שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הדבר היה כך. או כך
    כשמשה מתחיל את סדרת הנאומים, פתאום אירועים מסוימים נשמעים אחרת. "מצב הרוח" של המספר משפיע על הדגשים והערכים שהוא מבקש להעביר. תמר וצביקה, חברי בית המדרש של הטוקבקים, תוהים האם סיפור מחדש זה טוב או רע?

    "כתיבת ההיסטוריה משקפת את האינטרסים, הנטיות ואפילו את הדעות הקדומות של דור מסוים" (ג'ון ה. פרנקלין).

     

    משה רבנו מדבר (סוף סוף...)

    לאחר 40 שנה פחות חודש, משה מתחיל בספר "דברים" בסדרת נאומים לסיכום המסע ולקראת פרידתו מהעם. המנהיג כבד הפה, אשר לכל אורך 80 השנה שעקבנו אחריו לא הוציא יותר משני משפטים רצופים, החליט לדבר והנאום הראשון, שבו עוסקת פרשתנו, פורש בפני העם את קיצור תולדותיו במדבר - תיאור שאינו כרונולוגי ונראה שבחירת שמות המקומות והאירועים הינה סלקטיבית, ולא תמיד "מסונכרנת" עם תיאורים קודמים.

     

    הנאום מהווה רקע לביאור התורה והמצוות שיבואו בהמשך הספר, והוא מתובל בתוכחה רבה המודגשת על רקע האירועים המתוארים. הנאום מתחיל במשפט: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב". והרי עיקרו:

     

    אתם הייתם רעים, אתם הייתם כפויי טובה. אלוהים (יחד איתי) הציל אתכם פעם אחר פעם; אני הובלתי, אני ניווטתי, אני מילאתי את תפקידי בנאמנות ושמרתי על מצוות ה', אתם חטאתם. אלוהיכם נתן את אויבכם בידיכם ,ואתם עומדים להכנס (סוף סוף) אל הארץ המובטחת, ואילו אני לא אמשיך איתכם (וגם זה בגללכם!!!).

     

    מה הקשר בין "מצב הרוח" של המספר לבין המסרים שבסיפור?

    קשה להתעלם מכך שחלק מהסיפורים בפרשת דברים אינו זהה לסיפורים הכתובים קודם, ולכן חשבנו על האופן שבו אנו מספרים את עצמנו (או את עמנו), בכל רגע נתון בחיים. הדרך בה אנחנו מספרים משהו מן העבר תלויה לגמרי במקום בו אנחנו עומדים בהווה. אותו האירוע נראה אחרת בשלבים שונים של החיים והדרך שבה אנו מספרים את הביוגרפיה שלנו (או של העם) משתנה בהתאם למצב.

     

    מוזר להיווכח שההווה שלנו משפיע על העבר - ההדגשים משתנים, הפרשנות אחרת והסיפור שלנו מלמד אותנו בכל פעם דברים אחרים.

     

    למשל בסיפור המרגלים, המופיע גם בפרשתנו, לא נמצא את כל הפרטים שסופרו בספר במדבר. הגרסה כאן קצרה יותר, ולא מדוקדקת. לדוגמה, ב"דברים" הרעיון לשליחת המרגלים היה בכלל של העם (א' כ"ב) וב"במדבר" דווקא של ה' (י"ג א'-ב). כנראה שלאחר 40 שנה - זוכרים רק את ה"מסר" הגדול (כולכם חטאתם, כולכם אשמים וכו').

     

    הסיפור מושפע גם ממצב הרוח, וגם ממגמתיות, ודוגמה לכך אנו רואים בעניין ביזור הסמכויות המשפטיות לשרי האלפים, המאות והעשרות: במהלך ה"אירוע" עצמו, לרגלי הר סיני, משה זקוק ליתרו, נשען עליו ומכיר לו טובה, אבל בעת ביאור הארוע הזה בפרשת דברים, משה זקן, עייף וכועס, ואין בו מקום להכרת תודה אלא רק לזיכרון הכאב והייאוש (ובנוסף, יש לו חשבון עם המדיינים). מכל מקום – הוא לא מזכיר את יתרו בכלל.

     

    ויש גם חילוקי דעות... (איך אפשר בלי?)

    כאשר המשכנו לדון בפרשת השבוע מצאנו בינינו הבדלי השקפות עקרוניים:

     

    תמר - אני רואה בתהליך הזה של סיפור מחדש גם מסר אופטימי - אפשר "לטפל" בעצמנו (ובעם שלנו) באמצעות סיפור מחדש של המציאות באופטימיות ומתוך הדגשת הטוב. אני מאמינה שזה מחזק ומעודד. האופציה של "סיפור מחדש" של העובדות ההיסטוריות מאפשרת גם הסתכלות חדשה על המציאות הקיימת, הסתכלות מדרשית – מה שרואים בפועל אינו בהכרח מה ש"באמת" נמצא כאן.

     

    צביקה – אני חושב שאת אומרת דבר חשוב. עם זאת יש לזכור שבסיפור מחדש - לשם מטרה מסוימת - יש גם מחיר; נבנית איזושהי אמונה, נבנה מיתוס, וניפוץ המיתוס יכול להיות הרסני וכואב.

     

    אנו מתקרבים לתשעה באב. אני גדלתי עם הידיעה הבלתי מעורערת שהכותל הוא השריד היחיד שנותר מבית המקדש, ולכן הכותל הוא מקום קדוש ממש. הכי קדוש שיש. ככה למדנו בבית הספר. ככה כתוב בספרים. ככה ההורים אמרו לי וככה כל חברי האמינו. התמונות המרגשות של יהודים בוכים בכותל, ובמיוחד בט' באב, הגבירו ותמכו במסר הזה. אחר כך למדתי באקדמיה וקראתי בספרי היסטוריה (שהיו נגישים גם למורים שלי - כלומר, לא תגליות חדשות ממש)... וגם ראיתי במו עיניי... ופתאום הבנתי שהיה נוח לכולם (מכל מיני סיבות) לא להיחשף לאמת

     

    התברר לי שמבית המקדש לא נותרה אבן על אבן, ושהכותל הוא בעצם קיר תמך אדיר שבנה הורדוס על מנת להרחיב את הר הבית. כלומר הכותל בכלל "לא נגע" בבית המקדש ומכאן שאין בו שכינה, ולכן השאלה הראשונה ששאלתי בזמנו הייתה: במה הוא קדוש? השאלות הבאות עסקו במסקנות הבלתי נמנעות: האם ההיסטוריה מגמתית? האם המסורת מגמתית? ומה הקשר בין היסטוריה למסורת? היום אני מבין שהכותל כשלעצמו אינו קדוש. מה שקדוש זה הזיכרון, או הסמליות, ויחד עם זאת – התנפצות המיתוס זעזעה את תמימותי ואת אמוני במחנכַי.

     

    הקסם שבמדרש ועיבוד הסיפור מחדש

    תמר – אני מבינה את דבריך ומסכימה לחלק גדול מהם, ובכל זאת, אני מוצאת שאופציית המדרש קוסמת לי. למשל בקשר לחורבן בית המקדש: בסיפור הידוע מסוף מסכת מכות, ר' עקיבא צוחק מול החורבן והחכמים בוכים; ר' עקיבא מציע הסתכלות דרשנית בעולם, והיא זו שמאפשרת להמשיך ולחיות, להמשיך ולקוות; אילולא האופציה המדרשית היינו כולנו שקועים בדמעות כל הזמן.

     

    דוגמה אחרת להזדמנות שבמדרש יש בפסוק הראשון בפרשה: "... בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב" (דברים א, 1). אולי זה לא רק תיאור מקום, אלא גם ציור תחומי הגזרה של ההיסטוריה היהודית, לפי משה - בין התפל, הפשוט, היומיומי, הלא-חשוב, לבין הזהב, הנוצץ, ההרואי? המעבר מהגיאוגרפיה אל הנפש מאפשר חיבור מחודש אל הטקסט, רלוונטיזציה שלו.

     

    צביקה - הקסם של המדרש בעינו עומד, ואני בהחלט מבין אותו ואת הרלוונטיות שלו, אבל זה גם תלוי בקונטקסט. אישית, אני לא מתחבר למדרשי מילים הנראים לי מאולצים משהו. הקונטקסט של הפרשה הוא כזה שברור שמדובר בשמות של מקומות ובאירועים ספציפיים. אולי אמיתיים אולי לא. לא יודע. אבל קשה לי מאוד עם נתינת משמעות ערכית לשמות הללו (תפל מול עיקר וכו').

     

    המנהג להסביר משהו לא מובן על ידי המצאת הסבר דחוק ומדרשי אינו מספק לנו תשובה ממשית ואולי אפילו עוצר בעדנו מלחפש אותה. גם הרמב"ן בזמנו, הבין שהסיפור מעובד וערוך; בהקדמתו הוא מלמד אותנו שספר דברים איננו חזרה על כל התורה, למרות

    שמהכתוב אפשר להבין שמשה ביאר לבני ישראל את כל התורה "בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר". הרמב"ן אומר שיש בספר רק חלק מהביאור, ויש בו גם תוספות שאינם כלולים בספרים הקודמים. המסקנה ההגיונית היא שספר דברים אינו פרוטוקול של דברי משה, אלא חומר מעובד וערוך (על-ידי מי...?).

     

    צו השעה

    על רקע הפנמת המסקנה הזו ניתן, למשל, להבין את העיבוד המגמתי של סיפור המרגלים בגרסתו המחודשת, ועל רקע הפנמה דומה ניתן להבין גם את "צחוק הנחמה" של ר' עקיבא כהכנת הלבבות לקראת המרד ולקראת הגאולה. ר' עקיבא מול בית המקדש החרב, כמו משה בערבות מואב, בעצם "ממציא" את הסיפור מחדש, מזווית שונה, בהתאם לצורך ובהתאם לצו השעה.

     

    והודעה מרוחמה

    התשובה הנבחרת בחידון ל"ב המדייניות תפורסם בשבוע הבא.

     

    שבת שלום!

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "הדבר היה כך. או כך"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים