מה הפסוקים שהבאת? לא מצאתי את הנוסח כמו שהבאת.

בכל מקרה, אתה נצמד לפרשנות של כותב ספר מלכים ומי אמר לך שהיא הנכונה?

יש להפריד בין העובדות שהוא מביא לבין הפרשנות שלו. היא פרשנו של אדם שחי לאחר חורבן יהודה, מאות שנים לאחר אירועי ירבעם. לך תדע איך ראו את הדברים בעת התרחשותם. שים לב שאת אליהו, אלישע ואחרים הדברים הללו בכלל לא עניינו, וגם עמוס לא התייחס לזה ורק הושע צייין את העגלים בהקשר מעט שונה.

 

קבל דוגמא:

בתשובת אחיה אל אשת ירבעם יש בסוף את המשפטים האלה:

וְהִכָּה יְהוָה אֶת-יִשְׂרָאֵל, כַּאֲשֶׁר יָנוּד הַקָּנֶה בַּמַּיִם, וְנָתַשׁ אֶת-יִשְׂרָאֵל מֵעַל הָאֲדָמָה הַטּוֹבָה הַזֹּאת אֲשֶׁר נָתַן לַאֲבוֹתֵיהֶם, וְזֵרָם מֵעֵבֶר לַנָּהָר:  יַעַן, אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת-אֲשֵׁרֵיהֶם--מַכְעִיסִים, אֶת-יְהוָה.  טז וְיִתֵּן, אֶת-יִשְׂרָאֵל--בִּגְלַל חַטֹּאות יָרָבְעָם, אֲשֶׁר חָטָא, וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיא, אֶת-יִשְׂרָאֵל

והשאלה היא: מה הקשר?

מה קשורה הגלות עכשיו? המחבר הכניס את הדברים לפיו של הנביא מנקודת המבט של לאחר החורבן.

אגב, אני תוהה שאתה כועס על אחזיה שהלך לדרוש בבעל זבוב אבל זה בסדר שבימי שלמה אנחנו לא שומעים כלל על נביאים והיחיד שכן פעל עשה זאת במחתרת - אחיה. כן לשלמה תמיד סולחים.

למי שפגע בנו כגמולו,ומתוקה מדבש הנקמה. ואולם ,כפי שכותב החינוך במצוה רמ"א על האדם ליתן אל לבו שכל מה שבא עליו מטוב ועד רע הוא מהקב"ה, וכאשר יכאיבוהו ויצערוהו, עוונותיו גרמו, ועל כל ציוות התורה : לא תקם ולא תטר את בני עמך ואהבת לרעך כמוך(ויקרא יט,יח): והיינו שלא תקום לגמול לו רעה תחת רעה, ולא תטור שאפילו בלבך אל תשמור לו איבה , ולא תימנע מלעשות לו צדקה וגמ"ח בלב שלם למרות שפגע בך. בקיצור: תהיה פרייאר. קשה מאוד לקיים זאת. בעיקר לישראלי המסתדר והמסדר כיד כשרונו הברוכה עליו.

כיוון שהוא לא רוצה שאני יגרור אותו לשוקת , לא נותר לי אלא לשבת מהצד וללחוש לך באוזן כמו "קיביצר".

החייזרים ממאדים שלחו לרגל את העיר לוד. המרגל חזר עם עיתון מקומי מתאריך
7.1.2010 ובו כתוב : הלילה בחצות תערך מיסת חג המולד בכנסיית סנט ג'ורג.

המרגל החרוץ הוסיף הערת שוליים : כנראה הנוצרים בלוד שייכים לכנסיה האורתודוכסית.

ראש המודיעין במאדים נזף בו וכתב לו : תבדוק למה הקטולים של לוד חגגו לפי הלוח האורתודוקסי.

(זו הערתי בעיניין שמיני עצר של שלמה שחל ב-23\7)


ועכשיו לעיקרון האמוראי - לא תנאי - "אין מביאין קודשים לבית הפסול"

עזרא ונחמיה היו מודאגים הרבה יותר משלמי חגיגה של 14\1 שחל בשבת ומשלמי חגיגה ועולת ראייה של 15 ( כל הפסח וגם כל הסוכות) שחלים בשבת
והחמור מכל , שלמי חגיגה ועולת ראייה של חג השבועות שחל בשבת שאין לו תשלומים. (עוד לא המציאו את "יום טבוח" אחרי החג)

ולכן - בין השאר - הלוח שלהם היה בן 364 ימים ובלוח שלהם אף לא אחד מימי המועד חל ביום השבת.

(אם אתה מעוניין ברשימת הדפים בתלמוד שדנים בבעיות אלא , תגיד. כל הדיונים האלא מיותרים ברגע שחוזרים ללוח ההוא. אני לא ממליץ לעשות זאת אבל אני חושב שחובה לדעת זאת)

הנקודה אליה התחברתי בדבריכם היא שאלת החופש שנוטלים לעצמם הדורשים. קיימות דוגמאות רבות לחירות פרשנית מופלגת שנטלו לעצמם גדולי ישראל בכל הדורות. החירות הזו תמיד עוררה גם כעס.

סיפור שמתקדש באמונה משותפת יוצר מסביבו מסגרת חברתית של מאמינים. הייתי קורא לזה מיתוס מכונן, אבל עבור רבים כאן המונח מיתוס מציין בהכרח מסורת פגאנית ארכאית, אז אקרא לסיפור כזה  - סיפור תולדות משותף.

סיפור מילותיו האחרונות של טרומפלדור, סיפור הקרבתה של חנה סנש, סיפורי הקרבות של 48 56 67 ועוד סיפורים רבים, יצרו מסכת משותפת אשר סביבה התאחדה המסגרת הציונית הלוחמת.

האמונה בסיפורים הללו יצרה מסגרת חזקה כל כך, עד שמי ששייך עצמו למסגרת נדרש ללמוד מן הדוגמאות שבסיפור, ולהסכים להקריב את היקר לו מכל עבור המשך לכידות המסגרת.

ק"ו שסיפור התולדות בו מאמינים בני העם היהודי, העובר במסורת אלפי שנים, ובו אינספור קורבנות של מלחמות על קידוש השם (והאמונה, והעם) יוצר מסגרת חברתית הדוקה מסביבו.

מסגרת שכל מי שחרג ממנה מצא את עצמו עומד מול אנשים עייפים וכועסים שהתבטאו כלפיו במילים פסקניות וחריפות (וזה המצב המאד עדין, רבים מאד פשוט הומתו).

כשמביטים כיום על החירות הפרשנית שנטלו רבים מאלו שסבלו מנחת זרועה של המסגרת בזמנם, ניתן לראות בה דווקא מקור הכרחי להעשרת וחיזוק האמונה והמסגרת. רבים מן הפירושים המופרכים של פעם הם כיום נכסי צאן ברזל.

פחד המסגרת הוא שאם האמונה המשותפת תשמט, תשמט האדמה מתחת לרגלינו, מי התהום יעלו ויציפו, והעולם כולו יאבד בתהו אל המצב שטרם הבריאה. שמד והשמדה.

אבל הפלא ופלא, דווקא היהדות שידעה בכל הדורות לשמור על מסורת המדרש, ולקבל לתוכה את דברי הפרשנים בני החורין, המשיכה להתפתח ולהתעשר. הבסיס של סיפור התולדות המכונן, המקרא, רק התחזק מכך ששוב ושוב דרשו אנשים את האמת שלהם ושל זמנם מבין מילותיו. אנשים שהרשו לעצמם לשאול שאלות ולענות תשובות שכללו גם פרטים חדשים שלא הוזכרו בסיפור לפניהם. הם אפילו סיפרו בתשובותיהם סיפורים חדשים לגמרי, ושינו את התפיסה המקובלת בזמנם לגבי משמעות החוקים והחוקיות של הסיפור.

והיהדות עדיין כאן. ועם ישראל חי וקיים וימשיך להתקיים גם אם בעיני קורא כלשהו נראה משה כזקן עייף וכועס.

אם כבר מוכרחים נאמני האמונה והעם לחשוש ממשהו, מוטב שיחששו מן ההתפוררות וההתעפשות שנוצרות כתוצאה מעמידה במקום, ומהפסקת זרימתו והתפתחותו של הסיפור המשותף והמכונן.

 

האמנם בגלל החטא של מינוי כהנים שלא משבט לוי, נענש ירבעם שלא תמשך המלוכה מבית ירבעם? והאם אין כאן חוסר פרופורציה בין החטא לעונש.

 

ראשית, ראוי לציין כי בנבואות אחרות מיוחס לירבעם חטא ע"ז כנימוק לעונש שיבוא על ביתו, למשל: נבואת אחיה השילוני בפרק יד, ז-יד.

 

ירבעם עשה עגלי-זהב בבית אל ובדן, אך לא התכוון לע"ז. מן הכתוב עולה כי זה מקדש לה' ופולחן לה'. "הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים". אך הם נעשו (מאוחר יותר) בדיעבד למכשלה גדולה. "ויהי הדבר הזה לחטאת, וילכו העם לפני האחד עד דן". בסמוך אחרי שירבעם מלך ועשה את עגלי הזהב, ועוד לא נתברר המכשול שבהם, הנביא מיהודה מדבר רק על החטא של מינוי כהנים שאינם מלוי. ומתנבא ספציפית נגד הכהנים שמינה ירבעם. כך גם מסתיים הפרק כי החטא של ירבעם שגרם להכחדת ביתו - מינוי הכהנים הזרים - וחוזר על אותו נוסח "ויהי בדבר הזה לחטאת בית ירבעם להכחיד ולהשמיד". אין כאן טענה נגד ירבעם על חטא ע"ז.

 

נבואות מאוחרות יותר, הוסיפו את חטא ע"ז כנימוק לאובדן בית ירבעם, אבל גם בלעדיו - כבר נגזר כי שושלתו לא תמשך, בגלל מינוי כהנים זרים.

זה בעיני הכתוב החטא החמור יותר, בגלל שתי סיבות:

א. הכהנים הם נושאי דבר ה', מלמדי העם, מדריכיו הרוחניים והשופטים: דב' יז ט-יב, מלאכי ב, ז, ומינוי כהנים זרים יש בו מכשלה רוחנית.

ב. הכהנים ובית לוי אינם נוחלים עם ישראל, ומעמדם הוא נחלתם ופרנסתם. מינוי כהנים ולויים שלא מבני לוי חותר תחת המבנה החברתי (כתוב "בני לוי").

 

ולאחר השמדת בית ירבעם ע"י בעשא, נאמר:

ויהי כמלכו הכה את כל בית ירבעם ... עד השמדו כדבר ה'... על חטאות ירבעם אשר חטא ואשר החטיא את ישראל ... (טו, כט-ל).

לא צוין מהו החטא, אלא כתוב "חטאות ירבעם". הכוונה הן למינוי כהנים זרים והן לע"ז. כלומר, הוא הוסיף חטא על פשע.

 

ולמה אני אומר כי חטא מינוי כהנים חמור יותר מע"ז (שלא התכוון לה ירבעם), וחטא ע"ז לבדו - לא היה גורם לעונש כזה על בית ירבעם?

עובדה, שחטא ע"ז של שלמה המלך - גרם להפקעת חלק מן המלוכה מבית דוד. ולא לחיסול השושלת. ואילו היה חטא זה בלבד לירבעם - לא היה די. אך לאחר חטא מינוי כהנים זרים, מיד נגזרה עליו הגזרה.

מדוע נאסר על הנביא מיהודה לאכול לחם ולשתות מים?

 

בכל הפרק כולו נקרא הנביא מיהודה "איש האלהים", ולא נביא, ותואר זה שמור לנביא הזקן מבית אל. אנו רואים כי כאן מדגיש הכתוב את ההבדל בין 'נביא' אדם שיש לו מקצוע המפרנס את בעליו, לבין 'איש האלהים' שאין לו עניין בשכר או טובת הנאה והוא נבא בדבר ה' כי כך נצטוה.

אמציה כהן בבית אל אומר לעמוס הנביא: "חוזה לך ברח לך אל ארץ יהודה ואכול שם לחם ושם תנבא. ובית אל לא תוסיף עוד להנבא כי מקדש מלך הוא..." ועמוס משיבו "לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי... ויאמר אלי ה' לך הנבא על עמי.." (עמוס ז, יב-טו).

לאכול לחם פירושו - להתפרנס. האיסור על הנביא מיהודה לאכול לחם בא להדגיש את אי תלותו ואי הנאתו מכל דבר בבית אל העיר בה מקדש ירבעם ואליה הוא בא רק כדי להנבא. ולכן גם ירבעם מנסה לפתותו ולהעבירו לצדו: "בואה אתי הביתה וסעדה ואתנה לך מתת", הנה נביא מקצוען!.. הוא יודע לעשות מופתים וגם ריפא אותי... אומר ירבעם בלבו... נכניס אותו ל-פיי-רול שלי, וישרת אותי...

 

ותשובת איש האלהים למלך: אם תתן לי את חצי ביתך לא אבוא עמך... כי כן ציוה אותי בדבר ה'..." - אינני נביא מקצועי כמו הנביאים שיש לך כאן. אני איש האלהים הנמצא בשליחות ה', באתי בדבר ה', ולא באתי להתפרנס. וגם בחצי ביתך לא תפתה אותי.

 

בדיוק כפי שאמציה מנסה לגרש את עמוס, כך הנביא הזקן מבית אל מנסה להכשיל את הנביא מיהודה. והוא אומר לו: "גם אני נביא כמוך"... (פס' יח), כלומר: אתה אמנם מתהדר בתואר 'איש האלהים', אבל אתה בסופו של דבר 'נביא' כמוני... רוצה להתפרנס.. בוא תאכל לחם אצלי. את המלים האלה לא אומר הנביא הזקן כמובן, אלא כך הוא חושב לעצמו, ובפיו, לאיש האלהים הוא אומר, כי מלאך ה' אמר לו להשיבו אליו לביתו כדי שיאכל לחם וישת מים.

 

ואיש האלהים נכשל ומאמין לנביא הזקן. כי הנביא הזקן בא אליו בדבר ה' כביכול ולא בא אליו בפיתוי חומרי. הוא מציג לו את האכילה והשתיה כציווי של ה', שציוה אותו להשיב את איש האלהים ולהאכילו ולהשקותו. ולא כצורך אנושי.

 

בהמשך נראה מה היה חטאו של איש האלהים, שעליו נגזרה עליו מיתה.

אני אוהב להקביל בין דמותו של ר"ע שמשתקפת מסיפור הזה לדמותו של ר' זכריה בן אבקילוס מסיפור קמצא ובר קמצא.

 

תזכורת:רבי זכריה בן אבקילוס היה הרב שאליו פנו בשאלה ההלכתית עם הקרבן ששלח מלך רומי, אותו קורבן שהוטל בו מום. רבי זכריה בן אבקילוס הורה שלא להקריב את הקורבן על אף האינטרס ההלכתי של שלום מלכות, ועליו אמר רבי יוחנן ש'ענוונתנותו של רבי זכריה בן אבקילוס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו '.

 

אני רואה את רבי זכריה כדמות שמייצגת את הרבנות ההלכתית, הפונקציונליסטית והדוגמטית שהיא אלגוריתם של פסיקת הלכה סטנדרטי ותו לא. הפן המנהיגותי היה חסר בו, וזה מה שמנע ממנו להסתכל לרוחב ולהתייחס מההשלכות החמורות של פרובוקציה כלפי השלטון הרומי.

 

רבי עקיבא, מנגד, מאמין שלאמת יש כמה וכמה רבדים, ועל אף שלומר שבית המקדש חרב, וזה עצוב וקשה, יהיה אמיתי- הוא בוחר לנקוט ברובד אחר, שגם הוא אמיתי, אבל לחלוטין אינו מיינסטרים. כל זה,  מתוך ההבנה המנהיגותית שחיזוק רוח העם בעת שכזאתי, הוא אינטרס עליון.

 

אותו חוש, אותו גן מנהיגותי היה חסר ברבי זכריה, שאם היה בו את המבט הרוחבי הזה, על קיומם של רובדי אמת שונים, יכול להיות שהיינו צריכים לשכתב את ההיסטוריה.

ואולי ההבדל בין רבי זכריה לרבי עקיבא הוא ההבדל בין הרב לרבי, לפי תורת החסידות.

 

אז הם הם אמרו "משה עייף וכועס", So what

 

 

השאירו את ההתלהמות הקדושה לקדושים אשר בטור המה.

 

קראו את במדבר י"א. תפגשו שם משה כועס עייף ומיואש.

משה שתשש כוחו כנקבה (ע"פ רש"י). אין לך בוז גדול מזה להגיד על איש

שהוא חלש כמו נקבה.

 

 

מעניין שבתנ"ך וגם חז"ל לא גילו רגישות מופלגת שכזו.

 

ראו איך לגלגו גברברי התלמוד על שתי הנשים דבורה וחולדה.

 

(עפ"ל שאמרתי גברברי...)

 

 

מה תאמרו על משורר תהלים שמתלונן על הרבש"ע:

 

ויקץ כישן אדנ-י כגבור מתרונן מיין.

 

 

או על ירמיהו ששאל למה תהיה כאיש נדהם כגבור לא יוכל להושיע

 

או למה תהיה כגר בארץ וכאורח נטה לנו.

 

 

או בדרשת חז"ל מי כמוכה באלים ה' - מי כמוכה באלמים.

 

ועוד ועוד

 

 

אז גיב מי א ברייק.

 

בדרך כלל התגובות האלה הן של שרית. אך מתוכנן מסתבר שלא תמיד.

 

ובכ"ז כמה הערות:
1. אני חושב שהקטנוניות לכאורה שאתם מלבישים כאן על משה ("אתם היתם רעים וני סובל" ) לא נכונה ולא במקום, אחרי הכל משה לא היה פולניה, ולא בכדי התוכחה לא נכתבה ונאמרה מפורשות.
2. פרשנות היא לא שינוי של המציאות ולא "המצאתו" מחדש (התבלבלתם קצת עם תפיסות פוסט-מודרניות) היא פשוט הסתכלות על המציאות מזוית אחרת.
כך שאם מדובר בפרשנות שמנותקת או מעוותת את המציאות מדובר בפרשנות מוטעית ו/או שקרית, ולא כפי שהיה ניתן להבין מדבריכם.
בכל מקרה הרעיון העיקרי שכדי להתחדש ולהתנחם צריך למצוא נקודת מבט חדשה , נכון מאוד. (מענין שרש"י מביא במקום הראשון בתורה בו מופיע המושג נחמה , כלומר בסוף פרשת בראשית, שנחמה היא היפוך המחשבה לכיוון אחר עיי"ש.)  

 

אתה צודק.

יש מידה של חוסר הגינות בביקורת שכתבתי על המאמר שלך ושל תמר.

יש בו בהחלט גם דברים ראויים.

ובכלל: הכעס הוא יועץ רע, וגם בזה נכשלתי. אני מתנצל.

 

אסביר את הכעס שלי (ולא כדי להצטדק, כי אינו מוצדק כבר אמרתי):

שתי נקודות:

 

א.המוטו שלכם - הקפיץ אותי. לא דיברנו על זה שהתורה אינה ספר היסטוריה?... חשבתי שאתה מסכים לזה, והנה... וזה מאד מהותי, ומשפיע על כל ראיית הכתוב ופרשנותו.

ב. משה רבנו אינו זקוק להגנתי. גדולתו (וענוותו) קיבלו אישור ממלך העולם.

וכמובן אינני אומר שאסור לבקר אותו, וחז"ל ביקרו אותו. ולא שאין לנתח את דבריו ומעשיו באופן ביקורתי, או לכתוב על רגשותיו, תחושותיו, מצבו הנפשי, או להקשות על השוני בין ספר דברים לבין החומשים הקודמים (ודאי שיש שוני, מי אמר שלא?), וכו'. אבל אתם כתבתם כי השוני בתיאור המאורעות נובע מראיית הדברים במבט לאחור באופן מגמתי, מושפע ממצב הרוח, כפיות טובה, הוא זקן ועייף וכועס, ולכן מתאר את הדברים אחרת ממה שהיו...

 

שאלתי שאלה פשוטה: משה אוסף את העם ומטיח בהם את הדברים. הוא לא כותב ספר זכרונות ואין מי שיתווכח אתו. למה אף אחד לא קם?

טול לדוגמא את השוני בסיפור המרגלים. טענתם: הנה, כתוב קודם שה' ציוה לשלוח את המרגלים, והנה כאן פתאם משה מאשים את העם שהם דרשו את זה!!

נראה לך שמשה יעליל על העם דבר שלא היה ולא נברא, וכל העם שומע, ואף אחד לא יקום ויאמר לו, סליחה, מה אתה מספר סיפורים, אנחנו דרשנו?!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

וגם, האם איננו חייבים בכבודו? קצת?

בזכות ציפוי דם הסלמנדרה שסכה אותו אימו ניצול חזקיה מן האש.

הדבר שרבים טועים בו הוא ב"אחרי הכותו את סיחון". הטעם הוא יתיב פשטא ולא מהפך פשטא.

 

 

יתיב פשטא הוא נדיר ביותר בתורה ומופיע עוד פעם אחת.

 

 

ולראובני - הא' שקטה ואין שוא בר', קוראים ולרובני.

 

 

גם בואתחנן זה מופיע.

 

מה זה? אאוטסורסינג? מיקור חוץ?

 

 

לא נאה לקו-כותבת לצאת אל הטוראים זאת הפעם ולקוד להם קידה?

 

יש להפסיק עם השיטה הזו אחת ולתמיד.

 

 

ע"ד השאלה בענין תענית ט' באב באשה ובנה העומדים לטוס באוירון מסידניי לארצות הברית, וזה סדר נסיעתם. ביום ב' לשבוע הבעל"ט שהוא יום ח' באב יסעו מסידניי בשעה 11.45 לפני הצהרים ויגיעו בערב שהוא ליל תשעה באב בשעה 9.00 לאי פיג'י (נאנדי), משם יטוסו בו בלילה להונולולו (אי האוואי) ויגיעו לשם בו ביום בשעה 2.15 אחרי הצהרים, אחר נחיתה ביניים באי קנטון. אמנם בדרך טיסתם מאי קנטון - להונולולו הם חוצים את קו - התאריך הבין לאומי, שם יוחזר התאריך יום שלם ונמצא כי כאשר יגיעו לאי הונולולו בשעה 2.15 אחה"צ יהי' אז שם יום ב' בשבוע שהוא יום ח' באב (והוא כבר יום ג' בשבוע שהוא יום ט' באב, בסידניי, בנאנדי, ובאי - קנטון). ואחר שישהו בהונולולו עד שעה 9.30 בערב שהוא ליל ט' באב שם (וליל יו"ד באב בסידניי, ובנאנדי כו') יטוסו משם לסן פרנציסקו אשר באמריקה הצפונית ויגיעו לשם בבקר בשעה 9.45 שהוא יום ט' באב שם (ויום י' באב בסידניי כו'). - ועתה נפשם בשאלתם מתי עליהם להתענות תענית ט' באב, אם להתחיל להתענות כשחל ליל ט' באב במקום המצאם, ויאכלו בערב שאחריו שהוא ליל י' באב במקום שהתחילו להתענות, וכבר עבר עליהם לילה ויום שלם בתענית. או אולי אסור להם לאכול אז דכיון שהם נמצאים באותה שעה באי הונולולו, ובעת ההוא יהי' שם תחילת ליל ט' באב ואם יאכלו אז, נמצא אוכלים בשעה שכבר חלה חובת תענית במקום ההוא. ואם נאמר כי באמת עליהם להמשיך להתענות מה"ט גם ביום ט' באב של מקום המצאם כעת, נמצא יצטרכו להתענות ב' ימים רצופים והוא דבר שיש בו משום סכנה. וע"כ אולי מוטב שיתענו רק ביום ט' באב השני, דהיינו שיתחילו להתענות בהונולולו גם כי אז יעבור עליהם יום התענית כולו במקום שהוא ט' באב, משא"כ אם יתחילו להתענות ביום ט' באב הראשון נמצא מתענים אותו חלק היום שאחר שחצו את קו התאריך ביום שהוא ח' באב במקום ההוא, עכתו"ד השאלה.

 

 

 

ע"כ השאלה. ויש גם תשובה בצידה.

 

 

בדידינו, זוגתי שתחי' והח"מ,  הווה עובדא שבערב תשעה באב שהינו בלוס אנג'לס ובו ביום היא טסה לארץ.בבוקרו של תשעה באב התקשרתי אליה ושמעתי אותה לועסת איזה דבר בכל פה...

 

 

סידני, איי פיג'י, קנטון. האם מקומות אלו יכולים להבריח את היהודי מלהתענות על בית אלוקינו?

 

 

או דילמא לגרום לו להתענות בכפליים?

 

 

האם תעניטוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה?

 

 

חומר למחשבה.

בדיון 11 אתה מתייחס לדברי ואומר שההסבר שהבאתי אינו "אפשרי" אלא "ודאי".

 

הגבתי לך שם אך אני מעלה חלק מרכזי מתגובתי לכאן למקרה שלא קראת:

 

אתה אומר שההסבר שהבאתי כהסבר אפשרי אינו " אפשרי" אלא "ודאי!" אז אני

 

שמח שכיוונתי נכון אבל כעת אני סקרן.

 

בדיוק בהתאם להשערתי, אתה אומר: "הקיר המערבי של הדביר - בית קודש הקודשים - לא נהרס בחורבן הגדול ושרד ועמד על תילו עד שהמוסלמים ישרו את השטח לבנות עליו את מסגד עומר."

טוב, צריך לדייק ולומר כיפת הסלע כי המבנה הזה איננו מסגד, לא נבנה כמסגד וגם לא קשור לעומר (טעות נפוצה).

 

 

 אשמח לקבל ממך הסבר קצר או הפנייה למקור שמוכיח בוודאות שהקיר המערבי של הדביר לא נהרס בחורבן.

(לא דברי חז"ל בבקשה. לא מדרש. הוכחה בלתי תלויה).

תודה.

 

 

 

התורה אינה סיפורי גוליבר, חלילה.

 

אבל אין להכחיש שישנם סיפורים שנראים על פניהם כך.

 

 

עוג מלך הבשן אינו גוליבר?

 

האגדות שנתחברו עליו אינם כסיפורי גוליבר?

 

 

מיטתו (ויש אומרים עריסתו כתינוק) המוצגת במוזיאון של רבת עמון שמשה רבנו ממליץ לנו לבקר שם, אינו סיפור גוליבר? 

 

אבל זה הכל על פניו ולכאורה.

 

 

לא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטלה שלהם.

שום הבטחה אלוהית לא קובעת שאסור לך לפעול בעצמך. דוד ושאול לא פעלו? פעלו.

חוץ מזה, כל מה שאתה אומר זה ספקולציות שכותב מחבר ספר מלכים "ויאמר ירבעם בליבו", כן כן, הוא בטח ידע מה ירבעם אמר בליבו...

חוץ מזה, בני ישראל שנאו את המקדש שלא ייצג אותם והם לא נזקקו לו מלכתחילה, למה נראה לך שהם ילכו לשם? בשביל מה הם צריכים להיתקל בכל הבמות של שלמה, בכל היבוסים ובכל אלה ששיעבדו אותם לפני כן? אתה באמת חושב שמקדש שהיה קים רק 40 שנה באותם ימים, שמידת הצורך שלו מפוקפקת במקרה הטוב, יביא אותם למרות כל זה לירושלים?

וחוץ מזה מאיפה הבאת שהנביא ההוא היה נביא החצר שלו? ואם כן אז מה?

ישעיהו גם היה נביא חצר, וגם נתן וגד.

בקינה "אלי ציון" ישנה שורה "עלי זבחי תמידיה ופדיוני בכוריה".

 

מה ראה מחבר הקינה להזכיר את פדיון הבכורים כאילו שזה דבר שבטל בחורבן הבית?

 

 

ה"ציץ אליעזר" טוען שיש כאן טעות:

 

 

ומדי דברנו על תיקני ט"ס, אזכיר בכאן הגהה קצרה וקולעת שמצאתי בספר הקינות לת"ב של אאמו"ר הרה"ג ז"ל. והוא זה. דבקינה של אלי ציון ועריה ישנה פיסקא הכתובה בלשון עלי זבחי תמידיה ופדיוני בכוריה, והגיה אבי ז"ל דבמקום ופדיוני בכוריה צריך לומר ופריוני ביכוריה. ונדמה כי אמיתית היא זאת ההגהה, דהרי אנו מקוננים בשם על זבחי התמידים וכו' שבטלו עם חורבן בית המקדש. והרי פדיוני הבכורות לא בטלו, ומה איפוא הקינה על כך, אבל הבאת ראשית בכורי פרי אדמתנו שפיר בטלו עם החורבן, ולכן מקוננים אנו יחד על ביטול זבחי התמיד וגם על ביטול פריוני ביכוריה, וצדק אבי ז"ל בהגהתו.

 

נראה לי דחוק. אבל אם קבלה נקבל.

 

 

המקומות שבהם מוזכר עשתי עשר בסמוך לשנים עשר הם בפרשת הנשיאים ובמוספי סוכות.

 

בשאר המקומות אי אפשר לדעת מתוך הקונטקסט שעשתי עשר אינו 12.

 

פרשות תרומה וויקהל זה לא בדיור חומר קריאה חביב. 

 

ובפרשת דברים קל מאד לטעות, שהרי כתוב באותו מקום אחד עשר יום מחורב,

מכאן לכאורה יוצא שעשתי עשר אינו 11...

 

להלן ציטוט מפירושו של ר"י כספי:

 

שבעבור שהיו אלה השני אנשים נביאים, ונזכרו תמיד בסיפור זה יחד, נקרא

הראשון לעולם איש האלהים והשני נביא.

כתוב במדרש של יואב גדולה משל משה.

 

למה הכוונה?

 

הפותר נכון יקבל ממני את הפרס שאולי טורוחמה תעניק לי על פתרון חידת ל"ב הבתולות.

 

אלמלא בינה אין העולם מתקיים אפילו שעה אחת שנאמר הבו לכם אנשים חכמים ונבונים (פ' דברים). באותה שעה אמר להם הקב"ה לישראל בני! הבו לכם בעלי בינה להיות ראשים עליכם. מיד הלך משה והיה מחזיר בכל משכנותיהם של ישראל לבקש מהם בעלי בינה ולא מצא שנאמר ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים ולא מצא נבונים. מכאן אתה למד שגדולה בינה לפני הקב"ה יותר מן התורה, שאפילו אדם קורא תורה נביאים וכתובים ושונה משנה ומדרשים הלכות ואגדות שמועות ותוספות מושבות ומעמדות והגדות וכל סדרי בראשית ואין בו בינה אין תורתו שוה כלום, שנאמר ובינת נבוניו תסתתר (ישעיה כ"ט י"ד). 

 

(אותיות דרבי עקיבא)

 

בראיון שישודר הערב ברדיו החרדי "קול ברמה", אומר הרב הראשי: "הרפורמים משתמשים במצב המדיני כדי לאיים על ראש הממשלה, הם יושבים שם והם רוצים להכתיב לנו את החיים.

הסטודנטיות נחשפות: גם הסורים נגד רעלות

לא רק באירופה: השר להשכלה גבוהה בסוריה הורה לאסור על כניסתן לאוניברסיטאות של סטודנטיות העוטות רעלות. "לא נזנח את בנינו מול המנהגים הקיצוניים", אמר גורם במשרד

רועי נחמיאס
פורסם: 18.07.10, 19:10



התנועה העולמית נגד הרעלות מגיעה למזרח התיכון. השר להשכלה גבוהה בממשלת סוריה, ר'יאת' ברכאת, הורה למנוע את כניסתן של סטודנטיות העוטות רעלה על פניהן לתוך האוניברסיטאות בסוריה. כלי תקשורת במדינה דיווחו כי הוא נימק את האיסור בכך שהתופעה "מנוגדת לערכים ולמסורות של האקדמיה".

קצין בצה"ל חשוד שתקף מינית שתי נשים
בפעם השנייה החודש, עצרה המשטרה קצין ממודיעין, בן 22 המשרת ביחידה סודית בחשד שביצע מעשים מגונים בשתי נשים ברמלה ונמלט

שימו לב לפירוש הרדצ"ה (הרב צבי דוד הופמן) על הסתירות בין פרשת המרגלים של ספר במדבר לפרשת המרגלים של ספר דברים: "בספר במדבר משה היה היסטוריון, בספר דברים משה הוא מוכיח ומלמד מוסר".

יש דימיון קל בין שיטתכם לבין שיטת הרדצ"נ, כי גם לפיכם משה כותב מתוך מציאות נפשית אחרת. אבל הרדצ"ה, בניגוד לשיטתכם טוען שההבדל בין האווירה הסיפור בבמדבר לבין הסיפור בדברים לא משתקף בכעס של משה ובניסיון לחיסול חשבונות, אלא בניסיון למקד את עמ"י בלקחים הרלבנטיים לכניסה בארץ.

הנקודה הזאת, אגב, מסבירה את השאלה המתבקשת אליה מתייחס האברבנאל- למה בכלל משה פותח בחטא המרגלים? גם מבחינת חומרה, אין ספק שחטא העגל היה חמור יותר, וגם מבחינת הסדר הכרונולוגי, חטא העגל ממוקם קודם על ציר הזמן!

אלא, שבנ"י (החדשים) עומדים באותה סיטואציה שבה עמדו אבותיהם 38 שנה קודם לכן ערב הכניסה לארץ. ומשה עומד דווקא על הנקוד בחטא המרגלים ע"מ שלא תעשה קאמבק.

ותודה לנחמה ליבוביץ שהעבירה לי את הזמן בסבבה בין מנחה לערבית.

אמרי לי היכן דחיתי אותך בקש, ואתקן מיד.

 

דומני כי התייחסתי לגופה של שאלתך על עניין חטאי שלמה וירבעם, והיחס ביניהם לפי העונש. לא כן?

 

ואולי התכוונת לקושיה אחרת שהעלית? כבר איני זוכר...

 

הוא גם לא יסכים לתואר חבר בית המדרש שהדבקתי לו על אפו ועל חמתו.

כי הוא מכנה את טורנו "בית מדרס".

אבל

מה לעשות, והטור הזה מכונה "בית המדרש של הטוקבקים", אם נאבה ואם נמאן.

וכל מי שכותב בו באופן קבוע, נעשה, חרף רצונו, לחבר בית המדרש...

 

אני פונה אליו ואומר לו:

 

הנה הזדמנות פז עבורך, ועבור חרדים נוספים השוהים כאן עמנו, ללמוד תנ"ך.

הלוא בישיבות הקדושות אסור ללמוד תנ"ך. ולא רק נביאים, גם ח"ח תורה.

וספק גדול בעיני אם אתה מכיר פסוק אחד מהתנ"ך אם לא שקוראים אותו בתפילה או שהוא מצוטט בתלמוד.

 

מה לעשות, ולא כל הפסוקים בתנ"ך מצוטטים בתלמוד.

אפילו לא רובם.

למה לוותר על כל השאר? ואיפה תמצא ידך ללמוד אותם אי פעם, אם אתה לומד רק לפי שיטת הישיבות הקדושות (גמרא בלבד)?

 

פניה זו אינה באה לקנטר.

זו הצעה רצינית.

נשמח אם תשתתף אתנו בלימוד התנ"ך.

 

כדאי לך.