הסדנא של אילן שיינפלד נתנה לי את היכולת והליגיטימציה לפתוח את דלתות הדמיון ולעוף.

סמי ברדוגו - מורה עדין, רגיש לאדם ולמילה, מעורר השראה אמיתית. ממליץ מאוד על הסדנאות שלו.

ולכותבת - עצוב הטון המתנשא, הבוטח בעצמו, המזלזל בחלומותיהם ובתשוקותיהם של כותבים מתחילים. עצובה נקודת המבט הצרה של הדיקטטורה הקפיטליסטית (מונחים של הצלחה/אי-הצלחה) גם בתחום הספרות. הרי עצם השאיפה ללמוד, לרכוש ידע, להתקדם באיטיות בתוך הדרך של הכתיבה, ראויה להערכה.

בנוסף, לדעתי, רבים מהסופרים שהוזכרו בכתבה לא היו מצליחים לפרסם את יצירות המופת שלהם היום בישראל, בעולם מול"ות שהאינטרסים שלו כלכליים בלבד.

ובאופן כללי - טוב לו לסופר לתרגל מעט ענווה, מעט חמלה, מעט אהבת אדם.

מי הם האנשים שמעבירים את הסדנאות?
מובן מאליו שהם פרסמו משהו בעברם, זה בטח תנאי.
אך האם הם בכלל סופרים, הא?
בתחום השירה לפחות- אין "משורר" אחד בישראל שיכול, לדעתי, להעביר סדנאות של כתיבת שירה. לא רק מפני שכמעט בלי אפשרי לרכוש מיומנות כזאת בסדנה, אלא גם מפני שהמנחים לא יודעים בעצמם לכתוב (זאת בעקבות היכרותי המעמיקה עם המשוררים שפועלים בארצנו)
כל כך צר לי על אותם אנשים שמשתתפים בסדנאות אלו, ומעריצים את דברי המנחה, מבלי שידעו עד כמה כתיבתו נבובה.
יש לי פתרון לכל מי שרוצה לכתוב- קראו הרבה, מה שמאתגר אתכם, מה שאפשר ללמוד ממנו. סיפורים קצרים אפשר ללמוד אצל צ'כוב. שירה אצל ויטמן, הרברט, מילוש. ויש עוד.

אבל מה לעשות היא ממש לא. לא בכישרון הכתיבה ולא באינטליגנציה, לכן הכתיבה כל כך מנופחת ומתיימרת ומן הסתם כל כך לא אמינה, כאילו אם מישהו יעשה רק פו הבלון כולו יתפוצץ.

אני הולך לסדנאות כי הן נותנות לי מסגרת. עכשיו אני לומד אצל שז, שהיא המורה הכי מדהימה שיש, כי היא נותנת חופש ומקבלת, אבל לא חוסכת ממך ביקורת גם אם זה לא נעים לשמוע. מאוד ממליץ לכן לפנות אליה. היא נותנת סדנאות גם בבתי ספר וגם פרטיות.