|
|
איך נשכח אותך את היופי החוכמה והאומץ
|
| |
32. גל רודובסקי ז"ל
| זוכרים ולא נשכח , |
הרצליה |
|
(08.05.11) |
בן 19 בלבד בנופלו, יהי זכרך ברוך
|
| |
33. שמואל מיכאלי ז"ל
| זוכרים ולא נשכח , |
בני ברק |
|
(08.05.11) |
יהי זכרך ברוך
|
| |
34. רועי קליין ז"ל
| זוכרים ולא נשכח , |
מרכז |
|
(08.05.11) |
איך נשכח את גבורתך את טוב לבך, יהיה זכרך ברוך
|
| |
35. סרן אורי הקמן, בן צילה ויצחק, ר"ג, 6.10.73
| ח ז י , |
תל אביב |
|
(08.05.11) |
זוכרים אותך אורי!
במלחמת יום הכיפורים היה אורי מפקד פלוגת טנקים, שיצאה ללחום בכוחות הצבא המצרי שתקפו בגזרה הצפונית של תעלת סואץ. במהלך הקרב עלתה הפלוגה של אורי על מארב של המצרים צפונית לקנטרה, סמוך למעוז "לחצנית". באש שהומטרה עליהם נפגע הטנק של אורי ושנים מאנשי הצוות שלו נהרגו, ואילו אורי נטש את הטנק. כעבור זמן חזר אל הטנק כדי להפעיל את המקלע ובכך לחפות על חייליו הפצועים, שניסו להגיע למקום מבטחים. בפעולה זו, ביום י' בתשרי תשל"ד (6.10.1973), נפגע אורי ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו הורים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן, והוענק לו ציון-לשבח מטעם מפקד האוגדה, על גילוי אומץ לב ודבקות במשימה; וכך תואר המעשה בתעודת הצל"ש: "במלחמת יום הכיפורים שימש סרן אורי הקמן ז"ל כמ"פ טנקים. ב6- באוקטובר 1973 נע בטנק שלו באזור שמצפון לקנטרה, כדי לחלץ כוח שנפגע. בדרכו ניסה לפרוץ דרך מארב אויב. הטנק נפגע והוא נפצע, אך למרות פציעתו הפעיל את מקלע הטנק, עד שנפגע ונפל. במעשיו אלה גילה סרן אורי הקמן ז"ל אומץ-לב ודבקות במשימה". יהי זכרו ברוך.
|
| |
36. לזכרו של יונתן עברון ז"ל - מוקדש לסבא שאוהב אותך כל-כך
השנה באחד מימי החול, נתקלתי בסבא של יונתן עברון, שעד לפגישה ההיא בקניון, מעולם לא נפגשו דרכינו. אודות הפגישה הזאת שלי עם הסבא של יונתן עברון ז"ל, כתבתי בבלוג שלי באחד האתרים, והרי הסיפור לזכרו של יונתן עברון ז"ל :
השבוע פגשתי סבא אחד - של יונתן עברוןהשבוע ביקרתי סתם כך בקניון הזהב של ראשון לציון. ומה עושים בקניון? מבלים שעה שעתיים, יושבים באיזה בית-קפה, מציצים בחנויות ואולי גם קונים איזה בגד לשיפור המצב-רוח. נכנסתי שם איפה ש"מקדונלד" ועצרתי לי ליד דוכן הפיס, מי יודע אולי הפעם יתמזל מזלי ואזכה. לידי נעצר סבא אחד חביב. והוא אומר לי: "רק יצאתי קצת החוצה, אני לא בא לכאן לעתים קרובות." שאלתי אותו: "מאיפה אתה?" ענה: "ממטולה." איך הגעת ממטולה? "אני צוחק" - ענה לי. "מתי עלית לארץ?" - "בשנת 1949". "מאיפה הגעת לארץ?" "מאיסטנבול". "וואו, גם אבא שלי מאיסטנבול".... וככה התפתחה לה שיחה שנמשכה שעתיים, על שפת הלאדינו, על יום העלייה שלו מאיסטנבול... לפתע, שלף מכיסו תמונה. "את רואה את הפרח הזה? זה הנכד שלי, יונתן עברון". "מה אתה אומר? נתקלתי בשם הזה באינטרנט, גם בימי הזכרון". כן, התברר לי שפגשתי ממש במקרה את הסבא של יונתן עברון. ואז סיפר לי בגאווה שהנכד שלו שירת ביחידת ****** ומה קרה שם ליד ג'נין ושנינו הזלנו דמעה, ככה באמצע הקניון. ומה אני יכולה להוסיף מכאן? סבא של יונתן עברון ואמא ואבא של יונתן ואח של יונתן: אנחנו זוכרים את כולם והשתדלו להיות חזקים
יהי זכרו ברוך...
" |
| |
|
גבר שבגברים,רגיש שברגישים,מצחיק ורציני.איש שומר סוד. רוחני עד למאוד, אבל גם גשמי מאד.מושבניק,שייך למשפחת מייזליש באופי.
|
| |
38. מוריס מוטווסל בן אברהם ז'ל-משחטת אילת
יפה תואר ונפש כחול עיניים ושיער שחור חסון ענו וצנוע
איפה איפה הבחורים ההם ,
שלא הספקנו להכיר והלכו להם לנו מוקדם מדי
יהי זכרם ברוך ..
|
| |
|
חבר יקר,
הרבה זמן עבר מהרגע שהחלטתה לקפוץ מהרכב בלי אפוד או קסדה בכדי לחתור למגע עם מחבלים שם בחדירה בכברי. ככה חינכת אותנו כמפקדים אצלך, ככה חינכת את החיילים אי אפשר היה לצפות שתעשה אתה משהו שונה. חבל רק שהיתי צריך להיהרג בשביל שאימא שלך תקבל אזרחות, אבל זה מה שקרה כמו שאמרתה. אתה הייתה ותישאר אדם מיוחד שמעטים עם בכלל היו או יהיו כמוך. יהיה זכרך ברוך אליו שנדע לשמור את המורשת המדהימה שהשארת אחריך.
|
| |
לא אשכח, ולא נותרו הרבה שיזכרו. |
| |
41. ערן גד,כפיר וייס,לירז טיטו,אורן טל,ברוך אבני
| הנדסה קרבית , |
החבר'ה |
|
(08.05.11) |
אני בטוח שכולכם יושבים יחד שוב וממשיכים לשמור על כולנו מלמעלה.
חושבים ומתגעגעים כל שנה.
|
| |
האמת היא, שאני בכלל לא מכירה את שלמה מזרחי, אני אפילו לא יודעת איך הוא נראה, אבל את שמו שמעתי מספר פעמים והחלטתי בפעם הראשונה לספר ולהספיד את זכרו כמו שמגיע לו.
הדבר היחיד שמשותף בין שלמה מזרחי לביני הוא סבא שלי, שניהם היו באותה חטיבה (חטיבת יפתח) שפשטה על מצודת ישע שברמות נפתלי בזמן מלחמת העצמאות, ולשניהם במקרה גם קראו שלמה.
לאחר אותו קרב במצודת ישע, שלימים נקראה מצודת כ"ח לזכר 28 החיילים שנפלו, פורסמו שמות הנופלים בעיתון,
בין 28 הנופלים הוזכר השם שלמה מ. בלי שם משפחה ובלי פרטים נוספים; עוד דבר שמשותף בין סבא שלי לשלמה מזרחי זה ששמות המשפחה של שניהם מתחילים באות מ'.
אם כן, לאחר שקראה בעיתון את השם שלמה מ. הייתה בטוחה אמא של סבי כי הוא איננו, עד שחזר הביתה או שלח מכתב, אני לא בדיוק זוכרת.
בכל אופן, זה סיפור שנצרב בזכרוני כבר שנים ואני חושבת שלשלמה מזרחי מגיע את הכבוד לו הוא ראוי, אני מודה לו שלחם באומץ לצד סבי ומצטערת שנקטף בגיל כל כך צעיר.
יהי זכרו ברוך. |
| |
43. נר לזכרה של אטי טלאור, אשר נהרגה בפיגוע ביריד הספרים בקהיר
אטי טלאור ז"ל, שירתה עם אחותי בשגרירות ישראל בקהיר לפני כ-26 שנים. באותו הזמן, הועברה אחותי לשירות בפריס, ובין לבין באה להתארח אצלי לחופשת מולדת עם בנה הבכור. תוך כדי שהותה, הגיעה גם אטי טלאור לחופשת מולדת, ויום אחד התארחה אף היא אצלי. באותו היום, איבדה אטי את אחד מעגילי היהלום שלה. חיפשנו חיפשנו בין המרצפות ולא הצלחנו למצוא את העגיל. בלית ברירה, עזבה אטי את ביתי כשברשותה רק עגיל יהלום אחד. אטי חזרה לקהיר ואילו אחותי החלה את השירות בפריס.
לאחר כשבועיים, שמענו את החדשות הרעות ברדיו על הרוגה אחת וכמה פצועים ביריד המסחרי שהתקיים בקהיר. התפללנו לשלומה של אטי, אך הבשורה הרעה לא איחרה לבוא. הייתה זו אטי שנפגעה מצרור של טרוריסטים, כאשר ישבה במכונית. איתה ישבו אנשים נוספים אשר נפצעו קשה.
את עגיל היהלום לא מצאנו מעולם אך את היהלום האמיתי בדתמותה של אטי, נזכור תמיד |
| |
44. לזכר רס"ן משה בר דוד - חבר יקר, איש משפחה וקצין למופת!
| שרון גולני , |
נהריה |
|
(08.05.11) |
משה,
חלפה עוד שנה... הפנים שלך מולי בכל יום זיכרון ובכל טקס.
מאתר ההנצחה התמונה שלך מביטה ואני לא יכול שלא להיזכר ברגעים היפים שחווינו בצבא, בלימודים וסתם בשעות הכדורסל והכיף.
הלכת בפיתאומיות והשארת חלל ענק בלב כולנו.
נזכור אותך תמיד חבר יקר. |
| |
45. לזכרו של בלונדי - אסף צור הי"ד
| דני בלו , |
חיפה |
|
(08.05.11) |
אספי שלי
יש כל כך הרבה דברים להגיד לילד שאיננו איתי כבר שמונה שנים, ומרוב דברים שרוצים לצאת בבת אחת הכל נתקע ונעלם. כמו בשיר של פוליקר
יש דברים שרציתי לומר
ואינם נענים לי
המילים שבחרתי אינן
הטובות מכולן
כמה קשה לומר לך דברים ממרחק הזמן , רק לפני שבוע הפכת בן 25 אבל אני רואה מולי ילד בן 17, הזמן שעובר לא מרפא אלא מגביר את הכאב, כל יום שעובר אני רואה כמה דברים אתה מחמיץ. החברים שלך סיימו צבא, חזרו מהטיול אחרי צבא שלהם, התחילו לעבוד וללמוד, הם כבר לא הילדים שסיימו תיכון, הם בני 25 כמוך.
כל מיני דברים מזכירים לי אותך, לפעמים הרדיו מזכיר לי אותך, פתאום מתנגן לו ברדיו שיר לאסף של קרן פלס, ואני מוצא בו מילים להזדהות, מדמיין אותנו שומעים אותו ביחד ורואה אותך צוחק בכיף למשמע המילים.
או כשיוצא פתאום שיר כמו השיר החדש של דוד גרוסמן לזכרו של בנו, שיר שכאילו נכתב עבורך, והרי אתה ילד של אביב שנולד באביב. אבל כמאמר השיר
קצר פה כל כך האביב.
קצר וחטוף ושובר את הלב
לחשוב שהוא תכף ידעך
מבטו רק נפקח
אך הִתחיל ללבלב
רק ניתן לי ותכף נלקח.
ועברו כבר שמונה שנים ואני נזכר שאתה לא יודע מה זה אייפון או איי פוד ולא תכיר הרבה גאדג'טים שהיית נלהב לשחק עימם, שלא ראית אף פעם את האח הגדול בטלויזיה, וכך עוד ועוד דברים שלא ראית ולא עשית ולא תראה ולא תעשה.
ויש לך אח קטן שעוד מעט כבר בן שש, והוא מכיר אותך ויודע עליך דברים, ואוהב לשחק בגן משחקים שהקמנו לזכרך ואני רואה את שניכם וכמה הייתם יכולים להנות ביחד וכמה אתם דומים, וכמה אני רוצה שתהיו דומים. ואני רוצה לספר לך על אחיך הגדול שמתחתן עוד מעט ואתה לא מכיר את החברה שלו ולא תהיה בחתונה שלו.
וכמעט כל זווית של החיים מכילה אותך מכילה את חסרונך מכילה את העדרותך. ואני כל כך מתגעגע אליך ורוצה לחלום אותך, לראות אותך ולשמוע אותך ולפעמים אני מוציא את הדיסק עם הוידאו שלך אבל זה לא ממלא את החלל שנפער בי, אין בזה את החדש והמפתיע שיש בלפגוש אותך חי, זה מוכר זה ישן וראיתי את זה מיליון פעמים, אני צריך אותך חי, אני צריך אותך לידי, אבל אני יודע בכאב שורף שזה לא יקרה, שזה לא אפשרי.
אני מבקש סליחה כל יום על שלא הצלחתי לשמור עליך ומתחרט על כל מה שיכולתי לתת לך ולא נתתי כי חשבתי שיש לנו עוד הרבה זמן , לא אמרתי לך מספיק שאני אוהב אותך אז אני אוהב אותך ומתגעגע אליך ומחכה לרגע שניפגש שוב שם בינות לעננים
www.blondi.co.il
www.ezy.co.il
|
| |
|
מאיר, בן שרה ויס (לבית קסלר) והרב אברהם יהודה ל' ויס מטורונטו, קנדה, נולד ביום י"ח בתמוז תשי"ד (18.7.1954) בירושלים. אביו, שידע סבל רב ושכל את אשתו ובתו ואת כל משפחתו בשואה, התיישב בעיר טורונטו בקנדה. מאיר סיים את לימודיו היסודיים והתיכוניים בבית-הספר "תלמוד תורה המאוחדים" בטורונטו ואילו את פרקו בתנ"ך ובתלמוד למד מאביו הרב, ואף הגיע להישגים ניכרים וזכה במקום השני בחידון התנ"ך הארצי. הוא רצה מאוד לעלות ארצה וכבר בהיותו בן שתים-עשרה החל להציע להוריו ולשדל אותם לשולחו ארצה. אך מפאת גילו הצעיר מיאנו להיענות לו. כשהגיע לגיל חמש-עשרה לא יכלו עוד לעמוד בפני הפצרותיו והחליטו להביאו ארצה. מאיר הצטרף לישיבת "נתיב מאיר" בירושלים, שם סיים את לימודיו ועמד בבחינות הבגרות. מאיר הצטיין מאז ומתמיד בכמיהה עזה. הוא שאף לדעת על הכל והתעניין בכל התחומים. הוא היה הוגה ולומד בתורה, משנן ומפרש ומתעמק באוצרותיה. מאהבתו העזה לארץ הצטרף אל "החברה להגנת הטבע" ובמסגרתה עבר את הארץ לרוחבה ולאורכה, אם ברכב ואם ברגל; יצא מירושלים באופניים והגיע לאילת וחזרה. לא היה גיא או נקיק, גבעה או הר, מערה או מנהרה, שלא עלה או שלא נכנס בם, שלא ידע את שמם, את מקומם ואת ההיסטוריה שלהם. וכשחברו יחדיו ידיעת הארץ והתנ"ך, לא היה דבר מופלא יותר ומרתק יותר מסיפוריו על המלחמות, על המפלות ועל התלאות של העם היהודי, שכל אבן וסלע בארץ שמרו את זכרם וכאילו דיברו אתו וסיפרו לו את עברם. כשהיה מאיר מתחיל לספר ולפרש בשפה יפה ומלוטשת ובבקיאות, היו מאזיניו מקשיבים לו ללא ליאות והיו דוחקים בו שימשיך ויספר עוד ועוד, משתאים לנוכח בקיאותו וכוח דיבורו. כשהיה בן 17 ביקש להתגייס לצה"ל אך בגלל גילו הצעיר נדחתה בקשתו ולכן הצטרף לבית-ספר שדה "ארגמן", שבבקעת הירדן והיה בין יוזמיו ומקימיו. בתקופה שעשה בבקעה, ערך טיולים רבים בסביבה עד שלמד להכיר את אזור בקעת-הירדן כאת כף ידו. כל צמח ואבן, כל שביל ודרך, כל מעין, גבעה, הר וואדי, היו נהירים לו. באותה תקופה הכיר את מי שעתיד היה להיעשות חברו ורבו הטוב ביותר - הרב אברהם רמר מירושלים. כשנפגשו הפציר מאיר בר' אברהם רמר שילמד איתו. הם קבעו להיפגש מדי יום חמישי וללמוד יחדיו. מספר ר' אברהם רמר: "כשהיינו יושבים ומאיר היה מוציא תנ"ך ומתחיל לקרוא בו או לפרש רעיונות, הייתי מקשיב ומזיע מרוב מאמץ לעקוב אחר מעוף מחשבתו, וכשהגיעו השעות הקטנות של הלילה והיינו עייפים וסחוטים, היה מאיר מכריח עצמו להמשיך ולשנות, להמשיך וללמוד ואני, המבוגר יותר, הייתי פעור-פה, מקשיב ומשתאה, מניין לו כוחות הנפש האדירים הללו לחשוף את התורה בעמקותה". כל אותה תקופה לא זנח את משפחתו בקנדה. הוא הרבה לכתוב מכתבים לאביו, בהם סיפר על חייו בארץ, אך גם הרבה לשאול שאלות בענייני תלמוד ותורה. הוא גם ביקר בקנדה פעמים אחדות אצל משפחתו שם.
מאיר גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1972 והתנדב לחיל הצנחנים. לאחר הטירונות ולאחר שסיים קורס צניחה, נשלח לשירות בקווים הקדמיים. גם כאן שילב את חובתו כחייל עם אהבתו את הטבע. הוא שאל מפות ממפקדו ונהג לחקור וללמוד את השטח. בשבתות נהג לטייל ולחדור לעומק האזור. גם בצבא הצטיין בנכונותו לעזור ולסייע לכל אדם, ובזכות זאת היה אהוב על חבריו ועל מפקדיו. הוא היה חייל אמיץ-לב ובעל תושייה רבה. מחשבתו וכושר הניתוח שלו סייעו לו רבות באימונים המפרכים ובקורסים השונים שעבר. במלחמת יום-הכיפורים לחם מאיר בסיני, וביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973), תוך כדי הלחימה למיגור המצרים ב"חווה הסינית" נפגע מכדור בחזהו ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית בבית-העלמין בהר-הרצל. השאיר אחריו הורים שכולים ואח. לאחר נפילתו הוענקה לו דרגת רב-טוראי.
משפחתו הוציאה לאור חוברת לזכרו ובה דברים על דמותו מפי חברים, מפקדים וידידים; להנצחת זכרו נקרא בית-ספר שדה בארגמן על שמו, ומגרש להתעמלות בבית-הספר לטכנולוגיה בירושלים נתרם על-ידי הנדיב הידוע ל. לוקשון ומשפחתו מטורונטו.
|
| |
47. לזכר מיקי אזולאי מקרית מוצקין
קצין הנדסה שנפל בעת שירותו הצבאי. אני זוכר אותך!
|
| |
|
רונן רייכל אחי הגדול נפל בשנת 1986 בבקעת הירדן. בחור שהחיוך לא ירד מפניו, חבר אמת, בן אוהב ואח מסור. אנחנו מתגעגעים אלייך וזכרונך ומבטך בליבנו לעד!
נשלח מהאייפון שלי
|
| |
49. לזכרו של גיא גולן ז"ל
ילד פלא. חיוך ענק. אופטימיות. תמיד תמיד בליבי.
ת.נ.צ.ב.ה |
| |
50. עידן קובי ז"ל , אורון פרטוק ז"ל
מחלקה 3 גדוד 890 מרץ 99 . מחלקת ה"ציידים" כבר איבדה שניים מלוחמיה . |
| |
51. קצר וחטוף ושובר את הלב.
יש ימים שאני מתפתה להאמין שהזמן מרפא. שאם זאת קלישאה כזאת נפוצה, חייב להיות בה שמץ של אמת. כי לא הגיוני שכולם מאמינים בזה כלכך, וזה בכלל לא נכון. אז יש ימים שאני חושבת שזה לא נורא כלכך. שזה בטח כבר לא נורא כמו שזה היה פעם. שזה לא תמיד יהיה נורא. כי הזמן חייב לרפא משהו מכל זה.
אני חיה את החיים שלי כאילו שהזמן ריפא את פצעי המוות שלך, שהכדור שהרג אותך אפילו לא שרט אותי, או לפחות לא השאיר בי צלקות שאפשר לראות. הטייס האוטומטי שלי עובד בלי תקלות כמעט. אם אני בוכה זה לא בגללך, ואפילו כשאני עצובה- זה לא כי נזכרתי פתאום שאח שלי מת (בשביל להיזכר פתאום צריך קודם כל להצליח לשכוח לקצת). המקום שלך ביום- יום שלי הצטמצם למינימום, כי זאת הדרך היחידה שמאפשרת לי להמשיך לתפקד ולחיות. כי בחרתי לחיות. אני חיה בלעדיך, ועם רגשות האשמה.
אני כותבת לך ובראש מתנגן לי השיר של פוליקר, "קצר פה כל כך האביב", שמרוב השמעות בגלגלצ אפשר עוד לטעות ולחשוב שהוא לא השיר הכי עצוב בעולם בערך. ובשבילי האביב זה יום הזיכרון, זה הכמה ימים בשנה האלו, שלעולם יהיו ארוכים מדי, שבהם המחשבה על זה שהזמן מרפא, או שהחיים ממשיכים, נראית לי כל כך תלושה ומגוחכת. מה חשבתי לעצמי בכלל..?
הכאב שלי לא נגמר. הוא כנראה גם לא ייגמר. אבל אני כבר לא מצליחה למצוא מילים חדשות כדי להביע אותו. כנראה שהשפה העברית לא עשירה מספיק בשביל לתאר חיים שלמים בלעדיך. ככל שעובר הזמן אני מאבדת את היכולת לעשות את זה. זה מצטמצם לפעמיים-שלוש בשנה, רק התאריכים האלה, כי צריך. אני כבר לא יודעת לכתוב לך. אני כבר לא יכולה. ומה הטעם בזה בכלל, תגיד לי? לנסות לתאר אותך במילים? רק מילים? זה כל מה שיש? איך מילים יכולות לתפוס את המבט שלך והצחוק שלך והקול שלך, איך אפשר לתמצת חיים שלמים לכמה משפטים, ואיך אפשר לתחום קשר בין אחים לתיאורים בנאליים של חוויות ילדות? מילים רק יעשו לך עוול, הן ימעיטו מערכך ויצמצמו את הכאב הזה למשהו שאפשר לדחוס לתוך משפט. מילים לעולם לא יוכלו להכיל את כל ה'אין' שיש במוות שלך, או לתאר עולם שלם שהיה פעם אתה. שהיה וכבר לא.
אז אני אשאר בנאלית, וכמו בכל שנה, אכתוב לך פה שאני מתגעגעת.
אני תמיד מתגעגעת אליך, זה ה-דיפולט שלי, ברירת המחדל, מאז שנהרגת, אני תמיד במצב צבירה של 'געגוע', ואני לא יודעת על איזה כפתור צריך ללחוץ כדי להפסיק את זה. למדתי כבר לכבות את הכעס, האשמה, הרחמים העצמיים-- אפילו את המחשבות למדתי כבר להשתיק- אבל אני עדיין לא יודעת איך להפסיק להתגעגע. כי בניגוד לזכרונות שמטשטשים, לכעס שדועך, לאשמה שאפשר להשתיק לקצת עם מוזיקת רקע מספיק רועשת שנקראת שגרה- הגעגוע רק מתגבר, ואני לא מתגעגעת רק למה שהיה, למי שהיית- אלא גם לכל מה שהיה יכול להיות. והשנים שעוברות רק מוסיפות עוד ועוד דברים שהיו יכולים להיות. אני מתגעגעת למי שכבר לא תהיה. למי שאני כבר לא אהיה, ואולי הייתי יכולה להיות, אם רק-.
החודש אני אהיה בת 25. זה אומר שעברתי בדיוק חצי מהחיים שלי בלעדיך. חצי איתך, חצי בלעדיך, ונשארו עוד חיים שלמים לעבור. בלעדיך. נהרגת כשהייתי ילדה בת 12.5, לפני 12.5 שנים, ועכשיו אני בת 25, ומעכשיו חצי הכוס הריקה שלי רק תגדל, עד שתהפוך לעוד ועוד שברים ריקים שגדולים מחצי, אני אמשיך לחיות חיים שלמים בלעדיך ( איזה אוקסימורון- "שלמים בלעדיך"), ולא יהיה שום דבר שיוכל למלא אותם. וכל תוכן או משמעות או אושר שאני אנסה ליצוק פנימה ייפלו לשם וייעלמו, כמו בור ללא תחתית- כמו חור שחור- או כל מטאפורה אחרת שמנסה לתאר את החיים אחרי המוות שלך, ונכשלת, מול המציאות החותכת של החיים שאחרי המוות שלך. אז אני לא בוכה, ואני לא מתפרקת, ואני לא מבקשת את מותי תחתיך. אז המשכתי לחיות, ושמתי את המוות שלך על אש קטנה, שלא יפריע ולא ישרוף. אז המשכתי הלאה. אז מה.
[ואז אתה מבין את המשמעות של זה, כשאומרים "חלל צה"ל".
כי אין שומדבר אחר. רק חור גדול באמצע
של מי שנשאר פה.]
שלך,
אחותך.
|
| |
52. אלישע
| נסים גבאי , |
נתניה |
|
(08.05.11) |
אלישע
לנצח אזכור אותך
מאת: נסים גבאי
אירוע, חוויה, זיכרון, או כל סופרלטיב אחר שתרצו, מחבר אותי כמעט בכל רגע בחיי, עם העבר, עם החיים בדרום, עם המלחמה, ועם המציאות הכה שונה היום. סגן אלישע ברמן ז"ל.
אחד מהחברים שלי בעבודתי בקמ"ג, היה אלישע. בחור נאה, בלונדי, עיניים כחולות, גבוה, מרשים את סביבתו. הייתה לו חברה, ואני זוכר היטב שאהב אותה אהבה עזה – כי כל סיפוריי החבר'ה על בילויים ונערות, ממש לא עניינו אותו. הוא ידע כי חברתו תהייה אשתו, ואכן כך היה.
היינו באותו קורס טכנאי גרעין שהכשיר אותנו למפעילים בכור האטומי, ויחד עברנו משמרות רבות, אי שם בינות לכותלי הבטון ופלאי הטכנולוגיה. האווירה הייתה אינטימית, וכל אחד סיפר לזולתו הרבה מסודותיו האישיים. לאלישע ולי הייתה לפחות אהבה אחת משותפת: מכוניות.
הייתה לי מכונית אאודי חדשה שרכשתי במיטב כספי מהעבודה, ולאלישע הייתה וולוו ישנה. שנינו נהגנו לנסוע לצפון, מספר פעמים בשבוע, ואני זוכר שהדבר היחידי שעניין אותי באותן נסיעות ארוכות על הכבישים המשעממים היה: מתי אפגוש את הוולוו של אלישע מולי? כבר ממרחקים היינו מזהים איש את רעהו, והבהובי הפנסים הקדמיים היו ברכות השלום ההדדיות.
מאחר שמיד לאחר מלחמת יום כיפור עזבתי את קמ"ג, נודע לי מאוחר יותר - כי אלישע נהרג באותה מלחמה ארורה. אישית, לקחתי את זה קשה, ואודה ולא אבוש כי מותו מטריד אותי עד היום. אולי היה זה עוד חלל – אבל בשבילי הוא היה ההוכחה שכל המלחמות הללו יותר ממיותרות.
עם הימים, כאשר עקבתי כל פעם מחדש בספרי הנופלים, ברשימות הארוכות המתפרסמות בימי הזיכרון בטלוויזיה, מחפש תמיד את אלישע... גיליתי באחת הפעמים שתאריך נפילתו היה ה-16.10.73... תאריך יום הולדתי... (16.10.47).
את אלישע הכרתי במשך שנים מעטות, רק במסגרת עבודתי בקמ"ג – אבל ליבי נצבט כל פעם מחדש, לאו דווקא בימי הזיכרון לנופלים... ואינני יודע למה. כואב לי כל פעם כאילו ורק אתמול הלך מאיתנו. רק לפני כמה שבועות (2009) באחת בנסיעתי לאחד הקיבוצים ליד באר שבע לאירוע משפחתי, הראיתי לנוסעים עימי עיקול דרך שרבות הפעמים שנפגשתי בו עם אלישע... אינני בן משפחתו, אך אין בי מנוחה בהיזכרי בו – וזה קורה לי לא מעט. רבים הנופלים ש"הלכו כך סתם בדמי ימיהם"... אבל אלישע, איך אומר: מסמל בעיניי את כל הרע באובדן, במלחמות המיותרות, ובזיכרון הכואב שאינו נותן מנוח...
|
| |
|
רונן רייכל אחי הגדול נפל בשנת 1986 בבקעת הירדן. בחור שהחיוך לא ירד מפניו, חבר אמת, בן אוהב ואח מסור. אנחנו מתגעגעים אלייך וזכרונך ומבטך בליבנו לעד!
נשלח מהאייפון שלי
|
| |
54. שי גרין ז״ל
| חברה מהלימודים |
|
|
(08.05.11) |
זוכרת אותך ולא רק בימי זכרון.
קסם של אדם.
פצצת כשרון
נשלח מהאייפון שלי
|
| |
55. אור שחר ז"ל, מקיבוץ יד מרדכי, נפל במלחמת לבנון השנייה 2006
זוכרים אותך
|
| |
56. ישראל ונפתלי זולברג, זאביק שמואלי, צביקה שינדל
יהי זכרם ברוך. לא שוכחים אתכם. |
| |
57. שחר רוזנברג ז"ל .נפל באסון המסוקים.נזכור לעד
| מרי , |
גבעת שמואל |
|
(08.05.11) |
|
| |
|
לזכר חברי היקר מאיר (מירב) דברשוילי,
השנים חולפות הזכרון מתחדד והכאב תמיד שם. אבל כך גם טעם הרגעים היפים ששייכים לגיל וזמן שלא ישוב.
נוח בשלום על משכבך חבר יקר.
חברך יעקב
|
| |
במאי 1973 כבר לא היתה לו סבלנות לשבת וללמוד לבחינות הבגרות, והוא היה הראשון מבין בני הכיתה שלנו שהתגייס. הפעם האחרונה שראיתי אותו: ערב יום הכיפורים, במרכז א' באשדוד, נפרד מן החברים שישבו על הברזלים ואומר בחיוך מבויש, לא יודע מה רוצים ממני, צריך לחזור ליחידה ממש עכשיו, אז
נתראה כשנתראה.
נתראה כשנתראה, ג'קי. החיוך שלך לא נמחק מן הזכרון בחלוף השנים. |
| |
60. יום הכיפורים 1973. לזכר הטייסים של 102 מאחד החמשים!
לא שוכח את הימים ההם של המלחמה. לא שוכח את הטייסים שנפלו. במיוחד נזכר בצביק'ה הורביץ השקט והיסודי, וגם בליבי דולר, שהערצנו ושתמיד העריך את העבודה הטובה שלנו על הקרקע! גם האחרים זכורים לי טוב, חלקם צעירים מאוד (קשה לי להאמין היום כמה הם היו צעירים).
| |
|
החלל שלי
