וזה החלק המוצלח בהפקה. פיש צפה שהמוצר המוסיקלי יהיה נחות בהרבה - ואכן צדק בכך.

לא יכולתי יותר לשמוע את הזוועה הא-טונאלית המייגעת הזאת. הפרק הראשון עוד היה מוצלח, הן מבחינת ההתרחשות הבימתית, הן העלילתית והן הרגשית, עד שהצלחתי לעמוד בסגנון המוסיקאלי המודרני והאמורפי, ובכבדות של ליברית שלא שינתה והתאימה את המשקל והריתמוס של המחזה במאום והפכה אותו למשהו כבד ומסורבל לשירה.
אבל לאחר מכן גם קצב ההתרחשויות, וההמשך הבלתי פוסך של הצלילים חסרי הרגש פשוט התיש אותי. לקראת סוף הפרק הרביעי, כבר ביקשתי בלב מהדמויות- עזבו, אל תענו על זה... כי זה הוביל לעוד שירה ונגינה מעיקה ומתישה.
בכלל- נראה לי מוזר שמחזה על השואה הוא כל כך "ווגנרי" באופיו...
מי שאוהב יצירות מודרניות, א-טונאליות ואת ואגנר או סודנברג, עשוי לאהוב את האופרה. הבימוי בהחלט מרשים, המבצעים גם הם מעולים (רק חבל שאין שום קטע ווירטוזי בשבילם כדי לתת לכך ביטוי).
אני- הותשתי לחלוטין וברחתי בהפסקה.

אבל גם את זה הוא לא יודע לעשות. כל זמר שכונות יודע לחבר מוטיבים ונושאים יפים אבל לשוחט אין גם את זה.