותר מהאייפל, אבל הייתה שם עוד נקודת מבט שריגשה אותי. סטלה מעצבת-על, בשורה הראשונה בעולם, גם ברמת המותג היוקרתי וגם ברמת המכירות. ברור שהשם פול מקרטני פתח לה כמה דלתות, אבל היא עשתה דרך באמת כבירה. בסוף התצוגה היא יצאה והלכה כמה צעדים, כל האולם על הרגליים והבן אדם היחיד שהיא הסתכלה עליו זה אבא שלה. אישה בת 50 ומשהו דילגה כמו ילדה קטנה, חיבקה את אבא שלה ויצאה החוצה. בתוך העולם המחורפן שלנו, של 7 באוקטובר, זה היה רגע כל כך אנושי ותמים. אתה אומר לעצמך, בן אדם בשיא ההצלחה, ובסוף היא קודם הבת של אבא".
איך היה עם רינגו?
"במסעדה הסתכלתי עליו ועל רינגו מהצד. האיש הוא מיליארדר, כוכב בכל מקום, מתופף-על. אבל בכל חדר שבו יהיה יחד עם פול, הוא עדיין יהיה רק רינגו וזה נותן לך פרספקטיבה. הכל תלוי סיטואציה".
במסעדות שלך בחו"ל הרגשת שהאנטישמיות עולה?
"היו שולחנות שקמו ויצאו בפריז ממסעדת 'כפרה', נדמה לי שגם מ'טקס'. זה קורה כשהם מבינים שהמסעדה ישראלית. אבל יש פה עוד משהו חשוב מבחינתנו - הפסד של הקהל הישראלי. 'שבור' למשל זו מסעדה שהרבה ישראלים היו באים לאכול בה צהריים. מאז שאין ישראלים בפריז זה פגע משמעותית בעבודה. נורא עניין אותם לראות מה זה כוכב מישלן הישראלי ואני ממש מקווה שישראלים שחוזרים לצאת מהארץ יבואו גם למסעדות שלנו בחו"ל. חשוב שהמסעדות האלה עובדות בתקופה כזו. בסוף השמות בעברית, המוזיקה שלנו בעברית, אנחנו מוכרים את ירושלים וישראל. חשוב לתמוך בזה".
הייתה תקרית אנטישמית?
"לא. רק פעם אחת כתבו בשירותים במסעדה בברלין, פרי פלסטיין".
7 באוקטובר מצא אותו ברומא עם בת זוגו האחרונה דפנה גור. "הייתה חתונה של חברים. אני קם ישר למתקפה, פותח טלפונים ומתחיל לראות את התמונות. התקשרתי למורן, אשתי לשעבר, שהייתה עם ליאו בתל-אביב. מהר מאוד התקפלתי משם, הייתי אמור להיות שם עוד יומיים. טסתי לפריז, אספתי את הצוות שלי בחמש המסעדות, כולם היו בחרדות, בטלפונים. אני אומר להם: מי שקיבל צו 8 להעביר לי פרטים, אני אדבר עם אל על, הרי לא היו טיסות, אשתמש בטייטל שלי כשף של החברה ומי שרוצה להגיע להילחם, להתנדב, נטפל בזה".
והמסעדות באירופה?
"אמרתי לעובדים שכל מי שלא קיבל צו 8, מופיע. המסעדות האלה נשארות פתוחות, לא משנה מה. אם צריך, ניקח חברת אבטחה".
הם חששו?
"ברור. היו הצהרות של חמאס לפגוע בעסקים ישראליים. אבל לא היו איומים מפורשים כלשהם. העובדים פחדו לבוא למסעדות, אבל לא היה אחד שנשאר בבית. דן יושע, השף של 'שבור', אמר לי, 'אסף, אני טס להתנדב'. הוא היה בסטי"לים. אמרתי לו, 'אתה נשאר, אני חוזר לצה"ל, כי אתה יותר חשוב פה'. אז הוא נשאר למורת רוחו. ממש התעצבן עליי. חזרתי לארץ במוצאי שבת, ישר אחרי השיחה עם הצוות".
התחלת להבין את ממדי האסון?
"כן, יש לי חברים בצבא, יש לי חברים ביחידות מיוחדות שבינתיים נפצעו, גם מתו. איבדתי חבר ילדות כבר בהתחלה, עידו רוזנטל ז"ל, שכונה קרידו, אחד הלוחמים המובחרים של שלדג. היינו בחוגי סיור ביחד, היה בן אדם לא ייאמן. נפל ב-7 באוקטובר. לקח את האקדח האישי, עלה על מסוק והלך להילחם. לפי הסיפורים, הוא וסגן מפקד שלדג ניהלו קרבות מטווח אפס והרגו יותר מעשרה מחבלים. לא שמרנו על קשר בשנים האחרונות ואז אני קורא שהוא נהרג. זה לא רק אובדן אישי. הבן אדם גיבור, והוא הלך לנו".
בדרך מפריז לתל-אביב, גרניט התחיל להרכיב את המילואים שלו. "אני משוחרר די הרבה שנים מהשירות. אין לי יחידה לחזור אליה, הרי לא אתחיל להתקשר לשר הביטחון בימים האלה. חשבתי איפה אועיל הכי הרבה. קיבלתי את הטלפון של קצין רפואה ראשי, אמרתי לו, 'אני רוצה להתגייס'. אמר, 'אוקיי, בוא לקריה, נתחיל משם'".
אתה בעצם רואה משם את זירות הקרב.
"ועדיין יש לחימה בקיבוצים. הסתובבתי בקריה, עוד לא הייתי במדים ואנשים לא הבינו מה אני עושה שם, באופן הזוי לגמרי ביקשו סלפי גם ברגעים כאלה. נכנסתי לבור. הקרפ"ר העלה על מסך וידיאו חמ"ל אחר, שם ישב אלוף משנה במילואים, שניהל את החמ"ל. אותו קצין היה מפקד שלי בעבר. הוא ראה אותי על המסך, נקרע מצחוק. החדר מלא בקצינים והוא אמר, 'עד היום אני מספר שהיה לי חייל שהעליתי למשפט וקראו לו אסף גרניט'. כל היום הזה היה מאוד סוריאליסטי. בסוף התחיילתי, קלטו אותי מחדש בצבא בעצם, וירדתי לדרום".
הוא נחשף לזוועות הטבח בקיבוצים. "התחלנו לעשות סיבובים עם צוותים רפואיים. בחלק מהנקודות עוד הייתה לחימה, בחלק התרכזו בפינוי גופות. אחרי כל האש והדם בדרך, אחד המפגשים הכי מצמררים שהיו לי הגיע ממקום אנושי. עמדנו לחזור לבסיס ולצאת מהעוטף, אנחנו עוצרים ביישוב ומתברר שצוות המרפאה איבד את אחת מהחובשות שנרצחה, ילדה בת 18 וקצת. אני מגיע עם המפקד של האזור, ורואה שלוש חיילות בגילה שעומדות ליד האמבולנס, גם הן חובשות, ורק יום קודם רצחו את חברה שלהן. לידן".
קשה להכיל.
"עכשיו, בדרך כלל כשילדות בגיל הזה פוגשות אותי הן מצחקקות, כי הן רואות דמות מהטלוויזיה. אבל מסביב דם, מוות, אזעקות, פצמ"רים, ופתאום זו הייתה סיטואציה אנושית של שלוש ילדות שפוגשות סלב. אחת מהן פתאום אומרת, 'אני לא מאמינה, איך היא לא פה, היא מאוהבת בך'. ותוך כדי החיילת מבינה שהיא מדברת על חברה שלה שנרצחה אתמול. השתתקנו בבת אחת, נכנסנו כולנו לרכב. ונסענו".
תיפקדת רגיל בתוך מראות התופת?
"הייתי בפיגועים, הייתי חובש בצבא, איכשהו משהו בתפקיד הזה מכניס אותך לאוטומט. אתה רואה גופות שצריך לזהות, פצועים שצריך לטפל בהם, צוותים שחוזרים אחרי טיפול בפצועים כשהם פצועים בעצמם כי היו מחבלים בשטח. הגענו באיזה בוקר למוצב שהשתלטו עליו מחבלים וכבשנו בחזרה. בדיוק המרגמות התחילו לירות לעזה, היה שם זיהוי של חוליה שמתקרבת אלינו. מהר מאוד היה גשם סגול, החיילים פרוסים על כל המוצב מיידית, מחכים בדריכות שיגיעו המחבלים. ואז אני שומע בקשר: 'חזרה לשגרה. מי עם השף, איפה השף?' זה היה מאוד מצחיק".
אבל לא בישלת במילואים.
"לא באתי בכובע הזה בכלל, ויש אנשים שלא הבינו את זה, לפעמים ביקשו בצחוק. מדי פעם היו שאלות ממילואימניקים מה אפשר לעשות עם הטונה שנשארה. תשמע, אני מבין את השאלות של המלחמה, אבל חשוב לי לומר דבר אחד, ותן לי מילה שזה יישאר. כן, עשיתי מילואים. אבל לכו תראיינו על המלחמה את הגיבורים האמיתיים, הלוחמים המדהימים, האנשים שקפצו לקיבוצים ביום הראשון בלי לדעת לאן הם הולכים. בזכותם אנחנו נחיה".
הוא שירת חודשיים במילואים, עד שהיה צריך לטוס חזרה לפריז, לפתוח את המסעדה החדשה 'כפרה' שהחליפה את 'בלאגן'. "בצבא אמרו: סע, תגיד כשאתה רוצה לחזור, נקרא לך. אני לא מצליח להבין איך קורה כזה דבר והאנשים שעומדים בראש המערכת לא ניצבים בפני העם שבחר אותם ואומרים: עשיתי טעות נוראית שעלתה באסון שלא היה כדוגמתו - ולכן אני הולך. איך צובעים הכל בצבעים של פוליטיקה? איך זה מתקבל על הדעת. התוצאות אומרות שיש אסון. זה מחייב אתכם לקחת אחריות".
מי צריך ללכת?
"כל מי שהיה בתפקיד של קבלת החלטות כשזה קרה, היה כבר צריך ללכת מיוזמתו".
במסגרת המילואים גויס גם למגלן. "בדיוק חזרתי מאירוע אותות ההוקרה בעצירת ביניים בלחימה. בין שאר הדברים, גם בישלנו להם. בדרך לבמה פגשתי את אחד מרופאי המילואים של היחידה, שהיה על אזרחי. בפעם הקודמת התראינו בחאן-יונס. אנחנו מתחבקים והוא אומר, 'אתה קולט שהייתי חייב לחזור למרפאה שלי? הלב עם היחידה ואני פה באיכילוב'. אמרתי לו, 'תשמע, אתה עוד מטפל בחולים, אני במקצוע שלי מאכיל אנשים, מוכר להם יין, איך אפשר?' מצד אחד אתה רוצה לשמח, מצד שני אתה לא יכול לא לחשוב על החטופים וההרוגים והכאב".
זו באמת סיטואציה בלתי אפשרית.
"ישב לידי מפקד חטיבת הקומנדו, אני מספר לו על הרופא והוא אומר לי, אסף, זו הסיבה שאנחנו נלחמים. כדי לשמור על הנורמליות, כדי שהדוקטור יטפל באנשים באיכילוב ואתה תאכיל אנשים ב'מחניודה'״.
אתם מבשלים לבני משפחות החטופים. תובנות מהמפגשים שם?
"בתל השומר פגשתי את מייה שם, הבנתי שהיא אוהבת לבשל. היא סיפרה שזה מה שהציל אותה, שהיא בישלה לשובים שלה. הזמנתי אותה להתארח ב'מחניודה' ולבקר במסעדה בפריז".
היו לך נקודות שבירה? בכית?
"לא. נראה לי שבמצבי קיצון אני פורח הכי טוב. אני מרגיש לפעמים בפנים את הדמעות. העומס הנפשי שם, ואני מחכה ליום שבו זה יתפרק. אני מכיר את עצמי, זה ישתחרר בקשר למשהו פיזי. אחטוף אגרוף באימון, ארים משקל כבד מדי, והכל ישתחרר בבכי. כרגע זה תקוע".
קשה להסתובב באופן כזה.
"נכון. אני לא מכונה, אני בן אדם מאוד רגיש".
אתה לא נתפס ככה בחלק גדול מהציבור.
"תראה, חלק מזה מאוד נכון. אני באמת מאוד מכונה, אתה יודע כמה אני מסור לאימונים ואיך נראה סדר היום ואני מסור להורות. אבל מצד שני, אני כן אדם רגיש, וזה המחיר שאני משלם. ההתפקסות במה שיש מולי ולא כרגע במה שקורה בפנים, הקשיחות הזו, מגינה עליי. אבל אנשים לא מכירים אותי באמת".
מה נניח הם לא יודעים?
"יש לי תדמית של רודף הישגים קשוח, אבל בתוך כל זה אני גם בן אדם די מצחיק, נגיד. את זה מפספסים לתחושתי. או כל התפיסה של יש לו המון קעקועים, ולפי הכותרות הוא יוצא עם זו וההיא, אז זה בטח גם כולל סמים, דברים שבאמת אין לי נגיעה אליהם. קשה לי לזכור כמה אנשים פגשתי שאמרו לי, מה, אתה לא עושה סמים בכלל? אני אומר שלא".
מאמינים לך?
"לא פעם הם עונים: שטויות, אתה בטוח בסמים. זה ידוע. אני מתעקש: אפילו לא גראס. מה, אף פעם לא עשית שורה?לא, לא יודע איך זה מרגיש. אף פעם לא עישנתי סיגריה. אלכוהול זה כבר המקצוע שלי. אמרו לי פעם, אתה חייב לנסות פטריות, אתה לא יודע מה זה יעשה לך, אני אומר, לא רוצה. מנסים לשכנע: יפתח לך את הצ'אקרות, אתה אדם יצירתי, אתה תהיה מדהים".
מי יודע באמת?
"לא נדע. זו שיחה שחוזרת על עצמה. הייתה לי בת זוג שהייתה ממש במסע מסיונרי לגרום לי לעשות פטריות. חשבה שזה יעשה לי טוב והיא אוהבת את זה. לא עשיתי".
אולי בגלל הסדרה 'הטבח' של yes, שלפי פרסומים זרים מבוססת גם על הדמות שלך. עושים שם שורות יותר מטקסטים.
"ישבתי עם ארז קו-אל, היוצר של 'הטבח', לפני שליהקו. הוא חשב אולי ללהק אותי לתפקיד הזה. קראתי את התסריט, ואמרתי שזה כתוב מעולה, יש בו הרבה סיפורים שקשורים אליי. אבל תמיד הקפדתי לא לעשות דבר אחד: סמים. אני לא רוצה שזו תהיה הדמות שלי בתפקיד המשחק הראשון שלי. אני מאוד רוצה לשחק וזה היה יכול להיות צ'אנס מדהים. ארז אמר לי, 'לא אשנה את הסדרה'. אז ויתרתי. גל תורן משחק מדהים".
עד כמה הדמות שיצאה קרובה אליך?
"יש שם דברים מהקריירה שלי, אבל זה לא קרוב לאישיות שלי. תשמע, אני כן נורא רוצה לשחק, הציעו לי לא מזמן להיבחן לתפקיד ראשי בסדרה מאוד גדולה, תפקיד שיהודה לוי או עמוס תמם עושים, נגיד. דמות של גבר בגילי, איש עסקים שמתנהג כמו מניאק. אני מקבל כזו הזדמנות, מי מוותר על כזה דבר?"
ועוד בתפקיד בכורה.
"הביאו לי דף הקראה, בדיוק באותו יום לקחתי את ליאו מבית הספר, הוא מרים, קורא, שואל מה זה. אמרתי שאני במבחן לתפקיד. הוא אומר לי, אתה בשום פנים ואופן לא עושה את התפקיד הזה. נראה לך שאני מוכן שזה מה שיגידו עליך? לא הלכתי לאודישן הזה בכלל. הילד אמר, הוא צדק. אני לא שחקן עדיין ותפקיד ראשי אולי גדול עליי. אם זה תפקיד שלישי רביעי, בסדר. כתפקיד ראשי, לא נכון".
לוקח קורסים למשחק?
"עוד לא. תחומי העניין שלי מאוד רחבים, הצורה שאני מסתכל בה על החיים היא כמו על סרט. בטיסה חזרה לארץ ראיתי את 'אופנהיימר', סרט מדהים. אתה אומר בואנה, איזה מקצוע זה להיות במאי. בסוף הסרט הזה אמרתי לעצמי, אני חייב להיות במאי".
צעד בפועל?
"כבר בטיסה. נכנסתי לאתר של אוניברסיטת ת"א, נרשמתי ללימודי קולנוע. אמרתי לעצמי, מי יתייחס לזה? הרי אין לי בגרות בכלל. למחרת אני מקבל טלפון, שלום אסף, ראינו שנרשמת. הייתי באמצע זום. אחזור אליהם".
באמת תלמד קולנוע?
"לא יודע אם אצליח לעמוד בתוכנית לימודים רגילה כי צריך לנהל את כל העסקים, אבל נראה מה אפשר לעשות".
עד שירים את המסך על קריירה חדשה, אסף גרניט (45) יכול להסתכל אחורה בשלווה. הילד מירושלים שלא נגע בשמן זית עד השחרור מצה"ל, עומד היום בראש אימפריה עסקית שהתרחבה במהירות מאז הצעדים הראשונים ב-2009, עם הבכורה של 'מחניודה' הפופולרית ליד השוק בבירה, ומגלגלת כיום מחזור של עשרות מיליוני דולרים בשנה. תוך 15 שנה פתחה הקבוצה של גרניט ושותפו אורי נבון שורה של מסעדות מצליחות בארץ ובחו"ל, עד לשיא של קבלת כוכב המישלן למסעדת 'שבור' בפריז בשנת 2021. התמהיל כולל כמה וכמה מסעדות, בהן בפריז ('כפרה', 'טקס', 'שבור'), ברלין ('ברטה') לונדון ('קואל אופיס'), וכמובן ישראל.
גרניט הפך במקביל לכוכב-על במיינסטרים הישראלי, כשהוא הטאלנט הבכיר ביותר של רשת כיום, עם התוכנית 'משחקי השף', שתחזור בקרוב בעונה חדשה, וכן 'אוטואוכל' ו'מהפכה במטבח'. הוא מוביל קמפיינים לאלבר, נעמן, הוא שף הלאונג סנטוריון באמקס הית, השף הראשי של חברת אל על ומפעיל מטבחי ענק של חברות הייטק כמו וויקס וראפיד. הצעד העסקי הבא של הקבוצה, הוא מגלה פה, יכלול פתיחת בית מלון בוטיק ברחביה בירושלים, בסטנדרט של חמישה כוכבים, כולל שתי מסעדות, בשרית וחלבית. כלומר, דריסת רגל ראשונה לקבוצה בענף התיירות. "זה יהיה אחד הפרויקטים הכי גדולים שלנו, בונים מלון בירושלים ברחביה. כולל שתי מסעדות. פעם ראשונה שיש לנו מסעדה משלנו שכשרה, עכשיו שתיים, וכמובן מלון שלנו. אנחנו מפעילים אותו, מעצבים אותו. יזמי הנדל"ן הם קבוצת אביב שני, ירושלמים, עסק משפחתי. יש לנו כוונה לפתוח עוד מלונות".
תסתדר עם כשר?
"כבר עשיתי בחברות, זו לא ממש מגבלה. סטייק כשר על גריל פחמים יוצא מדהים. יש כמובן קהל רחב מאוד לאוכל כשר בארץ, וזה גורם לך להבין שיש קהלים שלא הגענו אליהם. המחירים יהיו נגישים, המסעדה החלבית הולכת להיות פתוחה כל היום. המסעדה הבשרית תהיה כמו 'מחניודה' ויהיה אולם אירועים ובר על הגג. החלק שהכי מחרמן אותי הוא החדרים. להגיע לפרטים הכי קטנים של המחשבה על האורח. אורי נבון מנהל את הפרויקט הזה, מוביל אותו, וזה מרגש ומרגיש כמו העתיד שלנו".
יש איזה מיתוס ששפים רציניים לא אוהבים לעשות ארוחות בוקר. זה מוריד להם מהאגו.
"יש לי ארוחת בוקר ב'כפרה' בפריז, מה הבעיה? שפים שיש להם אגו לא אוהבים ארוחת בוקר, כי הם מרגישים שלעשות חביתות זה לא לרמתם. זה באמת מתמצת את מה שגרוע בשפים ישראלים, לחשוב על עצמך לפני שאתה חושב על הלקוח. עשיתי הרצאה לחברת הייטק לא מזמן. מישהו שאל כמה אקסטרה אני מוכן ללכת לכיוון של הלקוח, ואמרתי שכל מה שצריך. הוא טען שזה לוותר על היצירה שלי, האמנות שלי. מה, אם אתה לא אוהב יצירה במוזיאון אתה יכול לבקש לשנות?"
אבל אם מישהו רוצה בלי כוסברה וזה התבלין שמחזיק את המנה?
"אם יש לי ריספקט לקרוא לעצמי שף ואני לא יודע להכין לו את המנה הספציפית שתצא מעולה בלי כוסברה, מה אני שווה?"
המסעדות של הקבוצה בארץ נסגרו עד דצמבר וגרניט רתם את המטבחים שלו לטובת החיילים, הפצועים ומשפחות החטופים והמפונים. "לא היו לי צוותים בכלל לפתוח מסעדות. מ-8 באוקטובר הוצאנו כל יום מעל עשרת אלפים מנות לחיילים ומפונים, בירושלים, מחברת לייטריקס שיש לנו בה מסעדות, פעלנו גם מהמטבחים של וויקס וראפיד. תרמנו את כוח האדם, הם את חומרי הגלם והמקום. הייתה גם כשרות. רון ביאלה, שעובד איתנו בוויקס, שולח לי יום אחד צילום מסך וכותב לי בצחוק, תגיד, איך ננצח במלחמה? תראה כמה טבעונים יש בלוט"ר. אחד המפקדים שלח את המידות של הפאוץ' בווסט במיוחד כדי שייכנס לתוכו כריך טבעוני".
עד כמה קשה המכה הכלכלית בארץ?
"לא נרוויח בשנתיים האלה כסף בישראל, 2023 ו-2024. אנחנו חזקים ומחושבים ויודעים להתנהל, אבל בסוף יש הפסד. יש את הפעילויות שמכסות בחו"ל וזה עוזר לנו מאוד ומאפשר לקחת משכורות ולהתקיים, אבל זה מאוד מתסכל. יש משהו בלהיות מסעדן ירושלמי שתמיד מצפה לרע. אם הכל טוב - אתה מופתע".
שקלת לסגור משהו?
"לא. להפך, עדיין בהתרחבות. 'כפרה' נפתחה בפריז במקום 'בלאגן'. היו לנו שותפים צרפתים שם ולא עשו כלום. עשינו חוזה, אנחנו על האוכל, הם על השירות והיין, אבל אצלם לא עשו כלום. ספגנו חמש שנים, אמרנו לא ממשיכים ביחד, אין סיבה. ניסו לטרפד, היה מאבק משפטי ונפטרנו מהם. המותג 'בלאגן' היה משותף ונאלצנו להחליף שם. סגרנו לכמה חודשים כדי לשפץ ולבנות מחדש. מה הכותרות בישראל? 'אסף גרניט סוגר את בלאגן'".
אין כמו לחכות בפינה לשף המצליח.
"עצם המשפט 'אסף גרניט סוגר' כל כך חירמן אנשים, וכל כך עיצבן אותי. למה אתם ממהרים? עוד חודשיים אני אפתח את 'כפרה' ואתם תאכלו את הכובע. תוביל את המסעדה זוהר ששון, שהייתה בנבחרת שלי ב'משחקי השף'".
זכית בפעם הרביעית בכוכב המישלן ל'שבור'. אתה יותר מרוצה או יותר מאוכזב שלא קיבלת עוד כוכב?
"תשמע, מאוד מפחיד בכל שנה לאבד את הכוכב, והרבה יותר מפחיד לאבד מאשר משמח לזכות. בגלל שאני כל כך תחרותי, שמתי לנו סטייטמנט: לשנה הבאה להשיג עוד כוכב. כל המערכת מכוונת לזה. תשמע, אתה שם בטקס בחליפה, שטיח אדום, כל השפים של צרפת, אתה בביג ליג, בבריכה של הגדולים, ב-NBA. זה לא טקס מישלן של ברלין, זה טקס מישלן של צרפת, הטופ. אתה עם הכי טובים באולם ואני יושב שם ואומר לעצמי ססאמק, עוד פעם רק כוכב אחד. זה לא שאני לא יודע להעריך ולהיות ברגע, אבל אולי אנשים יציצו פנימה עכשיו ויבינו אותי. זה באמת מעצבן אותי".
הוא אב לילד אחד, ליאו (11) מנישואיו לבמאית מורן איפרגן. לפני כחודשיים נפרד מבת זוגו דפנה גור. "הייתה פרידה כואבת. אהבתי. מאוד".
כאן כבר אתה פחות נלהב לפתוח.
"כל הזמן מתעסקים במערכות היחסים שלי. מה שונה ביני לבין גבר אחר? כל אחד יוצא לדייטים ומתאהב, מה לא בסדר. גם עם התקרבות של נשים, חברים, אנשי עסקים, אתה הופך להיות מאוד זהיר. גם על זה אני משלם מחיר. אתה לא רוצה להגיע למקומות שבהם אתה תוהה אם זה קשור לפרסום שלך או לכסף. כשאתה הופך להיות אובר-פרוטקטיב, אז בסוף מה שקורה זה שהלב שלך נסגר. כן, אני יכול לנהל מערכות יחסים רומנטיות, חבריות, מקצועיות, אבל כשהלב שלך סגור אתה מנהל אותן חיצונית, טכנית, אבל לא באמת מרגיש".
מתקשה להתאהב עד הסוף?
"להתאהב זה קל, יש פרפרים בהתחלה. לאהוב גם בהמשך זה קשה. אם אני חושב כמו במאי, את סצנות הפעולה עם הפיצוצים הכי קל לעשות, לא? אבל הסצנות עם השיחות הקטנות שצריכות להיות מאוד מדויקות, הן הכי קשות".
קוראים לזה שגרה.
"זה לוותר על מנגנון ההגנה של לפתוח את הלב ולאפשר למישהו לאחוז בו - וזה משהו שנורא קשה. אני מרגיש כאב מתמשך בגלל הקושי להיפתח. זה משאיר אותי מאוד שטחי במקום של רגשות, אחד שלא יורד לעומק בגלל הפחד".
אפשר להגדיר את זה כפחד נטישה?
"אני לא מפחד שינטשו אותי, כן מפחיד לאהוב באמת. לא מפחד שיעזבו אותי. כן מפחד שזה יהיה חזק ממני ושזה יפרק אותי. שזה יתקע את המכונה כאילו".
ואהבה גדולה יכולה לשבש.
"כן. בסוף יש לי אלפיים עובדים, משכורות לשלם, זה לא רק הכוכב מישלן והפרסטיז'. זה לא לחץ. קל להגיד: אתה שם את הקריירה לפני, אבל המילה הנכונה היא אחריות. אין פה עניין של תעדוף. זה לא שאני שם אהבה במקום השני. פשוט יש לי אחריות מטורפת על הכתפיים".
אבל בסוף אתה מקריב חלק מהחיים ואולי מפספס אהבות בדרך.
"אני מרוויח גם הרבה. יש לי הרבה אהבות סביבי. הקשר עם ליאו ומורן למשל. נורא חשוב לקחת אותו כמעט לכל מה שאני עושה. לראות אותי בשלטי חוצות, למשל, יכול להיות מסוכן כי הוא עלול לחשוב שאני מתעסק בלהיות מפורסם. אבל אנחנו עוברים מתחת לשלט והוא אומר לי, 'מה זה הפרצוף הזה, אנשים יעשו תאונה'".
הוא מבין את ההמולה סביבך?
"כן, התרגל. אני לא יכול ללכת איתו לשחק עם כדור או לבאולינג. זה הופך מליאו ואני לאנשים שרוצים לעשות סלפי ואני".
ראיתי שגם בארוחה משפחתית, אתם מבלים יחד במסעדה. מה עם תבשילים ביתיים קצת?
"לא לא, אנחנו גם בבית. בפסח ניסע שלושתנו לצרפת. ליאו מקבל דוגמה לתא משפחתי, לא של הורים נשואים אבל כן הורים שהם חברים ואוהבים. מורן היא החברה הכי טובה שלי".
אולי זה מרתיע בנות זוג פוטנציאליות?
"לא חושב, לא מגיע למצב כזה. זה מאוד ברור ומרגישים ממני שזו חברות ואהבה מאוד גדולה, אבל לא רומנטית".
השתכנעת כבר ללכת לטיפול פסיכולוגי?
"עדיין לא. עם בת הזוג הקודמת התחלתי טיפול זוגי, אבל זה הפסיק כשנפרדנו".
הוא מעסיק צוות של ארבעה מאמנים, שעובד החל מהאימון הראשון, בשש וחצי כל בוקר, ועד האימון הרביעי והאחרון לאותה יממה, בשעות הערב. "אני חנון טורבו. הולך לישון הכי מוקדם שאפשר, כתלות בעבודה. לפני כולם, מסור לעבודה ולאימונים. כל יום אני מקדיש שלוש-ארבע שעות. למאמנים יש קבוצת ווטסאפ איתי".
מה שם הקבוצה?
"אלקנה מרים כבד".
אתה אלקנה.
"שמי האמצעי, סבא שברח ממחנות עבודה. המאמנת עומר, שהיא מנהלת הקבוצה, צוחקת עליי שאני רוסי, ואני לא. אבל היא טוענת שאני מתאמן כמו רוסי, אז קראה לקבוצה ככה".
עדיין לא פתחת אינסטגרם.
"חשבתי כבר לפתוח. אבל אז הגיע אודישן ב'משחקי השף', הבחור עשה המבורגר לא מספיק טוב. הוא מספר שיש לו אינסטגרם והוא מעלה את עצמו אוכל את ההמבורגר בלי חולצה, עושה קולות מצחיקים, ואחרי זה מוכר די הרבה המבורגרים מהבית. התעצבנתי מכל הסיפור ואמרתי לו, תקשיב, ההמבורגר שלך לא היה טוב, לא עברת אודישן, אבל תודה רבה כי סגרת לי את הפינה. אני לא פותח אינסטגרם. למרות שברור לי שאפשר לעשות שם הרבה כסף".
