בין אמת לבדיה

לאלון חילו, שלום.

תודה לך על ספרך "אחוזת דג'אני", שהואלת לשלוח לי. הוא עורר בי עניין רב, הן מפני שהתקופה שאתה כותב עליה מוכרת לי (היא גם עומדת ברקע סיפרי "דודאים מן הארץ הקדושה", שאני מניח שקראת אותו), והן מפני שאני נהנה מן הלשון האנכרוניסטית של העלייה הראשונה שאתה מחקה אותה בכישרון (אם כי בהגזמה רבה של עיוותיה).

אך ככל שהוספתי להתקדם בקריאת הספר, שאלתי את עצמי היכן גבול ה"ליצנציה פואטיקה", גבול חירותו של הסופר בעיבוד העובדות ההיסטוריות והכרונולוגיות לבידיון.

בניגוד לספרים פסבדו-היסטוריים אחרים, אתה השתמשת בשמות אישים ידועים ומוכרים בתולדות היישוב - על אף שכתבת בראש הספר, כפי שנהוג לכתוב ברומנים רבים, "כל קשר בין הדמויות... ובין דמויות כלשהן במציאות הוא איפוא מקרי בהחלט", ואפילו ציינת ב"הקדמת המלבה"ד" את מקור יומנו המועתק של קלווריסקי בארכיון הציוני, "חטיבה... תיק 65 " – דבר שאינו אמת, כפי שבררתי. ואע"פ שה"הקדמה" עצמה היא תחבולה ספרותית (גם אני השתמשתי בשכמותה ב"מחברות אביתר", אבל ללא רמז לשמות אישים ידועים) - ציון זה, "מדוייק" כביכול, עלול להטעות את הקורא התמים, שהוא בור גמור בתקופה ובאישיה.

את קלווריסקי עצמו אני לא הכרתי, כמובן, אבל דמותו המצטיירת דרך יומנו הבדוי, היא הפוכה לחלוטין מכל מה שסיפרו עליו אלה שהכירוהו. תיארת אישיות מפלצתית: נואף סידרתי, בוגדני, רודף בצע, רמאי, גוזל במרמה את אדמות הערבים, מתאכזר אליהם, שודד את רכושם הדל של החראתים, משולל כל רגש של רחמים לא עליהם ולא על נשים וילדים.

אדם ללא מצפון, שגם אין בו שמץ של אידיאליזם ציוני, זה שהיה אופייני לחובבי-ציון ולמתיישבים הראשונים של גדרה, רחובות, ראש-פינה, זכרון-יעקב וכו' (שאתה קורא להם, בנוסח התיאוריה של פרופסור אדוארד סעיד, "קולוניאליסטים").

והלוא מה שידוע לנו עליו הוא, לא רק שהיה מרוכשי האדמות של סג'רה, כינרת, מנחמיה, יבנאל, ועוד מושבות, כדי ליישב עליהן יהודים על מנת שיהיו עובדי-אדמה (והאמנם היו רכישות אלה כרוכות בנישול האריסים הערביים? – אפילו ועדות החקירה של ממשלת המנדט לא קיבלו את הגירסה הזאת!) – אלא שהיה מראשוני המטיפים להבנה יהודית-ערבית, ממייסדי "ברית שלום" ומהוגי הרעיון של מדינה דו-לאומית. (והרי אתה עצמך מציין זאת ב"אפילוג").

איך מתיישבים דברים אלה עם מה שמצטייר מן ה"יומן" שייחסת לו? והרי אתה מייחס לו (אמנם בספק מסויים), גם את רצח בעלה של עפיפה, באסוציאציה שקספירית מדוייקת לרצח האמלט האב (עד כדי מסיכת רעל לאוזנו!).

לדעתי, זה מעשה מנוגד לאתיקה הספרותית. נכתבו עשרות ספרים שבהם מביא הסופר דמות היסטורית ידועה, ואפילו נוקב בשמה, ובונה עליה סיפור בדיוני. (סוגה שנקראת "פאקשן" – fact+fiction). אם להזכיר רק כמה מן הרומנים של העת האחרונה – "קיץ בבאדן-באדן" של ליאוניד ציפקין, על דוסטוייבסקי, "אדוני פטרבורג" של קוטזי, גם הוא על דוסטוייבסקי, "שעות" של מיכאל קנינגהאם, על וירג'יניה וולף, "כשניטשה בכה" של יגלום;

ורעייתי, אידה צורית, כתבה, בין היתר, את הרומנים "אשתו המנודה", על הרצל ואשתו ז'ולי, ו"אהבת חיים", על ביאליק ואהובתו הציירת, אירה יאן. בכל הרומנים האלה, למרות היסוד הבדיוני שבהם, חותר הסופר להבין את אופיו ונפשו של הגיבור ההיסטורי, על-פי דרכו, ואפילו הוא סוטה מן האמת המקובלת, שהרי "אין אמת אחת", כפי שנהוג לומר – הוא נזהר בכל-זאת, לא להפוך את הדמות על פיה.

אך לא רק קלווריסקי יוצא מתחת ידך רשע ומכוער, אלא כל היהודים שאתה מזכיר אותם בשמותיהם, כך יהושע חנקין, רוכש אדמות העמק וחדרה, וכן אשתו אולגה, וכך המורה יהודה גרזובסקי, ולא די בכך, אלא שהמשורר אימבר, מחבר "התקווה", שהיה בוהמיין, כידוע, הוא, בלשונו הגסה של כותב היומן, "ווילדער בהיימעס".

לעומת אלה, הערבים – פרט לשני הסרסורים ההומואים – כולם, בעלי האחוזה, תושבי יפו, החראתים, אנשים יפים ותמימים שלא נגעו לרעה מעולם ב"קולוניסטים" היהודים; ודוברם, כלפי הקוראים וכלפי ההיסטוריה, הוא הילד חולה הנפש, צאלח, נביא הזעם ונביא הנקם (וע"פ המסורת הספרותית-המיתולוגית המקובלת, נביא הוא אמנם "משוגע איש הרוח" השוגה בחזיונות), וילד זה, החוזה מראש את ה"נכבה" לכל פרטיה, כלומר, את החורבן שיביאו הציונים על העם הפלשתיני, ואת גירושו מאדמתו, משמיע נבואות נקם בדם ואש, כלפי היהודים, בנוסח דומה מאוד לנבואות ירמיהו, ישעיהו, עמוס, וכו', שכוונו כלפי ישראל, כעונש על חטאיו.

בסופו של דבר, מתקבל פה רומן אנטי-ציוני מובהק – אולי שלא בכוונה תחילה מצידך, אולי מכיוון ש"נסחפת", כמו שאומרים, אחר כשרון התיאור והמיבנה שלך: יהודים ציונים שהם כובשים אכזריים - וערבים שהם הקרבנות של רישעותם. עם קלווריסקי הנבל וגס-הרוח מצד אחד, וצאלח ואביו ואימו מצד שני – זוהי אליגוריה "מכוננת" של מצב היחסים בין ציונים לפלשתינאים (מסוג האליגוריות של עמים משועבדים, של הפולנים, למשל, בזמן שהיו תחת הרוסים) - על-פי ההשקפה הפלשתינאית. אילו אני פלשתינאי, הייתי מאמץ לי אותה כיצירה סימלית מופתית שיש ללמדה בכל בית-ספר ערבי.

וסלח לי על תגובה מתפרצת זו, שהיא בבחינת "אדברה וירווח לי".

בברכה, ובהוקרה לכשרון הסופר שלך -

אהרן מגד, תל אביב

לאהרון מגד היקר,

אפתח בכך ששמחתי על כך שסופר בשיעור קומתך קרא את ספרי ואף טרח לכתוב את תגובתו. קראתי רבים מספריך והם אהובים עליי מאוד; ספרך "החי על המת" אף ליווה אותי בכתיבת הרומן שלי, וניתן אולי למצוא קווים מקבילים בין גיבורו לבין מעשיי שלי כסופר.

עוד שמתי לב לקריאתך הדקדקנית; אפילו בדקת ומצאת כי מספר התיק המיוחס ליומן קלווריסקי בארכיון הציוני הוא פיקטיבי. קיוויתי שמי מבין קוראיי יבדוק זאת אי פעם ולא נתבדיתי.

לעניין טענותיך השונות לתוכן הספר: אנסה לענות עליהן אחת לאחת, אך לפני הכל ברצוני לתת לך רקע קצר על כתיבתו.

נולדתי וגדלתי בתל אביב, וזכיתי לחינוך ציוני-חינוכי למהדרין. והנה, ככל שבגרתי, שמתי לב שכמה מהאמיתות הציוניות טעונות בדיקה מחדש. האם פלסטינה הייתה ריקה מיושבים כשהגיעו אליה הציונים הראשונים? האם תל אביב אכן צמחה מן החולות? האם הערבים המקומיים היו אכן גורם מפריע, משבש ומתנכל להוויה הציונית – או שמא המציאות מורכבת יותר?

להרגשתי, הנרטיב הציוני, כפי שהוא מוכר לנו ממערכת החינוך, מהפוליטיקה ומערכיה של החברה היהודית-ישראלית, הוא מראש מוטה לטובת היהודים ובכמה צמתי יסוד אף חוטא למציאות ולעיתים משקר ביודעין.

על רקע מציאות זאת, ביקשתי לכתוב ספר שייתן משקל-נגד, ובכוונה מעט מופרז, לסיפור המוטעה שהיהודים הציוניים מספרים לעצמם; ואכן מצאתי דמות מתאימה: יהודי משכיל, אמיד, מתוחכם וערמומי, מומחה לאגרונומיה, שמגיע לכאן בימי העלייה הראשונה לא כקורבן ולא כנרדף, אלא מתוך אידיאלים ציוניים וכוונת מכוון. אותו אדם פיתח מומחיות לרכישת קרקעות מידי אפנדים ולנישול בפועל של האריסים שישבו אותן (עובדה עליה מצביעים ההיסטוריונים החדשים כדוגמת בני מוריס), ואף שיחד בעלי עיתונים ערביים כדי לקנות מאמרים בזכות הציונות.

לעניין האתיקה הספרותית: קיבלתי תגובות נזעמות – ובצדק – מנכדיו של קלווריסקי על כי "אחוזת דג'אני" מציג את דמותו של אדם אמיתי, חיים מרגליות קלווריסקי, בלי לסייג כי העלילה אינה אלא פרי דמיוני. בעקבות כך תצורף למהדורה הבאה של הספר "הבהרת המחבר", לפיה הספר הוא כולו בדיוני ואינו מבוסס כלל על יומנו של קלווריסקי (יומן כזה, ככל הידוע, לא נכתב מעולם).

בהבהרה גם אסביר שוב במפורש, כי קלווריסקי האמיתי היה בין הציונים הראשונים והיחידים שהזהירו מפני קונפליקט בין העמים בארץ ישראל, כי הוא פעל לקידום ההידברות והפיוס בין יהודים לערבים, וכי חוש הצדק הטבעי שלו הניע אותו, למשל, לפצות בכסף את האריסים המנושלים מן האדמות שרכש (ואני מציין זאת מתוך הערכה אמיתית וללא שמץ אירוניה).

אעיר במאמר מוסגר, כי לפני שניגשתי לכתיבת הספר הייתי מודע לעובדות האלה, אלא שהמטרה שהצבתי לעצמי הייתה להתחקות אחרי קלווריסקי דווקא בשנה הראשונה לשהותו בארץ ישראל, לפני שפעל באדיקות רבה כל כך למען הנושא, ובאמצעות מפגש מדומיין בינו לבין ילד מוסלמי בעל כישורים נבואיים לתת הסבר (בדיוני, כמובן) לאבחנותיו המדויקות של קלווריסקי, שהקדימו את זמנו ואת דורו.

אותו אדם היה דמות ציבורית, וככזה נטלתי לעצמי את החירות לספר את סיפורו הלא-ידוע, סיפור שכנראה לא אירע מעולם, אך יכול היה לקרות – ואז יש בו כדי לתת רקע והסבר יאים לדמותו האמיתית של חיים מרגליות קלווריסקי, כפי שאנו מכירים אותה מהתיעוד ההיסטורי ומעדויות קרוביו וידידיו (כמי שבהמשך דרכו לחם בעד זכויות הערבים ושאף להידברות ולפיוס עימם), וכפי שתיארת אותו גם אתה.

לדעתי הצנועה, דמותו של קלווריסקי בספרי אינה מפלצתית, אלא מקסימה. הוא גבר יפה תואר, אמביציוזי, נחוש, מלא חוש הומור ואנושי מאוד. הוא אולי נחוש מדי בהשגת מטרותיו, אולם בל נשכח כי זאת היא דמותו בהיותו בן 27, בשנתו הראשונה בארץ, ולפי טענתי בעקבות אותה שנה גורלית והיכרותו עם צאלח, השתנה מנהגו מן הקצה אל הקצה, לדמות המוכרת למקורביו.

ואגב, הכינוי "קולוניסטים" לא לקוח דווקא מאדוארד סעיד, אלא מעיתונות התקופה (למשל "המליץ" בשנים 1895-1896) שהשתמשה במילים "קולוניה" ו"קולוניסטים" במקום "מושבה" ו"מתיישבים".

לגבי היהודים האחרים בספר, עליי להעיר כי ההערות השליליות שציטטת מיוחסות להם על ידי קלווריסקי עצמו, המאופיין בספר כדמות ביקורתית שאינה מודעת למגרעותיה שלה, וככאלה יש להתייחס אליהן בעירבון מוגבל ובאירוניה המתבקשת.

גם טענותיך לגבי ייצוג הערבים אינן מקובלות עלי במלואן. והלוא ניתן לומר כי

הערבים בספר שטופי אמונות תפלות, רופסים, פסיביים, אלימים, לעיתים נלעגים (ראה דמותו של האב). נכון הוא שלא נגעו לרעה מעולם בקולוניסטים היהודים – אך כך ממילא היה לרוב המצב בזמן העלייה הראשונה, כשההתיישבות היהודית הספורדית טרם הפריעה לחייהם הלאומיים של הפלסטינים.

האם זהו רומן אנטי-ציוני? אינני בטוח. אני מגדיר את עצמי לא רק כציוני, אלא כ"ציוני טוב", היות ולפי שיטתי תיקון הנרטיב הציוני המטעה הוא השלב הראשון בפיוס הנכסף בין העמים, פיוס שהוא תנאי הכרחי להמשך קיומה של מדינת ישראל הציונית גם בעוד מאה ומאתיים שנה.

בכל מקרה, שוב תודה על דבריך, וצר לי אם הכעסתי אותך ואת בני דורך. לא זאת הייתה כוונתי.

ברגשי הערצה והוקרה,

אלון חילו, הרצליה

• חלופת המכתבים המלאה מתפרסמת במוסף שבוע הספר של "ידיעות אחרונות"