היי.
הרגשתי צורך לספר גם את הסיפור שלי.
אני בת 22.
מכיתה א' הייתי תלמידה ממש ממוצעת מינוס(אפילו מתחת למינוס. בקיצור ממש גרועה). המקצועות היחידים שהסתדרתי איתם היו מתמטיקה, אנגלית ולשון.
כל חיי סבלתי מזה. כל כך רציתי להצליח אבל לא היו לי הכלים / היכולת.
רצון היה והרבה ממנו.
כל חבריי לכיתה הצליחו ללמוד והוציאו ציונים יפים מאוד במבחנים. לי היו ציונים גבוהים מאוד בהשוואה לכיתה באנגלית בעיקר.
בנוגע למתמטיקה, הצלחתי במבחנים רק אם הקשבתי שניה וחצי למורה בכיתה ואם הנושא קצת הסתבכך והייתי צריכה להקשיב יותר מ5 דקות - גם שם איבדתי את עצמי ונכשלתי.
ראיתי את חבריי לכיתה מצליחים, אני נשארתי מאחור. מתוסכלת.
באזור מגוריי הקבלה לתיכון תלויה בממוצע הציונים בבית הספר היסודי. כמובן שלא היה לי הממוצע המתאים לקבלה לתיכון שכל חבריי הלכו אליו, בעקבות כך הלכתי לתיכון לבדי, מה שגרם לטראומה (עד היום).
משם הכל התהפך.
מעבר לתסכול של שנים בעקבות חוסר הצלחה והרגשת כשלון, נכנסתי לדכאון עמוק (שככל הנראה נבע גם מטראומה נוספת בגיל 12).
בכל מקרה, נפגשתי עם פסיכיאטר (מסיבות אחרות) וגילו לי בנוסף לעוד הפרעה, ADD. עשו לי מבחן טובה וכל מה שבא ליד.
התחלתי עם השימוש בריטלין.
הכל היה טוב ויפה למשך חודש חודשיים עד שהסיוט התחיל.
הייתי זומבי. לא אכלתי,לא ישנתי, לא תקשרתי עם אף אחד.
החלפתי מינונים, עברתי לקונסרטה (שרק הרדימה אותי) ושום דבר לא עזר.
שיקרתי לאמא שלי שאני לוקחת את הריטלין אבל לא באמת לקחתי.
ויתרתי.
לא הייתה לי תעודת בגרות כשסיימתי תיכון ובשלב זה כבר הייתי אפטית למצב. בצבא הכל היה סבבה, שנאתי את המסגרת הצבאית אבל שירתתי שירות מלא.
בכל אופן, התחלתי להשלים את הבגרויות שלי לאחר הצבא (אני עד עכשיו עושה זאת) ואמרתי שאני פשוט אשב על התחת ולא ארפה עד שאצליח (בלי ריטלין כמובן).
הציונים שלי נושקים בקושי ל70.
איזה אוניברסיטה תקבל אותי? איזה מסגרת תסכים להסתכל על מישהי עם ממוצע ציונים שכזה?
שבוע שעבר החלטתי. אני אקח ריטלין כדי להצליח. והאמת שאני מצליחה לשבת שעות... שעות על גבי שעות וללמוד.
יש לי את הרצון, אין לי את היכולת.
הלוואי והיה בית ספר שכזה כשהייתי ילדה, באמת.
כל כך הרבה סבל היה נחסך ממני....
הפחד מאסיפות הורים, איך אמא שלי תגיב?
כל פעם לפני אסיפת הורים הכנתי את עצמי לכעס של ההורים שלי. שיקראו לי עצלנית וטיפשה.
אני יודעת שאני לא עצלנית, וממש לא טיפשה. אני הרבה יותר חכמה מכל האנשים שמסביבי. אני מבינה דברים בצורה שונה ומיוחדת ויש לי ראות שונה לכל דבר ודבר.
ההגיון שלי עובד בצורה בריאה. בריאה מאוד.
הייתי צריכה כלים איך להתמודד עם ה"מתנה" שקיבלתי. למדתי להבין שמה שיש ברשותי זה לא "לא בסדר" ולא "לא תקין". אחרי הכל, יש לי יכולות שלאנשים בלי ADD אין כי אין להם את הראות הרחבה ותשומת הלב לפרטים הקטנים.
בכל מקרה, אני מאחלת לכן הצלחה. באמת. אני כותבת תגובה זו על סף דמעות.
כל כך עצוב להיות מיוחד בתוך מערכת כל כך רגילה. כל כך מקובעת.
משרד החינוך שלנו שואף לבינוניות. אין פה מקום לגאונים - אין פה מקום ליצירתיים - יש פה בית חרושת לציונים.
בבוא היום כשלי יהיה הכבוד להיות אמא אני אבחן את כל האפשרויות שיש ברשותי ואם גם ילדיי יאובחנו בADD, אעשה את כל המאמצים כדי לקדם אותם בצורה שצריך להתנהג עם הפרעת קשב וריכוז.
תודה רבה לכן, באמת. אתן עושות עבודת קודש.
טורים אישיים
