שהוא באמת ספר מעולה, לא התיימר לתאר דמות היסטורית ממשית, אלא גיבור בדיוני. יש משהו בלתי הגון בדרך שבה נהג חילו כלפי קלווריסקי. זה היה אדם אמיתי, אי-אפשר לעוות את דמותו ללא גבול לצרכים ספרותיים (או גרוע מזה, פוליטיים). כמו שאמר קלויזנר על משה שמיר, נכון שסופר אינו היסטוריון, אבל עד כדי כך?

אחד הסופרים הדגולים במדינת ישראל. קראתי כמעט את כל ספריך, וכל פעם אתה מרגש אותי מחדש. הכתבה הזאת "תפסה" אותי בעמ' 255 של אחוזת דג'אני. לכל אורכו של הספר תהיתי מה הגבולות בין מציאות ובין בדיה, בייחוד לאור מה שנכתב בתחילת הספר. הכתבה העמידה דברים על דיוקם, ומרגע זה ועד לסיום הספר לא יכולתי שלא להרגיש מרומה, בדיוק כפי שתיאר מגד במכתבו.

ספרו של אלון חילו הזכיר לי את הספרים שקראתי בנעורי, ספרים שהיו כתובים בצורה נפלאה, מלאי גברה ורוח אדם נשגבה ובעלי עלילה מושכת, אך אבוי, רק לימים נודע לי שאלה היו ספרים שאושרו ע"י המשטר הסובייטי כדי לפאר את השיטה , את החינוך ואת האדם החדש שחי במשטר שכזה, בהפוך על הפוך , כך נוהג אלון חילו, הוא מגייס את כשרונו הספרותי למטרה אחת- אלוי הוא מצליח להסוות את המטרה, אולי לא כולם מרגישים בה, אבל אני, שבן זוגי הוא כמותו - מי שסם את העובדות בצד ובוחר לראות את מה שנוח לו, לא הצלחתי שלא להרגיש בה. על מגמה זו עמד כראוי אהרון גד, חבל שהוא לבד, חבל שעוד אנשי רוח לא הצטרפו אליו לחיסול המגמתיות שכל כולה באה להראות רק את העוולות שבציונות.

מעניין שבכל פורום של ספרים מופיעה ההערה שלך על גבריאלה רותם ו/או "אדום עתיק" שלה. האם יתכן שאת בכלל היא? לא. לא יתכן. ובכל אופן מיצינו. תודה.

ביומיים האחרונים אני קורא את הספרים של אלון חילו בעקבות מפגש במסגרת שבוע הספר העברי בתולעת ספרים. שני הספרים מאוד יצירתיים ושונים. סוף כל סוף משהו שונה, שלא שמענו כבר מספר פעמים בצורה כזאת או אחרת. אלו פשוט ספרים אחרים, מעניינים, דרך אגב גם מעבר למסרים שלהם. אני מאוד מזדהה עם מה שכותב אלון בחליפת המכתבים כאן, כן חיו כאן אנשים, תל אביב והאזור לא היתה רק חול וחול. המפה שמופיעה כבר בתחילת הספר, שונה כל כך מן המפות שאנו מכירים מדגישה מאוד יפה את אחד המסרים של הספר שהיו חיים באזור, חיים שוקקים, שונים גם לפני בוא הקולוניאליסטים. מחכה לספר הבא שלך.

באמצעות מכתב התשובה של אהרון מגד, אך מכתבו של מגד חזק בהרבה. טיעוניו של חילו קלושים, וספרו מלאכותי ונגוע בזיוף פנימי. את ספרו הקודם אהבתי יותר. סופרים רבים מקבלים מכתבים מעמיתיהם, ואין זה יצוא דופן במקרה הזה, לבד מן העובדה שהמלך החדש מקסימום לובש בגד-ים, אם לא עירום לחלוטין.

אלון חילו כותב: "אך כך ממילא היה לרוב המצב בזמן העלייה הראשונה, כשההתיישבות היהודית הספורדית טרם הפריעה לחייהם הלאומיים של הפלסטינים." ומה עם פרעות תרפ"ט וכו וכו וכו וכו וכו ?? בני מוריס הוא לא קנה להישען עליו.

היו המון מקרים של שוד מזוין, ופשיטה על ישוב לשם ביזה ורצח. בכל מקרה לא שמעתי על אחוזת דג'ני ביקורת טובה אחת ולכן לא אקנה ולא אקרא.

את/ה לא הבנת עוד שיש כאן איזה תולעת שיש לה משהו אנטי שהחליטה לעשות מהומה והיא סומכת על זה שטוקבקיסט ממוצע הוא טיפש/ה כמוך ויאכל את זה ויגיב?

די כבר די כבר די כבר די כבר די כבר תפסיק כבר נמאסת. כולנו יודעים מי אתה ומה אתה בדיוק!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

או שזה אותו טוקבקיסט עךוב

למעט השפה, הדומה לשפת הזמן, ומשתמשת במושגים רבים בני הזמן. אין בספר דבר בעל ערך. השימוש בשם של גיבור היסטורי אמיתי ועיוות דמותו, הן מעין פרובוקציה מעוררת עניין. שאחרת, הסיפור דל ואף חוטא בחטא השעמום.

הספר חוטא בחטא השעמום. השפה המנסה לשחזר שפת העבר, עושה שימוש יפה במונחים ומושגים מן התקופה, אולם הביטואים חוזרים על עצמה, וזה מייגע! השמוש המעוות בדמות היסטורית עושה עוול לגיבור ההיסטורי.אולם בלעדי ההתיחסות לדמות ההיסטורית ולסנסציה, מיה היה קורא?! לא אני!

סיימתי זה עתה לקרוא את אחוזת דז'אני ורוחי נסערת בגלל החופש הספרותי שהרשה לעצמו המחבר לצורך עיוות דמויות היסטוריות ותהליכים הסטוריים הקשורים ביישוב ארץ ישראל. לא הייתי טורחת לקרוא את הספר ועשיתי זאת מאחר שהבנתי מתוך האמירות אודותיו שהוא גורם נזק תדמיתי ומעוות השקפת העולם בנושאים שהנם בנפשנו הן בקרב בני עמנו והן בארצות הנכר. כאשר קראתי הבחנתי בכך שהדברים אכן חמורים ביותר. אני מוחה נגד ההוצאה ונגד הסופר. נראה לי שהדברים הכתובים ברומן הנם מעבר ל"חופש האמנותי המוחלט" כפי שנאמר בפתיחה. מן הראוי שכל העוסקים במדע הספרות העברית, בהסטוריה של הציונות, בחינוך בישראל ובכל הקשור בבניית תדמיתו של עם ישראל יתנו את הדעת לספר זה , יגיבו וימעיטו את הנזק שנגרם בעקבות פרסומו.

קודם כל השפה בספר אכן יפה וססגונית, וחוץ מזה בעיניי מורגש מאוד שאלון חילו הוא לא רק סופר אלא גם מחזאי, שכן הרבה מהדמויות בספר לקוחות יותר ממחזות. בעיקר הכוונה לסלים וסאלם, וליחסים בין הגיבור לאדונית. לגבי הטענות הפוליטיות - יש אמת בדבר, ובכל זאת, ההצגה היא מספיק מאוזנת, שכן אמנם היהודי רשע לאורך רוב הספר, אבל הוא בעיקר לא מודע לעצמו, וברגע שהוא מבין את מה שגרם לו, הוא זונח את כל עמלו במשך החודשים האחרונים וזורק את זה לפח, וזה מעשה שרק אדם יכול מסוגל לו. ובסה"כ - תודה רבה לך אלון חילו, על שעות מהנות ומעלות הרהורים. אמליץ עליך לכל חבריי.

חבל שהדיון בתגובות לא עניני כמו שני הסופרים

למקרא הספר וכמה מהביקורות, קיבלתי גרוי לתת לסופר מוכשר חומר ארכיוני שמצוי אצלי שעשוי לשמש חומר לרומן המחזיר את עטרת הציונות היפה למקומה הראוי. הדמויות המשתתפות בעימותים הן אמיתיות ודמיוניות. האמיתיות : ערף יונס אל חוסין, ראש כהני המקדש בירושלים, עוני ביי עבד אל האדי, ראש המפלגת האיסתקלאל ושר בממשלה הפלסטינית הגולה, יהושע חנקין, ראש הואקף "אבו מדיין" (ללא שם), הרב סש"ע. הדמיונית : אילו חלון תלמיד היסטוריה באוניברסיטה של בירות.

של הפלסטינים" כותב חילו. זו הנקודה, לא היו להם חיים לאומיים בתקופת העלייה הראשונה. איש לא קרא לעצמו "פלסטיני".

את הספר קראתי בתוך יומיים, הוא מרתק בשפה המיוחדת, מצחיק, מסקרן ושונה מספרים אחרים. לדעתי נעשתה פה עבודת מחקר רצינית של הסופר, הן בתקופה, באנשים, במיקום ובשפה. אין פה פגיעה בציונות, יש פה ניסיון להאנשה של התקופה ושל אותם ימים. הספר מעלה דילמות אמיתיות העשויות היום לגשר בין העמים (שרבים מביננו מתעלמים מהן). אהבתי את הספר ואמליץ עליו לחברים.

לאחר עשור, הגימיק של שפת העליה הראשונה מפריע ומציק אחרי שניים-שלושה פרקים, בעיקר בשילוב לשון מליצית בכמות בלתי נסבלת. יש בספר מן האמנות אך בעיקר נותר ממנו טעם מר, של ביקורת עצמית יהודית מוגזמת ושל העלבת הערביאים ושאר אנשי העליה הראשונה. לא אמליץ על ספר זה