|
|
מזה עשר שנים אני מציב כאן עמודת זיכרון ליוסי דירהלי, ידידי ורעי והמ"פ האגדי שלי מסיירת אגוז של שנות ה70. דירהלי - איש נדיר, אינטנסיבי, מדהים - שעשרות השנים שחלפו מאז ננעץ בעורפו רסיס פגז, לא עמעמו את זכרונו לרגע. הוא היה רק בן 23 כשנהרג, אך לי – חייל צעיר בתחילת דרכו – הוא נראה היה כסלע איתן שאין דבר בטוח יותר מללכת אחריו בחדירה לילית בלבנון או במארב חודר בסוריה. מעולם לא הכרתי עוד אדם שידע למכר אליו אנשים באופן כה מתמסר ושלם. כולם אהבו-סגדו-העריצו את דירהלי: גברים ונשים, קצינים בכירים ואחרוני הזוטרים. הייתה לו כריזמה טוטאלית, מושלמת. והוא היה אמיץ. עד בלי גבול. ולא בכדי הוא קיבל, שנה לפני מותו, שני צל"שים: עיטור העוז ועיטור המופת. עיטור העוז ניתן לו בעקבות פשיטה של הסיירת על מפקדת מחבלים בעיירה הלבנונית אל-חיאם. דירהלי היה בעמדת חיפוי, אך זינק מעמדתו ורץ תחת אש צולבת לעבר מרגלות מבנה יעד הפריצה, כדי לחלץ פצוע קשה, את חברו סג"מ דובי אדר ז"ל. דירהלי העמיס את דובי על כתפיו האימתניות וחילצו. מאוחר יותר נפטר דובי מפצעיו. גם הצל"ש השני ניתן לדירהלי על חילוץ פצועים תוך סיכון עצמי יוצא דופן: רועה דרוזי עלה על מוקש נעל ברמת הגולן ונפצע קשות. דירהלי הגיע למקום, והוא וחבלן החלו לפלס נתיב בשדה המוקשים. בשלב מסוים עלה גם החבלן על מוקש ונפצע. דירהלי חילץ אותו מהשדה, ומיד שב לפלס לבד נתיב אל הרועה הפצוע. הוא סימן את המוקשים שזיהה, הגיע אל הפצוע, העמיס אותו על גבו ויצא משדה המוקשים. ב-3 בנובמבר 1972 שוב יצא דירהלי לחלץ נפגעים, הפעם במהלך הרעשה ארטילרית ברמת הגולן. אבל רסיס סורי מצא את הרווח הדק שבין קסדתו של דירהלי לבין עורפו, ננעץ בו והרגו. רסיס קטן ומרושע הפיל את הענק האגדתי. להלווייתו הגיעו אלפים, והכל דיברו על 'גדול הלוחמים שנפל'. ואני עמדתי דומם בצד. איבדתי חבר.
|
| |
|
| |
3. סמ"ר צביקה גלברד הי"ד
| יענקלה , |
כרכור |
|
(08.05.11) |
לזכרו של יקירנו צביקה גלברד שנרצח בפיגוע בצומת מגידו ביום 5/6/2002. עלם חמודות שבת צחוק תמידית היתה נסוכה על פניו. זוכרים אותך לעד. לא נשכח ולא נסלח. משפחת פפר
|
| |
חלפו 20 שנה, מאז נהרג בן דודי, רס"ן משה לשם, ז"ל, בטיסת אימונים בכינרת והוא בן 29. יהי זכרו וזכר יתר החללים ברוך. תהא נשמתם צרורה בצרור החיים.
5.5.91-24.5.62
|
| |
5. אח שלי, כבר חמש שנים
| רועי, אחיך הגדול |
|
|
(08.05.11) |
נגמרו לי המילים. ואין נחמה. ושקרנים כל אותם האנשים שטוענים שהזמן עושה את שלו. כי הוא לא. הוא רק מעצים את הרצון הזה להרגיש אותך שוב, ולו לרגע אחד.
בהלוויה של סבתא כולם בכו השנה. ואני חייכתי חיוך גדול. כי ידעתי כמה סבתא שמחה לפגוש אותך. כשנפרדתי ממנה שלחתי לך נשיקה איתה. אני בטוח שעכשיו, ממקום של מלאכים אתה יושב עם סבתא ושומר עלינו.
אחי, תשלח לי כוח להמשיך לתמוך בהורים, תשלח לי איזה אות או סימן. אני כאן מתפרק, ומחכה ליום בו נתאחד יחד שוב.
אוהב אותך אחי, כבר חמש שנים, אחיך, רועיקי
|
| |
זוכר אותך לתקופה קצרה, היית ילד שרק התגייס ושנשאר ילד לתמיד... זוכר איך הרשמת את כולם עם תרגילי הקונג-פו שלך ועם שמחת החיים שלך...עברו כ- 11 שנים מהפעם האחרונה שראיתי אותך - חובש בבית חורון, רצית להיות חובש קרבי ויצאת לגזרת עזה, אחרי כשנתיים שמעתי על מותך, איך כדור של צלף פילח את לבך הרחב....
היית ילד קסם עם חיוך ענק... עדיין זוכר את החיוך שלך ילד מלאך, תשמור על עצמך שם למעלה עם שאר המלאכים. |
| |
|
| |
|
בחור משכמו ומעלה. ת.נ.צ.ב.ה.
|
| |
9. אליהו סייבהי ז"ל מושב יכיני
|
| |
|
| |
11. רב"ט מיכל איכר ז"ל
| חברה מהיסודי ומהתיכו , |
רמת גן |
|
(08.05.11) |
מיכל תישאר תמיד, צעירה, נעימה, אהובה על הבריות, חייכנית, ילדת טבע.
יום לפני נפילתה פגשתי אותה בתחנה המרכזית בקרית גת. הייתי על מדים בדרך לשירות בעזה. מיכל שמעה הכל ואמרה לי - ואוו שירות בעזה זה נורא מסוכן. אמרתי לה שהכל יחסי. תאונות יכולות לקרות גם ליד הבית...
את תישארי תמיד צעירה, בני מחזורך כבר בני 36...
היי שלום חברה נעימת מראה ויפת לבב. זוכרת אותך היום כפי זכרתי אותך בכל תקופת הכרתנו הקצרה מידי. תשמרי עלינו מלמעלה, ילדת פרחים וחירות שכמותך. |
| |
12. לזכרו של איתי שיבק שנפל ב 09/09/89
| ירון אבל , |
באר שבע |
|
(08.05.11) |
עוד שנה חלפה, עוד טכס מתחיל. אם נהיה כנים סביר להניח שלו המצב היה נורמלי הייתי זוכר את שמך רק אם היו מזכירים לי אותו. הרי היית מ"כ של מחלקה 3 ואילו אני בכלל הייתי חובש של מחלקה 1 לא היינו חברים. אבל, לצערי נקשרנו בקשר של דם. הייתי נותן הכל כדי שזה לא יקרה, הייתי נותן הכל כדי שתהפוך לזיכרון מעומעם, אבל לא הזכרון חד וחי כמו היום. יהי זכרך ברוך. לזכרו של איתי שיבק שנפל ב 09/09/89 בגזרת הר דב.
|
| |
13. זוכרים אותך דיויד דמלין
כיתת התרגול האחרונה שלך בלוגיקה זוכרת ומתגעגעת.
|
| |
14. לזכר דב לוי - חה"ן צנחנים 1984
עלם יפה תואר, אמיץ וחבר טוב.
ג.פ. |
| |
15. עומר אשד מגדוד 202 צנחנים- אתה נולדת להיות צנחן ונשארת צנחן
אני שברתי את המרפק באימון המתקדם בצנחנים ולכן עשיתי את קורס הצניחה מאוחר יחד עם עומר התחברנו מייד כי שנינו עשינו באיחור את הקורס ואני הגעתי עם הרכב ותמיד הסעתי אותו לכיוון ביתו ואו יצאנו לאפטרים... הוא היה פלוגה מתחתי נובמבר או מרץ כשאני הייתי במוצב תל קעבה שמעתי בקשר על הנקפדון שנפל לליטני ושמעתי על הרדופים בקשר לא האמנתי לקח יותר מיום לחלץ את שרידי גופותיהם יהיי זכרו וזכר כל הגיבורים צרוב בזכרוננו לעד |
| |
16. שאול אקו ז"ל
| בת משפחה , |
צפון |
|
(08.05.11) |
נולד בקהיר, נפל בחושניה שברמת הגולן, ב-10.10.1973.
בן, אב, בעל, אח, איש משפחה למופת, שריונר.
תראה כמה זמן, שאול...
זוכרים תמיד.
|
| |
17. רמי (אברהם) פסח ז"ל
| דניאלה , |
ראשון לציון |
|
(08.05.11) |
המורה לנהיגה שלי, שהלך עם חייליו לתוך העיר צור בימים הראשונים של מלחמת לבנון הראשונה , למרות גילו המבוגר (44 ) ובהחלט מבלי שהיה חייב.
אבל הוא היה כזה.
ואיננו עוד.
וכל שנה במילים הספורות הללו, אני זוכרת וכאילו משאירה ממשהו ממנו,
כאן...
יהי זיכרו ברוך. |
| |
|
התמונה שתמיד מלווה אותי בזמן הצפירה היא של בחור צעיר, גבוה ומתולתל שהיתה לי הזכות לאמן אותו בכדורסל כשהיה נער. שחר בלט בשקט ובבגרות שהקרין ותמיד הדגים מוסר עבודה גבוה. בחור זהב שנקטף באסון המסוקים מעל שאר ישוב. אני מכיר עוד אנשים נהדרים שמסרו את נפשם למען המדינה וזוכר את כולם ביום המיוחד הזה, אבל מזה מספר שנים, דמותו של שחר היא זו שאני רואה לנגד עיני בזמן הצפירה.
לינק לדף לזכרו:
http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=514823
יהי זכרו ברוך.
|
| |
19. רש"ט קרן פרנקו ז"ל , רש"ט נועה שלמה
שלושתינו היינו באוטובוס בחזרה לבסיס כדי לסגור שבת היה זה יום אחרי יום השואה 10.4.02, הבאסה של לחזור לבסיס אחרי יום בבית ועוד כדי לסגור שבת ועוד פגרה נפלה ליום השואה כך שלא היה אפשרות בילוי הפכה לתקווה, לשתיהן חיכו חדשות בבסיס .
הן ישבו אחת אחרי השניה ואני הסתכלתי עליהן כל הנסיעה כאילו ניסיתי לשמר ולשמור , ברגע שעצמתי את עיני, המחבל שישב לפניהן הפעיל חגורת נפץ שהייתה על גופו.עברו 9 שנים מאותו יום ונדמה כאילו זה היה בגילגול אחר של החיים אך יחד עם כל יום שעובר אני המשפחות וחברות הקרובות זוכרות ועדיין כואבת רצח של שתי בנות 18 אשר נקטפו טרם זמנם |
| |
20. החיילים שלי שאינם עוד
דניאל פרייברג - נפל בעלותו על מוקש בספטמבר 1968 בן כיתתי, הילד הכי יפה בכיתה, התלמיד הכי מוכשר כל הבנות היו מאוהבות בו - זכרונו לא מש ממני אפילו אחרי כל השנים האלה .
גרשון (פינק) רשף - היה טייס פנטום נפל בתעלה במלחמת יום כיפור. גם בן כיתתי
תלמיד עם האמביציה הכי גבוהה, נער בלונדי גבוה מקובל על כל בני הכיתה.
רס"ר שמואל פנחסי - רס"ר היחידה שבה שרתתי נהרג מפליטת כדור בעת סיור
ברצועת עזה זמן קצר מאד אחרי מלחמת ששת הימים, זכרונו שמור איתנו לעד.
סא"ל יצחק שעיה - המפקד הישיר שלי שהלך לעולמו ממש עם סיום מלחמת ששת הימים ממחלה סופנית.
זכרונם לא מש ממני גם אחרי כל השנים האלה. |
| |
נחת עלינו באחת ההפוגות בין המבול לבין טלטלות הנגמ"ש בלילה שלפני הכניסה למ.פ. ג'נין בחומת מגן. עצרנו בג'למה, או משהו כזה, וירדנו לרגע כדי להתארגן. הוא לבש מדים של יס"מ וביקש ממני סיגריה. הדלקתי לו נובלס אחת וגיכחנו על כמה אמירות ציניות. הוא קצת ניסה לחפש את עצמו שם, כי אף אחד לא קרא לו לצו 8 הזה. וכולם, מהמח"ט ועד אחרון המ"פים דחו אותו ושלחו אותו הביתה. אבל כמו גולנצ'יק טוב, הוא התעקש.
משהו כמו שבוע אח"כ, איפשהו בשמירת לילה בקומה שלישית של מבנה מחורר כולו, עמוק בתוך מחנה הפליטים, ניגשתי להחליף את ג' בעמדה ליד הקשר. הוא סיפר לי שמשהו ממש מחורבן קרה. הוא לא יודע מה בדיוק. יש מלא קריאות לנגמ"שי פינוי ויש פצועים והרוגים. והסתבר, אחרי שהכל נגמר, שאותו בחור עקשן הפך למ"מ פינוי של הגדוד המקביל. והסתער לתוך חצר שהייתה מארב ומשם יצא באלונקה.
הנה סיגריה לזכרך אחי. |
| |
22. רס״ן עודד חרמוני, מי שאולי היה הופך לראש ממשלה היום
עודד היה איש עמ איכות כל כך שונה שכבר בגיל צעיר היה בולט ומוכר. יור מועצת הסטודנטים, ראש עיר הנוער שבמקום להמשיך לפוליטיקה, גם כשגולדה הציעה לו להיות חבר הכנסת הצעיר במפלגה, העדיף את העשייה החינוכית בצבא והאמין שזו חשיבותו ככור היתוך שמכשיר אזרחים. מותו, בן 28 בלבד כשהיה קצין החינוך של הגיס ביום הכיפורים, היה אחד מהרגעים הקשים של המלחמה וסמל לכאוס. השאיר אישה אלמנה ובן, עודד חרמוני שנושא את שנו לאחר שנולד אחרי מותו של עודד היקר. ביום הראשון למלחמה ובמידה רבה המשיך את פועלו הציבורי כעיתונאי איפה ישנם עוד אנשים
|
| |
23. ראובן עצמון
| חיים רם , |
דרום |
|
(08.05.11) |
ראובן ידידי,
עברו כבר 38 שנה מאותו יום ארור אבל השנים לא מצליחות למחות ממוחי את החיוך התמידי שלך ששיקף את טוב ליבך ואת אהבת החיים שפיעמה בך. חסרונך כה מורגש ועיניך הירוקות עדיין יוקדות באור נגוהות. נקטעת באיבך ועזבת לא רק משפחה אוהבת אלא גם אין-ספור ידידים שלא ישכחו אותך לעולם.
|
| |
24. י ל ד פ ר פ ר י ם -עוד שנה עברה... עדיין זוכרת... אותך.
| זו שלא שוכחת , |
מרכז |
|
(08.05.11) |
תגיד, אתה חושב ששכחתי? אני לא צריכה ימי זיכרון וצפירות, בשביל לזכור אותך, אפילו שבמשך השנים, הדמות שלך לאט מתערפלת במאגרי הפלאשבקים שלי. ביום הזיכרון, כמו בכל שנה, הכאב מתחדד עוד יותר וננעץ. אני חושבת, מי היית, אם היית היום. גדלנו ביחד, אמנם היית מבוגר ממני בכמה שנים, אבל עברנו ילדות מאושרת, עם הורים נהדרים. "האבאים שלנו עובדים ביחד בעבודה", קשקשנו יום אחד, כשהיינו קטנטנים ברמת הזאטוט. ואכן, משפחות צמודות, קרובות, חווינו יחד חוויות והרפתקאות, טיולים, פיקניקים בשבת, אירועים. מאז שהלכת, עברו יותר מ20 שנה. אבל המבט של אמך, עיניה הכבויות מאז, אלו אלמנטים שנראים תמיד טריים, כאילו רק עכשיו זה קרה. כשאני מסתכלת באלבומים מילדותי (ותודה להוריי באמת שהרבו בצילומים), עולות התמונות הנוסטלגיות, חלקן בשחור לבן, שלי יושבת במרפסת ביתך, שלך משחק כדורגל באמצע קפיצה. אני חושבת שאם היית איתנו היום, לבטח היית עושה משהו גדול ואמיץ, כרגיל, כפי שהיית תמיד. בן בכור, שההורים תמיד היו גאים בו. עכשיו, אני גדולה ממך בהרבה, מהגיל בו היית כשנפלת. הערצתי אותך כבר מגיל הגן, תמיד היית לי לדמות כובשת, קסומה כזו, המשלבת קשיחות ורוך, במינון שצריך, במקום ובזמן הנכון. וכמה מלחמות נלחמת, רק התגייסת, וכבר התרוצצת לך בכל האיזורים החמים, לא נחת לרגע, בקושי ראו אותך, אבל התגאו בך כולם, נו מה, יחידה מובחרת. הרי לך לא יכול לקרות כלום. אתה חזק, אתה לא סתם בן תמותה רגיל. כ"כ התבגרת, משהו בשובביות הילדותית, ההקנטות, והצחוקים, התחלף בבגרות, בדאגה לחברים שלך בשטח, באחריות, בחוסן נפשי. כבר לא היית ילד של אמא ואבא, היית חייל, של הצבא. היית חוזר הביתה על מדים, מאובק, היינו נפגשים, ותמיד חשבתי איך הירוק של העיניים מסתדר עם הירוק של המדים, ואולי גם ההפך. ובאותו יום ארור, כשהוקפת אתה וחייליך במחבלים, מצא הכדור הכסוף את הדרך אל ראשך, בס"מ החשוף שהותירה הקסדה. היית כ"כ מוגן, אפוד, נשק. יריתם חזרה, כל הפלוגה היתה אמיצה, וכדור אחד של מחבל מזורגג, פגע באספלט וניתר לרקה, איזה חוסר מזל. כמה שעות קודם לכן, עוד היית בבית, במקלחת, שואף את ניחוחות הבישולים של אמא שלך שמילאו את המטבח וטיילו בבית. ואז, צלצל הטלפון, עידכנו אותך במה שקורה כשאתה בחופשה. וחייל אחד חולה, נדהם כשהתנדבת להחליף אותו. לא חשבת פעמיים. ישר עשית, פעלת, כן אומרים תמיד שהטובים הולכים. והלכת לפעילות כשבעצם היה זה תורו של חייל אחר. חייל שהיום- אולי הוא אפילו כבר אבא, בזכותך.(המשך בהודעה הבאה)
|
| |
25. י ל ד פ ר פ ר י ם - המשך מהודעה קודמת...
| זו שלא שוכחת , |
מרכז |
|
(08.05.11) |
גם כשנפצעת, עוד לפני הירייה, פינית פצועים, ואמרו לך שאתה מדמם ופצוע, אבל לך לא היה אכפת מעצמך. אין כמו חברים, אף אחד לא נוטש חברים בשטח, נכון? נשארת בשדה הקרב לעזור לאלו שנפגעו, מסור, אמיץ, בלי חששות, ואז... חטפת. נלחמת במלחמה הזו, בשביל אחרים, באופן הכי לא אגואיסטי שקיים, ולו רק היית יודע כמה מלחמות עוד היו אחריך. נלחמת להציל את חייהם של אחרים. אח"כ, בבית החולים, נלחמת 4 ימים על חייך שלך. אמא ואבא לא הרשו לי לבוא אז ולראות אותך גוסס, אני זוכרת. "הוא צמח" הם הסבירו לי כשחזרתי מבית הספר. ידעתי שמבחוץ אתה כבר מת, גמור, אבל אמרו שאולי אתה עוד מרגיש ושומע, והעיקר שתחיה, לא חשוב הנזק. אמא שלי ישבה ליד מיטתך, דיברה אליך שעות, על הקטיף בפרדס, ועל ריצות בשדות היכן שגרתם, על בחורות וים ועל כל מה שמוכרחים להמשיך. היא ביקשה ממך, שתישאר, לא משנה אפילו אם תהיה נכה. העיקר שתהיה. אבא שלי בכה עם אביך. נאבקת, כולם יודעים, גם הרופאים, אבל הסיכוי בשבילך היה מאוחר. עיניים בורקות, חיוך גמיש עם גומות, פצצה של אנרגיה, פתאום הכל כבה. אמא שלך, נכנסה לתוך החושך, ומצאה את האור בדמות האלוהים. האשה החמה והזוהרת, מצאה נחמה בדת, והתרחקה מכולם, גם ממשפחתה, אבל היא טוענת שהיא מדברת איתך כל הזמן, ושאתה עונה. אתה עונה לה, נכון? אבא שלך הזדקן ביום אחד - כמו 20 שנה. אחותך שתקה, ושנים אח"כ התחתנה בחתונה מתוקה-מרירה, שהיית חסר בה כ"כ. אחיך הקטן היה רק בן 4, ועוד לא הבין. היום הוא בצבא, קרבי בדיוק כמוך. הכריח את הוריו לחתום. אני לא חושבת שבבית שלו יעצמו עין עד שיסיים את שירותו הצבאי. והנה אנחנו בתמונה ביער, והנה שנינו מצולמים עם שיפודים ביד, ופה רדפנו אחרי פרפרים לבנים, והנה אנחנו מצולמים מאוכזבים שלא הצלחנו ללטף פרפר חמקמק. והנה אתה מניף כדור, ואני בצד מחייכת. הנציחו את השם שלך בכל מיני צורות. איש לא שכח ולא ישכח, פלצני ככל שייראה הדבר, יש זכרונות שנשארים חקוקים כמו קעקוע. את ההורים שלי אני בקושי רואה ביום הזיכרון. הם מתרוצצים מאזכרה לאזכרה, מבית עלמין אחד לשני, כדי להספיק לבקר את כולם... ואתה, איפה שאתה נמצא עכשיו, לא רוצה שיעשו ביג דיל ויטרחו. "עיזבו, יש פקקים בדרך" בטח היית אומר, ואני יכולה לדמיין את הפנים שלך מולי, חבר שלי. חבר טוב שלי, עם עיניים ירוקות חמות וחכמות. ילד יפה שגדל לאיש יפה והיום הנשמה היפה שלו מרחפת כמו משב רוח נעים ומלטף את הלחי - באמצע הסתיו. הילד של החברים של אמא ואבא, ילד, היית פשוט ילד אהבה. ילד שעשה לי פרפרים בבטן עוד לפני שבכלל ידעתי והבנתי מה משמעותם. כן, תמיד הטובים הולכים, ולפעמים אני נודדת במחשבות, למה זה באמת כך? עוד לא נולד החייל שנפל ואמרו עליו :"זה, היה כזה סנוב" או "הוא אף פעם לא היה נחמד". זוכר את הנדנדה בחצר? איך היית דואג לי שלא אפול? איך היינו מפלחים שסקים מהעץ של השכנים, ואוכלים כל מיני דברים דביקים, ו... ו... ולמה לעזאזל ענית לשיחת הטלפון ההיא... ? פששש... איך הספידו אותך, היה טקס יפה ועצוב, וכל החברים המצ'ואים שלך לא התאפקו, בכו בזרועות חבריהם, בכו בקול כשהמפקדים שלך דיברו בקול סדוק ושיבחו אותך על שהצלת אחרים. היית מורעל על הצבא, זה היה כ"כ ברור, עוד כשהיית ילד קטן, תמיד היתה בך ההתלהבות שמעבר. חדור מוטיבציה באופן שלא ייאמן. הרי אם לא היית יוצא למשימתך האחרונה, היית אוכל את עצמך על זה שהחברים שלך שם ואתה בבית. לא עשו עליך סרט, ההורים שלך צנועים, שונאי פירסום. לא שידרו את הלוויה שלך בטלויזיה. המשפחה רצתה להתאבל בפרטיות, בשקט. בשבעה, הנדנדות בחצר עמדו מיותמות. רק הרוח העבירה בהן נדנוד קל ויבש. כאילו שהנדנדות מתו איתך, כאילו שקצת מכל הדברים החיים מתו איתך, שלא תהיה לבד. בכיתי, ואתה זלגת מדמעותיי. הלב שלי נשמט ונשר. מישהו אמר שהעולם נחרב כשהלכת. ואני הרגשתי שבעצם, נחרבתי אני. דמעות עגולות במורד הלחי, כעס, אובדן, וילדה מתנדנדת לבד. החבר שלך יצר שיר לזכרך, והדיסק הזה שמור אצלנו בבית, במקום בו לעולם לא יינזק. כמו מוצג מוזיאוני שאסור בו לגעת. החברים שלך, אלו שנותרו בחיים, יצרו לעצמם משפחות משלהם. ואתה, בן 20. גם מחר. תמיד. אוהבת, אני.
|
| |
עדיין מחכה לך, לנו, לטיול שלנו, ובאיזשהו מקום גם לעצמי. חי כל יום מחדש את הרגעים שלנו יחדיו, את המחשבות, התכנונים קדימה, השאיפות, החלומות. חי אותם בראש, ולא באמת. כי אתה לא כאן. אתה מת. עדיין זוכר בדיוק את אותו הלילה, איך המפק"צ שלי בהשלמה אמר לי לגשת דחוף למפקד המגמה, מיליון מחשבות חלפו לי בראש ברגע בדרכי אליו, ממש ימים ספורים קבלת דרגת הסג"מ המיוחלת במה שמכונים בפי כולם "הימים הנוראים", הימים בהם תמיד מישהו מודח מהקורס רגע לפני. ואולי זה בכלל אני.. אבל מה כבר יכולתי לעשות? שבוע שעבר היינו בניווטים, ואז שיעורי מנהיגות.. מה כבר יכולתי לעשות לא בסדר? נכנסתי למשרד, הסא"ל ביקש ממני לשבת. ואז הוא סיפר לי. סיפר שאמא התקשרה להגיד שאופיר נפצע קשה, ולא יודעים אם הוא יצא מזה. ברגע אחד הכל התגמד, כל החששות שהיו לי רגע לפני נעלמו. שכחתי איפה אני, את כל העבודה הקשה שהשקעתי בחודשים האחרונים. כל מה שהרגשתי היה פחד, בלבול, חוסר אונים. פתאום קיוויתי שהבשורה שלשמה קראו לי לשיחה היא שרוצים להדיח אותי מהקורס. כי מה זה קורס לעומתך? הלוואי וידיחו אותי ושאתה תהיה בסדר. עכשיו באמת מתחילים הימים הנוראים, הלב ניבא לי רעות.
ארזתי תיק מהר, והתחלתי בדרכי צפונה , אליך. בית החולים רמב"ם. טיפול נמרץ. 5 שעות בדרכים חלפו לי ביעף, כשכל שביב של מחשבה מפלח את ליבי הדואג. והטלפונים לא מפסיקים. וגם היא בוכה, ואני, שתמיד יודע הכל, שולט בהכל, רגוע וקר רוח לא מוצא מילים של נחמה. לראשונה בחיי מרגיש אבוד. אני זוכר איך נכנסתי לבית החולים, ושאלתי בכניסה "איפה אופיר?" ונענתי "איזה אופיר?" "אופיר שלי" אמרתי, "אופיר ששמר עליכם" המשכתי בקול רועד. ליוו אותי לטיפול נמרץ, נכנסתי לחדר ונעמדתי לידך. היית כבר אחרי ניתוח, כל ראשך עטוף בתחבושות כשרק עיניך מבצבצות, אבל עצומות. אבל האמנו, היינו סביבך כל אלה שאהבו. דאגו. התפללנו, התחננו, זעקנו.. אך לשווא. עיניך נשארו עצומות לנצח אופיר שלי, שלה, של כולנו.
וחוסר האונים הפך להלם. קיפאון. כאילו הכל נעצר, והכל מסביב לפתע חסר משמעות. עוד שבועיים אנחנו באילת! קום כבר! דאגתי לנו לאוטו, יש לי רגילה אחרי הקורס, רק תקום כבר! מספיק לישון! אתה לא יכול לא להיות כאן ביומולדת שלי! ותראה אותה שלך, את הנסיכה שלך! לא בשביל זה הכרתי לה אותך! אסור לך להשאיר אותה לבד! קום כבר!
|
| |
27. חלק ממני (2)
| רחוק מאוד , |
אי שם... |
|
(08.05.11) |
דממה. ריקנות. בור גדול בלב, ובאדמה. והמון אנשים. עם מדים וגם בלי. וארון עטוף בדגל. ו-5 חברים מהרובאית שלך נושאים אותך על כתפיהם במדי הזית, ואני השישי, שונה מכולם, במדי החאקי של חיל האויר, בולט לעיני כל, ולפתע מתמלא גאווה. הרי אתה גיבור, ויש בך משהו ממני ותמיד יהיה בי משהו ממך.. אבל רגע, אתה איתי אבל עוד רגע ואטמון אותך, את החבר הכי טוב שלי, שני רק לאחיי, באדמה. לעולם.
והארון יורד פנימה, והיד ממאנת לשחרר ולהרפות מהחבל. בכי חרישי נשמע מנושאי הארון. צריכים להיות חזקים, להיות גיבורים. אסור לבכות. והיד מתחילה להרפות לאט לאט, והנה אתה הולך ונעלם. לעולם. מכוסה בדגל. כיצד אוכל לכסות אותך בעפר? אולי פשוט אחשוב שאתה לא שם, וכל זה לא קורה? יריות מהדהדות באוויר. מטח כבוד הם קוראים לזה, אבל אתה כבר בכבוד שלך זכית אצלי מזמן. והדקות חולפות, והמקום הולך מתרוקן. ורק אני והיא נשארים. מסרבים להיפרד. לא יכולים. זה לא נתפס, זה לא אמיתי. אתה כאן, נכון? ננסה להתקשר אליך.. ושוב, המנוי אינו זמין. אתה בטח בשמירה, או באיזה מארב, מסתכל על הנופים המרהיבים הנשקפים מחוות שבעא וחושב על היציאה הבאה הביתה, ועל כל התכניות שלנו. אבל... השם שלך כאן, כתוב על שלט השתול בתוך תלולית עפר טריה, ואבנים רבות מונחות סביבה. ואני בכלל בהר הרצל. בקושי 500 מטר מהמגרשים של בית"ר שלנו, 6 שנים מדי יום היינו מגיעים לכאן להתאמן.. זוכר איך שמחנו שהתקבלנו? וזוכר את המשחק הראשון שלנו? ואת הגול הראשון שלי? אתה היית זה שמסר לי, גם היום, כמו אז. תמיד היית שם בשבילי, ואני בשבילך.
ואני עדיין כאן, ואתה כבר לא. ועוד שנה חלפה. הבטיחו שהזמן יעשה את שלו, וזה יהיה קל יותר. אז הבטיחו. זה לא. ואתה עדיין איתנו. והנסיכה שלך?.. עדיין מחפשת משהו "אופירי" בכל גבר שפגשה מאז והיא עדיין לא מצאה, והיא גם לא תמצא. כי אתה אחד יחיד ומיוחד, וככזה נזכור אותך. תמיד.
|
| |
|
ציון חכמון ז״ל נפל בפשיטה על קיני מחבלים בדרום לבנון יהיה זכרו ברוך
|
| |
29. קמ"ן חטיבת הנח"ל שאול זהבי
היינו חיילים באימון הקמה שרק סיימו את הטירונות הוקפצנו ל"משולש הברזל" בצור- חורף, בוץ, מארבים על גבי מארבים אל באזורייה, בורג' רחל ...בוץ ספארי, מרגמות באויר וירי מטולים, כדורים ראשונים שורקים ליד האוזן ואז קבלנו הודעה על ג'יפ מהחטיבה שעלה על מוקש ובו היית אתה.
לבנון לוותה אותי כל הסדיר
|
| |
30. יצחק יוסבשוילי
| זוכרים אותך , |
תל-אביב |
|
(08.05.11) |
השנים חולפות ושוב נעמוד מחר מול קברך , זו השנה השניה בלי אמך האהובה לאה ז"ל שנפטרה לאחר מחלה קשה, עצוב לי כל כך ....
| |
|
החלל שלי
