הלוביה היא ירק שבפעם הראשונה שהבטתי בו, נראה לי, איך לומר, מוזר, מין הכלאה של מקרוני ושעושעית, ארוך דקיק ורך. אבל סבתי שתחייה עשתה בו נפלאות.
בימי הסתיו והחורף המוקדמים, בעת שיושבים לשולחן בימי שישי, סבא עושה קידוש, סבתא מחייכת שהוא מברך "אשת חייל מי ימצא..." , היא מובילה אל השולחן סיר שמפיץ ריח, שונה, אחר. מעבר לכל שאר המטעמים, העירקיים שהיא מכינה ביד אמונה, וסבא מצקצק בהושיטו יד לצלחות ההגשה, וסבתא דוחפת לך עוד ועוד אוכל "תטעם" עם הדגש במבטאה המופלא על ה-ע'. הושיטה לאפי הקטן את סיר הלוביה.
שם בפנים שחתה לה הלוביה, מעט כהה, במים שקיבלו צבע כהה, אבל בריח, גרם לבלוטות הרוק כמעט ולחנוק אותי.
הושטתי יד קטנה (אה, אני הייתי בערך בן 7) ודליתי לי שרוך , מיותר לציין שקיבלתי שאגה קצרה מסבתא "למה בידיים!" , אבל מה אכפת לי כבר תפסתי אחת.
טכניקת האכילה של הלוביה המבושלת, היא מאוד פשוטה, צריך לתפוס קצה אחת באצבעות להכניס את כל ה"נחש" הזה לחלל הפה לסגור שפתיים ולמשוך...כך, כל התוכן והמעטפת נשארים בפנים והסיבים הצדדיים שהם קשים יותר...מושלכים כלאחר כבוד לצלחת השאריות.
אני התאהבתי... כמובן שאפשר לעשות דברים מופלאים עם הלוביה...אבל אין כמו פשטות.
לוביה, בכל משקל שתחפצו.
לשים בסיר לכסות במים , 1 ס"מ מעל.
להוסיף כפית מלח.
להרתיח, ואז לבשל על אש קטנה עד שהלוביה רכה.
אפשר לאכול חם, חמים או אפילו קר...
בהרבה אהבה.
|