שתף קטע נבחר

לשנה טובה תיכתבו

בקרוב תיפתח עונת סדנאות הכתיבה, וזו הזדמנות מצוינת לשאול האם אפשר ללמוד גאונות או כישרון, ואם לא - מה בכל זאת אפשר לקחת מאותן סדנאות

הכתיבה מעולם לא היתה עבורי פעולה או עיסוק, אלא משהו מהותי יותר, משהו הכרחי וחיוני כמו איבר מאיברי הגוף. כשנדרשתי להשיב על השאלה מה משמעותה, הדבר הראשון שעלה בדעתי הוא שהכתיבה היא הקוגיטו שלי - המצב היחידי בו אני יכולה לקבוע בוודאות שאני קיימת בזכות תשוקה הנידונה לכישלון, התשוקה להפוך מילה לחומר חי.

 

גם הספרות עצמה אינה עניין, או נושא או סוגיה, וגם היא דבר חי ומרובה זרועות - מילים, דימויים, מקצבים ומשמעויות - המופעל בידי אותה רוח, ומתקיים בזכות אותו לב דו-חדרי: הקריאה והכתיבה.


האסימון נפל, וזו מטאפורה מיושנת (צילום: חגי שמגר)

 

אינני יודעת מתי בדיוק חלחלה ההכרה שלא רצוי, ואולי אף אי אפשר להפריד, בין שני חדרי הלב הללו, באמצעות קביעה שרירותית שהקריאה היא לאוהבי הספרות והכתיבה היא לסופריה, אבל פריחתן של הסדנאות לכתיבה בשנים האחרונות מעידה על כך שהאסימון נפל, אם להשתמש במטאפורה טכנולוגית מיושנת.

 

אנשים רבים רוצים ללכוד את הספרות, או אם תרצו את הרוח החיה שלה, לחוש את הולם לבה, את רטט הדם

הזורם, את החום העולה ממנה, בדרך נוספת שעד כה היתה שמורה לסופרים ולמתיימרים להיות סופרים. הם, אוהבי הכתיבה, אינם מסתפקים עוד רק בקריאת ספרים, ותובעים לעצמם זכות כניסה אל מועדון הכותבים האקסקלוסיבי.

 

והם עושים זאת לא בהכרח מפני שהם שוגים באשליות לגבי גודל כישרונם, או מטפחים אמונת שווא מרירה שרק תלאות החיים הן אלו שמנעו מהם להיות סופרים חשובים. מרביתם של פוקדי הסדנאות צנועים בשאיפותיהם, מרוצים מעבודתם, שלמים עם מקצועם הנבחר ואפילו שמחים בחלקם.

 

ועם זאת, הם יודעים שכשמתפתחת המיומנות הטכנית, ומושגות שליטה וריסון על הלשון, ונבחר הנושא, ומתברר מה נכנס פנימה אל הסיפור ומה נשאר בחוץ, מוקמת, דרך העיסוק בכתיבה, הרשות הסמכותית ביותר לאכיפת המשמעות על האינפורמציה הסתמית של החיים.

 

לזכור את הדברים שלא קרו

זה משום שסיפור ברמתו הבסיסית הוא היכולת לחבר את מה שרגע קודם לכן היה ערמה חסרת צורה של אירועים, מחשבות ורשמים הזרוקים בפינה רחוקה של התודעה, לכלל תחביר האומר משהו חדש לגמרי על זיכרונות מיד שניה: "יש כמה דברים שאנחנו זוכרים", אומר הרולד פינטר, "למרות שאולי לא קרו אף פעם". האם קיימת הגדרה קולעת יותר מזו למלאכת הכתיבה?

 

מעצם הפניית המבט אליה הופכת פיסה חסרת חשיבות-מיוחדת של חיים לרגע אחד מכריע, רגע שהוא כמו ארנבת הקופאת על מקומה תחת אורם המסנוור של פנסי המכונית: נלכד בשלמותו, נצרב על רשתית העין ומונצח בזכרון, גם אם אף פעם לא קרה באמת כפי שסופר.

 

הכתיבה היא דמוקרטית. המו"לות היא שיווקית, האקדמיה פרשנית, הביקורת היררכית, והזמן סלקטיבי, ויש לו תפקיד חשוב בקביעה מה יישאר ומה ישכח. אבל הכתיבה עצמה היא דמוקרטית ומזמינה ממש כמו הקריאה והיא מיועדת לכולם. כדי להצליח בה צריך לפתח רגישות מיוחדת לאנושי, להבין את יחסיו של האדם עם העולם ועם חוקיו, עם הטבע, עם החברה ועם התרבות.

 

כל עוד מתקיימת ההבחנה בין יצירה ספרותית לבין טקסט אישי, לא נפגע מעמדה של הספרות, וכל עוד יודע המנחה לשם מה הוא נמצא בכיתה ומה תפקידו, לא יגרם שום נזק לאף אחד מהצדדים, ויש לקוות שייחסכו מכולנו הכאות-מאוחרות-על-חטא שחביבות לאחרונה על סופרים ומשוררים, שהוציאו את לחמם שנים רבות מהנחיית סדנאות, ולפתע הם נתקפים מוסר כליות רטרואקטיבי על הולכתו שולל של ציבור מאמינים.

 

ללכת בדרך קארבר ומקיואן

אין כאן שום תעשיה של הונאה רחבת היקף, להיפך. בארצות הברית, ובעשורים האחרונים גם בבריטניה, מסלולי הכתיבה הם פעמים רבות גאוות האוניברסיטאות. אף אחד לא מעלה בדעתו לנמק את קיומם, בנימה מתנצלת כמובן, בסיבות כלכליות או להטיל ספק בחשיבותם.


פינטר. יש דברים שאנחנו זוכרים, שלא קרו אף פעם (צילום: AFP)

 

מאות ואלפים בוגרים אנונימים שקולים לבוגרים כריימונד קארבר מצדו האחד של האוקיינוס, או איאן מקיואן מצידו האחר - שניהם למדו בסדנאות כתיבה. ולשאלה הקנטרנית האם אפשר ללמד כישרון או אפילו גאונות, התשובה הסבירה היא כמובן שלא, אבל בהחלט אפשר ללמד מיומנות. אף אחד לא טוען שצריך להיות גלן גולד כדי לגעת בפסנתר, או ברישניקוב כדי ללבוש בגד גוף, או רמברנדט כדי לטבול מכחול בצבע. מדוע צריך להפגין גאונות כשל ג'יימס ג'ויס כדי להתחיל ללמוד כתיבה?

 

על פי ניסיוני, הכתיבה מקרבת אל הספרות בדרכים מפתיעות, לפעמים אף יותר מן הקריאה, והיא דרך טובה לא פחות מכל דרך אחרת לקחת חלק בעניין כולו. העיסוק בכתיבה, אם הוא משמש כמטאפורה לפעילות נועזת ממן אחר, מלמד כיצד יש לקרוא ולחשוב: הדריכות המיוחדת כלפי מציאת הביטוי המדויק והמילה הנכונה; החיפוש אחרי הצורה המתאימה, ההמתנה  לרגע שבוא ייחשף זנב הסיפור, ההקשבה לקול המיוחד שיבקע ממנו, והאנרגיה האופורית שתוקפת את הכותב כשהסיפור נלכד לבסוף בשלמותו – כל אלו דומים לציד חיות, רק בלי ההרג והדם.

 

"ייסורי הכתיבה של סופר בינוני", אמר פעם תומס מאן, "אינם נופלים מיסורי הכתיבה של סופר גדול". הדחף,

ההתמסרות והמשמעת העצמית שנתבעים מפוקדי הסדנאות, דיים לגרום לכל אחד מהם, אופטימי וטוב מזג ככל שהיה קודם בואו, כיב קיבה. אם אחרי שמתבררות לו כל העובדות האלו הוא נשאר בכיתה, דבק ברצונו המקורי - בהחלט מגיע לו כל הכבוד.

 

בכל שנה פולטים בתי הספר לאמנויות, מסלולי הכתיבה והקונסרבטוריומים למוזיקה מאות בוגרים מלאי תקווה. חלקם יצליחו לעשות סרט, למצוא גלריה או לפרסם קובץ סיפורים. מעטים מאוד יצליחו להרעיש את העולם ואף פחות מכך - להשאיר עליו סימן ורושם. על תחושת ההחמצה של אלו שלא "עשו את זה" יכולה להקל הידיעה שהם "השתתפו בזה", במיזם העתיק והאדיר של הדמיון האנושי.

 

 

 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: תמיר שר
לעאל. גם ההשתתפות חשובה
צילום: תמיר שר
קארבר. גם עשה סדנה
עטיפת ספר
לאתר ההטבות
מומלצים