למה אין פרס לספר שירה אני ממליצה על הספר בואו ימים מפויסים של דליה יאירי לכל פרס עתידי. הוא הפך להיות ספר המלווה כל ישראלי .ביום הזכרון לא היה טקס שלא קראו בו משיריה.

"הרוצחים" מאת דרור בורשטיין ("בבל")- ספר לא קריא בעליל. חיקוי מתוך התבוללות של יעקב שבתאי. ויעקב שבתאי יש אחד. ואם יש לו יורש זה לא דרור בורשטיין. "אהבה עברית" מאת שושי בריינר ("עם עובד")- ספר מינורי חביב. קראתי וכלום לא נחרת בזכרוני. "מחזיר החלומות" מאת ניר ברעם ("כתר") - חרטטנות מקצועית והצלחה מעוררת הערצה ( או דחיה) בהעברת השחצנות והזחיחות של הכותב לתוך הכתוב. "שחיטה שחורה" מאת שחר מגן ("כתר")- במילה אחת: בוסר. "שום גמדים לא יבואו" מאת שרה שילה ("עם ובד")- מרוב נסיון להיות אוטנטית יצא משהו עילג ובעיקר לא אמין

ואני סתם תולעת ספריםץ בוסר ביכורים שנופח מעבר לכל מידה וטעם.

ספר יפה וחכם, עמוק ומלוטש. מומלץ לבעלי נפש פועלת וחיה. כל השאר שיקראו את ניר ברעם.

הספר הכי טוב שיצא השנה בעברית. האם מדובר בשיקולים פוליטיים או בעובדה ששופטי פרס הבוקר , בניגוד לפרס ספיר אמונים על זיהוי מי שהקדים את זמנו?

מגן - ספר חמוד - זה הכל ברעם מאוד משתדל - אבל הפרס הוא לא על מאמץ מה לעששות . שילו גדולה , בהחלט היה מגיעה לה אבל .. הרוצחים זה פשוט אופרה אחרת . קרנבל מדהים שפושט יידים ורגלים לכל הכיוונים . תתאמצו קצת ..הוא שווה בגדול .

ספר השירה הבולט של שנה זו הוא בודאי הספר בואו ימים מפויסים של דליה יאירי ספר חריג בעמקו, במגוון ההקשרים היהודים והישראלים ברקע תרבותי ספרותי באוצר מלים שאוב מהמקורות ומהספרות ועוסק בכל מגוון החיים מהיצירה עצמה, ארס פואטיקה אמיתית ועד התייחסות לאחר, למציאות הקשה שלנו לשכול האישי והציבורי ובעיקר עוסקת גם בתקוה מגיע לה פרס גדול