אין הפתעות. get a life.

לא ברור לי מה גורם לגננות.מורות.מדריכות בחוגים להשקיע כל-כך הרבה מאמץ לקראת מסיבת הסיום. כאילו שזה מה שישפיע על דעתנו על הצוות החינוכי. הרי אנחנו מושפעים הרבה יותר מהעשייה במהלך השנה. אנחנו לא צריכים ש'יראו לנו' דוקא בסוף השנה. אני בעד פעילות כיף של הילדים, וגם נוכחות של ההורים אינה חובה לטעמי.

והגננת דאגה שכל הילדים ישתתפו והציקה לכל אלה שלא רצו להשתתף וכל החברים של הבן שלי שאצלנו בבית לא מצליחים להוציא הגה עמדו שם מבוהלים ממלמלים ומסתכלים בפחד מהגננת, שלא תכעס עליהם, ותצווח עליהם בקולה הצווחני. לרגע חשבתי שכל ההורים רואים את זה כמוני אבל למראה האמא שעמדה לידי הבנתי למי מיועד המופע.

היינו אתמול במסיבת סוף שנה של בית ספרה של ילדתי. בתחילת המסיבה, לפני ההופעות והריקודים, היתה חלוקת תעודות הצטיינות לכל תלמידי ביה"ס. הבת שלי, כיתה ג, ממש בכתה בכי תמרורים כשהיא ראתה את חבריה מהכיתה (היו רק 2 אומנם) מקבלים תעודות והיא לא. בכל הכנות, לא אכפת לי שהבת שלי לא קיבלה, אם לא הגיע לה - שלא תקבל, אבל מרגיז אותי שביה"ס מחלק את התעודות לפני כולם, וגורם לילדים שלא קיבלו לרייר מקנאה, למראה חבריהם עולים על הבמה עם התעודות, מצטלמים ומתראיינים למיקרופון, ועונים על שאלות כמו: "איך אתה מרגיש עכשיו?" או "היה שווה להיות תלמיד מצטיין, נכון?" זה לא הוגן!!! והכי מרגיז שאחד הילדים שקיבל את התעודה הוא תלמיד ממוצע (אני מכירה את הוריו, והבת שלי היתה חברה טובה של הילד הזה), שנוהג לאחר לשיעורים (כי אמא שלו אומרת שהוא איטי נורא בבקרים), ובהחלט לא מהמצטיינים משום תחום, אולי פרט לליקוק למורה?

יש ילשים שמאד נהנים ומתרגשים במסיבות, כמו הגדולות שלי וזה בסדר ויש ילדים שבוכים, וזה בסדר, והגננת מושיבה את ההורים לידם (כן כן, במעגל המופיעים) והילדים משמשים כצופים, כמו הקטנה שלי ואחיינית שלי, וזה גם בסדר אי אפשר להגן על הילדים מכל דבר וצריך לתת להם מגוון התנסויות, וחלק מההתנסויות זה הופעה. למה למנוע אותה מילדים שפורחים ומלבלבים בה? אבל צריך להכיל את הילדים שלא מסתדרים איתה.

אני עדיין בטראומות ממשהו שנקרא "מעגל אהבה" בבר מצווה

בגן של הבן שלי פשוט עורכים שיעור מוסיקה - במתכונת שאותה ערכו כל הנה, אבל עם ההורים. הילד מרגיש אולי שזה שונה - אבל הפעילויות מוכרות, באווירה אינטימית (יושבים עם הילדים על השטיח בדיוק כמו בשיעורים כל השנה) ובלי שנאלצו ללמוד שירים לדקלם דיקלומים ולרקוד ריקודים חדשים. אני בטוחה שחלק מההורים מאוכזבים - אין "זיקוקים" אבל המסיבה כמו שכתבה אריאנה היא עבורם - ורק טיפ טיפונת עבורי. האושר לראות את הילדים כפי שהיו כל השנה שווה לי הכל.

בגן של הילדה שלי היה יחסית בסדר, חוץ מאיזו אמא פוסטמה אחת שכל הזמן נדחקה כדי לצלם את הילד המאהבול שלה. רוב הזמן ראיתי את הישבן השמן שלה ולא את הילדים.

היא שבעוד לא הרבה שנים, התהליך שקורה כיום בקטן יגדל לממדים כאלו שאם אתה, ההורה לילדים בין שנתיים לשמונה עשרה, ואתה בן הארץ משכיל, הוריך בני הארץ משכילים, בן זוגך הוא בן הארץ משכיל וכו.. לא תרצה לראות את ילדך מתחנך במערכת החינוך הקונבנציונלית, לא משנה באיזה יישוב ובאיזה סטטוס חברתי. בתי ספר וולדורף( אנטרופוסופייים) החינוך המוזהב, מונטסורי, וחינוך ביתי יהוו את חממות ההתפתחות של השכבה המשכילה של הדורות הבאים במדינת ישראל. גם ביתי בכיתה ב חגגה בשבוע שעבר מסיבת סיום עם בית ספרה בסימן" 40 שנה לאיחוד ירושליים"!! לא פחות ולא יותר. במקום להתפתל בהסברים מדוע אני חושב שכרגיל המערכת מנסה לטשטש את האמת ושירושליים לא באמת מאוחדת ושזה חג של מתנחלים בלבד, ומה פתאום 40 שנה, החרמתי את המסיבה ושלחתי את אישתי הגיבורה לבדה, מתוך תקווה עמוקה שבשנה הבאה היא תלמד במערכת חינוך אלטרנטיבית, שלכך אנו פועלים.

אריאנה היקרה! הנני ילידת בריה"מ לשעבר. עליתי ארצה בגיל 13, כיום סטודנטית באוניברסיטה עברית. חוויתי לא מעט טקסים בחיי עוד בבית הספר הסובייטי, שבו הונהגו שיטות "אילוף". החזרות נמשכו אצלנו ימים שלמים, לפעמים מ 3 בצהריים עד 9 בערב (הייתי בכיתה ג'). נכון שזו הייתי עבודת פרך, ולא פעם היינו מאוכזבים ומתוסכלים, אבל שום דבר לא היה משתווה לתחושת הנצחון, כאשר בתום כל אותן חזרות היינו מופיעים בצורה מושלמת (!!) ואני מדגישה - מושלמת מול הקהל. אז הייתה ניכרת כל ההשקעה שלנו ושל המורה. כל הדברים הללו זכורים לי כחוויה נהדרת, שכן בזכותה אני מסוגלת היום לעמוד מול כיתה ללא פחד במה ולהעביר את הרצאת סמינריון שלי בשלווה ובהנאה, משום שמגיל צעיר לימדו אותי, שאם מתרגלים מספיק ומביאים את הביצוע לידי שלמות - אז ההופעה היא תענוג. לדעתי דברים כאלה מפתחים אצל הילדים בטחון עצמי, יכולת עמידה מול קהל ועוד גברים חיוביים מהסוג הזה. עדיף להתמודד איתם בגיל צעיר, מאשר למצוא את עצמך עומד על הבמה לראשונה בחייך מול כיתה של 120 איש ומרצה חמור סבר, הבוחן כל מילה היוצאת מפיך המגמגם

הבעיה למעשה טמונה בצוות ההנהלה של ביה"ס שמצפה ממך להיות מפיקה מחזאית מורה לדרמה מחול הכל מהכל, יותר גרוע מזה הם היומיים שלושה לפני תחילת השנה כשכל מורה באה לכיתתה ויש מעין תחרות סמויה בין המורות מבלי להגיד שזה המצב לגבי של מי הכיתה יותר מקושטת ונראת יותר מוזיאון לדעתי יכלו להביא מישהו או מישהי מתחום האומנות שיעזרו לנו לפחות לעשות זאת ושלא נצטרך לקחת על גבינו את כל ההפקה הזו ולכן נטע זה הרבה יותר מטריד ממסיבות הסיום הצורך לסדר כיתה ולהוציא עליה את הנשמה

עשו קטעים עם קישור לסרטים מפורסמים וההורים היו צריכים לנחש מה הסרט... לדעתי רוב הילדים בגן נהנו... בקשר לבתי הספר, לדעתי צריך לדחות את מסיבת הסיום ב 3 שבועות, כך התלמידים ילמדו עד התאריך הרגיל באופן רגיל, ובית הספר ימשיך עוד 3 שבועות שיוגדשו לכיף ולהכנת מסיבת הסיום... כך יחסכו להורים אלפי שקלים על מחזור אחד של קיטנה, כאשר לילדים ישאר אותו זמן של חופש, אבל ההורים ירגישו אותו 3 שבועות פחות...

אם באופן כללי המורים יגדלו את הילדים שלך, ולא היית מעורבת בכלל בחינוכם, מה שקורה בפועל. למה שההורים יבואו למסיבת הסיום, באמת? למה שישקיעו מזמנם יום אחד בשנה כדי לראות את ילדיהם ולשמוח בשמחתם? ביג דיל. הורים כמוך הם בושה.

אנחנו (התלמידים)כתבנו את התכנים,אנחנו כתבנו ,הלחנו ושרנו את השירים, הכל היה מקורי .(חוויות בבית הספר ).כמעט ולא היו הוצאות ובטח שלא הזמנו אף אחד "מקצועי" ועד היום אני זוכר את זה בהמון געגועים.

רק בעמידה עיקשת על עקרונותי הצלחתי למנוע את יום ההולדת של בני הבכור כשהיה בן שנה(!) עוד לא הולך, לא מדבר ואמור להבין שיש לו יום הולדת. ביום ההולדת שנתיים הוא כבר היה בגן והיה לא נעים, הילד בכה כל המסיבה כי אבא ואימא היו בגן אז הוא רצה ללכת כבר הביתה. לפורים היה צריך להתחפש, חיפשנו אותו לאפרוח, הוא באמת היה חמוד מאד אבל מבחינתו הוא לא הבין מה הבד הגס הזה שהוא צריך ללבוש וניסה כל הזמן להוריד את התלבושת. ביום ההולדת 3 הוא הבין שמקבלים ממתקים וזה כל מה שעיניין אותו , לא המסיבה , לא החברים (הוא רואה אותם כל הזמן בגן , לא?) אז הוא רצה שיהיה לו גם למחרת יום הולדת כדי לקבל ממתקים שוב ובכה נורא כשהסבירו לו שאי אפשר. למה, למה צריך להלביש על הפעוטות את עולם המושגים שלנו בגיל שבו הם לא מסוגלים בכלל להבין את המשמעות שלו?

סע לארה"ב שם לא חסר בתי ספר פרטיים. ממילא פה המתנחלים הפאנטים ישתלטו פה על הכל. ומוטב שעה אחת קודם!

ילד\ה אלא רק בעצמם ובאיכות הצילום.

ערכן של תעודות ההצטיינות כתמריץ להשקעה בלימודים נובע מכך שהן פומביות. אחרת זה סתם דף נייר. הבת שלך לא צריכה לרייר מקנאה אלא להתאמץ יותר בשנה הבאה.

אני דווקא חושב שאנשים היסטריים וטיפשים כמוך הם הבושה האמיתית. הבנת בכלל מה שקראת לפני שהתנפלת? המגיבה טוענת, בצדק, שמה שקובע הוא לא תצוגת התכלית בסוף השנה, אלא העשייה המתמשכת במהלך השנה. לעניין נוכחות ההורים - ברור שהכוונה היתה לא להתחמק, אלא לתת לילדים פעילות כיף ללא נוכחות מלחיצה של ההורים עם הפלאשים והמצלמות. תלמדי לחשוב ולספור עד עשר לפני שאת משתוללת - תכונה חשובה לאנשים ששכל הוא לא הצד החזק שלהם.

במסיבת פורים בגן של בני, גם עשו הפעלה עם ריקודים ושירים, כמו בכל גן, עם ההורים שצופים כמו בכל מקום. ההבדל הוא שכשהבן שלי קצת נבהל ולא רצה לשתף פעולה, לא דחפתי אותו קדימה, או חייכתי במבוכה לסבתא שבאה לראות, אלא ניגשתי אליו, לקחתי אותו על הידיים, והצטרפתי איתו ביחד למעגל הריקודים. ככה הוא הרגיש שאבא לידו, שהכל בסדר ושאם הוא לא רוצה אז זה גם בסדר. לקח כרבע שעה שבה רקדתי כענק בין גמדים עם ילדי הקט על הידים, אבל זה היה שווה את זה, כי כתוצאה מכך הוא המשיך לרקוד עם כולם בלעדי - וחיוך על פניו. לדעתי, חינוך ודוגמה אישית מתחילים מהבית אבל הם לא חייבים להיגמר שם. אם הילד שלי מרגיש לא בנוח, אני תמיד אשתדל שידע שיש לו גב מצידי ושאני איתו (אני=אנחנו, אבא ואמא) ותומך בו. כך זה בכל מקום שאני לידו מתוך שאיפה שזה יתן לו את החוסן הנפשי להרגיש בטוח בעצמו גם במצבים שלא נהיה שם. בינתיים נראה שזה עובד.

אין פה עניין של להשקיע או לא להשקיע בילד. על זה בדיוק הכתבה - המחשבה המאוסה שהשקעה בילד פירושה להידבק לו לנשמה. ילדים שחוגגים לא בחסות 300 פלאשים של ההורים, יגדלו להיות מבוגרים עצמאיים יותר ונוירוטים פחות.

רק בשביל שנתגאה ונשויץ בגאונים הקטנים שלנו, ההורים משליכים את התסביכים והתחרותיות שלהם על הקטנים. אח"כ מתפלאים שהחבר'ה בורחים לשאנטי בהודו. די עם הלחץ הזה