וזאת הבעיה - על הנייר. כי כשאת שם, סופגת צעקות היסטריות, במיוחד אם הן יוצאות מגבר שגדול ממך בכמה מידות, זה מפחיד ומאיים. ואת מוצאת את עצמך במצב של חוסר אונים. וכן - אי אפשר להגיד לו להירגע, כי זה רק עושה את זה יותר גרוע, ואי אפשר להתגונן או להחזיר - כי זה רק עושה את זה יותר גרוע. כל מה שאפשר לעשות זה להגיד - צודק, צודק, סליחה. זה הדבר היחיד שמרגיע. הבעיה היא התוצאה של מה שקרה. הוא צועק כמו מטורף, הרבה פעמים על דברים לא הגיוניים בעליל, ובגלל שאת יודעת שהדרך היחידה להרגיע אותו היא להסכים ולשתוק, הוא למעשה יוצא נשכר מכול הכיוונים - גם צעק והקטין אותך, גם כביכול יצא "צודק" על משהו שהוא לא ממש צודק בו. ומכיוון שוא יוצא נשכר - הוא ימשיך עם ההתנהגות הזו. זה טבע האדם. לבוא אחר-כך, אחרי התקף הזעם ולהגיד - תשמע א' ב' ג', לא עובד, כי הרי הסכמת איתו בזמן התקף ומה פתאום את משנה את דעתך? הרי הוא צודק. את לא. ומה פתאום את באה עכשיו בטענות? והנה לך עוד התקף קטן... התקפי זעם הם למעשה מניפולציה מאוד ילדותית להשיג מה שרוצים. אתה אומר לדבר רק על התהליך, הבעיה היא שזה לא רק התהליך, זה בעיקר התוכן. התקף זעם גורם לצד המותקף למעשה להסכים עם אותו אדם שעכשיו אדום ושואג עליו ללא הכרה, רק בשביל שירגע. זה לא שאתה באמת מסכים איתו, הסכמת רק לשם הרגעת העיניינים, ומה יצא לך? למעשה הסכמת למשהו שאתה לא באמת מסכים עליו. רק בגלל שחשת מאוים. בקיצור, התקף זעם וצעקות היסטריות הם אלימות לכל דבר, והדרך הטובה ביותר להימנע מהם, עם כול הצער שבדבר, אם הגבר/האישה שמתנהגים כך לא רואים בהתנהגות שלהם משהו חריג ולא מוכנים לטפל בזה - היא פשוט לעזוב.

כתבה מצויינת! מה עם התפרצות של ילדים?

תנו כבוד אחד לשני וכך תוכלו לדעת מה עובר על בן זוגכם, לא צריך לחכות להרמות קול פשוט תנו לדבר ואח"כ תגידו מה על ליבכם. הסכנה הגדולה פה היא שזה נוגד את אופי האנושות, כשלא "מחזירים" נוצר מצב לא "נורמלי" וקשה לבן זוג להתמודד ויכול ליצור תיסכולים יותר עמוקים בעתיד. מעבר לזה אם בן הזוג, או בת הזוג, כמובן, מלווים בהתפרצויות זעם מטורפות כלכך אז אף אחד בעולם לא חייב לספוג את זה, ויש תמיד אלטרנטיבה אחרת.

ואז נרגע. כי הם לא יקחו אליפות ....

ועצבים של אישה הם תופעת לוואי לקשקושים של גבר? התפרצויות זעם קשורות למבנה האישיות, לבעיות בילדות, לבעיות בחיים וכו' וכו', ונראה שאתה עוד גבר ממורמר, שוביניסט ולא חכם במיוחד (אגב, אם מטרתך היתה להצחיק, היא לא הושגה)

בזמן החברות הן לא מעיזות להתפרץ בזעם,ויודעות היטב לרסן את עצמן. אבל ברגע שיש להן טבעת,מתחילים זמירות חדשות וצורמות.

עצוב מאוד אבל נכון. זה מאוד מאפיין את הגבר המיזרחי. (לא את המשתכנזים). גם אם תרגיעי אותו תגידי תודה לאל שנרגע ועבר ומעולם לא תדברי איתו על מה שקרה מאוחר יותר מכייוון שתוסיפי אש למדורה כי ברור מראש שהוא יעמוד על שלו שאת זאת שלא בסדר ולא יוותר גם שהמצב ירגע. הרי יש לו אגו של מיזרחי לא? "מיזרחי לא מבקש סליחה".

לצערי הרב אני וילדי חיים עם אדם כזה וזה מאוד קשה אני פונה לכל הנשים- אפשר למצוא תכונה כזו עוד לפני הנשואים רק שאז המידות של הכעס מאוד קטנות לעומת השנים שעוברות לאחר מכן ואנחנו לא נותנות לכעס הזה חשיבות רבה כי למעשה מי לא כועס או מתעצבן אבל אחרי הנשואים שאת "רכוש" שלו כפי שהוא מדמיין ויש ילדים הכל הופך לגהנום

הכל נכון לצערנו הרב

אני זאת שצעקה והתפרצה, על הבעל לשעבר ועכשיו על הילד למה. אתה יכול לנסות ולשקר , וזה עבד אצלי להמציא אין ספור סיפורים הכל מצוץ מהאצבע. האמנתי בכל ליבי ואז שקלטתי שבוגדים בי אם מישהי אחרת אבדתי שליטה, צעקתי לא ניסה לעזור לי לתמוך להסביר. היום קורה שאני כועסת על הילד ומאוד מצטערת על זה. שכואבים ונפגעים אין שליטה,צריך לשלוט אבל לא תמיד אפשר.

היי. פה זה ויי-נט יחסים. ה"מלחמה" פה היא אם כבר מיגדרית (בין גבר לאישה). לא גזענית. תעשי טובה ותקחי את הדעות הקדומות שלך למקום אחר. תודה. עצוב שב2007 עדיין חושבים כמוך.

זה מפחיד את הילדים ואותי וזה נגמר מאוד לא טוב נ מ א ס

זה פשוט נורא מי רוצה לשכב עם מפלצת אז שיבגוד את אומרת לעצמך ושאחרת תסבול במקומך ובמקום הילדים

מכתית במלוא מובן המילה אללי. מקדחה נקבית בלה בלה בלה. והיללות שלך נשמעות לי כמו אוי אוי אוי. בע.

כאילו אין רומנים עצבניים, יצא לך להכיר כמה גרוזינים, בוכרים ,( בארץ). אנגלים, סקוטים, איטלקים. צאי ולמדי, העולם רחב, יש בו מהכל!.

לפסיכולוגים ומטפלים יש הרבה עצות. הם מדברים בשקט ועיניהם גדולות ומבינות. אתם חושבים שהם יודעים על מה הם מדברים. אתם מאמינים להם. עד ש... עד שאתם מכירים אותם. ממש מכירים אותם. ורואים שאצלם בבית יש בדיוק את אותם בעיות שיש אצלכם. ואז אתם מבינים שהם לא יודעים על מה הם מדברים! עצתי לכם, לכו עם תחושת הבטן שלכם. תתייעצו עם חבר/ה קרוב/ה. ובכל מקרה, אל תסבלו יחסים מעוותים ולוחצים. אל תחשבו שאתם יכולים לשנות מישהו. אם רע לכם, תעזבו.

ממשיכות בדפוס הזה מבלי לנסות להבין שככה זה לא יהפוך את הקשר ליותר טוב ובסוף מגיעה הפרדה והן ימשיכו לחשוב שהן צודקות עד שיגיע עוד בחור ובהתחלה הם יתאמצו להיות רגועות עד שיגיע הקטע שירגישו נינוחות לחזור להתפרצויות הזעם שלהם

אני מאד רגוע לי בחו"ל.

זה לא משנה המוצא / עדה רוב הגברים הם עצבניים כועסים צועקים וגם מקללים. אבל ככה הם הגברים שלנו חמי מזג אבל המאהבים הטובים ביותר. נאמנים לאשה והתפרצויות אלו הם אכן בגלל שהם עוד ילדים . זה יעבור להם עם השנים והם יהיו לכן הבעלים הטובים ביותר. מניסיון.

מי שאדיש לדברים שקורים מסביבו הוא לא אוהב. קורה שלפעמים מתפרצים צועקים וגם אומרים דברים לא יפים אבל זה רק מראה על גודל האהבה שיש. כי מי שלא כואב לו הוא לא אוהב!!

יצאתי עם בחור נאה מדהים המאהב הכי טוב שהיה לי. אבל וכנראה גם בגלל שעוד הייתי ילדה קטנה הייתי עושה בלון גדול מכל שטות דבר שהביא אותו למצבים של צעקות קללות (לא משהו רציני כלכך) אבל הוא אהב אותי אהבת אמת. עזבתי אותו כי לא חשבתי שהוא הנכון. יצאתי עם כמה וכמה עד שהגיע אחד אמר שהוא אוהב אבל היה אדיש לכל דבר שעשיתי / לא עשיתי האדישות שלו התבטאה גם כלפיי היום אני אוכלת את עצמי איך עזבתי פרח רגיש כמו שהיה לי. הייתי יכולה להיות היום נשואה באושר עם ילדים. עדיין רווקה וכבר בת 28 בלי חבר :( עצוב לי תחזור אלי אהובייייי

אני בחור בן 30 אשכנזי ומשכיל שמודה שהיה מתפרץ מזעם לא פעם ולא פעמים (מעולם לא הרמתי יד, ואם משהו נחבל זה היה תמיד אני). אני חושב שכל הבחורות פה די מתממות ביכולת הנדירה שבוודאי יש לחלקן לשגע את בעליהן/בני זוגם. גם אני פתרתי את בעיותי ונפרדתי. עובדה, מאז לא נתקפתי בתקף זעם אחד לא שברתי כלום ואני שלו מאי פעם.

כתבה יפה, אבל לי היה חסר בה אחד הפתרונות הפשוטים והיפים לבעיה הזאת: לזרוק אותו לכל הרוחות. ול-18, אתה צודק שיש עצבניים מכל העדות, אבל ההבדל הוא שהם לא שולפים סכין כשמעצבנים אותם... חחחחחח..., סתאאאאם, אחי, בצחוק. מת על המרוקאים (ובעיקר על המרוקאיות) - אפילו שיש לכם דם חם.

ותודה לאל היום אני יודעת איך להתמודד איתן.וגם הוא. בהתחלה שזה קרה התנגחנו ולא ידעתי מה לעשות וזה קורה פעם בחודשיים בפעם האחרונה שזסה קרה פשוט לא הגבתי רק הקשבתי לו זה הזעם לא היה מופנה אלי אלא למצב מסויים שהוא נקלע אליו , וגם כשעניתי אז זה רק היה כאמפתיה אליו.ובאמת אחרי כחצי שעה הוא נרגע ליטף אותי וזה נעלם כלא היה . אני מבינה אותו הייתה לו ילדות קשה שלא היו לא הורים אינטלגנטים כדי שיעזרו לו . ובכל זאת אני חולה עליו ואעשה הכל כדי לתמוך בו ...... אפילו הגעתי למצב שהצלחתי לשכנע אותו שילך לטיפול מה שבעבר אם הייתי ואמרת לו את זה אז הוא היה עונה לי " תלכי את לטיפול "