בתגובה ל: גיוס לצהל - שירן
================================================
לא יודעת למה, אבל התחושה הראשונה שהיתה לי כשקראתי את הפוסט שלך היא, שבתך גדלה עד היום בתוך צמר גפן, בסביבה מגוננת מאד, ושפשוט לא היתה לה הזדמנות עד היום להתחשל בעקבות טעויות וכשלונות, וכך ללמוד לסמוך על עצמה ולפתח עצמאות.

אז ראשית, אם אני טועה, אני מתנצלת.
אבל אני אניח לרגע שאני צודקת, ואזרום עם ההנחה שלי.
ממה שאת מתארת, נשמע שבתך לא התרגלה לסמוך על עצמה ולא פיתחה תחושת מסוגלות אישית.
אם אני מבינה נכון, הפחד מהצבא הוא סימפטום לפחד שלה מכל דבר שאינו ידוע ואינו מוכר לה: מפחדת ללכת לבד, להתמודד עם נסיעה באוטובוס, עם אנשים זרים וכו'.
ואם ככה, ויש לכם שנה עד הצבא, שזה די הרבה זמן, אולי הגיע הזמן ללמד אותה לסמוך על עצמה.

והדבר הראשון שאת צריכה לעשות הוא לשחרר - כי בהרגשה שלי, יש לך חלק גדול במצב הזה שלה, כמובן שלא מתוך כוונה רעה אלא מתוך הגנתיות-יתר ורצון להקל על הילדה, ושוב - אם אני טועה בהבנת המצב, אני ממש מתנצלת.

אז אחרי שתרגיעי את עצמך שהיא תהיה בסדר ושהיא צריכה ללמוד וגם לטעות לפעמים, הייתי מתחילה איתה ב"סדרת הישרדות הדרגתית", אם ניתן לקרוא לזה ככה.
היא מפחדת לנסוע לבד באוטובוסים?
תני לה משימה: לתכנן ולבצע נסיעה לקניון הקרוב, למשל.
שתלמד לחפש באתר של אגד קווים וזמנים, ושתלך לתחנה ותיסע.
את יכולה בפעם הראשונה ללכת איתה, אבל לתת לה להוביל את הפרויקט.
לאט לאט תגדילו את מרחקי הנסיעה, כדי שהיא תתרגל.
זאת רק דוגמה אחת כי זה מה שהבאת, אבל אם יש עוד דברים שהיא חוששת מהם, כדאי לתת לה להתמודד איתם לבד, בדרגת אתגריות הולכת וגדלה, כדי שהיא תרגיש שכן, היא לגמרי יכולה לבד, ותלמד לסמוך על עצמה.
והכי חשוב - שאת תתאפקי מאד מלעשות דברים עבורה ובמקומה, ושהיא תלמד להתמודד לבד, כולל גם איך להגיב במקרה של טעות או תקלה בלתי צפויה.
כל זה בהנחה שאכן אין לה לקות כלשהי אלא פשוט הרגל לסמוך עלייך ולא על עצמה.
ועל הצבא אל תדברו בינתים אם לא חייבים, יש לי הרגשה שאחרי שהיא תפנים שהיא לגמרי יכולה לבד, גם הפחד הזה ייעלם.