להגיד שאני משתתפת בצערך אין לי זכות, להגיד שאני יודעת מה אתה עובר גם כן אין לי אפשרות. אני יושבת וקוראת את מכתבי הנפש לאלו שבמרומים, ונשברת. למזלי החיים לא זימנו לי ארועים דומים לאלו, עליי אלוהים ריחם. אני יושבת וקוראת מכתבים אלו כדי להתקרב במקצת לאנשים שהיום הוא לא יום חריג בשבילם והם חיים עם הכאב כל חייהם. כשקראתי את מכתבך נקרעתי - אב המקונן לבנו בכה רגישות. אין לי זכות להגיד שהכל יהיה בסדר ויום אחד זה יכאב פחות כי אני יודעת שלא, רק רציתי שתדע שנגעת בליבה של ילדה שתזכור את ארז, הבן שלך, למרות שמעולם לא ראיתי את זיו פניו

לזכור את החיוך את הלב הטוב את הרצון לתת את הכל -

את דוד שלי יוב לא הכרתי מכיוון שהוא נהרג במלחמת יומ"כ שהייתה בשנת 1973 ואני נולדתי בשנת 1990 דודים שלי כל הזמן מדברים עליו ואני כשאני שומע אותס מדברים אז אני קצת בוכה מכיוון שאני קולט איזה דוד ניפלא הפסדתי ואני רואה תמיד את אימא שלי בוכה עליו וזה נורא קשה לי וכשאני שומע את הצפירה ביום הזכרון אני נזכר בכל הסיפורים שדודים שלי מספרים.

כחיילת בשרות סדיר היה עלי לקבל את ההודעה ולאתר את המשפחה. מצמרר ביותר הוא לזמן את המודיעים שבעוד רגע ישנו בהודעתם את חייה של משפחה לנצח נצחים. עצוב שהשגרה מונעת מהם להרגיש סימפטיה, הם יכולים להמשיך רק לחלל הבא והבא אחריו. במשך שנתיים בכל שבוע היה לפחות הרוג אחד וכל זה רק במחוז רחובות ושלא תטעו הם לא מתו מפיגועים או מקרב יריות אלא מתאונות, תאונות אימונים, תאונות דרכים. הם הלכו לצבא ולא חזרו, כל זה קרה לפני יותר מ 13 שנה ועדיין בכל יום הזיכרון אני זוכרת את המונוטוניות ואוטומציה במסירת ההודעה, את הצעקות שברקע או את השתיקה הרועמת במכשיר הקשר שלקחו איתם המודיעים. המודיעים המסכנים, מישהו חושב עליהם שלבם כבר הפך לאבן מרב השכול.

לא הכרתי אותו, אין לי שום קשר אליו או למשפחתו, אבל ניר פורז, הקצין האמיץ שנהרג כשניסה לחלץ את נחשון וקסמן משוביו, הוא גיבור וסמל בעיני, הישראלי היפה, הנעים, האמיץ, אחד שאני גאה לקרוא לו אחי, שאני יודע שבגלל שקיימים אנשים כמוהו בחברה הישראלית הקלוקלת, שווה להיות כאן, שווה לחיות כאן, שווה עדיין להקרא ישראלי, יהודי, אדם. ניר פורז ז"ל, לעולם נזכור את גבורתך!

הנה עברה לה עוד שנה.... אומרים שהזמן עושה את שלו אבל,הוא לא. אומרים שהדמות מטשטשת וגם הזכרונות,אבל,הם לא. הכאב כל כך עמוק שאפילו המילים לא יכולות להעביר את התחושה ,את החלל הגדול הזה שהותרת. אז תדעי שאנחנו לא שוכחים,ומתגעגעים אליך. אני.

יהי זכרו ברוך. אדם משכמו ומעלה, חבר טוב שנתן תמיד עזרה. בעל לב של זהב. ניצן, אתה חסר לנו...

I've been thinking about you, for some reason, i found you diary, read your pomes, and i noticed that all the songs you wrote in your last month was about death. I wonder, if you knew your faith, knew your futre. I cant face the fact that youre dead, everytime i'm thinking about you i cry. mom sais i got to be strong, cause i'm old now. dad couldnt face it to, he died of a hart attack the second he heard about your death. so it's mom and me now, i think that both of you were proud of me if you could see me, i got a job, i'm helping everyone. You desarve better. Death has no glory in it.

רון נפל במלחמת לבנון בתפקיד מ"מ בגדוד 202. אין מילים לתאר את האיש הזה. ארץ ישראל הישנה והטובה. איש של אידאלים, איש טוב, אוהב חיים ואדם. גבר שבגברים עם נפש עדינה ורכה. אהבתי אותו.

אנשים שונים, שאין ביניהם שום קשר בחיי היומיום, מתחברים כאן יחד במסכת עצובה של זיכרון לאהובים שאינם עוד. תודה YNET על המחווה הכל כך מיוחדת הזו.. אמא של.

עד עכשיו, יום הזיכרון היה בשבילי יום שגרתי. הולכים לבית ספר עם חולצה לבנה, עומדים בצפירה, הולכים לטקס... עכשיו זהו יום הזיכרון הראשון שלי בצבא ההגנה לישראל ואין גאה ממני. אני גאה על זה שאני זוכה לשרת בצבא -אותו צבא בו שירתו הגיבורים המיוחדים האלה, הגיבורים שאתם מספרים עליהם... מי יתן ולא תדעו עוד צער. שלכם - החיילת.

גיא, אני זוכר איך היינו קוראים לך טנטה, אתה זוכר את הימים? איך היינו רצים ברחובות שמחים? זוכר איך עברנו את הבר-מצווה ביחד? ושדרסה אותך מכונית? אבל אני חושב על זה, ואני מבין שאני מדבר לעצמי טנטה, כי אתה לא שומע אותי. תמיד אמרת שאתה לא רוצה ללכת לצה"ל. מעניין מה גרם לך בסוף ללכת, כנראה שזה היה הגורל שלך טנטה, מקווה שאתה שומע זאת... אזכור אותך תמיד צ'ומפה

רוני רביד נפל ב29.6.1985 בתאונת דרכים בעת שירות מילואים יומיים לפני יום הולדתו ה-28 נזכור אותך תמיד אחייניך אלה שהכירו אותך ואלה שלא מיטל רוני ותומר בורשטיין

המעט שניתן לי לספר עליך , אלעד . איזה חבר איזה טוב לב איזה אחלה גבר וכל השנה , השבר . מהתיכון באותה הכיתה וא"כ ביחד בצבא באותה החטיבה . היית פייטר היית מפקד היית עם המפקד בתאונה . אני נשבע , לעולם לא נשכח בן זהב אח יקר אלעד חבר לעד. ושתדעו כולם מי הבחור היקר כי מאז הרבה כאלה לא פגשתי בכל העולם . שתדעו כולם , לעולם .

נפלו באסון המסוקים 4.2.97. יהי זכרם ברוך

קשה לשמר את העוצמה של היום הזה מלונדון. אבל גם פה, מה שמגדיר את הישראליות שלי יותר מכל זו הכרת התודה לאחי הישראליים שמתו בקרב! עבורי, עבור אישתי ושתי בנותי.תודה מקרב לב.

ב- 22/7/73 בלילה נהרגו בתאונת דרכים מיותרת בדרכם לבסיס בקעת הירח חייל וחיילת. החיילת רותי מקריית אתא. החייל גיל אגמון, שעוד לא מלאו לו 19 שנים. הוא היה חברי מאז שישבנו על הסיר בגנון בגיל שנתיים. כבר 30 שנה שאני הולך לקברו בקריית שאול ולא מוצא נחמה. מותו שבר את אביו והוא נגמר מהר. עם אמו שמרתי על קשר כל השנים ובשנה עברה הלכה לעולמה. מחר כרגיל אהיה בקריית שאול, עם בני שקיבל את שמו, ולא יוכל להתחתן עם בתו שלא זכתה להיוולד.. כמו שתכננו בהיותינו בני 17. החיים נמשכים, אבל מאז- זה לא זה. ואם אילנה אפלבאום קוראת את זה, שתיצור קשר.

שלמה ערמן נפל במלחמת יום הכיפורים בסיני תחת חירוף נפשו להצלת צוות הטנק ואיש מילואים נוסף שהצטרף (במוצב אורקל)וכל זאת לאחר שמפקד הטנק נהרג. שלמה הוא איש שלא וויתר לאף אחד מהפצועים בשטח והוא אמר במילים אלה. או שכולנו יוצאים מכאן בחיים או שכולנו נמות פה. ועל חירוף נפש זאת הוא הועלה מדרגת רב"ט לדרגת סג"מ וקיבל את איתור הגבורה-גיבור ישראל יהיה זכרו ברוך ( שלומי לוי)

לפחות יום אחד בשנה צריך לזכור את כל הנופלים. הלב כואב על כל פרח שנקטף, על כל נופל במלחמות-ישראל ובפעולות האיבה האיומות שממשיכות גם כעת. בנופלם הם ציוו לנו לא רק את החיים: הם גם ציוו לנו לחתור לשלום. כדי שלא יהיו עוד אלמנות ויתומים. כדי שהם יהיו החללים האחרונים.

רציתי שתדעו, שמיום שרון נעדר ועד היום, בכל ליל שבת - בקידוש, אני מזכיר אותו ומבקש למענו, ולא נשכח אותו אני וילדי על שנתן את חייו למען כולנו.

פגשתי אותך על החול, בלילה , במדבר. אתה שכבת, ואנחנו ניסינו לאחוז בחייך. לתפוס את החיים, שלא יברחו. להשאיר אותך איתנו. מסביב תכונה, מרדף, והידיים עובדות באופן אוטומטי, ללא מחשבה, מנסות לעצור את הבלתי נמנע. כשכיסינו אותך בשמיכה, כבר ידענו שם ומשפחה. משהו ממני גם נשאר שם, מתחת לשמיכה. לא הכרתי אותך קודם. כשנפגשנו, כבר לא יכולת לענות. זה לא משנה את הרגשתי שאנחנו קשורים. לחברים ולקרובים שאני זוכר בכל שנה, נוספת אתה. אזכור אותך במיוחד השנה, כי אתה בשבילי מייצג. ביטוי של הקשר בינינו, הקשר לכולם, חייל מילואים, ישראלי, אחי.

תמיד גדלתי עם סיפור על דוד רחוק אחיו למחצה של אבי ז"ל, לצערי אין לנו שום קשר כבר עשרות שנים עם החצי האחר של אבי, רק ידעתי שדוד נהרג בטעות מכח צהל שירה על גיפ שלל בטעות, היום לראשונה חיפשתי ולבסוף מצאתי באתר האינטרנט של "יזכר" מעט פרטים וגם תמונה שאני רואה לראשונה. ברצוני לציין שאחי בנימין ז"ל נפטר בנסיבות טרגיות היה קרוי על שמו של דוד ימין אציני ז"ל.

לא אשכח אתכם עד סוף ימיי, אין לי הרבה מילים. את מה שיש כבר אמרתי. ממכם,בתכם האוהבת והקטנה שיתומה מאבא ואמא וכל כך מתגעגעת לאחיה הקטן...

אבי יזדי נרצח בפיגוע הטרור באולמי כינור דוד בחדרה. בן 24 במותו השאיר אחריו אשה, הורים ואחות. יהי זכרו ברוך.

... בוקר יום שלישי, 8.2.2000, ככל בוקר, במן שגרה מטורפת בימים של לפני היציאה מלבנון, אני קם, שוטף פנים עם הינץ האור, ופונה אל הדלת כדי לקחת את עיתון הבוקר ולהעדכן בכותרות לפני שאצא אל הבסיס. כן ג'ובניק, עם רגשות אשם כבדים, שבכל ערב בזמן "מבט" רק מתגברים. הציפיה לכותרת של הבוקר מהולה בזיכרון של שידור החדשות ערב קודם. התמונה של פיצוץ עמדת השמירה במצוב דלעת כפי שהופיעה על המרקע עוד חרוטה לי בראש כאילו הייתי שם וצפיתי בה מהזוית שבה הארורים ששגרו את הטיל צפו. הטיל והפיצוץ עוד בראשי ומול עיני נגלית הכותרת הנוראה מכל: תמונה חיכנית, צהובת שיער ואדומת פנים, מכוסה ליכלוך חי"רניקי טיפוסי ומתחתיה הכתובת - סמל אמיר מאיר ז"ל, נהרג אתמול בפיצוץ עמדת השמירה במוצב דלעת ברצועת הביטחון בלבנון...... אמיר ואני לא היינו חברים קרובים. אם ניקח את מעגל החברים שיש לאדם, אני אליו והוא אליי נחשבנו מעגל של השורה השלישית. מעין מכרים שעושים כמה דברים ביחד פעם בשנה. מנגנים ביחד, שומעים את אותו הדיסק, מדברים מידי פעם, לומדים באותה השכבה ובאותו שיעור מטמתיקה, מכירים מקרוב אך לא קרובים ממש. ובכל זאת, למרות הכלל שאומר שככל שאתה קרוב יותר לאש, אתה נשרף יותר, הריחוק לא הגן עלי ובטח לא המרחק הרב בין המחבל ששילח את הטיל שלקח ממני ומכל העולם את אמיר. הזעקה שהדהדה מפי באותו הבוקר עוד חרוטה בקירות הבית, הזיכרון לא מרפה גם שלוש שנים אחרי, וצריבת הכאב הנוראית שנחרטה בלב קיימת ותישאר שם לתמיד. אמיר מאיר היה הסמן החיובי של החברה. תמיד עם חיוך שרוחבו עלה על רוחב הכתפיים הענקיות שלו. אחד כזה שכשהוא מחבק אותך חיבוק של סחבק, אתה זוכר את ההרגשה הזו. לא קיים אדם שיכול לקום ולהגיד שאותו ענק חביב ששמו אמיר הרע לו אי פעם. כלכך עדין הוא היה.כל כך טוב, אבל הכל בלשון עבר. בענין של שניות, בהחלטה חסרת אומץ ומוגת לב, לקח אותו ארור את חייו של אמיר, ובלי רשות החזיר אותה לבורא עולם. מה הייתי נותן היום שבמקום הדמעות והכאב, אוכל לראות את אמיר הולך לו ברחוב אחוזה ברעננה, מטייל עם הציוואווה שלו, ומחייך. אמיר, כמה מוזר שזה נראה, וכמה מוזר שזה ישמע - אבל בתמונה הגדולה של החיים שלנו אחרי הצבא, אתה חסר, ואין לי עם מה למלא את החלל הריק והכואב הזה. אבא שלי עדיין שומר את החמסה שקנית לו בטיול השנתי. היא איתו מאז ואפילו עברה לאוטו החדש. והדיסק של אמא שלך, עם השבר בקצה שמונע לשמוע את השיר האחרון עוד אצלי. סליחה. שכחתי להחזיר אותו. ניסית לפני שנה להחזיר אותו לציפי אבל היא בקשה שאשמור אותו. היא אמרה שאם הוא אצלי מאז אז סימן שהוא צריך להישאר אצלי. מתגעגע אליך תמיד. יוסי.

זה מוזר, מקלדת המחשב היא בת לוויה שלי בכל יום, היום כשניגשתי לכתוב עלייך היא, המקלדת הותירה אותי לבד, כמו אומרת לי לא הפעם, זה לא יהיה כל כך פשוט. בשבילי ביטאת תמיד את מהותה של הדוגמא, כילד כחייל כאדם, נראה שכשמדובר בכאב ושכול ועלייך הקלישאות, אינן מספיקות, אינן חזקות מספיק, רציתי להגיד לך שכואב רציתי להבטיח שאנחנו שומרים על אמא רציתי להראות שהמוות הוא סופי אבל הזיכרון אף פעם לא. רציתי להיפרד עד הפרידה הבאה עד מחר או עוד יומיים, שעה או דמעה כזו מטלטלת ןמזכירה שהכל יחסי פרט לקורבן החיים.

לגיבור שלנו שנפל בקבר יוסף , סליחה ...אם אפשר. זיכרונו צריך ללוות אותנו לעד,ולהנציח את שמו ,שיהיה נר לדורות הבאים.

את דן הכרתי בטייסת.. בחור חמוד ענק.. משופם.. תמיד חייך.. אהב להתבדח.. "תגידי להם שישמרו לי את השוקולד למריחה.. הוא כבר לא זכה לאכול ממנו.. בצהריים הגיעה הידיעה המחרידה .. ידענו שנהרג אחד הטייסים.. מי נהרג שאלתי והלב מנבא רעות.. "אייזנברג" אומר אחד מהם ביבושת.. וקשה לקלוט.. וקשה לעכל.. יהי זכרו ברוך..

אני לא ישכח את המבט התמים של נחשון, ילד בן 19 שהצליח לעשות כ"כ הרבה למען עמו. אני לא ישכח את היסורים שעברה אמו היקרה באותם הימים. אני לא ישכח את התפילה ההמונית בכותל. אני לא ישכח את אותו ליל שבת שתוך שניות הפך מתפילה ותקווה, לעצב ובכי. לא נשכח אותך לעולם נחשון.

שהאיר את החדר, אני כ"כ מתגעגעת. אני מצטערת על כל הדברים שלא אמרתי ועל אלו שהייתי צריכה לאמר ולא אמרתי. תודה שהיית חבר... עד היום כשאני חושבת עליך אני מחייכת תוך כדי דמעות שזולגות. החלק הכי קשה זה שאני המשכתי, אני אוהבת אותך פרדי, חיוכים ונשיקות