הכל מעורבב לי, מעורפל ידיים בכי חיילים, קצין העיר המולה אנשים, הרבה אנשים מדים בכל חדר מצבות בכי אלבומים, ידיים מושטות צלצול טלפון ועוד אחד ועוד דיייייייייי, די שקט !!! אני מבקשת והם בשלהם, לא שומעים רק מביטים בי לוחשים הבזקֵי אדם, קולות מה הם רוצים, למה השכנה של אמי כאן? לישון אני רוצה לישון והם, הם לא הולכים, באים יושבים מתחלפים. הכל מעורבב לי, מעורפל ואני אני רק ביקשתי עצמאות. ערב יום הזכרון, תשס"ג

לא נשכח את טובי בנינו, לא נשכח את אביב.

הנה, כבר שבוע עבר, וכבר צריך לזכור, אבל אצלנו, מישהו כבר כיבה את האור.

שלום בני אהובי,מחמד נפשי, עוד שנה חלפה, עוד 365 ימים ועוד 365 לילות, כבר 21 שנה מאז שנפרדנו, כל יום אתה איתי, כל לילה דומעות עיני מגעגועים, אתה נותרת עלם ואני,שיבה זרקה בשערות ראשי, פני נחרשו קמטים, קמטי צער וסבל, לעיתים אני תוהה, כמה מאושר הייתי, לו אתה היית כאן ואני הייתי שם, אני את שלי עשיתי כשגדלת לתלפיות ואילו ממך נבצר לבנות בית ולגדל משפחה, ילדים יפים חכמים וחסונים כמוך, בסך הכל היית רק עלם כאשר לחמת כגיבור בבופור, אני בטוח שמאוד רצית גם להספיק להגיע הביתה למשפחה, לחברים לספורט ולים שכל כך אהבת, אבל זה התפספס לך, זה היה מחוץ לתכניות שאתה הצבת לעצמך,שאיפותיך ניגדעו,אבל בהכירי אותך, אני חש שמחשבתך האחרונה הייתה,עשיתי את מה שאני הייתי צריך לעשות, נתתי את כל עצמי, במסירות ובהקרבה והחיוך המקסים נחת על שפתותייך, רק כמה חבל שהחיוך אבד לעד

לך שהלך בגשם ולזה שביום חמסין לך שנפגע ממוקש ולך שמשאיתו התהפכה לך שנשרפת חי בתוך טנק ולך שעלית על מטען לך יקירי שנהרג באסון המסוקים ולך שמת מוות מיותר את כולכם אני זוכרת כל יום בשנה אך ביום הזיכרון אני דווקא מנסה לשכוח לפנות מקום לאחר כמה עצב אפשר להכניס ב24 שעות כמה????????????????? ובעיקר לך שהריח שלך לא מש ממיטתי שהנשיקה שלך לא מתייבשת לעולם שהייתי רוצה שהזיפים שלך עדיין יצרבו את עורי אני מתגעגעת יותר מתמיד. אולי תחזור רק לרגע קט ותראה לכולם שזה עוד אחת מהמתיחות שלך חבק אותי תן לי להראות לך כמה התגעגעתי תן לי לשכנע אותך להישאר ושתלך אל תשכח לקחת צידה לדרך ואותי

זיכרון של ילד קטן, לא ניתן לשכוח, "דובה", מצחצח נעלים על מדרגות הבית בשכונת ארנונה בדרום ירושלים, הבית הראשון בן הקומה האחת בימין הכביש המוביל אל קיבוץ רמת-רחל, הוא מחייך אלי - בנם של אליעזר ופניה שינבלום (אבידוב) - בן-דודתי, אולי הוא אמר משהו חכם, אני בטוח שכך זה היה, בקיץ של שנת תש"ח: בחורף כאיש "ההגנה" כבר יצא לפטרל בין הר-טוב לירושלים ובתחנת השאיבה נפל... בימין הדרך העולה אל העיר. מאז לא ראיתי אותו... נקבר בהר הזיתים בחודש דצמבר שנת 1947.

תגיד, אתה חושב ששכחתי? אני לא צריכה ימי זיכרון וצפירות, בשביל לזכור אותך, אפילו שבמשך השנים, הדמות שלך לאט לאט נהיית יותר ויותר מעורפלת. היום, כמו בכל שנה, הכאב מתחדד עוד יותר וננעץ, ואני חושבת, מי היית, אם היית היום. גדלנו ביחד, אמנם היית מבוגר ממני בכמה שנים, אבל עברנו ילדות מאושרת, עם הורים נהדרים. "האבאים שלנו עובדים ביחד בעבודה", קשקשנו יום אחד כשהיינו קטנטנים ברמת הזאטוט. ואכן, משפחות צמודות, קרובות, חווינו יחד חוויות והרפתקאות, טיולים, פיקיניקים בשבת, ארועים. מאז שהלכת, עברו יותר מ10 שנים. אבל המבט של אמא שלך, ועיניה הכבויות מאז, אלו אלמנטים שנראים תמיד טריים, כאילו רק עכשיו קרה. כשאני מסתכלת באלבומים מילדותי, ותודה להוריי באמת שהרבו בצילומים, עולות התמונות הנוסטלגיות, חלקן בשחור לבן, שלי יושבת במרפסת ביתך, שלך משחק בכדורגל באמצע קפיצה. אני חושבת שאם היית איתנו היום, לבטח היית עושה משהו גדול ואמיץ, כרגיל, כפי שהיית מתפקד תמיד. בן בכור, שההורים תמיד היו גאים בו. ועכשיו, אני גדולה ממך בהרבה, מהגיל בו היית כשנפלת. הערצתי אותך כבר מגיל הגן, תמיד היית לי לדמות כובשת, קסומה כזו, המשלבת קשיחות ורוך, במינון שצריך, במקום ובזמן הנכון. וכמה מלחמות נלחמת, רק התגייסת, וכבר התרוצצת לך בכל האיזורים החמים, לא נחת לרגע, בקושי ראו אותך, אבל התגאו בך כולם, נו מה, יחידה מובחרת. הרי לך לא יכול לקרות כלום. אתה חזק, אתה לא סתם בן תמותה רגיל. כ"כ התבגרת, משהו בשובביות הילדותית, ההקנטות, והצחוקים, התחלף בבגרות, בדאגה לחברים שלך בשטח, באחריות, בחוסן נפשי. כבר לא היית ילד של אמא ואבא, היית חייל, של הצבא. היית חוזר הביתה על מדים, מאובק, היינו נפגשים, ותמיד חשבתי איך הירוק של העיניים מסתדר עם הירוק של המדים, ואולי גם ההפך. ובאותו יום ארור, שהוקפת אתה וחייליך במחבלים, מצא הכדור הכסוף את הדרך אל ראשך, בס"מ החשוף שהותירה הקסדה. היית כ"כ מוגן, אפוד, נשק, ויריתם חזרה, כל הפלוגה היתה גיבורה, וכדור אחד של מחבל מזורגג, פגע באספלט וניתר לרקה, איזה חוסר מזל. כמה שעות קודם לכן, עוד היית בבית, במקלחת, שואף את ניחוחות הבישולים של אמא שלך שמילאו את המטבח וטיילו בבית. ואז, צלצל הטלפון, עידכנו אותך במה שקורה כשאתה בחופשה. וחייל אחד חולה, נדהם כשהתנדבת להחליף אותו. לא חשבת פעמיים. ישר עשית, פעלת, כן אומרים תמיד שהטובים הולכים. והלכת לפעילות כשבעצם היה זה תורו של חייל אחר. חייל שהיום- אולי הוא אפילו כבר אבא, בזכותך. גם כשנפצעת, עוד לפני היריה, פינית פצועים, ואמרו לך שאתה מדמם ופצוע, אבל לך לא היה אכפת מעצמך. אין כמו חברים, אף אחד לא נוטש חברים בשטח. נכון? נשארת בשדה הקרב לעזור לאלו שנפגעו, מסור, אמיץ, בלי חששות, ואז... חטפת. נלחמת במלחמה הזו, בשביל אחרים, באופן הכי לא אגואיסטי שקיים, ולו רק היית יודע כמה מלחמות עוד היו אחריך. נלחמת להציל את חייהם של אחרים. אח"כ, בבית החולים, נלחמת 4 ימים על חייך שלך. ואמא ואבא לא הרשו לי לבוא אז ולראות אותך גוסס, אני זוכרת. "הוא צמח" הם הסבירו לי כשחזרתי מבית הספר. ידעתי שמבחוץ אתה כבר מת, גמור, אבל אמרו שאולי אתה עוד מרגיש ושומע, והעיקר שתחיה, לא חשוב הנזק. אמא שלי ישבה ליד מיטתך, דיברה אליך שעות, על הקטיף בפרדס, ועל ריצות בשדות היכן שגרתם, על בחורות וים ועל כל מה שמוכרחים להמשיך. היא ביקשה ממך, שתישאר, לא משנה אפילו אם תהיה נכה. העיקר שתהיה. נאבקת, כולם יודעים, גם הרופאים, אבל הסיכוי בשבילך היה מאוחר. עיניים בורקות, חיוך גמיש עם גומות, פצצה של אנרגיה, פתאום הכל כבה. אמא שלך, נכנסה לתוך החושך, ומצאה את האור בדמות האלוהים. האשה החמה והזוהרת, מצאה נחמה בדת, והתרחקה מכולם, גם ממשפחתה, אבל היא טוענת שהיא מדברת איתך כל הזמן, ואתה עונה. אבא שלך הזקין ביום אחד - 20 שנה. אחותך שתקה. אחיך הקטן רק בן 4, ועוד לא הבין. והנה אנחנו בתמונה ביער, והנה שנינו מצולמים עם שיפודים ביד, והנה אתה מניף כדור, ואני בצד מחייכת. הנציחו את השם שלך בכל מיני צורות. איש לא שכח ולא ישכח, פלצני ככל שייראה הדבר, יש זכרונות שנשארים חקוקים כמו קעקוע.

את ההורים שלי אני בקושי רואה ביום הזיכרון. הם מתרוצצים מאזכרה לאזכרה, מבית עלמין אחד לשני, כדי להספיק לבקר את כולם... ואתה בטח, איפה שאתה נמצא עכשיו, כ"כ לא רוצה שיעשו ביג דיל ויטרחו כ"כ. "עיזבו, יש פקקים בדרך" בטח היית אומר, ואני יכולה לדמיין את הפנים שלך מולי, חבר שלי. הילד של החברים של אמא ואבא, ילד שעשה לי פרפרים בבטן עוד לפני שבכלל ידעתי מה משמעותם. כן, תמיד הטובים הולכים, ולפעמים אני נודדת במחשבות, למה זה באמת כך? עוד לא נולד החייל שנפל ואמרו עליו :"זה, היה מה זה סנוב" או "בואנה ההוא אף פעם לא היה נחמד". אחותך כבר התחתנה וילדה. אחיך כבר מזמן אחרי בר מצווה. זוכר את הנדנדה בחצר? איך היית דואג לי שלא אפול? איך היינו מפלחים שסקים מהעץ של השכנים, ואוכלים כל מיני דברים דביקים, ולמה לעזאזל ענית לשיחת הטלפון ההיא?... פששש... איך הספידו אותך, היה טקס יפה ועצוב, וכל החברים המצ'ואים שלך, בכו בזרועות חבריהם, יבבו בקול כשהמפקדים שלך דיברו בקול סדוק ושיבחו אותך על שהצלת אחרים. היית מורעל על הצבא, זה היה כ"כ ברור, עוד כשהיית ילד קטן, תמיד היתה בך ההתלהבות שמעבר. חדור מוטיבציה באופן שלא ייאמן. הרי אם לא היית יוצא למשימתך האחרונה, היית אוכל את עצמך על זה שהחברים שלך שם ואתה פה. לא עשו עליך סרט, ההורים שלך צנועים, שונאי פירסום. לא שידרו את הלוויה שלך בטלויזיה. המשפחה רצתה להתאבל בפרטיות, בשקט. בשבעה, הנדנדות בחצר עמדו מיותמות. רק הרוח העבירה בהן נדנוד קל ויבש. החבר שלך יצר שיר לזכרך, והדיסק הזה שמור אצלנו בבית, במקום בו לעולם לא יינזק. כמו מוצג מוזיאוני שאסור בו לגעת. החברים שלך, אלו שנותרו בחיים, יצרו לעצמם משפחות משלהם. ואתה, בן 20. גם מחר. תמיד. אני.

כאשר חושבים עליך נזכרים בדבר המקסים החיוך שלך החיוך שהאיר את החדר כשנכנסת ממש כמו מלאך ואיך הלכת ב- 12.12.02 קרה הדבר שהפיל חושך על כל הקרייה והנה אנחנו עכשיו לא מאמינים הולכים לטקסים ועולים אליך לקבר ולא מאמינים שאתה שם ולא איתנו . תמיד תישאר בליבנו ולא נישכח אותך לעד אוהבים ומתגעגעים

חיילי האהובים משפחות של שכול זו ק'-הנפגעים שלכם כולכם עדיין בליבי יום-יום

נותרתי כמעט ללא נשימה, המומה נוכח כישרון הביטוי שלך, איך העברת את כל התחושות למילים, הלב לא רק נצבט, הוא ממש מתרסק. שלא תדע עוד צער, לבי איתך ועם כל כותבי המסרים פה, המתרגמים כל רגש למלל כתוב, באופן שלא ייאמן עד כמה שהם חדורי כאב שלא עוזב. אנחנו אולי לא עם מושלם, אבל אנחנו בהחלט יודעים להנציח, לזכור, הכל חקוק בליבנו...

מפעם לפעם אני חושבת על אבשי. מהרגע שהיה סגן צעיר שבא לבקר את אימו בירושלים לאחר שקיבל את הדרגה ועד הרגע שנפל והוא איש מילואים, שכבר לא היה בכושר והתקשה לעלות בגבעה אחרי החיילים הצעירים. יותר מפעם אני חושבת על אבשי, שהיה חייל אמיץ ולוחם ללא חת ומפקד מוכשר מאין כמותו. אני מנסה להזכר איך נראה אבשי הבחור הגבוה והרחב, שחום העור ויפה הבלורית. מנסה לחשוב מה עובר על חברו הטוב שאול שהיה חייל שלו ואחר כך שותפו לדירה ואחר כך חברו לעולם. מה עובר על שאול שהיה חברו הטוב ביותר של אבשי. כל פעם אני חושבת על אבשי. על כמה שאהב את הצבא והתמסר לו והיה מוכן לתת את חייו בשבילו. ונתן אותם. אבל אבשי אינו אחי. הוא אינו אבי. הוא אינו בן הזוג שלי, או הידיד או השכן שלי. אבשי הוא כל אותם החיילים שמופיעים כאן ברשימת הדמעות הזו. אבשי הוא כל אחד ואחד מהם. את אבשי הכרתי בספרו של אלי עמיר "אהבת שאול". והספר הזה השאיר את אבשי בלבי לנצח. אני לא יכולה לתאר לעצמי את גודל האובדן, את צערם וכאבם של האנשים שנותרו מאחור, אחרי שיקיריהם נלקחו מהם בחטף. אבל אני יכולה לדמות בנפשי שכל יקיר ויקיר כזה הוא אבשי. וכל אחד מן האנשים הכואבים שכותבים כאן הוא שאול חברו הטוב ביותר של אבשי, שלנצח נשאר חייל.

לא עובר יום, לא עובר שבוע בלי שאני חושבת עליך. מכרים, אפילו ידידים, אבל למרות המרחק והשנים שעברו מאז בית הספר, החותם שלך בוער. בחור קסום, נשמה טהורה. תמיד הטובים הולכים צעירים, ומותירים אותנו להתבוסס באפילה שנותרה עם לכתם. זכרך ברוך. לעולם.

מני אחי הגדול תמיד אוהב אותך ולא אשכח אותך לעולם מאחיך האוהב אורן

כבכל שנה עומדת דמותך הצנומה כנגד עיני, מזכירה לי איך שמחת חיים שכזו בה ניחנת יכולה להגדע כהרף עין. כבכל שנה אני שומע שוב ושוב את צלילי האימה שבקעו מהקשר כשניסו להתקרב אל הטנק שלך. גבי - זכרך יהיה תמיד שמור איתי.

את אביו של חברי מעולם לא הכרתי כל שאני יודע עליו שהוא נפל בששת הימים בעזה אבל עודד החבר שלי תמיד זוכר להזכיר אותו בכל הזדמנות את הג'יפ בו ניפגע את החבר שישב לידו , סיפור של גיבור שלא שב מהקרב.

אבי יקר שלי. הכרנו במחנה בקו"מ שם שובצנו בפברואר 1973 לחיל השריון. מראשיתה היתה הכרותנו מיוחדת. היינו באותה פלוגה , באותה מחלקה , אולי אפילו באותה כיתה. אימנו אותנו ביחד,קרעו אותנו ביחד , וחייכנו. נסענו להחליף ציוד בבסיס ציוד וחשבנו שקיבלנו יום חופש. שמרנו יחד במחנה טירוני השריון ברפיח בלילות קפואים בחודש פברואר 1973. לקראת סיום הטירונות ציידו אותנו ברובים מכודנים ,הצטלמנו תמונות מקסימות וסרט הצילום אבד לנצח. המשכנו לג'וליס , ביה"ס לשריון ושובצנו למדורים נפרדים. אתה לשוט-קל, אני למג"ח. המשכנו בחברות המופלאה שלנו , יצאנו יחד הביתה ,בילינו יחד ,החלפנו חוויות וקיטרנו יחד. ההמשך היה בסיני , היינו כל כך קרובים וכל כך רחוקים. אתה בסיני בחטיבה שבע ואני לא רחוק ממך בחיבה ארבע מאות ואחד. אני זוכר את השבת האחרונה שיצאנו יחד הביתה. היה כיף ענק , החלפנו חוויות ויצאנו לבילוי משותף אחרון. לא העלנו על המחשבה שזהו בעצם אחרון הבילויים שלך בחיים. כמה עצוב. המלחמה תפסה אותך ברמת הגולן , אותי בסיני נלחמים על המדינה. יעברו שבועות מסיום המלחמה עד שאדע מפי אחותך כי נפלת ומאז , כל שנה אני פוגש את הוריך , את המשפחה הנפלאה שלך שהפכה לי למשפחה שניה. לעולם תשאר בזכרוני אבי. שמור עלינו , שמור חזק. יוסי

איזה מפעל עצום ומרגש ועצוב ומביא לדמעות. תסלחו לי שאני שובר לאמירות חולין, אבל קראו וראו שזה קשור. מדברים על האינטרנט בכל מיני זויות. והנה מתגלה הזווית הזו, המפעימה. כאן מסופר על חלל מקרב לטרון שנפל לפני 55 שנה וכאן על חיילת שנהרגה בפיגוע לא מכבר. והמכתב של האב לבנו ארז ריגש אותי עד דמעות. דעו לכם, בני משפחות שכולים ויקרים, כי אנו - שלא שילמנו את המחיר הכבד - קוראים כל מילה בשקיקה ומדמיינים את זכר יקיריכם. אל תחסכו - כתבו וספרו על הבנים והבנות, האחים והאחיות, על האבות והשכנים. במדיה הזו החדשה הדברים מקבלים משנה תוקף. ובמחילה, אבקש גם להוסיף הערה שיכולה להתפרש באופן פוליטי, אך אינה כזו: הבה וננצל את יום הזיכרון לחשבון נפש ונגלה כי אין דבר קדוש מן החיים. כעת, כשאנו קוראים על החיים שנפסקו לפתע. יהי זכר כל החפים מפשע, בכל העמים, ברוך.

אומרים שאם כותבים זה עוזר... משכיח טיפה את הכאב... את ירון לא ממש הכרתי טוב... הוא למד איתי באותה כיתה ב"ויצו צרפת" בת"א,שנה אחת הייתי שם והוא המשיך, אך בשנה אחת אפשר היה להכיר את הבן אדם המופלא הזה... עברו השנים ולא שמעתי ממנו, אולי פה ושם ראיתי אותו לזמן קצר, או שמעתי מחברים.... אני זוכר את אותו יום נורא, יום אסון המסוקים כשפתחו את הטלוויזיה בבסיס והודיעו על האסון... תוך כמה דקות פורסמו שמות ההרוגים ושמו של ירון עלה על פי המנחה... הייתי בהלם טוטאלי, לא יכול להיות, זה ירון אחר.... הדקה הכי קשה ונוראה היתה כשפירסמו את התמונות ותמונתו של ירון עלתה...ההלם, הרעד שעבר לי בגוף לא ניתן לתאור.... הרעד הזה נשאר לי בגוף עד היום כששמו של ירון עולה, כשאני מביט בתמונתו באתר ההנצחה של צה"ל... אומרים שמפארים אנשים במותם, אך את ירון לא היה צורך לפאר, כולם ידעו עד כמה האדם המופלא,הנחמד,הצנוע, והידידותי לכולם היה....היה, כל כך קשה לדבר בלשון עבר... אני מביט בתמונתו ורואה ילד בן 20, ילד שכל חייו היו לפניו,ואסון מזעזע ובלתי נתפס קטע את חייו...אמנם לא היינו בקשר קרוב, אך אני מרגיש כעת טיפש, טיפש שלא יצא לי להכיר יותר טוב את האדם המופלא הזה... אני חושב עלייך כמעט כל הזמן ירון, רק שתדע, אני זוכר, ולא רק אני... כולם... יהיי זכרו ברוך.

לא אשכח ולא אסלח נרצח ע"י פלסטינים בדרך הביתה.

זה שהיה לו רשיון ראשון, זה ש"סחב" אותנו לעשות שטויות, זה שהביא אותנו למסיבות, זה שלא יחגוג יום הולדת ביוני, זה שאנחנו זוכרים כל יום. שנתיים אחרי, ועדין לא מצליחים להשלים. שנתיים אחרי ועדין מתגעגעים. שנתיים אחרי וזו לא אותה מוסיקה בלי בועז. תמיד נזכור, החברים.

פטריק לחשוב שכבר עברה שנה מאז ה 4 באפריל מבצע "חומת מגן" חברון הייתם באמצע פעולה אתה והיחידה ימ''ס איו''ש לעצור מחבל מבוקש והוא פשוט ירה בך איך פשוט איך אפשר לחשוב שאתה כל כך חזק באופי ובגוף נהרגת פשוט איך ? יום יום אני קם וחושב עלייך על החיוך שבתמונות לא כל כך יצא לי להכיר אותך היית מפקד של אחי 5 שנים הייתם ביחד ראיתי אותך כמה פעמים בבית והיה לך פשוט חיוך של מלאך איש צנוע שאוהב את הארץ ותמיד מוכן להקריב מן עצמו למען אחרים איזה בן אדם נשמה היית כל כך קשה ועילי הקטן כבר כמעט בן שנתיים כל כך דומה לך פשוט פטריק קטן אני מודה לך פטריק על כך שהקרבת את עצמך למען מדינת ישראל ואף פעם לא נשכח אותך ותמיד תהיה בלב שלי ושל כולנו . ימ''ס איו''ש .

היינו 6 נערים מצופי גאולה בחיפה ויום אחד פרצה מלחמת 6 הימים ואנחנו נשארנו חמישה,איתן נהרג ב יום השני למלחמה ליד גנין בקרב בעמת דותן.מאז ועד היום ,כבר 36 שנה,אנו נוהגים לעלות לקברו ביום הזכרון ותמיד עם אותו הזר העגל הגדול ועליו הסרט"לא נשכחך"...הוריו כבר לא איתנו רק אחיו שהתאלמן בינתיים עם שני ילדיו ואנחנו עם הזר,הוא היה בן 19 ואנחנו כב ר בני 56...ואנחנו לא מפסיקים.כל ילדינו בהתבגרם הגיעו עימנו פעם זה ופעם אחר,מחר נעלה בפעם ה-36 לקברו של איתן הילד בן ה-19 ועימי בני ,בן הזקונים עימי והוא זה עתה התגיס,יגע עימי במדים ליום הזכרון.אנו גאים על המסורת הזו והיכולת להעביר זאת לילדינו,כל אותם שנים.אני גאה בחברי ובעצמי על המחויבות הזואני צריך את זה לעצמי ,ובשנים האחרונות הפכתי זאת ליום בו איני הולך לעבודתי אלא איתן קרפל זל.

גיבור ישראל, הכרתי אותך מעט זוכר אותך הרבה תמיד מחייך תמיד צוחק תמיד מאמין

החיוך נצרב, הכאב שלך עדיין קורע את השמיים, אבל האהבה שהיתה בך, ממלאת את החור כל פעם מחדש. מתי כבר יקראו ליער השלום היער של מורן?

עברו שנתיים ועדיין קשה לי לתפקד ..קשה לי לחיות עם המחשבות ,הרגעים הגדולים ,התקופה החוויתית הנפלאה שעברה עלינו ביחד קשה לי לחשוב שזה היה ,ואתה אשרף לא תהיה איתי להזכר ולספר ,,,אני מסתכל למעלה ורואה אותך מלאך חרוט בזכרוני לעד, ושתדע שנזכור אותך לעד ...אני החייל שלך מצדיע בגאווה ובראש מורם שהיה לי מפקד כמוך ומתפלל לאלוהים שמקומך יהיה בגן עדן ..

יש חיילים במדים. שמתגיסים לשמור על המולדת להרחיק כל אוייב ומשחית. למנוע מהמרצחים להגיע אל תוך בתינו, החמימים, היפים, המוגנים... אך יש חילים וחיילות ללא מדים. תינוקות, נשים, אחים, אחיות ,סבים וסבתות. אשר בגלל אוייב מכרסם מבית, מצליחה חיית האדם לחדור לבתינו ולרצוח, לגדוע חיים על שולחן השבת, בגן שעשועים, בבילוי, בנסיעה לטיול. לא אשכח עת ראיתי חיים אוזלים מתוך גופך הפעוט והתמים כל-כך, שלהבת. לא נשכח איך נרצחת ע"י כדור בעינך בעת נסעת לטייל עם חתן וכלה, אלעזר. לא נסלח את הירצחך בדם קר על שולחן השבת לעיני ילדיך הרכים, נתי. אנו זוכרים אתכם חיילים ואזרחים שנים-עשר במספר, שבזכותכם אנו חיים... והרשימה עוד ארוכה, וכואבת, ומקוממת. לא נשכח ולא נסלח.

מחר נעלה כולנו לקבר שלך. אתה בטח אוהב את זה. אם היית חי הייתי צוחק ואומר "הנה, כל החברה נפגשים אצלי.." כמו שקבענו לפני שיצאנו למארב באותו הלילה, הלילה החשוך של לבנון, הלילה האחרון שלנו ביחד. ואתה, היית רוצה שנזכור אותך כמו שהיית. לא הכי גבוה, לא הכי יפה, עם אנשים שאוהבים אותך וכאלה שפחות. היית רוצה שנזכור אותך כאדם, כאחד האדם, כאחד משלנו. כמו שהיית. עברנו ביחד אש תופת, ואתה, תמיד מאחורי, תמיד שומר לי על הגב ולרגע אחד ארור איש לא שמר עליך. ושוב אני עוצם עיניים ורואה אותך זרוק שם בצד, מחבק אותך אלי ושנינו יודעים שמכאן אמשיך לבד. מחר שוב אפגוש את אביך, שוב אביט בעיניו, שוב ארצה לבקש סליחה, סליחה שלא שמרתי עליך. והוא יביט בי ויבין הכל, יחבק אותי חזק אליו, יחפש בעיני את המבט האחרון שלך. דני. לא רצית להמשיך בצבא, ידעת טוב מאוד למה. היית הסגן הטוב ביותר שלי, לא כי היית קצין טוב כמו שכולם אוהבים לספר (ורק אני יודע את כל האמת על מעלליך), אלא כי היית חבר, היית אח שלי. היית אדם.

חברי לגרעין הנח"ל.. מעטים כמוהו בעולם. זוכר אותו בעצב וגעגועים.נפל ערב חג שני של פסח תשמ"ג.חבר נפלא ואדם מדהים. שרד את מלחמת לבנון הארורה ונהרג בכבישים הארורים עוד יותר... לא אשכח אותך

החלל של כולנו... אשמנו בגדנו נטשנו ומבקש ממך סליחה שלא הצלנו. ולמשפחה היקרה ניחומים