חבל שלא נתת את דרכי הטיפול בילד הצווח, בעבר אני הייתי צווחת ביחד איתה ופעם אף היפלקתי לה בטוסיק, בסופו של דבר החלטתי שיותר אני לא מרביצה, ולא צועקת, אך היום המצב הוא פשוט בלתי נסבל... בלשון המעטה , תעזור לי. תודה.

אפשר ורצוי להיות הורים סמכותים שמציבים גבולות , אבל בשום פנים אין להפוך להורים שמכים את ילדהם גם אם מדובר במכה על היד ואו על הטוסיק. כמו שלא ניתן למבוגר אחר שמרגיז אותנו סטירה חינוכית כך גם לא צריך לתת לילד מכה חינוכית. הגבולות שאנו מעניקים לילד צריך להיות ברורים והדרך היחידה לעשות זאת זה עיקביות עיקביות ושוב עיקביות. כך הילד לומד לפעול בתוך עולם מסודר של חוקים וציות להם ועם זאת הוא לומד שבבית שלו אוהבים אותו מתחשבים ברצונותיו אבל הוא לא השולט ויש עוד אנשים שהוא צריך להתחשב בדעתם אחים אחיות חברים וכד' . וההורים הם המנווטים אותו בחום אהבה ויציבות בחייו.

דרך להתמודד עם ילד שצורך בקניון מפני שלא קנינו לו מה שרצה: פשוט מרימים אותו למרות בכיו, צרחותיו ולפעמים זה אפילו מלווה בבעיטות ופשוט חוזרים הביתה, כך הוא מפסיד יום כיף בקניון וגם לא קיבל גלידה. לצערי רוב ההורים היום לא יודעים לעמוד על שלהם, אם אמרנו לא זה אומר לא, הילד יכול לצרוח כמה שבא לו. מנסיון שלי ילד שמגיל אפס מבין שכשאמא אומרת לא היא מתכוונת לזה, ממש לא מתנהג כך. אני רואה אמהות שהילד מכה אותן בגן השעשועים וכל מה שיש להן להגיע לילד החמוד שלהן ש"זה לא נעים לי", מספיק כבר עם ההתיפיפות הזאת, לתפוס אותו ביד ולחזור מיד הביתה.

עוד לפני שתספיק לומר את המילה קאזבובו

"לא מרשה להכות " למשל, או: "כעת מכבים את המחשב ויוצאים לטיול" ו"לא בא לו". ההשתוללות, הבכי קורע הלב, אני מתמלאת חמלה על הילד המסכן, באמת מסכן! הלימוד בגן עוזר אבל... הורים עם דפוס כזה , קשה מאד לשנות. בכל אופן, תודה על הכתבה!

סרטון נהדר, מראה איך אנו מגדלים את ילדינו. אומנם הסרטון מוקצן אך מחקרים מראים שאנו מדברים עם ילדינו כ7 דקות ביום כולל סדר את החדר ואיך היה בבית הספר. הורים קצת מחשבה.

נראה לך הגיוני להאשים את אמא שלך, אחותך או החברות שלך? הילדים הם שלך, לא? קחי אחריות על מעשיך.

אלא שבדומה למרבית המאמרים הנכתבים על ידך אינו תורם שום דבר לאף אחד. מבחינת תוכן הדברים זהו עוד אחד משרשרת אינסופית של מאמרי רשת פסבדו מיקצועיים המתארים באופן המנסה להיות קומי סיטואציות מוכרות מחיי היומיום אך אינם מציעים דרך אלטרנטיבית כלל. ואני יכול גם להבין בדיוק מדוע זה כך, הסיבה היא ש"מדע" הפסיכולוגיה הרי איננו באמת מדע והוא איננו באמת מספק תשובות או תובנות למעט הררים של תיאוריות שנגזרים מהתבוננות ומבדקים סטטיסטיים בלבד שאינם קרובים לפענח מה מתרחש במוח האנושי. וכל פסיכולוג יודע את העובדה הזאת בודאות, ומודע לכך שאין לו אפשרות אמיתית לתת עצה באופן חד משמעי מכיוון שאין עסקינן בשחור מול לבן. בני אדם נמצאים רובם ככולם על רצף האפור, ורובו המוחלט של אופיים, אישיותם וחריגותיהם מהנורמה הינו מולד ומורש גנטית. אין דין גידול ילד אחד דומה למישנהו, ודאי וודאי שלא בעידן המודרני שבו בנוסף לגנטיקה רבות גם השפעות ביוכימיות של מזהמי סביבה המצויים בכל מקום החל בהרכב התזונה ברחם האם והמשך באויר, המזון, המים והגירויים החיצוניים. העצה הטובה ביותר שיכולה להינתן להורים היא - ספקו חום ומשענת לילדכם, נסו לראות את העולם מנקודת מבטו הפרטית ומגובה עיניו, ואל תתפתו להתיימר להבין כל גחמה שלו, זה מיותר, נתבו אותו על פי האינסטינקט שלכם בלבד לכיוון ערכי חיובי, והוא כבר יתיישר על פי התבנית הרצויה בתנאי שהיא באה מאהבה ולא מיומרנות או פלצנות.

הילדים עצמם זועקים לעזרה!!! רוצים שיהיה איזשהו מבוגר אחראי שיבוא ויגיד להם ככה מותר וככה אסור. האם לא קרה לכם כאנשים מבוגרים בשעות משבר, שהייתם רוצים שיבוא מישהו חזק ויחליט עבורכם ויגיד לכם "זה מה שצריך לעשות עכשיו ואת זה נעשה". גם הילדים רוצים את זה רק מה? אין מישהו כזה, כי הרי אומרים "אם נעניש אותו או נגיד לו ככה וככה זה יפגע בנפשו הרכה ויהיו לו בעיות פסיכולוגיות לא?" גבולות זו לא מילה גסה. להשתמש בהם ומהר.

הבעיה כל כך מוכרת לנו, כהורים, כך שחבל שלא הרחיבו ב"טיפים" להתמודדות עם הבעיה, במקום להרחיב בתאור הבעיה. מכל מקום, תודה על הכתבה, בבחינת "צרת רבים חצי נחמה", והרי בכל זאת הצלחנו להבין שהבעיה היא בעיה מוכרת, ושצריך לדעת לדכא אותה.

למדתי ונהנתי.

אחז בי דחף שאין לדכא לשגר שני מסרים: א. כתוב בחן, קסם ושנינות מלבבת. ב. כמו בכל תחום הטווח הבריא מצוי אי שם בין נקודות הקצה של מטוטלת ה"אבולוציה החברתית/ התנהגותית". אני חושבת שהמפתח לעשיה נכונה נעוץ תמיד בהבנה שאני כמבצע לא משאיר את אישיותי/ ערכי/ רגשותי מחוץ לתמונה- ככל ש"אני המבצע" נאמן יותר לעצמי (בהנחה שרובנו שואפים לאיזון שפוי ובר קיימא), יהיו התוצאות קרובות יותר לטווח ההתמודדות השפוי. בקיצור: אין על שכל ישר וצחוק בריא.

את זה שיש לנו רודנים בבית אנחנו יודעים לבד, גם בלי תואר בפסיכולוגיה. הייתי מצפה מהכתבה שתיתן טיפים להתמודדות עם הרודנים הקטנים.

הוא מחליט מתי אני ובעלי נלך לישון הוא מחליט מתי הוא רוצה ללכת לגן או לא הוא מחליט מה ייקבלו האחים שלו ליומולדת, אם בכלל

סתם עצה של אמא ליותר מעשרה: אל תכני את ילדך בשמות גנאי, ובוודאי לא בשם של האיש שכל כך הציק למדינה שלנו. וגם לא בצחוק. הילד יגדל עם ה"תואר" שהענתקם לו, ובלי משים - חלילה - יתנהג בשטח בדיוק כמו אותו רודן, שאינני רוצה אפילו להזכיר את שמו. מקווה שתקבלי את עצתי בהבנה.

המוטו הוא - אהבה בלי גבולות, כל השאר - עם! להציב גבולות אומר, להגיד לא. להחליט שלא מעניין אותכם ה'לא נעים' החברתי בסופר או בקניון. ולדעת שאתם עושים זאת לטובת הילד כמו גם לטובתכם שלכם. אם הדרדק צורח בטירוף,נאמר בתוך הסופר כי לא קיבל מה שרצה. פשוט מרימים אותו באחיזה יציבה, תוך הסבר רגוע שמאד לא נעים הצרחות האלה, זה כואב באוזניים ואנחנו נצא החוצה למקום שבו הצרחות לא יפריעו. בלי כעס וצעקות בלי התרגשות, פשוט לעשות את הדבר הרגוע והנכון. זה לוקח כמה פעמים עד שהאפרוח מבין את המסר, אבל זה עובד כמו קסם ועוזר לילדים להפוך לנעימים ומביני גבולות חברתיים ומשפחתיים, ולכם זה עוןזר להפוך להורים טובים יותר.

ריקי, מכה בטוסיק זה אמצעי כאשר כלו כל הקיצין. הילד יפנים את הדבר וילמד את הלקח. קחי למשל את המקרה שבו ילדה בת 12 יצאה לאחר חצות לחברים והשתכרה. בזמני, לא היה הדבר עולה על הדעת, כי הילדה הייתה יודעת שתחטוף ובגדול. הילדה ידעה כי היא יכולה תמיד לפרוץ את התחומים, ואף אחד לא יגיב. בפעם הבאה, היא יכולה להרחיק לכת אף יותר.

את ובעלך המבוגרים במשפחה? הילד בן חמש? מי צריך להיות אחראי על מי? מי צריך לומר , להחליט ולבצע? אתם טועים וגורמים לילד להיות אומלל. החליטו על מה לא מוותרים ועל מה כן, עמדו על שלכם ובהצלחה!

ו"בית הבנדיטים" או "מלאכים מתבגרים" שמשודרות ב BBC PRIME ולפעמים גם בערוץ 8 - שם מקבלים כלים מצויינים על הצבת גבולות נכונה, וכל מיני התנהגויות של ההורים שגורמות לשינויים חיוביים בהתנהגויות של הילד. מומלץ בחום!!!!

שחכם סיני זקן לימד אותי - " הוא יקבע לי או אני אקבע לו?"

אגיד לכם את האמת,הרבה פעמים כשאני קצת מדברת בתקיפות עם הילדה שלי כשהיא מסרבת למשהו או מתנגדת (למשל לא רוצה לשבת על הכיסא בטיחות,היא בת שנתיים וחצי), וזה ברחוב או מקום ציבורי,אני מסתכלת לצדדים לראות שאף אחד לא מסתכל עליי,כי לצערנו לדבר עם הילד בתקיפות כשהוא מתנגד זה כבר לא "איני" , ואחרי שהיה לי מקרה ליד הבית שפעם הילדה נתנה לי מכה ואמרתי לה בתקיפות שאסור להרביץ לאמא , איזה איש אחד שעבר לידי אמר לי בכעס ובשיא הרצינות "שיש שירות חדש בבית החולים הקרוב שאם לא מרוצים מהילד אז אפשר להחליף אותו", ברור שאני לא צריכה לדפוק חשבון וללכת עם הדרך שלי, אבל במצב שנוצר לא חסרים כל מיני יפי נפש, לכו תדעו, הם מסוגלים להחליט שהילדה סובלת מהתעללות ומי יודע לאן הם ילכו עם זה... כבר היו דברים מעולם....

תהיי בטוחה בעצמך ובמעשייך. תשנני תגובות לדוחפי אף ברחוב ותדעי שאף אחד , אף פעם לא יגיש נגדך תלונה על הצבת גבולות לילדתך.

בשנה שעברה במסיבת החברה ההי-טקית בה אני מעבירה הרבה משעותי, ציפיתי לפגוש את עמיתי לבת זוגתו, רק שהוא הגיע לבד. שאלתי כמובן מה קרה לגברת והוא ענה לי תשובה שהשאירה אותי המומה: "טל לא הרשתה לה ללכת". ממש במילים אלו. טל היא בתם אז בת שנתיים ועשרה של ידידי (ארכיטקט מוצר - מישהו שאנשים רגילים להקשיב לו) וזוגתו (יועצת השקעות שמחליטה על מיליוני שקלים). אני מאד מקווה שאחד משניהם קורא ומפנים את מה שכתוב כאן, כי אצל חברתי הטובה (וזהו הסיפור השני) הילדים היו בעלי סמכויות נרחבות והם תמיד התגאו בהורות הליברלית. היום, הבת בת ה 15 חיה חיי אישות מלאים עם החבר - אצלם בבית או אצלו, או שימים שלמים אין איתם קשר טלפוני. אני בטוחה שלחלק מן הקוראים חיי המין של בת ה 15 נראים מקובלים. העניין הוא שההורים שלה ממש לא שמחים עם זה אבל אותו חוסר אונים שפעם נגמר בלוותר לה על הממתק היום נגמר בלוותר על מקום הלינה. בנם של אותם חברים עומד להיזרק מהבי"ס האחרון שעוד הסכים לקבל אותו (הוא עף אפילו מהדמוקרטי) ויש סיכוי טוב שבכיתה ט' הוא יפלט ממערכת החינוך לחלוטין - בקיצור - אל תוותרו אל הסמכות ההורית. גיל - מחכה להמשך בנושא

לכל המגיבים המחפשים עצה: העצה כתובה: הציבו גבולות ברורים, מהולים בחום ואהבה עם קורטוב גמישות. אם זה לא אומר לכם כלום זה כי בקשתם ללמוד את כל התורה על רגל אחת, וזה מה שקבלתם - תמצית של התמצית. בשביל פירוט והרחבה כדאי ומומלץ ללכת לבית ספר להורים בסביבת מגוריכם. אני הלכתי לאחד כזה שהיה מורכב מ-16 פגישות עם דיונים בסיפורים הפרטיים שלנו ודוגמאות מהחיים הרלוונטיות למשפחתנו. שמרתי את החומר ו.... נעים לרענן ולהיזכר. אל תצפו מגיל לתת יותר ממה שאפשר בטור שבועי (אלא אם כן גיל תרים את הכפפה ותעשה סט טורים כזה) פ/וט חפשו בית ספר. שווה!!!

ראי את הקישור הבא שכתבה אותו "אחת שחטפה". מסתבר שהעונש הרתיע!!! זה לא IN אבל זה עזר !!!! (חפשי ב - GOOGLE).

בדבר אחד בטוח נכשלת - בלגלות מעט אמפתיה למישהו אחר, שקשה לו יותר, וזה לא משנה איך הגיע לזה ולמה. אל תתבלבלי בין תוכנית טלוויזיה סאטירית, וסצנה של קרן מור עם "אוי-אוי-אוי, מסכן" לבין החיים האמיתיים. בחיים הכאבים הם באמת כואבים, ולא מלווים בהקלטות של צחוקים כמו בטלוויזיה.

המקרה של בת 12 נראה מקרה קלאסי של הורים שמעדיפים מכות כאמצי חינוך מכל דבר אחר. אני מוכנה להמר כי את הילדה בת 12 חטפה לא פעם מכות בטוסיק . הניסיון שלה לפרוץ החוצה זה גם ניסיון לקריאה לעזרה. ילד לא מוכה שיודע שיש גבולות ברורים בבית לא יסתכן בלהשתכ ראצל חברים הוא אפילו לא יצטרך לזה כי הוא ידע שיש משיהו בבית משקשיב למצוקותיו ואפילו עוזר לו ולא מרים עליו יד ומשפיל אותו. מכות לילד זו השפלה .

חביבתי. אם היית קוראת לעומק, היית רואה שהכוונה הייתה רק שכלו כל הקיצין. פירושו של דבר, כאשר הילד פשוט מצפצף עליך, מבצע מעשים מסוכנים ואו מעשים שלא מתאימים לגילו.כל ההסברים נופלים על אוזניים ערלות, והילד מתעלם מאיסורים שונים המוטלים עליו. הילדה בת ה - 12 ידעה שהיא יכולה לעשות מה שבראש שלה. לא רק, גם שההורים צריכים תמיד להגיד "אמן" אחרי מעשיה. הפעם הסיפור נגמר בכי טוב. אבל זה לא מה שקורה תמיד. עונש מרתיע אם הוא נתן לעיתים נדירות. זה נכון שישנם עונשים מכאיבים ומשפילים במידה מסויימת. לאחר ההתפרצות של הכעס והבכי, מגיע השלב בו הילד מבין ומפנים את המסר. במצב זה הושגה הרתעה.