ביום רביעי בצהריים כך נראתה ישראל: בעלי התקיימה הלווייתו של עופר פיירמן ז"ל, אחד מארבעה ישראלים שנרצחו בפיגוע. כעבור פחות משעתיים החל פוגרום של מתנחלים בכפר הפלסטיני תורמוס עיא. ברשת ב' פורסם כי חיזבאללה הקים שתי עמדות צבאיות בתוך שטחה הריבוני של ישראל בהר דב. אגב חיזבאללה, בליכוד ובלשכת רה"מ ניסחו תגובה לדבריו של ח"כ יצחק פינדרוס, שהודיע כי הקהילה הגאה יותר מסוכנת לישראל מחיזבאללה ומחמאס. ברשתות החברתיות רץ הראיון של שר האוצר סמוטריץ', שבו הציע לישראלים "להתנתק מהברומטר של שער הדולר". ברמת הגולן הסלימו במהירות העימותים בין אלפי תושבים דרוזים ובין המשטרה באזור היישוב הדרוזי מסעדה; תחנת המשטרה במקום נפרצה, שוטרים הוכו, נפתחה אש חיה ונפצעו חמישה באורח בינוני-קשה. הידיעות עשו את דרכן לכפרי וערי הדרוזים בצפון; גם שם החלו עימותים. בלשכת רה"מ חיפשו בדחיפות את מנהיגה הרוחני של העדה, שייח' מוואפק טריף, כדי לנסות לבלום את הסחרור.
בקיצור, המשילות פיעפעה בארץ.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
כל זה היה רק ביום רביעי. אחר הצהריים נסעתי לעספיא, במשך שעות ארוכות. המשטרה הודיעה שבשל המחאות הדרוזיות, כביש 6 נחסם בשתי נקודות, כביש 70, ועוד כמה.
בכניסה לפארק הכרמל, צמוד למתחם של מטה רשות הטבע והגנים, פגשתי את סאלח אבו-רוכן במאהל המחאה שהקים עם חבריו. בכרמל היה נעים, ואבו-רוכן וחבריו התנצלו על הדרך הארוכה והציעו קפה ואבטיח על שולחן פיקניק מאבן, מתחת לצל העצים. אנחנו יושבים פה 44 יום, הם אמרו. אבו-רוכן עצמו היה בעלים של מיזם בנייה, ועבד בבנייה במשך שנים. הוא סיפר שיש תקדים על שמו: הוא הדרוזי הראשון שסיים את קורס חובלים בצה"ל. מחזור ל"ג. האוהל הוקם בכוונה לצד משרדי רשות הטבע והגנים, שיחסיה עם הציבור הדרוזי מורכבים בלשון המעטה. "המתקנים האלה פה יושבים על אדמה דרוזית", אמר אבו-רוכן, "הם מגינים על החזיר ועל התן. עבורם, הם חשובים יותר מהלוחם הדרוזי שנלחם ברצועת עזה. מהחיים והבית שלו. מימוש החזון של סמוטריץ'".
שתי יממות קודם לכן אמר לי ח"כ יואב סגלוביץ – עוד לפני שפרצו המהומות במסעדה סביב הטורבינות, לפני שהן התפשטו צפונה – ש"המצב בצפון נפיץ מאוד עם הדרוזים. יש דיבורים ממש על התקוממות". סגלוביץ היה הח"כ הראשון (והאחרון, בינתיים) שהגיע לאוהל המחאה.
פרקטית, העניין הוא מצוקת האדמה, הדיור וחוק קמיניץ. בתמצית, תיקון קמיניץ מאפשר החמרת ענישה ואכיפה נגד עבירות בנייה. הוא מיושם גם על אדמות פרטיות, ומבחינת המדינה מהווה ניסיון להיאבק בבנייה בלתי חוקית. מבחינת המיעוטים הדתיים-אתניים במדינת ישראל, בלי יוצא מן הכלל, מדובר בגזירה מזעזעת: כזו שעושה שימוש בכלים מינהליים, מהירים וקשים בשעה שהאפשרויות החוקיות לבניית בית מוגבלות ביותר. הדרוזים, אין צורך להסביר, הם לא עוד מיעוט; לא לתפיסת הציבור היהודי, ולא בתפיסתם העצמית. אבו-רוכן סיפר על חיילים צעירים שלא סיימו את שירות הקבע שלהם וכבר סוחבים על גבם קנסות של מאות אלפי שקלים, "כאשר בנו על אדמתם הפרטית. וזה הורס ויהרוס להם את החיים. בן אדם קם בבוקר ומקבל קנס של 300 אלף שקל כמעט בלי אפשרות להפוך את זה". מהותית, הצירוף של משבר הבנייה בערים ובכפרים הדרוזיים, עם הקרע העמוק שהחל בחוק הלאום, יוצר תרכובת רעילה במיוחד.
אבו-רוכן וחבריו העירו שאין להם ספק שפעולות הקמת הטורבינות ברמת הגולן נעשו באורח מכוון בימים קדושים לדרוזים, לקראת חג הקורבן. לא, לא, השבתי, אל תניחו שמישהו חשב על כך מראש. דברים כאלה הם בדרך כלל רשלנות ובורות. הם תקעו בי מבט קודר.
שאלתי מה הקשר בין העבודות ברמת הגולן ובין בנייה בכרמל. הנוכחים הבהירו שהפעם פעלו לכך שהצעירים יחזרו לביתם מהצמתים, "אבל תבין שהחיים השתנו. העדה הדרוזית בעולם היום מקבלת חדשות דרך הטלפון הנייד. קורה משהו בגולן, הוא יהדהד בכרמל".
"המדיניות של קמיניץ מיושמת על אדמות פרטיות", אמר לי סאלח, "וזה הפך אותנו לעבריינים בעל כורחנו. מתייחסים אלינו כאל מחבלים. פורעי חוק. וזו לא בעיה של ממשלת ימין או שמאל. המדיניות העקבית בתחום הבנייה היא גזענית. מקום המדינה נלקחו 86 אחוזים מהקרקעות שלנו. העדה הדרוזית איננה האויב. יש שותפות גורל ודרך. אנחנו היינו לעזר והצלה של העם היהודי. ומה שקורה כרגע הוא שהמנהיגות של העם היהודי איבדה את המצפן שלה. הביטוי הכי מובהק זה קרקעות. קמיניץ הוחל רטרואקטיבית. עשו אכיפה לפני הסדרה. זה בסיס העוול".
אבו-רוכן: "אנחנו ואתם אמורים לשמור על ארץ ישראל. שנינו. אם לא תשמרו על ארץ ישראל, נעיף אתכם מכאן, כמו שהעפנו את הצרפתים"
אבל יש בנייה בלתי חוקית, הערתי. כל ישראלי, גם ביישובים הכפריים, גם בערים, לא יכול לבנות באורח חופשי, גם על אדמתו, ללא אישור מוסדות התכנון. הוא הודה בכנות שיש בעיה ברשויות המקומיות הדרוזיות. "אצל הערבים, מי שנבחרים הם מלומדים, אנשי מקצוע. אצלנו, כל השליטה במוניציפלי היא חמולות. בעספיא התחלפו כבר בקדנציה הנוכחית בערך 30 חברי מועצה, הכל רוטציות. היכולת של אנשים לא מקצועיים לעבוד עם רשויות התכנון מוגבלת". נו, אמרתי לו, זה מה שאומרת המדינה. תגישו תוכניות, תבנו, וגם הגיע הזמן לבנות לגובה. אין לפקידים רצון טוב, השיב אבו-רוכן.
אבו-רוכן תיאר דינמיקה של הסלמת המחאה שלא הכרתי. ההחלטה, לדוגמה, שלא ייכנס נציג ממשלה לחלקה הצבאית בבית העלמין ביום הזיכרון. עוד לפני כן, טקס של שבועה שהתקיים במוחרקה, מקום מקודש, שבו נשרפו צווים וקנסות שנשלחו מרשויות האכיפה. עצרת שהתקיימה במקום עם שייח' טריף. והבטחה: עם סיום חג הקורבן בסוף החודש הזה, מעבר למחאה "אחרת".
שאלתי מה זה אומר. "החוקים והתקנות והצווים – זה נעשה בשפת האם שלכם. אתם מנסים להפוך אותנו לעבריינים. אם לא תבינו, אם לא נקבל את מתנת החג, נדבר אליכם בשפת האם שלנו". שאלתי שוב מהי. "טירן פרו, ג'נין", ענה אבו-רוכן, "זו השפה". הכוונה היא לאירוע שבו חטפו חמושים פלסטינים בג'נין צעיר דרוזי שנהרג בתאונת דרכים. ברשתות החברתיות הופיעו איומים מפורשים של גורמים דרוזיים ולפיהם יפעלו, באופן חמוש, כדי להשיב את הגופה. החלו פעולות תגמול אלימות נגד פלסטינים. צה"ל נערך למבצע בג'נין. עם ובלי קשר, הגופה הושבה למשפחה והובאה לקבורה בדלית אל-כרמל.
לצידו של אבו-רוכן ישב נזיר קטיש, איש קבע לשעבר בגדוד הדרוזי "חרב". "שֵׁירַתִּי בצוק איתן, עופרת יצוקה, עמוד ענן, אירועי אוקטובר 2000. הבן שלי נולד כאשר אני לוחם בצוק איתן. לא יכול להיות שאני שוכב במארב לצד לוחם יהודי, ואז הלוחם הזה קם ויורה לי בגב. לא נצא מהאדמות שלנו. נצא רק בגופות. לא נקבל את הבגידה אחרי 30 ביוני, סוף החג. לא נשלח את הילדים לצה"ל".
"מי שבוגד בנו זה הצד היהודי", אמר לי אבו-רוכן, "לא הבטחתם כל ייחודיות לעדה הדרוזית בחוק הלאום מול מיעוטים אחרים. אין יותר טובה מישראל ואין יותר טובה לישראל מהעדה הדרוזית. אבל אם מבחינתכם אנחנו לא בברית חיים, אלא רק בברית דמים – אנחנו לא עבדים שלכם. לא שכירי חרב".
הם תובעים ביטול של כל צווי ההריסה, העיקולים והקנסות שניתנו במשך שנים לפי חוק קמיניץ; הסדרת התכנון לפי המצב הקיים, כולל קביעת שטח שיפוט חדש ליישובים הדרוזיים; הקצאת קרקעות משטחי מדינה, עם תוכניות מפורטות, כך שתוכל להיות בנייה לזוגות צעירים; הקמת יישוב דרוזי חדש; שינוי חוק הלאום. במדינה שבה קבוצות לחץ שונות מנסחות לעצמן כללים – גם בענייני תכנון וקרקעות – אפשר להבין מדוע גורמים דרוזיים סבורים שאלה מטרות שניתן להשיגן.
"אם זה לא יקרה, אני מודיע לך שאזמין לפה את שייח' ראאד סלאח", אמר לי אבו-רוכן. "לא נוותר על הדת, האדמה והכבוד. הייתם יכולים לעשות שימוש בדוגמה הדרוזית, לאזור כולו: 'תראו איך אנחנו מטפלים בבני הברית שלנו. מגיע להם הכל'. לא עשיתם את זה. זו מלחמת קיום. אנחנו ואתם אמורים לשמור על ארץ ישראל. שנינו. אם לא תשמרו על ארץ ישראל, נעיף אתכם מכאן, כמו שהעפנו את הצרפתים. לא נהיה שכירי חרב". הוא אמר שמי שצריך לדרוש את ההטבות לדרוזים צריכים להיות "ראש פורום קהלת וראש השב"כ". על השב"כ, דרך אגב, היו לו רק מילים טובות. באופן כללי, בשיחות עם גורמי ציבור דרוזיים, רונן בר וקודמיו נתפסים כאנשים עם מילה.
דיברתי עם אנשי ציבור דרוזים אחרים. בזהירות, הם הבהירו ששמעתי רק עמדה אחת – ואין הסכמה מוחלטת, כוללת, על הדד-ליין למאבק.
לאחר שדרישתה לשלב את שמה נדחתה, השרה גנזה קמפיין לעידוד נשים להתמודדות בבחירות המקומיות. גולן בתגובה: הפסילה הייתה עניינית
ב־1 במאי, לפני פחות מחודשיים, הפכה מאי גולן לשרה לקידום מעמד האישה, משרד שהומצא במיוחד עבורה. אירוע ההשבעה ייזכר בעיקר בגלל העימות הכעור בין גולן לחברת הכנסת מירב בן ארי ("עלובה, צבועה, מנוולת, שקרנית", היו חלק מהפנינים שחלקה גולן). באותו חודש, עמלו בלשכת הפרסום הממשלתית, במשרד לשוויון חברתי וברשות לקידום מעמד האישה לקראת השקת קמפיין חדש, שנועד לעודד נשים להתמודד בבחירות לרשויות המקומיות. הוא נדרש מאוד: נכון ל-2020, שיעור ראשי הרשויות בישראל שהן נשים עמד על פחות משישה אחוזים. לקראת מסע הפרסום הנוכחי, הוסקו מסקנות – גם כאלה שהגיעו מארגוני הנשים – על בסיס ניסיון העבר. הוחלט להתמקד בקבוצות ובדפים המזוהים עם נשים ("מאמאצחיק", לדוגמה) ולהשתמש במשפיעניות רשת, וגם בתשדירי רדיו. בסך הכל, פרויקט צנוע של כ-600 אלף שקל. מתוכם שולמו ללפ"מ כ-200 אלף שקל לעבודת ההכנה. היה לחץ זמן: משום שמדובר בעניין הנוגע לבחירות, נוצר חלון זמן מצומצם להרצת הפרסומות.
עם כניסת גולן לממשלה, הופרדה הרשות לקידום מעמד האישה מהמשרד לשוויון חברתי, והפכה להיות נכס מרכזי במשרדה החדש שכל כולו אמור לעסוק בקידום נשים. מרגע זה התרחשו דברים משונים למדי באשר לקמפיין, ולא השתכנעתי שכולם תרמו לקידום נשים. ראשית כל, השרה גולן – שמספר עובדי משרדה מצומצם ביותר – לא קיימה ישיבה מסודרת בעניין עם כל האחראים והאחראיות לנושא. הגורמים המקצועיים שוחחו בעיקר עם אחד מיועציה.
אנשי המקצוע התבקשו לברר סוגיה חשובה: האם ניתן להוסיף לכל הפרסומים והתשדירים (גם ברדיו) את הכיתוב או הקריינות "המשרד לקידום מעמד האישה בראשות השרה מאי גולן". זה לא היה גישוש עדין. בסוף מאי פנה היועץ המשפטי במשרד לסגנית היועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה וזרק אליה את כדור האדמה הלוהט הזה. התשובה שהתקבלה הייתה קרירה למדי: היא ציטטה את הנחיות היועמ"ש שקובעות רף גבוה "ומחמיר מאוד" לאישור פרסומים כאלה, ואף דורשות אישור אישי של היועצת המשפטית לממשלה עצמה. במילים אחרות, הייעוץ המשפטי ענה ב"לא" חד־משמעי לגבי החדרת השרה לכל פרסום בקמפיין.
הגורמים המקצועיים, ובראשם לפ"מ, המשיכו ללחוץ בניסיון להבין אם אפשר להוציא לפועל את הקמפיין. השעון תיקתק. אנשיה של מאי גולן עיכבו, נעלמו, הבטיחו תשובות. צריך להדגיש את מהות הקמפיין: "קדימה, אחרייך", הייתה הסיסמה. הפרסומים אמורים היו להוביל לדף אינטרנט מיוחד (שהוקם, וקיים גם היום) ובו מגוון כלים בסיסי למדי לנשים שרוצות להתמודד – מכללי בחירות ועד תוכניות הכשרה לנשים לתפקידים ציבוריים. עניין די בסיסי.
לבסוף, קיבלו הגורמים המקצועיים הודעה: הקמפיין לא מאושר. הטיעון שהושמע היה שהשרה אינה שבעת רצון מאיכות הפרסומים. מעניין לציין שהיא לא שוחחה קודם להחלטתה עם ראש צוות הפרסום בלפ"מ או עם ראש הרשות לקידום מעמד האישה (איילת רזין בית-אור, אשת מקצוע מוכרת בתחומה, שמאוחר יותר פוטרה בידי גולן). למי ששוחח איתה מאוחר יותר, אמרה גולן כי הבעיה הייתה שהקמפיין הציג עצמו כמי שנותן משאבים לנשים שרוצות להתמודד, אך לא הוקמה תשתית לכך. פניתי לגולן לקבלת תגובה, ומטעמה נמסר כי "מדובר בקמפיין יחצ"ני לחלוטין, לא מקצועי ונעדר תוכן ומהות. כאשר ביקשו השרה ועוזריה לדעת כיצד מתבטא הסיוע לאותן נשים הרוצות להשתלב ברשויות המקומיות – נענתה על ידי מספר גורמים כי אין לרשות כלים וידע לעזור לנשים אלו, ולכן אין טעם בעיניה לשלם מאות אלפי שקלים מכספי משלם המסים בקידום קמפיין. השרה מעודדת ותומכת בכל ליבה בכניסת נשים לפוליטיקה המקומית והארצית, וכמי שצמחה מלמטה דווקא היא מודעת לקשיים ולמכשולים הרבים הניצבים בפני הנשים הרוצות להשתלב בעולם זה. השרה רגישה לכל לתקציב המגיע מכספי הציבור ורואה חובה לבדוק ולדייק כל שקל שיוצא ולמטרתו".
הסבר מנומק. אם כי מוזר שרק שבועיים לפני כן, יועץ השרה ביקש לשלב אותה בקמפיין הריק הזה, כך שתוכל לחתום בשמה על כל מודעה ותשדיר רדיו. בכל אופן, 200 אלף שקל ירדו לטמיון. קמפיין לעידוד השתתפות נשים אין.
